אם אתם קוראים את השורות האלה עם פרסומן, יש לכם עדיין זמן לעשות את הדבר הכי חשוב שתעשו הערב, וזה להצטרף אל טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שנערך הערב (שני, 20:30) בפארק הירקון, או לכל הפחות לשידור החי ביוטיוב. חשוב לראות בעיניים את הטקס הזה, שמפגיש בין משפחות שכולות משני הצדדים כדי לכאוב יחדיו את האובדן והפך בשנים האחרונות לשק החבטות הקבוע של מאמצי ההסתה והדה-לגיטימציה מטעם הימין הביביסטי-כהניסטי. כדאי לראות אותו כדי לדעת על מה מדברים כשמדברים על "טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי", וכדאי לחשוב מדוע הודבק לו הכינוי המתריס הזה בתקשורת ועל ידי מי. כי יש סיבה טובה מאוד לכך שהטקס הזה מושך כל כך הרבה אש ורעל. מאחוריו מסתתר טקס אחר לגמרי.

הצטרפו לשידור החי של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני >>

מאחורי טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני מתחבא כבר כמה שנים טקס נוסף, ריטואל פוליטי של שקרים ומסכי עשן, ובמסגרתו כוהני הביביזם תוקעים בשופרות לקראת בואו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ומתחילים להפיץ את עלילת הדם נגד הטקס ה"אלטרנטיבי" ומארגניו. השקר המכוער מכולם הוא שהפלסטינים המשתתפים בטקס ואיבדו את יקירהם מתאבלים למעשה על מחבלים שחוסלו בידי צה"ל. במרכזו של הריטואל עומדת עלילת דם מפלצתית ממש, מנותקת מהמציאות שבה מרבית ההרוגים בצד הפלסטיני בזמן מבצעים צבאיים הם אזרחים חפים מפשע, מרושעת באופן שבו היא מציגה היפוך מוחלט של מה שבאמת מתרחש בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני ובתקווה הכנה המופגנת בו לעצירת מעגל הדמים, מפי האנשים ששילמו עליו את המחיר הנורא מכל.

הטקס שמאחורי הטקס מתקיים כצללית רעבתנית ופרזיטית, ומביא אליו מדי שנה משתתפים בכירים כמו שר הביטחון שמוציא צו האוסר על כניסתם לישראל של הפלסטינים המוזמנים לטקס, ואחריו בג"ץ שמצטרף כדי לקבל את עתירתם של מארגני הטקס ולהזכיר לשר הביטחון שבסמכותו למנוע פרטנית מוזמנים שיש סיבה לא להזמינם, למשל, אם הם מתאבלים על בנם שנפל בניסיון פיגוע. אל הקרקס הזה מצטרפים מיד חברי כנסת הזויים שזועקים על שלטון בג"ץ, והתקשורת הישראלית, כמובן, נותנת חסותה לפסטיבל השנתי ומאפשרת את המשך הפצתם של השקרים וההסתה ללא שמץ בדיקת עובדות. כל המשתתפים יוצאים ממנו כשהם רחוצים בטוהר הגזע.

יש סיבה טובה לכך שדווקא את האירוע הזה, תלולית קטנה של קיום משותף בשולי השמאל, הפך הימין הקיצוני לגבעה שצריך להרוג עליה. זה קצת כמו במתקפה המאורגנת והממומנת על "שוברים שתיקה": זה מתחיל בלוחמי צה"ל שמוסרים עדויות על מה שראו ועשו בשטחים, זה מתחיל בארגון אולטרה-לגיטימי בימיו הראשונים שהושחר באופן שיטתי, והופ קופצים עד הפיכתו למוקצה במיינסטרים. כי אם הצלחת לשבור את החוליה החזקה בשרשרת כל האחרות יתנתקו כבר מעצמן. כי אם משתקים ומחסלים ארגון הזכויות הכי לגיטימי שיש, אין יותר ארגוני זכויות לגיטימיים. כי אם מערערים טקס זיכרון שמצמיח תקווה מתוך האסון, אפשר להרוג את התקווה. העובדה שמנהיגי המחנה הדמוקרטי אינם מגיעים לטקס הזה מעידה שזה כבר עובד.

ובכל זאת, מדי שנה, גם אחרי הקורונה ואחרי ניסיון ההפיכה, טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני של ארגון "לוחמים לשלום" ופורום המשפחות השכולות ממשיך לצמוח ולהתפתח, ואלפי ישראלים מגיעים אליו לא כי הוא "אלטרנטיבי" אלא כי הוא הדבר עצמו. האתוס לפיו קורבנות המלחמה לא היו לשווא כי בזכותם אנחנו כאן ויכולים לשאוף לשלום ולקיום משותף, עומד בניגוד מוחלט לדוקטורינת נתניהו, "לנצח תאכל חרב", שעליה מושתתת האידיאולוגיה המדינית של הימין המשיחי. הזיכרון והשכול המשותפים הם הבסיס והיסוד להבנה שמלחמות נוספות לא יועילו. וזה בדיוק מה שכל כך מפחיד את משתתפי הטקס שמאחורי הטקס. הוא מוכיח שהם חיים בשקר. אסור שהשקר הזה ייחשף. התוצאה היא פסיכוזה המונית.

החל מאתמול בערב, כשבג"ץ פסק כצפוי שעל שר הביטחון לאפשר את כניסתם של הפלסטינים המוזמנים לארץ בכפוף לבדיקות ביטחוניות, פנתה מכונת הרעל נגד טקס הזיכרון היהודי-פלסטיני כמיטב המסורת הריטואלית, וסביר שגם הערב יאפשרו שוטרים לבריונים בשכר לאיים על המשתתפים ולקלל אותם, השלב האחרון בטקס הבאמת אלטרנטיבי שמסתתר מאחורי הטקס הזה. הפקת הטקס האלטרנטיבי הזה השנה הייתה מעט פחות ממוקדת, בגלל אירועי ההפיכה המשטרית וההכנות למפגן התמיכה הביביסטי ביום חמישי, אבל בריונים תמיד אפשר לגייס. אחר כך הם יספרו לאנשי "לוחמים לשלום" שאנחנו אחים וחייבים אחדות. נזכור.

• יום הזיכרון
• טור דעה
• יהודים וערבים
• פלסטינים
• שכול
• מחאת הדמוקרטיה

ישנם אינספור זוויות שונות ליום הזיכרון, ולמרבה הצער, אין סוף לשכול. המילה הזו מתארת בארבע אותיות פצע גדול בנשמה הלאומית שאנחנו עדיין מנסים להבין, ואולי גם להתמודד איתו. ולא פעם, בעודנו מחטטים בכאב, נוטים לשכוח את היקפו, והשפעתו רחבת הידיים על התרבות הישראלית-צבאית שאנחנו חיים בה. במיוחד, יש לומר, בהשפעה של הכאב הזה על ילדים שגדלים בצילו.

בסיס חצרים, 1968. צילום: דוד עברי/ יח"צ כאן 11

הסרט הדוקומנטרי "שורשים באוויר", שישודר הערב (23:45) בכאן 11, מנסה לשפוך אור קטן על השפעות השכול דרך ילדים שגדלו בבסיסי חיל-האוויר בשנות ה-60 וה-70, שם שירתו אבותיהם. המבוגרים שהיו אז רק ילדים חיו בשיכון אזרחי שהוקף בבסיס צבאי עמוס פעילות – וזוכרים, בין היתר, את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

את הסרט יצא אדם שמבין ומכיר את החוויה הזו מקרוב, יורם עברי, בנו של מפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי, שיצא למסע למעמקי השכול בעקבות יומן שכתב אחיו גיל, שמצא את מותו בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי. הסרט מתמקד בדיסוננס שנולד כאשר ילדים משחקים בין מטוסי קרב, כשמול סביבה מוגנת של בית עומד העולם המיליטריסטי, על אירועיו הדרמטים והטרגיים, שמשפיעים על הילדים.

"שורשים באוויר" ישודר הערב בשעה 23:45 בכאן 11

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• שכול
• יום הזיכרון
• חיילים
• כאן 11

חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני חוו, במעמקי הבור שנפער בליבם ושלעולם לא יחלים, אמת חשובה – ההבנה שהחיים לעולם כבר לא יהיו מה שהיו, ושהם חייבים לעשות כל שביכולתם למנוע מאנשים אחרים מלחוות סבל דומה. המלחמה האחרונה, שהיתה אך חזרה על המלחמה שלפניה, רק עם נשק מתוחכם יותר, גבתה את חייהם של 68 ילדים פלסטינים וישראלים.

לרבים מהילדים האלה לא היה לאן לברוח ולא מקלט או מקום מחסה בטוח. איזו טובה יכולה לצמוח מהכאב של משפחותיהם? כאב כל כך עצום עד שלעתים מי שחווה אותו כמעט שאינו יכול לנשום. כמה שנאה ורצון לנקמה עלולים לצמוח בקרב המשפחות של אותם ילדים שנהרגו אם לא נפסיק את ההרג? חייבת להיות תקווה לעתיד במשוואת השלום, אחרת הוא לא עולם לא יגיע.

68 אמנים בעלי לב רחום יצרו 68 איורים, אחד לכל אחד מהילדים שנהרגו באופן כל כך חסר הגיון. הם ביקשו להביע את הכאב והצער שהרגישו דרך האמנות שלהם. חברים מפורום המשפחות השכולות נפגשו עם אור סגל, אוצרת התערוכה ומי שנתנה השראה לכל כך הרבה אנשים להצטרף וליצור לזכרם של כל אותם ילדים – מי יזכור אותם בשנים שיבואו? אולי איורים לזכרם ישאירו אותם בזכרוננו.

רובי דמלין

האיורים הרגישים ושוברי הלב האלה אינם רק עצובים או מדכאים, יש בהם הבעת טוב לב והבנה. יש לקוות שהמבקרים בתערוכה, שמתקיימת כחלק משבוע האיור, ייקחו אתם הביתה את אחד מהאיורים ויתלו אותו בחדר הילדים, לא רק כאיור דקורטיבי, אלא כנושא מסר שילדים הם יקרים מכל ושניתן לחנך אותם לפיוס ואי-אלימות. זהו המסר שנושאים כל החברים בפורום המשפחות השכולות – אפשר ללמד ילדים את קדושתם של חיי אדם.

מה שהפך ברור לאורך השנים הוא שכאב האבדן זהה עבור פלסטינים וישראלים ושהדמעות שזולגות על קברי המתים, ולא משנה מאיזה עם הם, הן באותו הצבע. הילדים שלנו זועקים מקבריהם להפסקת האלימות. הגיע הזמן לחפש דרך אחרת. אם רק תסתכלו בעיניה של אמא שאיבדה את ילדה, תוכלו לראות את העצב שתמיד נמצא שם גם ברגעים משמחים.

האמנים, בנדיבותם, תורמים את ההכנסות מהתערוכה לפורום המשפחות השכולות, ואלו ישמשו למטרה טובה. מידי שנה אנחנו מקיימים מחנה קיץ לילדים פלסטינים וישראלים ממשפחות שכולות, ותמיד מחמם את הלב לראות את תהליך השינוי שמתרחש במחנה ואת המעבר מהפחד מהאחר ליצירת קשרי ידידות. כשמסתיים המחנה הילדים שהשתתפו בו לא רוצים לחזור הביתה, וזו הרגשה נהדרת לראות כיצד אלו שהגיעו למחנה כילדים משמשים היום כמדריכים במחנה, וחלק מהם אף מהווים "שגרירים צעירים" למסרים של הפורום.

למדנו שרב המחבר על המפריד בינינו ושכולנו חברים במשפחה אחת – משפחת בני האדם.
הכותבת שכלה את בנה האהוב, דוד, מירי צלף בעת שירות מילואים במארס 2002. היא משמשת דוברת פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. התערוכה הייתה פתוחה לקהל בין התאריכים 18-27 בנובמבר 2021 במרחב החברתי, אלנבי 43, תל אביב.לפרטים נוספים

• טור אישי
• טור דעה
• שכול
• שבוע האיור

בעקבות האובדן של אישתו בחודש אוגוסט שעבר, הפך ערן צור לאב חד-הורי לשני בניו המתבגרים, איתם שיתף פעולה במופע מוזיקלי שהוקדש לאביטל, האם. מאז הוא גם הספיק להוציא את ספרו השני,"החיה בבטן"ולהמשיך ליצור שירים, ביניהם "איילת אהבים", פרויקט משותף שלו עם עופר מאירי.

בערב חמישי, ה-2.4, התארח צור ב"מיץ של הזבל", תכניות ראיונות הלייב שלנו בפייסבוק, בה הוא סיפר לנו מה עוזר לו לאחות את הלב השבור במהלך משבר הקורונה הנוכחי.

פספסתם את הלייב? הנה הוא פה:

והנה רמיקס לסינגל החדש של ערן צור, "איילת אהבים":

• ערן צור
• מוזיקה
• ספרים
• אובדן
• שכול
• קורונה
• המיץ של הזבל

• Facebook
• Twitter
• Email

בלתי אפשרי להאזין ל"Skeleton Tree", אלבומם החדש של ניק קייב והבאד סידס, מבלי לחשוב כל הזמן על האקספוזיציה הטרגית ליצירתו: מותו הפתאומי של ארתור, בנו בן ה־15 של קייב, כתוצאה מנפילה מחרידה מצוק. לא רק שהאסון סוקר באופן נרחב כשהתרחש ביולי לפני כשנה, אלא גם שהאלבום יצא במקביל להקרנה בינלאומית של "One More Time with Feeling" – הסרט המדובר שמתעד את הקלטת האלבום ובעיקר את הצער הבלתי נתפס שליווה אותה. אך האלבום אינו אסופת שירים המספרים על אבל ושכול. מתברר שאפילו ניק קייב, מספר הסיפורים הגדול, לא מסוגל לתאר במילים כאב שכזה.

אף שרוב השירים נכתבו טרם האירוע הקשה ואינם עוסקים בו, מותו של ארתור נוכח בכל שיר ושיר ובייחוד בקולו של קייב, שמעולם לא נשמע כל כך שבור קודם לכן. "Skeleton Tree" אכן נדמה כעץ שמענפיו תלויים שלדי שירים שלא הספיקו להבשיל לפני שמתו בטרם עת. מילות השירים נשמעות יותר כמו רצף תודעה של אדם שלבו נקרע לגזרים מאשר כמו יצירה עם התחלה, אמצע וסוף. הדרמה מוגשת באיפוק, היא מצועפת ומסוגרת. אין בה פאתוס או בומבסטיות. במקום זאת קייב נשמע חשוף ופגיע באופן מדאיג.

חבר הבאד סידס הוותיק, הכנר והמלחין וורן אליס, שעיבד וניצח על הפקת האלבום, דאג לכך שברובו המוחלט קייב נשמע כאילו הוא שר בחלל מבודד. הוא נשמע לגמרי לבד, נישא בעיקר על גבי משטחי אמביינט אוונגרדיים משהו (רק שיר הנושא מובל על ידי גיטרה ורק "I Need You" מזכיר במבנה בלדת רוק קלאסית). אפילו בשיר היפהפה "Distant Sky", שאותו שר קייב עם זמרת האופרה הדנית אלזה תורפ, קולה המושלם של הזמרת רק מבודד עוד יותר את קולו השבור. העיבודים וההפקה המינימליסטיים יוצרים תחושה של ריק. השירים פרומים בקצוות. מדובר באלבום שהוא כמעט אסופת גרסאות דמו לשירים חסרי נרטיב קוהרנטי.

אל תצפו לבלדות רצח, לסקס אפיל, להומור מקאברי או לקריאות לישועה שאפיינו את הקטלוג של קייב עד כה, רק לכאב גולמי, צער ושכול. האם זהו אחד מאלבומיו הטובים ביותר של ניק קייב? לא בטוח, אך הוא בהחלט היוצא דופן שבהם.

מה באלבום?
ניק קייב כמו שמעולם לא שמעתם אותו

לשמוע?
כן. שני שירים, הפסקה, ואז עוד אחד ונשימה עמוקה

ניק קייב והבאד סידס, "Skeleton Tree", 2016

• one more time with feeling
• עוד פעם אחת עם רגש
• ניק קייב
• שכול
• ביקורות מוזיקה
• ביקורות
• תרבות