הסדרה "קרתגו", שעלתה בשבוע שעבר בכאן 11, חייבים להודות – לא מושכת רייטינג גבוה מדי. כן, היא בהחלט הצליחה ליהנות ממקפצת הרייטינג האדירה שנקראת ליונל מסי: שני פרקי הבכורה שלה שודרו בערב של גמר המונדיאל, וזכו לנתונים גבוהים, קרוב ל-12 אחוזי צפייה מכלל האוכלוסיה היהודית. אבל מששככו אדי הקונפטי והשמפניה של ארגנטינה, "קרתגו" – על אף שמדובר בסדרה טובה לרוב הדעות – נותרה עם רייטינג נמוך. חזרה למימדים הטבעיים של תאגיד השידור הישראלי, לפחות על המסך הקטן.

>> לא השנה הכי עברית: הסדרות הישראליות הכי טובות של 2022
>> דרמה אפלה, אקשן אלים, קומדיה משוגעת. "קרתגו" היא כיף גדול

ובכל זאת, "קרתגו" מעוררת לא מעט עניין ציבורי. בעיקר סביב שאלת האמת – עד כמה מדויקת הסדרה, שמתיימרת לחזור לאירוע היסטורי שהתרחש במציאות ("קרתגו" היתה מחנה מעצר בריטי שהוקם ב-1945, שבו שהו יחדיו פעילי אצ"ל ולח"י לצד אסירים נאצים ופאשיסטים). "ידיעות אחרונות" דיווח כי בפגישה שערכו בניהם של העצורים, ביניהם השרים לשעבר דן מרידור ולימור לבנת, עו"ד רם שמגר (בנו של השופט העליון מאיר שמגר ז"ל, עוד אחד שהיה אסיר במחנה) ועוד, הוחלט לדרוש מהתאגיד להסיר את הטענה כי "מדובר בסיפור אמיתי". בתגובה, התאגיד אכן יטען כי "לא מדובר במסמך היסטורי מחייב".

לא נעים, עבור אדם שחווה אירוע מסוים (בין אם זו מלחמה או תקופת מאסר ממושכת), לראות סדרה פופולרית שמעוותת את האמת כפי שאתה מכיר אותה על בשרך. בין אם חווית זאת במישרין או בעקיפין דרך הוריך. ובכל זאת, חובה לומר משהו להגנתם של היוצרים: הם לא באמת עשו סרט דוקומנטרי.השנים האחרונות לא עשו טוב לז'אנר הדוקומנטרי הטהור. היצירות הפופולריות בתחום הדוקו של השנים האחרונות הלכו לגמרי לתחום האישי ("הריקוד האחרון" הוא הדוגמא הבולטת ביותר, וכך גם "הארי ומייגן" שמככבת עכשיו בנטפליקס וסדרות) – סדרות וסרטים שמביאים צד אחד באופן מוחלט, שלא מתיימרות לאובייקטיביות. את סרטי הדוקו הקלאסיים, אלה שהתיימרו לייצג את המציאות כמות שהיא (בכפוף כמובן לעובדה שזו מציאות ערוכה ומצולמת), החליפו הדרמות התקופתיות. סדרות שמבוססות על אירועים אמיתיים, אבל מהלכות על הגבול הדק שבין האמת – לבין יצירה שפתוחה יותר לשינויים.

כך, למשל, "הכתר" עוררה לא מעט סערה בבריטניה על אי דיוקים מבחינתה של משפחת המלוכה (בעיקר כאלה שהוציאו אותה ואת בניה לא טוב). "צ'רנוביל" נבדקה במסרקות בכל הקשור לעובדות, גם "שעת נעילה" הישראלית ספגה לא מעט ביקורות על הדרך שהוצגה בה התקופה והיחסים בין האוכלוסיות השונות בארץ, וגם "קבוצה מנצחת", הסדרה על ההיסטוריה של לוס אנג'לס לייקרס הגדולה של תחילת שנות השמונים, חטפה ביקורות חריפות – אפילו מקארים עבדול ג'באר בכבודו ובעצמו. כולן לא דייקו במאה אחוז. והאמת היא שזה בסדר.

כי בסופו של דבר, מי שמחפש את האמת על מה שקרה – יוכל ללכת ליצירות עובדתית, סרטים תיעודיים או ספרים, שנכתבו על האירועים המתוארים בסדרות דרמה מתוסרטות. כשאנחנו ניגשים לסדרה, בסופו של דבר, אנחנו נכנסים כדי לשמוע סיפור. חלק ממנו הוא גם העובדה שהוא לוקח אותנו אל מציאות אחרת, ובתוך זה גם השאיפה לחוות את מה שהיה שם. אבל באותה המידה הסיפור שאנחנו מקבלים הוא תמיד סיפור מנקודת מבט ספציפית – נקודת מבט של יוצר. וככזה, הוא לוקח פרטים מסוימים ומגדיל או מקטין אותם במטרה לייצר דרמה טובה יותר ומהנה יותר לקהל הצופים.

כל עוד אין יומרה תיעודית להביא את האמת במאה אחוז, אנחנו מספיק משכילים כדי לעשות את ההבדלה ולהבין שהיצירה שלפנינו היא מעשה ידיו של יוצר, ולא של מצלמה אקראית שתפסה מציאות בשלמותה. אם זה היה המצב, כנראה שהיינו קצת משתעממים. החיים הם לא טרבולטה, שרו פעם, ורוב האנשים הם לא ניוטון ג'ון.וזה בדיוק הטרייד אוף שסדרות טובות יכולות לעשות: מצד אחד, הן מוכנות להתפשר על האמת ההיסטורית; אבל מצד שני הן מביאות את הסיפור אל הקהל הרחב, מנגישות אותו לאנשים שנולדו עשרות ומאות שנים אחרי שכל זה באמת קרה.

סדרות כאלה מייצרות משהו שיוכל להחזיק מעמד ולשאת את הסיפור, גם אם לא בשלמותו, אל הדורות הבאים. ואת זה "קרתגו" עושה בצורה מוצלחת למדי. היא מרתקת ומשעשעת ומעניינת וסוחפת, לפעמים אפילו מצליחה לרגש. ואם זה פותח את שער הלב לבן אדם אחד שיחפש את האמת ההיסטורית, וילמד יותר על מחנות מעצר בריטיים (או על המלחמה, או על קבוצת כדורסל מדהימה) – כולם הרוויחו. כולל מי שכועס.

• המסך
• כאן 11
• רשף לוי
• דוקומנטרי

מי שמע על חווה ונאווה / yes

בזמן שפינטזנו על עונה רביעית ל"אחיות המוצלחות שלי", היוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג הציגו סדרה חדשה ב-yes – שונה לגמרי אבל מעולה בדרכה. ב-8 פרקים שנגמעו בקלילות הן הכניסו אותנו לעולמן של שתי בוגרות להקה צבאית, כאלה שלא הפכו אחרי השחרור לכוכבות ולנכס צאן ברזל. חובבי הנוסטלגיה הישראלית התענגו על הפלאשבקים ועל החיצים ששיגרה הסדרה לעבר מוסד הלהקות הצבאיות, אבל גם בהווה היה הרבה ממה להנות. קודם כל, מההופעות המורכבות והמרגשות של חנה לסלאו וקרן מור, שיצרו צמד דמויות שהן מצחיקות כמו שהן פתטיות כמו שהן מקסימות. מחזק אותן צוות מדהים של דמויות משנה גונבות הצגה, בראשן הילה גולדנברג כביתה הלא תפקודית של נאווה ואיתי זבולון (טונה) כבנה הפלרטטן הבלתי נלאה של חווה.

המפקדת (עונה 2) / כאן 11

גם בעונתה השנייה "המפקדת" סיפקה לנו שילוב מדויק של דרמה, קומדיה, רומנטיקה, סקס וקרינג'. אפילו עזיבתן של מיה לנדסמן ועלמה קיני לא מנעה מאיתנו להתמכר מחדש למעלליה של הפלוגה הכי שחוקה בבט"ר, שבה לכל מ"כית ומפקד יש אישיוז משלו ומשלה. "המפקדת" היטיבה לחדש מספיק כדי להוסיף רעננות – בעיקר בהחלפת פלוגת הטירונים לעתודאים ובהוספתה של הסמ"פ המעולה טולי (נועם לוגסי) – אבל שימרה גם את כל מה שאהבנו בסיבוב הקודם. הכתיבה עדיין שנונה ומדויקת, הדמויות עדיין מקסימות והמערכת הצבאית היא עדיין כאוס בלתי נגמר, שדוחף כל דמות למקומות קיצוניים, מפתיעים ולפעמים נמוכים ממש.

מנאייכ עונה 2 / כאן 11

סדרת הפשע של רועי עידן אף פעם לא ניסתה להתנחמד – העולם שהיא מציגה אפל, קלסטרופובי, כזה שבו כל חלקה טובה מוכתמת בשחיתות וברוע אנושי. לא רוע גדול מהחיים, אלא כזה שמונע מאנוכיות ומריקבון חברתי עמוק יותר מהמעשים של תפוח רקוב כזה או אחר. בעונה השנייה היא עשתה את כל זה שוב אבל יותר גדול ויותר עמוק, אילצה את איזי בכר להתמודד עם מציאות אפילו יותר מכוערת ומטרידה מזו שציפה לראות סביבו – והפעם, כמו שאומרת הקלישאה, זה אישי. קאסט השחקנים המעולה קיבל חיזוק בדמותם של מכרם ח'ורי, אלון חמאווי ונטלי עטייה, אבל הלב של הסדרה היה ונשאר שלום אסייג ולירז חממי – איזי ופקד טלי בן הרוש בשבילכם – שמציגים פרק אחר פרק תצוגת משחק מהמרשימות שאפשר לתפוס בימינו בטלוויזיה המקומית.

חאנשי / HOT

"חאנשי" עלתה לכותרות עוד לפני השידור בזכות שורה של ליהוקים מפתיעים – ליהיא גרינר, רוני דלומי ואפילו הנרי וינקלר – אבל אחרי הצפייה ברור לגמרי שאנחנו פה בשביל הפרצופים המוכרים פחות. חאנשי (עליזה חנוביץ') היא דמות קשה לעיכול ומזעזעת במתכוון, אבל כזו שמרתק לצפות בה ובצרות שהיא מכניסה את עצמן אליהן; דוד (תומר מכלוף) הוא גיבור רומנטי מהחלומות שנתקע בתוך קומדיה רומנטית שהשתבשה לגמרי ונוקי (מרנינה שון) נכנסת ללב הצופים בקלילות, כאילו לא הרגע נפגשנו. העונה הראשונה עודנה משודרת, אבל כבר עכשיו ברור שמדובר באחת הקומדיות הייחודיות והנועזות ששודרו בישראל – ושהיא גם ממכרת לחלוטין.

היהודים באים (עונה 5) / כאן 11

בעונתה החמישית, סדרת המערכונים הסאטירית שוב הוכיחה שהיא תופסת את נושאי העיסוק שלה, וגם את הצופים שלה, מאוד מאוד ברצינות. יש בה גם רגעי קומדיה דביליים ונגישים, אבל "היהודים באים" מכוונת גבוה – להומור שיש בו גם תחכום, העמקה ואפילו מידה של חינוך ולימוד. יש לה נבחרת חלומות של קומיקאים ושחקנים שפשוט לא מפסיק להפציץ, וגם העונה היא סיפקה שורה של מערכונים שנעו בין המטורלל למטריד. המערכון הזכור ביותר מהעונה הזו הוא כנראה השיר המצמרר לאברה מנגיסטו על בסיס "כשתבוא" של בועז שרעבי, אבל נציין לטובה כמה נוספים: תשדיר השירות "כוכבית בוזגלו" על אשכנזים שהסבים שלהם לא קנו דירה, טוביאנסקי – המחזמר, משה קצב ומני מזוז ובגזרה הדבילית יותר – עידו מוסרי בתור ג'ין סימונס.

קרתגו / כאן 11

המצטרפת האחרונה לרשימה שלנו הגיעה אליה חמה וטרייה מהתנור. "קרתגו" התקופתית של כאן 11 חוזרת ל-1942, ספציפית במחנה עצורים שהיה באמת, אבל משחררת לחופשי במהרה את הניסיון לשמור על אמת היסטורית. התוצאה היא דרמה קומית מטורללת על כל הראש שבה בריטים, לוחמי מחתרות ונאצים סוג ז' נאבקים על הדומיננטיות במחנה, כשברקע משולש אהבה מוזר וסחר בסמים מהרייך השלישי מסבכים את המצב. זאת אולי לא הסדרה הכי קלה לעיכול, אבל היא בהחלט אחת המפתיעות והמסקרנות שנראו על המסך הישראלי.

בלאדי מורי / yes

הקומדיה שיצרה סתיו אידסיס ל-yes היא מכתב אהבה, או לפחות התכתבות מלאת יצרים, עם ז'אנר הקומדיה הרומנטית. דרך סיפורן של שתי רווקות בנות 35+ (נעמי לבוב ורותם סלע), האחת תסריטאית נטולת עכבות והשנייה רופאה לחוצה, הסדרה נגעה בכל מה שמצחיק, מוזר ומכוער בעולמות הדייטינג והסקס של תל אביב. האקס הרעיל שאי אפשר לשחרר ממנו, הניסיון הסיזיפי לבנות קריירה תובענית בלי לוותר על החיים הפרטיים, הפנטזיה על מיט-קיוט עם הבחור שיתגלה במפתיע כגבר המושלם עבורך – כולם קפצו להופעת אורח. אגב הופעות אורח, פרק המחווה/עקיצה ל"נוטינג היל" סיפק לנו תזכורת שעופר שכטר הוא לא רק מישהו שרואים בגיא פינס אלא גם שחקן שממש כיף איתו.

שישו ושמחו / כאן 11

אולי חשבתם שאתם יודעים איך בערך נראית קומדיה על להקה צבאית כושלת שמנסה לפלס את דרכה לטופ, אבל "שישו ושמחו" הייתה הפתעה משמחת ומשונה מהרגע הראשון ועד לסיום. על הנייר זהו סיפורה של להקת הרבנות הצבאית וניסיונותיה להישאר רלוונטית בעולם של ימינו, בפועל זו הייתה קומדיה פסיכית ושנונה עם אנדרטונים עגמומיים למדי, שבה כל הדמויות אומללות ונוגעות ללב. למרות שיש לה גיבור מובהק – נוה צור כחבר להקה שחולם להיות סולן גדול – זאת יותר סדרת אנסמבל מלאה בדמויות מבריקות ומקוריות, שנשמח לעקוב אחרי ההרפתקאות המוזרות שלהן עוד עונה-שתיים לפחות.

שעת אפס / כאן 11

בתוך האווירה הפוליטית והמסוכסכת של הימים האלה, ב"כאן" עלתה הסדרה שהציתה מחדש (לא באופן ישיר אמנם) את אחד הסיפורים הכי מייצגים של התקופה: העימות בין מורה כריזמטי ואידיאולוגי (אדם ורטה מישהו?) לבין תלמידה עצבנית וימנית (אמרתם ספיר סבח?). בתסריט, כמובן, נמנעו מלהציג זאת באופן ישיר, אבל קווי הדמיון לא בדיוק משאירים מקום לטעות. שני שחקנים בולטים כאן: דורון בן דוד ("פאודה", "שרופים") מצד אחד ומיה לנדסמן ("המפקדת", "ילדות סכסכניות", כל סדרה אחרת שאתם יכולים לדמיין) מהצד האחר מספקים יופי של דרמה, סוערת ומבעבעת כמו שרק מדינת ישראל 2022 יכולה להיות.

ארץ נהדרת (עונה 20) / קשת 12

תכנית הסאטירה של המדינה חגגה 20 שנה בפרק חגיגי, אבל ממשיכה לתת בראש בדיוק כמו פעם. המשדר החזק בליל הבחירות, והצגת תופעת בן גביר בפרק הפתיחה, סימנו ש"ארץ נהדרת" כאן כדי להישאר – ולא מרחמת גם על מי שלכאורה, אמורים "להיות בצד שלה". היא הגחיכה את ממשלת השינוי ואת הבעיות שלה, ודאגה לסמן בדיוק את כל מה שרע בקואליציה הבאה – מבן גביר ועד גולדקנופף (בביצוע המרשים של שרון טייכר). ולמרות הדיעה הקצת רווחת שהקומדיה נחלשת, עדיין לא נפל להם המצחיק. בימים האלה שכולנו זקוקים לקול ליברלי וחילוני, נראה שאנחנו צריכים אותה יותר מתמיד.

https://www.youtube.com/watch?v=QmYJ1fIhQBU

טהרן (עונה 2) / כאן 11

הלהיט הכי גדול של כאן 11 ב-2020 לא הצליח לשחזר את ההיסטריה בעונה השנייה שלו, ונראה שדווקא הרכישה על ידי אפל TV+ והצטרפותם של גלן קלוז ושחקנים בינלאומיים אחרים לקאסט טלטלה קצת את ספינת ההפקה וגרמה לה להתבחבש קמעא, אבל גם בעונה מוצלחת פחות "טהרן" עדיין נמצאת כמה רמות מעל הסטנדרט ההפקתי בישראל וניב סולטן עדיין נפלאה וגלן קלוז היא גלן קלוז היא גלן פאקינג קלוז. בסדרה ישראלית, כן? אחד ההישגים הגדולים ביותר של תעשיית הטלוויזיה המתכווצת שלנו.

ילדים ביער / yes

בעולם טלוויזיוני מתוקן דלית קהן הייתה יוצרת הרבה יותר מסדרה אחת בעשור, אבל 15 השנים שעברו בין שידור "מתי נתנשק" לבין עלייתה של "ילדים ביער" עשו לה רק טוב כיוצרת. כמו בדרמה הרומנטית הקומית ההיא, גם כאן היא מציבה את עצמה בתפקיד הראשי, רק שהפעם היא לא רווקה תל אביבית נחשקת אלא הומלסית בהריון שמגויסת לחקירה משטרתית במטרה לחשוף רשת של סחר בנשים, ובמקום קומדיה רומנטית יש לנו טרגדיה הומאנית. התוצאה היא אחת מסדרות המתח הכי אפקטיביות ומלוטשות שהיו כאן מזה זמן ואולי בכלל. בוא נקווה שלא נצטרך לחכות עד 2037 לסדרה הבאה שלה.

ריקוד האש / yes

בדיוק חשבנו שנמאס לנו לגמרי מסדרות על חרדים, ואז הגיעה רמה בורשטיין ("לעבור את הקיר") עם הסדרה הזאת והאשימו אותה שמטרת הסדרה היא לגונן משפטית על הרב ברלנד. אין לנו מושג אם זה נכון אבל יש לנו מושג בטלוויזיה, ו"ריקוד האש" היא דרמה מעולה, מורכבת, לא קלה לצפייה בשום צורה אבל גם יפהפיה ולא שגרתית ונוגעת ללב. יהודה לוי נותן כאן תצוגת משחק משובחת ויוצאת דופן, מיה עיברין נפלאה בתפקידה הראשון, נועה קולר ונעמי לבוב מצוינות כתמיד. אבל אלה בעיקר הבימוי, הצילום והכתיבה שמעניקים לסדרה הזאת את הייחוד שלה. אפשר עוד סדרה על חרדים?

כראמל / כאן חינוכית

עיבודים של ספרי ילדים ישראלים מצליחים לטלוויזיה הם עניין טריקי. בדרך כלל דלות התקציב וההפקה פוגעות בזיכרון הספרותי המתוק ואף מוחקות אותו במידה מסוימת (היי "קופיקו"), אבל במקרה של "כראמל" שמבוסס על סדרת הספרים האהובה על מאירה ברנע-גולדברג הקסם לגמרי עבד. ההפקה נראית בינלאומית, ללא סממנים ישראליים, מוכנה לדיבוב בחו"ל. החתול כראמל עצמו, גיבור הספרים הקסום, נראה קצת משונה אבל הילדים עפים על זה וזה מה שחשוב. העלילה עושה כבוד למקור. התסריט מתייחס בכבוד לאינטליגנציה של צופיו הצעירים. זה נס.

שלי הכובשת / כאן חינוכית

סדרות המקור לילדים ולנוער הולכות ומשתדרגות משנה לשנה, הלוואי על הסדרות למבוגרים כזאת עקומת שיפור, ובתוך הז'אנר בלטה במיוחד "שלי הכובשת" – על שחקנית כדורגל צעירה ומוכשרת שנאסר עליה לשחק בנבחרת הבנים – עם עיסוק אמיץ ונדיר בסוגיות מגדר, קאסט צעיר ואנונימי שעושה את העבודה בחן ושחקני חיזוק מעולים בדמותם של אורי גבריאל, טל פרידמן, גבי עמרני, מרינה שויף ושיפי אלוני שמשדרגים את העסק. בדיוק מסוג הסדרות שכאן חינוכית קיימת בשבילן.

• המסך
• סדרות ישראליות
• סדרות
• סדרות מומלצות
• גורי אלפי
• המפקדת
• היהודים באים
• רשף לוי
• מיה לנדסמן
• ארץ נהדרת
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 927 // מה ראינו השנה

הפוסטר של הדרמה התקופתית "קרתגו" מכריז כי הסדרה תספר על "הולדתו של קוטל הנאצים". הדמויות מאוירות כשהן מביטות אל האופק, אחת מהן עם חולצה מוכתמת בדם, מוקפות בדמויות קטנות יותר בשיאו של קרב אלים למראה. דרמה, דרמה, דרמה. והכל בניחוח וינטאג'י של שנות הארבעים, כמו שאפשר להבין מהצבעוניות, סגנון הציור או הדגל הנאצי הגדול בצד. אם זאת הסדרה שבאתם לראות יש מצב שקצת תתאכזבו, כי "קרתגו" היא לא בדיוק דרמת אקשן תקופתית אותנטית וטוב מאוד שהיא לא באמת כזו. דרמות אקשן תקופתיות על ימי המנדט ומלחמת העולם כבר קיבלנו מספיק, ויש גופים עם יותר תקציב ומשאבים ליצור כאלה מתאגיד השידור הציבורי.

>> הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו: 20 סדרות שאסור להחמיץ
>> תעודת כבוד: סרטי וסדרות הדוקו הכי טובות בכאן 11

סוד הקסם של הסדרה הזו מופיע גם הוא בפוסטר, אבל קצת הקטן יותר – דמות של לוחם מחתרת יהודי מזנק קדימה בנחישות כשהוא מחזיק חנוכייה ענקית בוערת. זה דימוי כל כך מוגזם שהוא כבר קאמפ, גרסה לא מעודנת ומצחיקה במכוון של ההיסטוריה היהודית, מוקצנת מספיק כדי לא להרגיש כמו רמאות. אלה הם ארבעת הפרקים הראשונים של הפקת הענק "קרתגו", שמשחזרת במידה מסוימת של דיוק היסטורי את האסתטיקה של התקופה רק כדי לעשות "ממזרים חסרי כבוד" במחנה עצורים בריטי בסודאן.

הסדרה שיצרו רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני חוזרת ל-1942, לא בפלשתינה או באירופה אלא בסודאן. במחנה קרתגו המבודד הבריטים זורקים את כל מי שבא להם לא טוב בעין – אנשי מחתרות יהודים, איטלקים פאשיסטים וגם כמה נאצים, כנראה הכי לוזרים שהם הצליחו למצוא. יום בהיר אחד מגיעים למחנה שני אסירים חדשים – אליהו/אלייז'ה (אורי גוב), קומיקאי נרקיסיסט שהגיע לשם די בטעות, ותומאס (אוליבר בקנר), אריסטוקרט בריטי שאימץ אידיאולוגיה נאצית בעיקר כדי להכניס לאבא.

האסירים החדשים טורפים את כל הקלפים במחנה שכולו אינטרסים סותרים, אינטריגות סודיות ומאבקי כוח בין ובתוך הקבוצות השונות. אליהו מסתבך עם כולם כמעט מיד – היהודים רוצים להרוג אותו כי זה מה שעושים למלשינים בכלא, המפקד לורד דווידסון (פיליפ גלינסטר) רוצה להרוג אותו כי הוא חושב שהוא ניסה להרוג אותו קודם והנאצים רוצים להרוג אותו כי, נו, הם נאצים. אה, וגם אהבת חייו נמצאת שם – הלנה (קרולינה יורשק), אחות המחנה ואשתו הטרייה של אותו לורד דווידסון, פאם פאטאל מהסוג הקטלני באמת ולא זה שסתם שובר לגיבור את הלב.

לפני הכל, "קרתגו" היא סדרה שמכוונת גבוה. זו לא רק ההפקה התקופתית עתירת התקציב עם מלא ניצבים וסט בקולומביה וכל זה, אלא סוג הסדרה שהיא מנסה להיות. קהל היעד שלה הוא כזה שאהב את "הבורר" אבל גם בקיא בקטלוג של HBO, מזהה מחוות לגאי ריצ'י או ווס אנדרסון ומצא את עצמו מפנטז פעם על מקבילה ישראלית של "ממזרים חסרי כבוד". היא מדלגת בלי בושה בין שפות ומבטאים – כולל קריין דובר אנגלית עם בדיחות בהגשה בריטית יבשה – וגם בין ז'אנרים, מדרמה אפלה לאקשן אלים לקומדיה שחורה ומשוגעת שבה היהודים שרים "מוות לנאצים" בלחן של אוהדי כדורגל והאסיר החדש במחנה מקבל עוגה עם דגל נאצי.

לפעמים היא גובלת בסיטקום פסיכי ממש, בפעמים אחרות היא שוברת אווירה כדי לחזור לעבר (שלושה חודשים או שני עשורים אחורה), ויש גם סקס, עירום, אלימות, איברים פנימיים, סמים ושאר קישוטים. כל זה לא מונע ממנה לגעת בדרמטי, המכוער והאפל כשצריך. בתוך כל השיגעון הזה היחידים שקצת מנסים להישמע "אותנטיים לתקופה" הם הבריטים, אבל לכו תקחו אותם ברצינות כשברקע שחקן בתיאטרון המטאטא מסתבך בעסקאות מפוקפקות עם מאכער איטלקי ואז כמעט גורם לו להיאכל על ידי תנינים. המצטיין בגזרה הלא-תקופתית וגונב ההצגה הבלתי מעורער פה הוא רשף לוי בתפקיד יעקב דן, מנהיג האסירים היהודים שכל שורה שלו זהב וכל קשר בינו לבין המקום והתקופה הלך לאיבוד בערבות מזרח אפריקה.

החלקים הפחות מוצלחים של "קרתגו" הם אלה שבהם היא נתקעת בקונבינציות של "דרמה תקופתית עתירת תקציב". לא ברור אם הפילטר הצהוב אמור לסמן פה את הזמן או להבהיר שאנחנו בטיזינבי, אבל תכלס הוא מיותר לגמרי וסדרה פרועה כזו הייתה מרוויחה מקצת יותר צבעים. הקריין אולי מוסיף צבע, אבל מבטא בריטי לא הופך פאנצ'ים סבירים למצוינים. פרקים באורך שעה זה סמל סטטוס, אבל היה אפשר להדק פה בכיף ל-45 דקות ולקצץ קצת שומן מיותר. ובעיקר – יותר מדי זמן מסך של הקצינים הבריטים, הדמויות הכי פחות מעניינות בפער. יש כמה קווי עלילה ודמויות שעוד לא מימשו את הפוטנציאל שלהן, אבל ארבעת הפרקים הראשונים מכינים את הקרקע עבורן מספיק טוב כדי להפציץ בשבעת הפרקים שנותרו.

היא אולי לא מלוטשת עד הסוף, מעט עמוסה מדי ונופלת פה ושם למניירות וקלישאות, אבל בסך הכל "קרתגו" היא סדרה מהנה, מסקרנת ובעיקר ייחודית. היא פוזלת לא מעט לקולנוע וטלוויזיה מחו"ל, אבל היא נשארת ישראלית מאוד למרות תקופת התרחשות שבה "הישראליות" המוכרת לנו עוד לא באמת הייתה קיימת. יותר מכל יש בה חוצפה – קלישאת ישראליות בפני עצמה, שהופכת כאן לפוסט מודרניזם משוחרר ומשחרר. אם תקחו את ההבטחות שלה לבסיס במציאות בערבון מוגבל, כנראה שיהיה כיף.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• רשף לוי
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

לפעמים הטלוויזיה מהמרת על כל הקופה. זה לא קורה המון, אבל פעם בעידן מחליטים מי שמחליטים ללכת עד הסוף, להשקיע תקציבים בנדיבות ולדעת שאו שיהיה לך ביד להיט משוגע שייזכר שנים או שזה ירשם ככישלון מפואר בקנה מידה אפי. הכל או כלום. זה גם ההימור של כאן 11 ו"קרתגו". את הפרומואים טחנו לנו במוח כל המונדיאל, והערב קצת אחרי שמסי או אמבפה יניפו את גביע העולם בכדורגל, ישודר פרק הפתיחה הכפול של סדרת הדגל החדשה בתאגיד השידור הציבורי.

יש סיבות להיות אופטימיים לגבי "קרתגו": זאת הסדרה החדשה של רשף לוי (יחד עם אחיו ינץ לוי) והוא חובר בה שוב אל הבמאי תומר שני, שכבר עשה איתו עבודה אדירה בסדרה "נחמה", ונזכיר גם במילה את "הבורר" כדי להיזכר בעצמנו שלוי הוא אחד מיוצרי הטלוויזיה הכי מלוטשים בישראל, והיצירות שלו לכל הפחות בוהקות מהומור שחור וערכי הפקה מסחררים. אם לשפוט לפי הטריילר, אפשר לסמן "וי" על שני הסעיפים האלה בעיניים עצומות.

הסדרה מבוססת על סיפורו של סבא של רשף לוי וינץ לוי, אליהו לוי, שגורש בידי הבריטים למחנה המעצר קרתגו בסודן כעציר ביטחוני של מחתרת הלח"י. קאסט בינלאומי, צילומים בקולומביה, רשף לוי עצמו בתפקיד מרכזי, הכל נראה כמו הפקת נטפליקס מתוקתקת ומושקעת, וגם אם מהפרומואים לא ברור עד הסוף אם מדובר בקומדיה פרועה, טרגדיה שוברת לב, דרמה היסטורית נוקבת או שילוב של כל אלה – יש סיכוי טוב שהציבור ישמח מאוד. גם בשביל זה יש שידור ציבורי.
"קרתגו", הערב (ראשון) ב-21:00, כאן 11 ויוטיוב

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• רשף לוי
• סדרות ישראליות

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי 1.10

פסטיבל יפו הבינלאומי להצגות ילדים

יפו תארח 22 מופעי תיאטרון ומחול בערבית ובעברית, בתיאטרוני יפו העתיקה והנמל: תיאטרון אלמינא, תיאטרון יפו, מרכז נע לגעת, תיאטרון הסימטה ומחסן 2. בנוסף יהיו מופעי רחוב שישלבו הומור, קרקס, אקרובטיקה, תיפוף, פנטומימה ועוד.

שישי 2.10

רשף לוי

מופע סטנד־אפ מלא של הבמאי והקומיקאי רשף לוי, על חייו כאבא צעיר לשבעה ילדים, חיי הנישואין, הרגלי לבוש פוסט-חתונה ואמא שלו. במופע לוי משתף את הקהל, מאלתר ועוסק בנושאים שכל אחד יכול להזדהות איתם.

צוותא, 22:00, 110 שקלים

שבת 3.10

ג'ון בון ג'ובי

הופעה של להקת בון ג'ובי בהנהגת הסולן ג'ון בון ג'ובי. בון ג'ובי היא אחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים. מאז היווסדה בשנות ה-80 ועד היום מכרה מיליוני עותקים משיריה ואחראית לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הרוק האמריקאי, כולל "It's My Life", "Always", "Livin' On A Prayer", "Bad Of Roses ואחרים.

פארק הירקון, 21:00, 340-1100 שקלים

ראשון 4.10

Useless ID

להקת הפאנק הותיקה שנוסדה בחיפה בשנת 1994, חוגגת עשר שנים ליציאת האלבום Redemption בהופעה חגיגית. יוסלס איי די זכו להצלחה בארה"ב, באירופה ובעיקר ביפן, והוציאה עד כה שמונה אלבומים.

בארבי תל אביב, 21:30, 63-80 שקלים

שני 5.10

מנשה קדישמן

תערוכת יחיד של האמן חתן פרס ישראל מנשה קדישמן, שנפטר בחודש מאי השנה. התערוכה מציגה עבודות משנות ה-60 המאוחרות ועד תחילת שנות ה-80 כשבמרכז התערוכה הקו המחבר בין יצירותיו הגיאומטריות לפיגורטיביות, אותה נקודת מעבר בין התקופה המתאפיינת בפיסול מינימליסטי וגאומטרי ובין אמנות פיגורטיבית המכילה בתוכה דימויים ראשוניים של לידה ומוות, ומיתוסים מיתולוגיים של קורבן וחיים.

ביתן 16 – יריד המזרח

שלישי, 6.10

ננסי ברנדס – חי בסרט

הבדרן והמוזיקאי ננסי ברנדס מספר בדרכו החמה והמצחיקה על חייו עם אישה צעירה ושני תינוקות, במקביל להיותו כסבא לשלושה נכדים.

הקאמרי, 21:00, 100 שקלים

רביעי, 7.10

ריף כהן

ריף כהן שרה בצרפתית ובעברית, בוייב אתני עם טאץ' אלקטרוני ובאווירת כיף קוסמופוליטי. האלבום הראשון שלה, A Paris, והקליפ שליווה את שיר הנושא מתוכו זכו להצלחה עצומה באינטרנט וברדיו, אותה לוותה כהן בסיבוב הופעות מוצלח ברחבי העולם. כהן יוצרת במגוון סגנונות- פופ צרפתי, אוונגרד, רוק קלאסי ומוזיקה צפון אפריקאית, ומרכיבה מהם את התמהיל הייחודי המזוהה עמה.

בארבי תל אביב, 20:30, 73-90 שקלים

• ריף כהן
• תל אביב-יפו
• מנשה קדישמן
• בון ג'ובי
• רשף לוי
• Useless ID
• עם הילדים