1. אלנבי

זה הרחוב שעברתי בו הכי הרבה בחיים. זה הרחוב שמוציא ממני הכי הרבה רגש. הוא כל כך שונה בין היום ללילה שזה פשוט מדהים. בלילות יש בו עצבות יפה ומנוכרת – אבל גם כזו שעוטפת. לפעמים נדמה כאילו הוא צף על גדותיו מרוב עצב והכל נשפך החוצה לרחובות הצדדיים, לכן אי אפשר לשרוד בו הרבה זמן.

2. בית אריאלה (הבר, לא הספרייה)

זה הבר של הלב שלי. זה הבית שלי להשתכר עד הבוקר ולהרגיש הכי בנוח שיש. זה המקום לפגוש בו את כל האנשים שאני אוהבת.
בית אריאלה, מקווה ישראל 1

3. נווה צדק

בחודשים האחרונים התחלתי לרוץ, תמיד אני מתחילה מנווה צדק עד ליפו, שם נפתחת לי הצ'אקרה. נווה צדק כל כך יפה בעיניי: הבתים הנמוכים הקטנים, הדלתות הקשתיות הלבנות, חלונות הריבועים של פעם עם תריסי העץ. זה כאילו אני מסתובבת בכפר קטן ליד הים ביוון, ברקע רעשי צלחות של ארוחת ערב שנגמרה וטלוויזיות מבצבצות שמגלות לי שבכל זאת אני בישראל.

4. גן החשמל

אני גרה בשכונה הכי ש"י עגנונית שהכרתם. כולם מכירים את כולם, כולם יודעים על כולם. אני מתה על זה. אפילו אחרי הפרידה האחרונה שלי שאלו אותי מה עם ההיא שלי בחטטנות שכונתית.

5. חוף הים (וספציפית מאנטה ריי)

אני גרה במרחק הליכה מהים ואני חושבת שרק בחודשים האחרונים גיליתי אותו. אני לא מבינה איך לקחתי את המקום הזה ככל כך מובן מאליו; כאוברייטד. אני מתכוונת לתקן מעתה והלאה על כל דקה שלא הייתי שם.

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• ❤ תל אביב
• רות אלבז
• רחוב אלנבי
• בית אריאלה
• נווה צדק
• גן החשמל

עשרים יום שאני מחוץ לבית הכי מפורסם במדינה. עשרים יום מאז שנחתתי על כדור הארץ בחזרה והחיים פה המשיכו כדרכם. כולם ממשיכים ללכת לעבודה, לגדל את הילדים, להתאהב ולהיפרד, לעצור ברמזורים אדומים, הכל נשאר אותו הדבר, אבל הכל גם השתנה באבחה קטנה שמצולמת 7\24. וזה קרה רק לי.

אחת השאלות החוזרות ונשנות בעשרים הימים האלו היא "למה נכנסת?"

אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה. ברגע שזה הוצע לי והונח על המדף, לא יכולתי לומר לזה לא. כמו ילדה בחנות ממתקים או ביבי במאגר ספינים, פשוט רציתי לקחת את זה.

"כמו בפאוור ריינג'רס כשהם הופכים למגה-זורד בסוף הפרק כי האויב התורן גדל והם לא יכולים להתמודד איתו לבד – ככה הגוף והתודעה שלי. הכל נדרך, מתכנס, מתעצם ומתאגד כדי להתמודד עם האויב הכי גדול שאדע בחיי – אני"

הימים בבית המלון, רגע לפני, היו קשים. אי שם בעיר שלא שלי, ישנה במיטה לא שלי, מסתכלת בנוף מהחלון בחדר, רחוקה מהבתים המכוערים של פלורנטין או מטפטופי המזגן המוכרים. אני בחדר בבית מלון מחכה להיכנס אל הלא נודע. ברגעי שוטטות בחדר הבודד, הרצתי בראש את החיים שלי (ממש כמו רגע לפני המוות בסרטים השחוקים של הוליווד). האי-וודאות כל כך חזקה שלרגע כל הליבה שלי נמסה. ידעתי לומר לעצמי שאני הולכת אל חוויה שאני לא יודעת איך אצא ממנה, ידעתי לומר שהכל שם בעוצמות גבוהות, כאילו הבית יושב על גזייה של יועז הנדל בטיול בנגב, ידעתי לספר לעצמי את התובנות האלו, יותר כדי להרגיע אותי, לרכך את הפחד והחושך הטמונים אי שם בבית הזה. אבל עדיין, אתה לא יכול להתכונן לאף רגע או סיטואציה.

ברגע שנכנסים לוואקום הזה שם, בבית הזה – שהוא אולפן בעצם – הרעש נהיה שונה. כפתור ההישרדות נכנס לפעולה. הכל משתנה. כמו בפאוור ריינג'רס כשהם הופכים למגה-זורד בסוף הפרק כי האויב התורן גדל והם לא יכולים להתמודד איתו לבד – ככה הגוף והתודעה שלי. הכל נדרך, מתכנס, מתעצם ומתאגד כדי להתמודד עם האויב הכי גדול שאדע בחיי – אני. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות, מבקשת עזרה והכוונה לדרך והחתול המחייך שואל אותי: "לאן תרצי ללכת"? ואני עונה: "אני לא יודעת אבל זה כנראה יעבור בחדר האח".

הרי זה לא באמת הוויכוחים שנסובים על אשכנזי-מזרחי, עני-עשיר, שמאלני-ימני, דתי-חילוני. הוויכוחים האמיתיים שם הם בינך לבין עצמך. תודעת המצלמות משבשת באופן טוטאלי את המהות שלך, את המאבקים שעליהם אתם נלחם בחוץ, את האני העצמי הכי מעוגן שיש. כשפרץ ויכוח על ימין-שמאל או מזרחים-אשכנזים עמדתי נפעמת מול הדבר הזה. הנה, פה החלק שלי בתסריט לדבר, להתווכח, להתעצם, נכנסתי על הטיקט הזה. אבל שכחתי שכבר לחצתי על כפתור ההישרדות וקפאתי.

"המודעות לעולם שבחוץ שוככת. כולנו בבית היינו בטוחים שאף אחד לא צופה בנו ואנחנו לבד בעולם הזה. הרגשתי לבד בעולם ועם זאת ידעתי שאני חלק ממדורת השבט של עם ישראל, חלק מהרבה סלונים כרגע, אנשים לומדים להכיר אותי. אבל אני לא יכולתי להכיר את עצמי".

זה היה קיפאון שונה. זה לא שהשתתקתי. נאלמתי. יצא ממני משהו שונה במטרה להכריז על משהו ולא להילחם על תוכן הוויכוח. כל דקה בבית איבדתי חלקים מעצמי, מהזהות שלי, הרגשתי שאני בתחתית פירמידת מאסלו וכרגע אני צריכה לעסוק ביציבות בסיסית של הנפש שלי. השלב העליון של עמידה על עקרונות וערכים שלי – היה נראה לי רחוק עד בלתי אפשרי. תנו לי רגע להסדיר נשימה.

אחד מהדברים הכי חזקים שחוויתי עם הזמן: המודעות לעולם שבחוץ שוככת. יש הרגשה שכולם עזבו ולא זוכרים אותי יותר. כולנו בבית היינו בטוחים שאף אחד מהמשפחות והחברים שלנו לא צופה בנו ואנחנו לבד בעולם הזה. אני הרגשתי לבד בעולם. עוף זר בבית לא לי. ועם זאת ידעתי שאני חלק ממדורת השבט של עם ישראל, אני חלק מהרבה סלונים כרגע, אנשים לומדים להכיר אותי. אבל אני לא יכולתי להכיר את עצמי.

כל מה שחשבתי, כל מה שהאמנתי שברור וחקוק לכולם כעשרת הדיברות היה נראה עכשיו כנתון אמיתי בחלקו. להתווכח עם מישהו על פמיניזם נראה לי כל כך מוזר. לעמוד על שלי ולטעון שאני לא מתנשאת היה משהו שבחיים לא חשבתי שאחווה. המוח שלי בשלב כלשהו עשה "הקול בראש" והחליט להחזיר לי את העוגנים שאני הכי מכירה בעצמי, האבן השואבת של הנשמה, היא כמובן דפוסי השנאה העצמית. כמה שהחוויה היא חוויה מודעת לשטיק הזה שהמוח עשה, צנחתי לתוכו כמו רקטה בניר עם. אי אפשר לעצור את הרכבת הזו.

מה שאני מנסה לומר זה שככל שהייתי מודעת לחוויה מתוך החוויה ויכולתי לרגע לכתוב את התסריט או לקבל הצצה לעריכה של הדברים – ככה נשאבתי פנימה לחור שחור. השילוב המוזר הזה של המודעות ועם זאת, האי-ידיעה הקשה, הופכת את בית האח למורכב ומוזר. לדמות שלי היה נרטיב מאד ברור, אבל מיקום אחר, מראה למציאות שנראית לרגעים זהה ודומה כשתי טיפות המים, אך היא עדיין מראה והיא עדיין השתקפות של מציאות.

לפני יומיים חברה שאלה אותי אם אני שמחה שנכנסתי ל"אח הגדול". אני לא יודעת לומר עדיין. אולי בחיים לא אוכל לדעת בוודאות. הדבר החשוב הוא שאני בין המעטים שזכו לקבל השתקפות של עצמם בעיניי אחרים. וזה מטורף.

• האח הגדול 2020
• האח הגדול
• ריאליטי
• רות אלבז

• Facebook
• Twitter
• Email

חשבתי שאחרי שדיירי הבית פשטו את תחפושות מוצרי המזון, לא נראה עוד קרבות אוכל משמעותיים בבית, אבל הפרק ששודר אתמול (שבת) נגע כולו בריבים קולינריים שלא היו מביישים תחרות בישול. התקציב הנכסף, עבורו הרימו הדיירים חביות XL בגודל XXL (וגם ערבבו את הבית עם הדחה גלויה), לא ממש מספיק, והמלחמות בין מחנה המעשנים למחנה האכלנים (?) מתלהט כבר בערב שלפני ישיבת התקציב. כל מה שעשה הניסיון לתכנן מראש כדי להימנע מריבים בזמן אמת היה לתת פור לריבים שגם ככה היו מתעוררים, וכל מה שהשתנה הוא שדיירי הבית הלכו לישון מרירים מראש.

אחרי מלחמות הלילה, תקוה ניסתה בחינניות/שקרנות להרים לעצמה יום הולדת, בתירוץ שהיא רק מנסה להרים את הבית מהאווירה המבאסת. אם יש משהו שלמדתי בחיי, זה לא להאמין בחיים למי שמכריז בגאון שהוא "לא נשבע לעולם". דיירי הבית נפלו בפח, בערך, ותקוה קיבלה זר פרחים מזוייף (כיאה ליום הולדת מזוייף) וצלחת מלאה במאכלים שאני לא רוצה להגיד כמו מה הם נראו, אבל חגיגי זה לא היה. מניח שזה מה שקורה כששולחים שני אשפים קולינרים כמו חגית וגדי לארגן צלחת יום הולדת. אגב, יש מצב שעד עכשיו גדי לא הבין שתקוה עבדה עליו, מה שאמור להרגיע אותה בנוגע למתיחת המגפון מהשבוע האחרון. בשלב הזה תקוה יכולה לעבוד על גדי שהוא הודח בסודיות, והוא יעלה בעצמו ובשירה טורקית במעלה המדרגות.

>> כל מה שקרה בפרקים הקודמים

גם יום הולדת מזוייף לא היה יכול למנוע את הצעקות הכי רועמות שנשמעו בבית עד כה מ… אמלי?! באמת? הלחשנית הסודית של ירדן? אמלי המשיכה את רצף העקיצות שלה לעבר חגית ואז עברה לצווח על ליאור רשימת מכולת כאילו היא דמות במלודרמה ישראלית משנות ה-90. אחרי ששלפה את כל הוורידים שלה ממעמקי הבוטוקס, ליאור ניסה לצאת גדול ולהתנצל, אבל בעצם פשוט ניגש לחבק אותה בו בזמן שהוא מפיל עליה את האשמה ("יצאת מפרופורציה"). תכסיס יפה מצד ליאור, אבל לאמלי כנראה נשארו כמה ורידים נוספים שרצו לככב לנו על המסך, כי לא עבר זמן רב לפני שחגית שוב חטפה ממנה, והפעם – אחרי אינספור פרומואים – קיבלנו את המופע המלא.

האמת? חגית צריכה לקום הבוקר ולהגיד לאמלי תודה. בהינף פרק אחד היא גם מצאה את הקול שלה, עמדה על שלה וקיבלה את גלגל ההצלה לו נזקקה נואשות. אני לא אתפלא אם אגלה שבפתיחת הפרק היא הייתה בפיגור מאחורי כל שאר המועמדים להדחה, אבל הפרק הזה גרר אמפתיה והערכה חדשה לאישה שעד כה רוב מה שלמדנו על אישיותה זה שהיא אוהבת נקניקיות. אגב, אם חגית לא יוצאת מבית האח לקמפיין בזוגלובק אני נקניקיה. האישה כל כך נאמנה למאכל הנלוז עד שהיא מוכנה לשרוף את הבית אם לא ידאגו לה לאספקה רציפה, ותכלס זה גרם לי לראשונה להתחיל להעריך אותה. אפילו גדי ויתר בסוף על עקרון הלא לפנות כלים שלו.

מי שיצאה נפסדת מכל הסלט הזה היא דווקא אהובתנו רות. קשה לומר שזה באמת מפתיע, שכן רות לא הצליחה להציג מספיק ממי שהיא, ובשל כך נפלה לקטגוריה הלא רצויה של אנשים שלא מעוררים אצל הצופים מספיק רגש, חיובי או שלילי. ברור לכולנו שחגית הייתה אמורה לעוף לפניה, ואפילו אמלי, אבל בעוד הן הרוויחו מפרק שהתמקד כולו בריב (כן, גם אמלי. אמוציות מעוררות חיבור), רות שקעה בפרקים האחרונים אחורה, ויש סיכוי לא קטן שסיפור הריב עם יוסי התנקם בה. לא נורא, לפחות כל טוויטר יוכל להפסיק לצפות (אתם יכולים להתעדכן בהכל ממש כאן! טיהי!). מה שכן, מכיוון שרות היא האישה השלישית לצאת מהבית, מאגר האסטרוגן הביתי מתרוקן, ואט אט אנחנו נשארים עם מסיבת נקניקיות. אתם כבר יודעים מי בוודאי שמחה מזה.

• המסך
• האח הגדול
• האח הגדול 2020
• רות אלבז

• Facebook
• Twitter
• Email

שבוע לא פשוט עבר על רות, שכפי שרמזתיבריקאפ הקודם, נפלה אל הפח הפמיניסטי שהאח טמן לה, ורבה בערך עם כל הבית. ההתפרצות שלה על יוסי הייתה מוצדקת, כי זו באמת הייתה הערה נוטפת מיזוגניה, אבל התזמון והעוצמה שלה היו הכל חוץ מנכונים. אולי כי יוסי לא באמת יודע מה משמעות המילה מיזוגניה, אולי כי היא הייתה מול כל חברי הבית בעיצומה של משימה ואולי כי יוסי הוא בבירור האדם האהוב על דיירי הבית, שלקחו את הפגיעה ללב אפילו יותר ממנו. ברגע שהרגישו שיוסי הותקף, אסיף ותקוה מיד צופפו שורות להגנתו, ונכנסו ברות בעליהום שבתורו גם היה מוגזם לחלוטין. נו, לפחות תקוה התאפקה בדיוק 15 שניות לפני שירקה אש, או כדבריה, "טוב, ניסיתי, אני לא יכולה לסתום". תאמיני לי תקוה, את יכולה, אם יום אחד תחליטי לנסות.

אבל מי שכמובן לקח את זה הכי קשה היה גדי, הכלבלב הקטן של יוסי, שבא מיד לנבוח על רות. מילת הקסם "מתנשאת" (שם קוד: שמאלנית) הוא כלי נשק חזק בבית האח, ומי אם לא גדי, הקווקז הנגזל, יזעק אותה ראשונה. אחרי שרות הפכה את הנסט למבצר הבדידות הקר שלה, וסילקה גם את אסיף וגם את ניר שבאו להושיט יד, היא התעשתה ובאה לשוחח עם יוסי כפי שהייתה אמורה לעשות מההתחלה – בשקט, בחצר, על סיגריה ובלי קולות הנביחה של הכלבלב המגונן גדי. הסכם השלום נחתם, טאבולה ראסה במרוקאית הוכרז, ועכשיו רות רק צריכה להזכיר ליוסי שלא קוראים לה רעות.

>> כל מה שקרה בפרקים הקודמים

בכלל, הלוחמים בבית האח צריכים להתחיל לשנן את המנטרה: לא להיות צודק, להיות חכם. לא כל ריב צריך לנפח, לא כל עכבר צריך להיות הר ולא כל הנוצץ זהב. האחרון לא קשור, סתם חשבתי להזכיר לאדם. מי שחייב להפנים את זה ומהר הוא רונן, שהפך מהלב של הבית למרמרה אחרי שגרר ריב עם ליאור, שהפך לריב עם אסיף, שהפך לריב עם כל הבית למעט האח (אולי גם זה יגיע בקרוב). רונן מאשים את כל הבית ואחותו באסטרטגיה וצביעות, אבל לא ממש רואה את דבשתו, ובכל פעם שמישהו בא להעיר לו על הפתיל, גם הוא נכנס לרשימה השחורה.

וכך, בהינף שני ריבים מטופשים על אגו, רונן הספיק גם לתת מכה מתחת לחגורה לאסיף וגם ללחשש באוזנה של ירדן על הכוונות של ליאור, כאילו הוא ג'פאר שמנסה לשכנע את הנסיכה יסמין שאלאדין סתם משחק בה. שני המהלכים נשכו אותו חזרה בעכוז, ועכשיו כל דיירי הבית, גם חבריו הקרובים, רואים שהוא קצת איבד את הפקק. תן לי להגיד לך משהו רונן, להכריז שאין לך בעיה להישאר לבד בשלב כל כך מוקדם בתוכנית לא מבטיח עתיד זוהר, ואולי כדאי להוריד את משקפי האסטרטגיה ולהבין שבתוך אותו בית, גם אחים רבים. או כמו שתקווה אמרה – מכולם, דווקא תקווה – זה רק משחק וצריך לקחת אותו בפרופורציה.

ירדן, שדווקא הצליחה לחמוק בין טיפות הריבים באופן מעורר הערכה השבוע, הייתה צריכה להזכיר לעצמה את כל עניין הפרופורציות אחרי הכרזת המועמדים להדחה. זה לא שלא נהנתי מנאום העכברים היפה שלה בחדר האח, כפרה עליה הבחורה הזו יודעת לבטא דרמה יותר טוב מאיתי טיראן, אבל להתחיל לצעוק ברחבי הבית על צבועים ולהגיד שאת וגדי הכבשה השחורה של הבית? בחייאת, זה צעד אחד לפני להכריז שלא מדיחים ראש ממשלה מכהן על כמה ריבים עם תקוה. גם את העמדת להדחה אנשים, ואפילו בשמחה. תזכורת נחמדה לכך שכל מי שצועק על צבועים צריך תמיד להביט במראה ולראות שלא נדבק עליו מעט מן הצבע.

ולבסוף, מי שהלכה הייתה יעל. ההפתעה הגדולה בכך היא שצמד השמאלנים ניר ורות שרדו עוד שבוע, ושיעל לא עניינה אף אחד. בגלל ששיטת ההצבעה דורשת מהקהל להציל מתמודד – ולא להדיח מתמודד – מספיקה מאסה קריטית של אוהדים כדי להחזיק מתמודד בבית, ויעל פשוט לא אספה מספיק כאלו. אולי זה היה חוסר הנכונות שלה לפתוח את סיפורה האישי בבית, אולי חוסר היכולת שלה לבלוט, אבל יעל נשארה בחוץ. זה אמור לאותת לאמלי, שאמנם עוד לא הועמדה להדחה, אבל בהחלט עומדת במאפיין המובהק ביותר למודחים של העונה, להתעורר. קודם מישל, עכשיו יעל – כל מי שהוא למל"מ נשאר בחוץ. בקיצור, אין לירדן מה לדאוג, היא תישאר בסביבה מספיק שבועות כדי לשבור את ליאור.

• המסך
• האח הגדול
• רות אלבז
• האח הגדול 2020

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי השבוע הלא קל שעבר על רות, היה נחמד לפתוח את הפרק בביקור שלה ושל ניר בסוויטה, עם יין לבן וסושי, כיאה לצמד השמאלנים של הבית. הניסיונות של כל דיירי הבית, כולל האח, לדחוף את השניים לזוגיות לא נושאים יותר מדי פירות כבושים. אבל החברות הקרובה שפיתחו עוזרת להם להחזיק אחת את השני, ולעיתים משאירה פתח להתרפקות והתפרקות, כפי שהיה ניתן לראות כשבמקום להתחבא יחדיו מתחת לשמיכות, הצמד עשה את הדבר השמאלני ביותר שניתן לעשות – לבכות בזמן ארוחת הערב. אל תדאג ניר, אנחנו תל אביבים, כולנו העברנו ערב אחד לפחות במחשבה שהוא דייט, אבל בעצם היה שיחת תמיכה למישהי עם חסרון בדמות אב.

ובינתיים, התגובות בחוץ לא טובות עבור ניר ורות, ואני לא מדבר על המרמור של תקוה שאוכלת את הלב ואת הטוסט זעתר מרוב קנאה, אלא על הקהל בבית. מי שמטייל בפורומי "האח הגדול" כבר יודע שניר בכוננות הדחה, ורות מיד אחריו. אם לשפוט לפי ההצצה הקטנה שקיבלנו למי העמיד את מי להדחה ומדוע, מתבהר שדיירי הבית עדיין שופטים על פי דעה פוליטית, ולכן בחרו בניר (שמאוד אהוב על הרוב באופן אישי). אם אתם חושבים שהצופים בבית יעשו החלטות ממניעים אחרים, כנראה שלא חייתם בישראל בעשור האחרון. אין יותר שפרה רבותי, אנחנו כבר שנה בימי בחירות.

אגב גאווה לאומית, משימת הקמת המדינה היא משימה מוזרה מאוד. חוץ מבחירות אופנתיות נועזות שגרמו לאדם לזעוק בכאב מעצם המחשבה שיצטרך לנעול סנדלים, וכמובן הפיכתו של בני הארנב ליאצק של שלמה בראבא, הקשר בין המשימה למדינה רופף כמו הקשר בין גדי לייעוץ זוגי. בקיצור, זה היה סתם תירוץ לסדרת התעללויות פיזיות, רגשיות ומוזיקליות. כן, אני מחשיב את הגרסה המחרידה של "שבט אחים ואחיות" בסינית כהתעללות בצופים. חוץ מזה, עם הלוק המיושן והפילטר הצהבהב, זה לא ממש הרגיש כמו קליפ מפלסטינה,1947, אלא קרקוב, 1942, ואני רק יכול להניח שזו הייתה ברכה אישית למנהיגי העולם שהגיעו לפורום השואה הבינלאומי.

אגב שואה, הבטחתי לעצמי שלא אקשר בין בולמוס האכילה שיוסי, ירדן ותקוה נאלצו לעבור לבין השואה, אבל הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה, עם כולם הסליחה. לא יודע, לא עושה לי את זה לראות אנשים סובלים מרוב אוכל, גם אם האוכל הזה חריף מאוד, גם אם הם חייבים לחזור במבט מדוכא שוב ושוב לשולחן האוכל, גם אם חה חה חה האיש המבוגר הזה מנסה לאכול עם צ'ופסטיקס אבל לא מצליח איזה מצחיק זה. נראה לי שהייתי נהנה יותר לראות את חגית מביטה בכל השפע שמולה, עוצמת עיניים ומנסה לשכנע את עצמה שזה נקניקיות.

ההתעללות הרגשית, לעומת זאת, כבר הייתה מעניינת יותר, גם אם לא אנושית ממש, אבל מי ציפה למשהו אחר בשלב הזה? זה היה שילוב פסיכוטי בין חיוך מאולץ, מכות ממוקדות לנשמה (הקלטת ילדו של גדי, השמעת מעיין אדם לאסיף) ולסיום המכה הקשה מכולן – שיר. כן, שירים הם המנוע להרבה תגובות רגשיות חזקות במיוחד בבית האח, ואולי זה הזמן להזכיר לכל הצופים את העומס הרגשי שהסתגרות בבית כזה יוצרת. אל תשפטו אותם על הדמעות, הבית כולו נועד לסחוט אותן בטריפ רגשי מתמשך, במיוחד כשצץ סיפור כאוב כמו זה של רונן על בתו הבכורה, איתה הוא לא בקשר. גם אתם הייתם בוכים, תאמינו לי.

את הפרק סיימנו עם רשימת הדחה שעשתה לנו דה ז'ה וו קל – גדי, יעל, ירדן, ניר, רות, אדם. כולם כבר עברו את הסיבוב הזה, ונראה שהתאפסנו על רשימה קבועה לשבועות הקרובים. על אף שאני חוזר ואומר שאדם נמצא בבית על זמן שאול, כנראה שזה יהיה ניר שיעזוב את הבית בשבת, כי שמאלני. זו תהיה מכה קשה עבור רות, שצופי ערוץ 26 יודעים שאחרי המנוחה הקצרה בסוויטה, עברה עוד שבוע קשה. הערב (חמישי) נגלה את מי יוסי החליט להעמיד להדחה (את מי הוא יציל מהדחה אנחנו כבר יודעים מראש) ואיך המתמודדים הקבועים ברשימת ההדחה ישנו, אם בכלל, את דרכם. נכון לעכשיו, יש רק דבר אחד בטוח בבית – הצלחת של גדי תישאר על שולחן האוכל עד שמישהו יבוא להרים אותה.

• המסך
• האח הגדול
• רות אלבז
• האח הגדול 2020