אחרי שנתיים של מלחמה ארוכה ובעיצומה של הפסקת אש עם עתיד לא ידוע, אנחנו נואשים לכל זקיק תקווה שרק נוכל. ובמדינה שכמעט ולא מדברת על תקווה, או על שלום, אירוע כמו "משהו להאמין בו" הוא באמת נדיר – פסטיבל שלא מתבייש לדבר על שלום. האירוע נוסד ביוזמת תנועת "מרימה", שהיא תנועה להט"בית פוליטית חברתית, ובשיתוך עם התדר והמפיק החשוב שמעון שירזי, ויערך ב-5.11 עד ה-7.11 לציון 30 שנה לרצח רבין, ראש הממשלה שנרצח כי בחר בתקווה ושאיפה לשלום. הכניסה תהיה חופשית, והתקווה תהיה נדרשת.
>>בר-מסעדה של תדר ובסטה, המבורגר ששוחה בצ'דר ועוד חדשות אוכל

במשך שלושה ימים התדר יהיה מרחב למופעי שירה, מחול, תערוכות, דיונים ופרופורמנסים שמדברים בשפת תקווה ואהבה, כאמירה אמנותית על הזכות ליצור ולחלום עתיד טוב יותר. "אנחנו מבקשים יחד לייצר קול תרבותי אמיץ בתקופה מייאשת שבה קשה לדמיין עתיד פוליטי תרבותי וחברתי אחר", מסרה בהודעה מנכ"לית תנועת מרימה לירון בן דור. "להט"בים תמיד ידעו מתוך החריגות לחלום על מציאות אחרת ולפעול למען עתיד טוב יותר".

במסגרת האירוע יתקיימו בבמה מרכזית הופעות של שלומי סרנגה, ואלרי חמאתי, ליהי טולדנו, מירי אלוני (נחשו איזה שיר היא תשיר), ידידיה ויטל, אביה פרחי, להקת הדראג פאות קדושות, נוגה איטח ואודי שניידר עם תקלוטים של מיטל שבח ושי שאז. בנוסף במהלך שלושת ימי הפסטיבל יתקיים מופע המחול BFF-FBF מאת לילך פנינה ליבנה, שיחה פתוחה עם גיל דיקמן על התנגדות בתנאי דה-לגיטימציה, הופעה של המקהלה הגאה של תל אביב וגם שעשועון פוליטי על השאלות הבוערות עם הפרשנית הפוליטית העצמאית רעות ענבר ובהשתתפות טליה ברטפלד, מנכ"ל הקרן החדשה מיקי גיצין וגם ח"כים, למרות שאפשר לנחש בביטחון שהם לא יהיו מהליכוד.

פוסטר פסטיבל מרימה. צילום: אתר תדר

במקביל לאירועים האלו, יהיו במקום דוכני אמנות של שושקה אנגלמאיר וכרמל הררי, ותערוכת אמנות עכשווית שתוצג לאורך ימי הפסטיבל עם עבודות של ניל כהן, מוחמד טוחי, לילה עבד אלזרק, עדן דגני, מעיין שלם ועוד, המתעסקות בין זהות אישית לפוליטית ובין געגוע לתקווה כמראה של ישראל רבת פנים וקולות. "משהו להאמין בו" הוא פסטיבל שמחבר בין התרבות לפוליטיקה ומבקש להחזיר למרכז את האומץ לדבר על שלום, ליצור תקווה ולהחזיר את האקטיביזם והפעילות החברתית לאמנות המרכזית.
תדר, דרך יפו 9, תל אביב.לפרטים נוספים ומלאים

• ❤ תל אביב
• תדר
• שלום

>> לאן נעלמו השירים נגד המלחמה ובעד השלום מהמיינסטרים הישראלי, ואיך זה נראה כאן פעם? ניצן פינקו – עיתונאית, שדרנית רדיו, כותבת ואקטיביסטית פמיניסטית ולהטב”קית – חוקרת כבר שנים את האלימות והכיבוש במוזיקה הישראלית. בשיחה מרתקת בבית רדיקל (ראשון, 26.10) היא תצלול למוזיקה האנטי־מלחמתית בישראל: מה יצר אותה, מה חיסל אותה, ואיך היא עוד יכולה לחזור.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

השבוע בכיכר החטופים, ביום השחרור ההיסטורי של החטופים החיים משבי חמאס, נוגן אמן אחד: שלמה ארצי. "יותר מזה אנחנו לא צריכים", שר ארצי לקהל מאושר ואקסטטי. שיריו נוגנו בלופ, לצד מעט חריגות כמו "I'm Coming Home", הקאבר של שירי מימון ותמיר גרינברג. זו הייתה אולי ההוכחה הגדולה ביותר להיעדר של מחנה השמאל, שלא הצליח לייצר המנון לשלום, שיר שיקרא להפסקתה של המלחמה ולהחזרתם של כל החטופים.

למעשה, גם לאחר שרוב המדינה כבר השתכנעה שהמלחמה צריכה להגיע לסופה, ונמשכת זמן רב מדי ועולה בחללים רבים מדי, לא היתה התגייסות ולו הקלה ביותר של אמני ישראל במיינסטרים לנושאים הדחופים האלו.דווקא בתקופה שבה צריך לגייס את כל היצירתיות והמקוריות כדי להביא מסרים של שלום ושחרור, אמנים מתחמקים. הם שרים על נושאים אחרים, שירי אהבה ופרידה, שירי שכול וזכרון. זו לא בחירה של אין ברירה, אלא בחירה אקטיבית שלא לקדם את נושא השלום. "שלום" היא מילה שנאמרת בשבועות האחרונים יותר ממה שנאמרה בארץ בכל השנתיים האחרונות, ללא הדהוד כלשהו מעולם המוזיקה הישראלי.

אפשר לראות את ההיעדר הזה גם בשלטים שמילאו את כיכר החטופים או את קפלן. השירים שמלווים את המחאה להחזרת החטופים הם שירים "מפעם". שירים כמו "שיר לשלום", אייקוני אך גם שייך לעידן אחר, או "אי אפשר לקנות גן עדן בדם" של ענבל פרלמוטר, שיצא לאחר רצח רבין.

במדינה שבה אתה נחשב רק אם אתה מוכן להילחם עבור המולדת, לא משנה מה ההשלכות ומי נפגע מכך, אין שום מוטיבציה להביע התנגדות. ההשלכות של ההתנגדות עלולות להיות קשות יותר מאלו של ציות. אז כולם מצייתים

מדוע חשוב שנדבר על שירי שלום או שירים אנטי מלחמתיים? כי התרבות מעצבת את המציאות שלנו. מי מחליט על מה כותבים ומה חשוב, מה זוכרים ומה לא? מוזיקה היא חלק מנרטיב – היא חלק מהזיכרון שלנו והדרך בה אנחנו מבינים את עצמנו כחברה, כלאום, כעם וכיחידים.

זה מוביל אותנו לשתי הקצוות בתרבות הישראלית: בצד אחד, ייצוג חזק ומרתק, סוחף וממלא מבחינה רגשית. מהצד השני – שממה. מימין: המנונים עוצמתיים כמו "חרבו דרבו" של נס וסטילה ו"תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב ומ' המסתערב. סיפורים חזקים, פזמונים יפים שדורשים מעט מאד מהמאזין, קריאה לנקמה ורדידות גדולה מבחינה מילולית. "תמיד אוהב אותי" היא רשימה של תפילות לבריאות ופרנסה. "חרבו דרבו" הם איומי נקמה ורשימה של כל היחידות בצה"ל – לא מילים לשיר אלא רשימה.

ומהצד השני: דממה. לוחצים פליי על שירים של שלמה ארצי וממשיכים הלאה. אין מדורת שבט, אין קול בהיר וצלול. אין המנון שיכול לסחוף את כל המדינה אל עבר רגע של שלום.האמנים המעטים שיוצאים כנגד המלחמה, למשל ב"מכתב האמנים" המושמץ מחודש אוגוסט, נאלצים להתקפל במהירות. אסף אמדורסקי ואלון אולארצ'יק היו בין המבטלים שמשכו את שמם מהמכתב. במדינה שבה אתה נחשב רק אם אתה מוכן להילחם עבור המולדת, לא משנה מה ההשלכות ומי נפגע מכך, אין שום מוטיבציה להביע התנגדות. ההשלכות של ההתנגדות עלולות להיות קשות יותר מאלו של ציות. אז כולם מצייתים.

ההתנגדות, שיש לציין שהיא מועטה מאד מבחינה כמותית, מגיעה מהשוליים של השוליים. אמנים "קטנים", לא כאלו שממלאים את אמפי קיסריה, אלא בקושי את לבונטין 7, שמות ליודעי דבר כמו האמן האלקטרוני אוטרקי או אמנית ההייפר פופ דנה זי. זה קורה כיבאופן מסורתי, גיבורי התרבות הישראלית אינם נמצאים בסתירה לערכיה. הם מחבקים ואוהבים את המולדת ולא רואים את זה כתפקידם לבקר אותה, אלא לתמוך ולחזק אותה אל מול האויבים הרבים בהם אנחנו מוקפים לכאורה.

וכך נותרנו עם נרטיב חד צדדי. שירי המלחמה שיזכרו הם רק כאלו שמהללים את החיילים שמקריבים את חייהם, או מבכים את אלו שמתו. יוצאי הדופן הם מעטים מדי. פאר טסי עם "פרופיל 97", בעל השורה המצליפה "בממלכת הטמטום הכל מותר", ג'ימבו ג'יי בשלל יצירתו.בראיון עם איש "הבילויים" ימי ויסלר, הוא הצהיר: "בגלל שכל כך קשה לחיות פה, יש תחושה שהתרבות צריכה להיות משהו מרגיע. משהו לשמוע ברדיו, באוטו, משהו נעים שלא יפריע באוזן, שאנשים יוכלו להירגע עד לדיווח על הפיגוע הבא שיגיע עוד מעט. בעצם, התרבות מרדימה פה את האנשים, שזו בפירוש נקיטת עמדה פוליטית ברורה".

כן, הבנתם נכון. לא להביע עמדה – זו גם הבעת עמדה. אולי עכשיו, כשהמלחמה סוף סוף נגמרה, יתפנו אמני ישראל להביע עמדתם. עדיין לא מאוחר מדי. הביאו את היום, כי לא חלום הוא.
>> "שיר לשלום: מחאה ומהפכה במוזיקה הישראלית", בית רדיקל, התחייה פינת הרצל תל אביב, ראשון 26.10 החל מ-19:30.עוד פרטים כאן.

• טור דעה
• בית רדיקל
• שלום
• מוזיקה ישראלית
• מלחמת שבעה באוקטובר

>> תחת הכותרת "די להרעבה, די למלחמה, כן לחיים ולשלום" יתקיים בתל אביב ביום שבת הקרוב (23.8 16:30) מפגן מחאה ערבי-יהודי המוני ומשותף, בהובלת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל ובהשתתפות קואליציית שותפות השלום וארגוני זכויות אדם. במסגרת ההפגנה תתקיים צעדת ענק מכיכר דיזנגוף עד כיכר הבימה, בקריאה לעצירת ההרעבה, סיום המלחמה והשבת החטופים. במהלך הצעדה ישמעו נאומים של נציגי החברה האזרחית, מנהיגים קהילתיים, פעילי שלום ונציגי משפחות

התשובה לנקודות העיוורון של תנועת המחאה ולחומת הפחד והבדידות של הציבור הערבי-פלסטיני היא אותה תשובה: מאבק משותף ערבי-יהודי כנגד המלחמה והממשלה ולמען דמוקרטיה אמיתית

ביום ראשון השבוע רעדה המדינה רעדה משביתה והפגנות נגד המלחמה ובעד עסקה להחזרת החטופים. היינו שם, ובעוד מחאות קודמות, מכיוון שזהו מאבק צודק ואנושי. אבל, כמו במחאות בלפור וקפלן, גם תנועת המחאה הנוכחית מתעלמת ואף משתיקה את הקול של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל לחלוטין.

המחאה דובקת בקונסנזוס מיליטריסטי-לאומי מדומה שמדיר את הציבור הערבי. גם בעיניי האופוזיציה היהודית, כל הבעה של כאב מצד אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים עם אחיהם ובני עמם בשטחים הכבושים נתפס כבגידה.הצרוּת של תנועת המחאה גם מגבילה את המסרים שלה – לא יתכן שאחרי 20 אלף ילדים שנהרגו, אחרי הרעבה למוות של אוכלוסיה שלמה, תנועת המחאה ממשיכה להתעלם בצורה כה מופגנת מהפשעים הנוראיים המתבצעים כנגד האוכלוסייה האזרחית בעזה. כן, צריך לסיים את המלחמה גם בשביל להחזיר את החטופים, אבל גם מכיוון שחייבים לעצור את פשעי המלחמה הנוראיים כנגד העם הפלסטיני.

ההתעלמות הזו מרחיקה את הציבור הערבי מהמחאה, ותוקעת אותו בתוך בועת הפחד והבדידות במאבקו נגד השלטון שמפעיל עליו משטר דיכוי והפחדה. מאז פרוץ המלחמה נקטה הממשלה מדיניות שיטתית של טרור פוליטי בחברה הערבית, להשתקת כל קול או התארגנות נגד המלחמה. הרחקת סטודנטים מהאוניברסיטאות, השעיית עובדים, פיטורים, הסתה אלימה ומעצרים פוליטיים הופעלו בצורה חסרת תקדים על מנת לזרוע פחד בקרב אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים. כל נסיון לארגן מחאה שקטה ביישובים הערביים נענה באלימות גורפת מצד משטרת בן גביר, והציבור הערבי הרגיש שהוא נותר בודד אל מול ההתקפה הפאשיסטית של המשטר.

התשובה לנקודות העיוורון של תנועת המחאה ולחומת הפחד והבדידות של הציבור הערבי-פלסטיני היא אותה תשובה: מאבק משותף ערבי-יהודי כנגד המלחמה והממשלה ולמען דמוקרטיה אמיתית. במקום להתעלם מהקולות של הציבור המותקף והמושתק, על המחאה לתת במה לציבור הערבי-פלסטיני. במקום בדידות, פחד, וייאוש, על הערבים הפלסטינים לדרוש את מקומם בלב המחאה כנגד המלחמה וממשלת הימין הקיצוני שמאיימת על כולנו.

מתוך הבנת החשיבות של המאבק המשותף של ערבים ויהודים – דווקא בתקופה הקשה של אחרי טבח השבעה באוקטובר ופשעי המלחמה היומיומיים נגד תושבי עזה – הוקמה "שותפות השלום". שותפות השלום היא קואליציה של תנועות ערביות ויהודיות שהוקמה עוד בדצמבר 2023 סביב מחויבות למאבק משותף נגד המלחמה ולמען שלום צודק לשני העמים. הרבה לפני שבאופוזיציה או בבימות המחאה העזו לדבר נגד המלחמה, אנחנו השמענו קול ברור נגד מלחמת ההשמדה בעזה, שלא יכלה ולא יכולה להביא ביטחון או את החזרת החטופים, אלא רק עוד פשעים נגד האנושות על ידי ממשלת המשיחיים.

>> לאנשים שחיים בתל אביב יש הרבה מה להפסיד. זה הזמן לעצור את הכל
>> זה עליכם. תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שתתנגדו ותסרבו // טור דעה

מאז עזרנו לקשור בין תנועות שלום בחברה היהודית והערבית ולקיים הפגנות, כנסים, ומאבקים משותפים כנגד המלחמה בכל הארץ. דווקא בזכות ההשתתפות של פעילים יהודים לצד הציבור הערבי, בכל פעולה כזאת הצלחנו לשבור עוד קצת את הבידוד הפוליטי וחומת הפחד והרדיפה שהוטלה על הציבור הערבי. כך בנינו אמון ושיתוף פעולה עם כל התנועות בחברה הערבית המיוצגות ב"וועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי", והצלחנו לארגן ביחד ב-25.7 בסכנין את ההפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה עד כה בחברה הערבית נגד המלחמה על עזה.

לאחר מאמץ מרובה ומאבק נחוש, חומת הפחד של הציבור הערבי מתחילה להישבר.הציבור הערבי-פלסטיני מוכן להיאבק למרות מסע הדיכוי של המשטר. ועכשיו מה?הצעד הבא הוא לחבר בין המחאות של שני הציבורים. לשם כך אנחנו מצטרפים להפגנת ענק של הציבור הערבי בהובלת וועדת המעקב העליונה שיתקיים ביום שבת הקרוב (23.8), דווקא בתל אביב. זוהי הפעם הראשונה שהציבור הערבי מגיע להפגנה המונית בעיר העברית הראשונה מאז המאבק נגד חוק הלאום ב-2018. אנחנו נהיה שם לא רק כדי לתת גב, אלא כי זה המאבק והצעקה המשותפת של כולנו.
כי זה הכאב האיום והפחד שכולנו חשים וכולנו מתנגדים אליו. וזו גם התקווה שלנו לעתיד של שוויון, שותפות ושלום.
>> סולאפה מח'ול ועמרי עברון הם רכזים-שותפים של קואליציית "שותפות השלום"

• טור דעה
• הבועה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• יהודים וערבים
• שלום
• שוויון

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שהעזה להוציא בשבוע האחרון את האף החוצה (כי מי תעז להוציא את שאר הגוף?), להתחבר למדיה ולחדשות – עלולה להרגיש שבחוץ קורים דברים רעים בלבד. אבל זה לא הזמן לאבד את האמון במין האנושי. הארץ מלאה באירועים ויוזמות דו קיום שמזכירות לכולנו שלא הכל רע פה ואם רק נשתחרר ממחרחרי המלחמה, יש לא מעט אחלה אנשים שבאו להרים. כל היוזמות המרימות כאן:

אירועים

1. היום (ג') בשעה 12:00 יערך מפגש סולידריות בין ערבים ליהודים ביפו, ברציף העלייה השנייה (פינת זלדה).

2. התארגנות בשם "מסעדנים למען השלום" מקיימת היום (ג') אירוע ב-11:00 במסעדת אורי בורי שנשרפה במהומות בעיר העתיקה בעכו. "קולינריה ואירוח, זו השפה שלנו. זוהי שפה שכל כולה אהבת האדם וקדושת החיים. אנחנו מסעדנים ישראלים מכלל המגזרים והדתות בחברה הישראלית מסרבים להיות אוייבים ומתחייבים לארח באהבה כל אדם ללא הבדל דת, מין וגזע". באירוע שבו יערך שיח פתוח משתתפים ראש עיריית רמלה שמעון לנקרי וכן שורה של מסעדנים מוכרים ובהם: אורי ירמיאס, חיים כהן, לילך ספיר, סעיד אבולעפיה ועוד.

3. היום (ג') ב-20:00 תתקיים פגישת מעגל של תנועת "עומדים יחד" בירושלים לחשיבה ותכנון. המפגש יערך ברחוב בן סירא 24 בעיר. "אחרי שבוע סוער ומאות מפגינים ברחובות, עכשיו הגיע הזמן להצטרף לעשייה! בשבוע האחרון ארגנה תנועת עומדים ביחד ברחבי הארץ עשרות עמידות משותפות של ערבים ויהודים שמתנגדים להמשך הלחימה, הגזענות והשנאה שהשתלטה על הרחובות. גם אנחנו כאן בירושלים ארגנו הפגנות, אליהן הגיעו מאות רבות של אנשים. עכשיו הגיע הזמן להיפגש, ולחשוב מה צריך להיות הצעד הבא שלנו", נכתב בהזמנה.

4. עוד בירושלים, מחר (ד') פעילות ופעילים ייצרו שרשרת שלום בין השעות 15:00-17:00. נפגשות בטיילת החומות מול שער יפו בעיר העתיקה. "זה הרגע של כולנו! הערביות והיהודיות, הדתיות והחילוניות, האימהות והאבות, הצעירים והצעירות, האחים והאחיות מכל חלקי החברה וכל הקשת הפוליטית – לשלב ידיים ולעשות שרשרת אנושית של תקווה", נכתב.לפרטים נוספים.

קבוצות שיח ופעולה

1. בוואדי ערה נוצרההתארגנות של שכנים בקבוצות שיח למעורבות בווטסאפ. ״אנחנו לא לבד! ערבים ויהודים, החיים בשכנות טובה באזור ואדי ערה, קוראים יחד להמשך שמירת החיים המשותפים שנבנים כאן לאורך עשרות שנים. אנחנו נמשיך לחיות בשותפות ובשכנות טובה ונציע עזרה לכל מי שחוששים כרגע, נארח בבתים שלנו ולא נסכים לעבור בשתיקה על ההסתה וההתפרעויות. לא נתייאש ולא ניכנע למציאות ההזויה והמפחידה הזאת ונמשיך לשמור אחד על השני", נכתב.להצטרפות לקבוצה.

2. התארגנות נוספת היא של 'עוגות לשלום', כי אין כמו עוגה טובה להפגין מעט סולידריות ואחווה. "מחלקים עוגות לשלום – כדי שהאהבה תנצח את השנאה", מציינים המארגנים. עד כה חולקו עוגות בירושלים המזרחית, בצומת זובידאת טבעון, ג׳אסר א-זרקה ועוד.להשתתפות במיזם.

3. בלוד המדממת נוצרה התארגנות תמיכה בהתנדבות וסיוע לתושבי העיר באמצעות ארגון הקהילות "קהילוד". בין השאר המתנדבים מסייעים בשיפוץ לדירות שנפגעו, תרומות כספיות ועוד. ההתנדבות בהתאם ליכולת של כל אחת ואחד.לפרטים נוספים והרשמה.

2. "מערכת הבריאות כמודל לדו קיום", היא התארגנות פרטית של עובדי מערכת הבריאות לקבוצת שיח מעורבת בפייסבוק. "נשתמש במערכת הבריאות כמודל בו הדבר מתקיים בצורה טבעית ובאופן יום-יומי כדי להפיץ את המציאות הזאת״, מציינים המארגנים.לפרטים נוספים.

מפת גוגל מתעדכנת שיצרו פעילים של אירועי דו-קיום ושיח ברחבי הארץ:

עצומות

1. תחת הסיסמה, "יהודים וערבים – כולנו רקמה אנושית אחת", מבקשים מייצרי העצומה לציין: "אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, ערבים ויהודים, בני הארץ הזאת שחיים אלה לצד אלה, עובדים ובונים ביחד את הארץ שהיא הבית של כולנו. نحن مواطنون إسرائيليون – يهود وعرب ،ابناء هذه الدولة نعيش جنبًا الى جنب، نعمل ونبني معا هذه الدولة التي".לחתימה על העצומה.

2. עוד יוזמה פרטית של גורמים במערכת הבריאות היא "עצרת חירום – מערכת הבריאות נגד האלימות". מדובר בעצומה של עובדי מערכת הבריאות לשינוי המצב: "אנחנו, עובדי מערכת הבריאות, יהודים וערבים, העובדים יחד שנים רבות קוראים לגינוי חד משמעי של האלימות הקשה שקורעת את החברה שלנו. עברנו ביחד משברים רבים, עבדנו כתף אל כתף במשברים ביטחוניים ורפואיים ואנחנו מחויבים להמשיך בכך גם בעתיד".לחתימה על העצומה.

3. גם במערכת החינוך נשמעת קריאה דומהלעצירת האלימות. "אנו, נשות ואנשי חינוך ואקדמיה, עמיתי 'אלומות – מובילים הכשרת מורים באקדמיה', תכנית מנהיגות להכשרת מורים של משרד החינוך, פונים לאנשי חינוך ואקדמיה בכל הארץ ומכל המגזרים, בקריאה נרגשת להצטרף לעצומה הקוראת לעצירת האלימות. ללא התעלמות מהמחלוקות בתחומים השונים במדינה, אנו מבקשים לקרוא לכך שמחלוקות מנהלים בשיח ודיון ולא בפעולות אלימות. אנו מבקשים לקרוא לאנשי חינוך לפעול בקרב הצעירים והצעירות בכל הארץ בעשיה חינוכית, לשם הרגעת הרוחות והשבת הסדר אל רחובות המדינה".לחתימה על העצומה.

4. התארגנות נוספת של אנשי חינוך היא "לימודי דיאלוג, תקשורת לא אלימה ופתרון סכסוכים במערכת החינוך". העצומה קוראת לשר החינוך יואב גלנט "לשלב במיידי בתכנית הלימודים מקצוע לימוד חובה העוסק בפתרון קונפליקטים, דיאלוג, שיח בעתות משבר, תקשורת לא אלימה, תקשורת מקרבת או כל מושג אחר שמטרתו לתת כלים לביטוי עצמי לא אלים והתמודדות עם מחלוקות", צוין.לחתימה על העצומה.

5. גם בצפון ישנה התארגנות בשם "מרגיעים את המצב בגליל: עצומה למען דו קיום". "אנו, תושבי הגליל, יהודים וערבים, אנשי כפר ועיר, עמק והר, קוראים יחד לשמירה על ערך החיים, הכבוד ההדדי ומרקם החיים המשותפים שנבנה בעמל רב לאורך השנים", נכתב.לחתימה על העצומה.

6.עמותת יוזמות אברהם שהעלתה באחרונה גם קמפיין טלוויזיוני יצרה מסמך התחייבות לחיים משותפים. "גם כשהכל בוער, חייבים לזכור: בטוב וברע אנחנו ביחד. حتى عندما تشتعل المنطقة، علينا أن نتذكر: نحن سوياً في السرّاء والضرّاء.אף אחד לא הולך לשום מקום, וגם מחר כולנו נמשיך לחיות פה. ولا أي واحد فينا سيذهب الى أيّ مكان. غداً أيضاً سنستمر في العيش هنا. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כרגע, זה לייצר תקווה ועתיד בטוח לכולנו: ביחד, יהודים וערבים. أفضل الامور التي يمكن عملها حالياً، هو إنشاء أمل ومستقبل آمن لمستقبلنا: سوياً، يهوداً وعرباً".לחתימה על ההתחייבות.

• הבועה
• שלום
• מחאה
• אקטיביזם
• ❤ תל אביב
• ירושלים

אתם בטח תוהים לעצמכם איפה אנחנו ואיפההעצרת לציון רצח רבין.25 שנה עברו. זה עוד קורה בכלל? לא מיצינו את הקטע? הרי כל שנה זה אותו הסיפור: עד שמוצאים מי שמוכן לארגן את האירוע משכילים להבין שבעצם אין לזה כסף ומתחילים לקבץ נדבות. וזה מתיש. ורבין עדיין מת.

לא נראה שאף אחד במדינה מתרגש מזה שגירדתם את עצמכם מהספה ויצאתם לכיכר להקשיב לכמה נאומים. ישראל 2020 היא כבר לא המדינה ליברלית, האופטימית ושוחרת השלום שהייתה בשנות ה-90. דחילק, יש בוגרי תואר ראשון שעוד לא נולדו כשזה קרה. גם אם לא תהיה עצרת, השמש עדיין תזרח בבוקר. ובכלל, אפשר פשוט להישאר בבית.

מנגד, יש סיבה עמוקה יותר שבגללה בכל זאת חוזרים לכיכר כל שנה. הרגליים לוקחות אתכם לשם. גם אם יש לכם קול בראש שאומר לוותר, עמוק בתוככם, אתם יודעים למה אתם חוזרים, גם אם זה לא מנוסח בדיוק במילים. כאינדיבידואלים קשה לנו לשפוט תהליכים חברתיים רחבי היקף; להבין את החשיבות האישית שלנו במצב מסוים ולבודד את התרומה של כל אחת ואחד מאתנו.

אני רוצה להציע לכולנו לבחון את מסורת העצרות בפרספקטיבה היסטורית כדי להבין את חשיבותן. לשיטתי, החזרה השנתית שלנו לכיכר היא חיסון שנתי נגד אלימות פוליטית. העצרת השנתית בכיכר היא באמת לא בילוי ולא טרנד אופנתי, היא פעולת תחזוקה חיונית לחוסן החברתי בישראל. את הכוח שלה היא שואבת מעשרות אלפי המשתתפים בכיכר והוא מקרין על כל המדינה. העצרת השנתית היא הדבר הכי קרוב שיש לנו לנוגד רעל, מעין "Antidote" למגפת הגזענות, הלאומנות והאלימות המחניקה שמאיימת על עתיד ישראל.

נכון, זה לא עובד כמו קסם. על אף החיסון השנתי, עדיין סופרים חולים פה ושם. הרי אנחנו מציינים את הרצח ואת ההסתה שקדמה לו כבר שנים ועדיין רואים אלימות כלפי מפגינים ברחובות, הסתה פרועה ברשת ואווירה עכורה – בייחוד בתקופה האחרונה. ועל אף שהאירועים האלה מתגברים, הם עדיין בשוליים. עדיין.

אבל מה היה קורה אילו היינו מוותרים על האירוע הזה מלכתחילה? אילו ב-25 השנה האחרונות לא היינו מתלכדים סביב ה-4 בנובמבר 95? תארו לעצמכם שבמקום זה היינו נכנסים לסחרור של תגובת נגד על תגובת נגד; נסחפים למערבולת של אלימות פוליטית שמסלימה במקום להיות מדינה מוכת הלם שמבקשת לגנות את האלימות בכל פה.

במציאות כזאת, כשהזיכרון לא משמש תמרור אזהרה באדום בוהק, רבין עדיין מת, אך מעליו היו נערמות גופות של אזרחים ואנשי ציבור נוספים שנרצחו כתוצאה ישירה מהאלימות הפוליטית שהשתלטה על ישראל. אם אתם לא מאמינים תראו מה קורה היום בתימן, סוריה או דרום סודן. מלחמת אזרחים על רקע דתי או פוליטי היא גיהנום עליי אדמות, כמעט מיותר לציין אך חשוב.

נוער הנרות חוזר: מיזם חינוכי של העירייה במרכז יום הזיכרון ה-25 לרצח רבין

ויודעים מה? לוותר על העצרת השנתית היא גם לאבד עוד מעוז בקרב על נשמתה הדמוקרטית של ישראל; התפרקות נוספת מנכסים של מי שמאמינים בשלום, שוויון וצדק חברתי. סליחה, זה בעצם לאבד מעוז בלי קרב אלא פשוט להפקיר את השטח לאחרים. מכל הסיבות האלה ועוד כמה שהשורות קצרות מלהכיל, גם השנה 25 שנה אחרי – כולנו חוזרים לכיכר במוצאי שבת בשעה 19:00.

יותם יעקבא הוא יועץ תקשורת וממארגני העצרת לציון 25 שנה לרצח רבין ז"ל. לתרומות לקמפיין גיוס ההמונים שמאפשר את קיום העצרתלחצו כאן

• טור אישי
• רצח רבין
• יצחק רבין
• כיכר רבין
• דמוקרטיה
• שוויון
• שלום