רום אוחיון היא מנכ"לית שותפה באיגי – ארגון נוער גאה. היא הצטרפה לאיגי כמדריכה בברנוער, ואחר כך הובילה את פעילות דיגי (מרחב חינוכי דיגיטלי לנוער להטב"ק) וריכזה, בין היתר, גם את תחום גיוס המשאבים של איגי בחו"ל. ב-11.11 תתקיים גאלת גיוס התרומות השנתית של איגי, אירוע חשוב מאין כמוהו שיוקדש לשימור ופיתוח מענים לנוער הגאה ברחבי הארץ. באירוע ישתתפו עברי לידר ואומנים נוספים, וממש כדאי לכםלרכוש עכשיו כרטיסים לזה, גם כי זה למטרה טובה וגם כי זה יהיה פאאאן.

>> אין שום בעיה בתל אביב. לא רוצים? יש ירושלים. העיר של ג'רמי פוגל
>> המקום שבו הגוף נרגע והירח נפגש עם השמש. העיר של טל אלפרשטיין

1. מכללת "מרשה"

המכללה התעסוקתית הראשונה לצעירים להט"ב בעולם. המכללה היא פרי של דמיון מופרע של חבורה באיגי, מלפני יותר מ-6 שנים, שהבינו את ההשפעות ארוכות הטווח של האפליה והאלימות שנוער להט"ב סופג בישראל כבר שנים. נער או נערה להט"ב שהולכים כל יום לתיכון שבו הם שומעים "קוקסינל" ו"הומו" כל 5 דקות, מפחדים להיכנס לשירותים ויודעים שאם יצאו מהארון, יש מצב ששום מורה לא תדע איך להגן עליהם מביריונות – לא פנוי ללמוד. אם אנחנו מוסיפות לסיר הזה גם חוסר תמיכה משפחתית, הסתרה והמסרים שאנחנו שומעים על היותם "מסוכנים יותר מחיזבאללה" – קיבלנו דור שלם של נערים ונערותות שאין להם סיכוי להתרכז בלימודים, להרגיש שייכים ולגדול להיות אזרחים ואזרחיות מעורבים ומתפקדים.

כשמדברים על להט"ב מהחברה הערבית, החרדית ובמיוחד מהקהילה הטרנסית – האפליה ממשיכה עמוק אל תוך החיים הבוגרים. התוצאה – צעירים להט"ב שמתמודדים עם קושי להשתכר בכבוד, חשש מלהטב"ופוביה במכללות או אי עמידה בתנאי סף בסיסיים בגלל חווית הנעורים שלהם. המכללה היא אי של שפיות באמצע רחוב אלנבי, שמציע יותר מ-6 קורסים מכווני תעסוקתי לצעירים להט"בים, ביניהם עיצוב שיער, לק ג'ל, די ג'י, שיווק דיגיטלי, חשבונאות ואימון כושר. מרחב בטוח עם צוות להט"בי מגוון שנותן הרבה יותר מהכשרה תעסוקתית, עם מעל 140 בוגרים.ות בשלוש השנים שבהן פועלת המכללה.
אלנבי 43

2. השפגאט

מוסד קהילתישבימים האלה סוגר את שעריואחרי כמעט שני עשורים שבהם היווה בית לקהילה הלהט"בית. היו רגעים שהוא היה הבר הלהט"בי היחיד בתל אביב והמקום הראשון שהעזתי לצאת אליו כלסבית מפוחדת. בקורונה, כשהיה סגור, היינו עושים בו סמינרים וחולמים על מוסדות חדשים כמו מכללת מרשה ותנועת הבוגרים "מרימה", שהיום חיים ובועטים.
נחלת בנימין 43

3. הבית שלנו בשכונת התקווה

או בשמו הבלתי רשמי: "הקומונה". אני גרה כבר 4 שנים עם שותפים שלי לחיים ולעשיה, בדירה שבאופן טבעי הפכה להיות מקום לישיבות, הרצאות, הקרנות סרטים ומסיבות בריכה. זה לא לגמרי מסתדר עם העובדה שאני חולת ניקיון ומתנהגת זוועה כשיש אנשים בבית, אבל גם לא הייתי מדמיינת את עצמי חיה לבד או רק עם בת זוג. זאת בחירה לחיות את החיים עם עוד אנשים ולייצר מרחבים להיפגש בהם, זאת מבחינתי המשפחה שלי ואני חושבת שזאת משימה קהילתית עליונה שלנו כלהט"בים לייצר משפחות אלטרנטיביות לחיות איתם את החיים.

4. בית אריאלה (לא הספריה, הבר)

בר הלסביות הלא רשמי בבעלותה של אריאלה האגדית. מקום מפגש קבוע בימי חמישי אחרי שבוע מתיש ולפני ההפגנות של הסופ"ש. מקום קהילתי שפתוח בשעות אקראית לפי מצב רוחה של אריאלה, אבל זה כל הקסם.
הרכבת 2

5. פארק המסילה

האפשרות האידיאלית להיפגש עם חברות בלי להוציא כסף! בתור מי שמכורה לקניית קפה ואוכל, אני מודה מאוד על פינות יפות בלב העיר שאפשר להביא שמיכה ולשבת בלי החובה לצרוך משהו. זה חשוב לנפש וגם למסגרת האשראי שלי.

מקום לא אהוב בעיר

גשר ההגנה – המסלול היומי שלי מהבית למשרד וחזרה עובר דרך גשר רחוב ההגנה ושכונת נווה שאנן. אלה שכונות שכל מה שמנסים להסתיר מאיתנו כישראלים מתגלה בהן – עוני, הזנחה, זנות, מבקשי מקלט. אנשים שהמדינה השליכה הצידה. לצד הכעס והתסכול, אני שמחה שאין לי אפשרות להעלים עין. אני לא רוצה לשכוח שיש עוד הרבה אי צדק, רוצה לראות את האנושות במצב הכי חשוף שלה ולתעל את הכעס והתסכול למאבק לטובת מדינה טובה יותר לכולם.ן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ארוע ההתרמה השנתי של איגי, שיערךב-11 לנובמבר בהאנגר 11. השנה האירוע יהיה מחווה לעברי לידר, ויכלול הופעות וביצועים של האמנים המובילים בישראל, שיספרו יחד איתנו את הסיפור של הקהילה הלהט"בית בישראל. באחת השנים הקשות ביותר שעברו על ישראל, נוער הלהט"ב מתמודד עם אתגרים כפולים ומכופלים. לצד ממשלה שקיצצה לנו בתקציבים לסדנאות בבתי ספר ולתוכניות לצעירים בסיכון – זה ערב חשוב שעוזר לנו להמשיך לייצר מרחבים בטוחים, להתמודד עם האתגרים הייחודיים של נוער להט"ב בכל הארץ ולשקם את הקבוצות שנפגעו בדרום ובצפון. הזדמנות להנות מהופעה שווה (אובייקטיבית!) וגם לתמוך באיגי.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכה "אי פיל לאב" של עוז זלוף שנסגרה החודש. תערוכה נועזת על אהבה וסקס כתכנים רלוונטיים לכל הגילאים, האנשים והמגדרים. עוז הוא מהמייסדים של "מרימה", תנועת בוגרים להט"בית שהוקמה בין היתר על ידי בוגרים של איגי ואני גם חברה גאה בה. התערוכה מדברת לגמרי את הרעיונות של מרימה כתנועה קהילתית ופוליטית ליצירת חיים ותרבות להט"בים מלאי תקווה ובלתי מתפשרים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
איגי! גם אני הגעתי לאיגי כמתנדבת וזאת הייתה בחירה ששינתה לי את החיים. באיגי מצאתי את החברות שלי לחיים, את הזוגיות שלי ואת התקווה שלי, וגם הפכתי לאדם טוב יותר. לאיגי יש מעל 100 קבוצות חברתיות בכל הארץ ואנחנו תמיד תמיד צריכים עוד א.נשים שידריכו קבוצות ויובילו פרויקטים כדי שנוכל לפעול באמת בכל הארץ. מי שאין לה זמן ומעדיפה לתרום במשאבים- אפשר לקנות כרטיס לגאלה השנתית שלנו ב11.11 ואפשר לתרום באתר, זו תמיכה שבלעדיה לא היינו מצליחות להתקיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר ז"ל, שבילתה את 11 החודשים האחרונים בבגין עד לרמה שמגיע לה להיקרא תל אביבית. איילה היא אישה מרשימה מאין כמותה שנלחמת להחזרת החטופים ולבחירה של מדינת ישראל באהבת החיים במקום קידוש המוות. איילה היא גם אמא של עומר מצגר, שהיתה מתנדבת שנת שירות באיגי, ובכלל משפחת מצגר צריכים לנהל את המדינה מבחינתי.

מה יהיה?
אנחנו בעיצומה של מלחמה על הזהות של מדינת ישראל, ויש לפנינו שתי אפשרויות בלבד. או שהיא תהיה מדינה גזענית, אלימה, שבה מותר להיות רק סוג אחד של בני אדם; או שהיא תהיה מדינה שוויונית שמבינה שהתפקיד שלה הוא לדאוג לרווחה ולחיים של כל בני האדם פה באופן שווה, חברה דמוקרטית וליברלית שבה נרגיש שייכות. מבחינתי אין אופציה שנמצא את עצמנו באפשרות הראשונה, כי פשוט אין בה מקום ללהט"בים, לנשים ובעצם לרב הישראלים.

• העיר שלי
• איגי
• להטב"ק
• נוער להטבי
• שפגאט
• הקהילה הגאה

במשך 13 שנים היה בר השפגאט בית לקהילה הלהטב"קית. כזה שנולד מתוכה, ושירת בעיקר אותה – למרות שגם הסטרייטים שביננו נהנו לשתות ולמלא את נחלת בינימין שנים לפני שהמקום נולד מחדש כמדרחוב. 13 שנים של הרמות אירועים ואווירה מגיעים בקרוב לסיומם, כך נודע היום (ג') בפוסט שפרסמו מטעם הבר הגאה הבכיר של תל אביב.

>>יש ספוט חדש לאוכל רחוב יפני בעבודת יד, אבל לא תמצאו שם סושי

"כבר 13 שנים שהשפגאט הוא לא עוד בר, הוא לא רק מקום מפגש, אלא מוסד, בית לקהילה, במה ליצירה ומרחב בטוח לביטוי עצמי ולחגיגת המגוון האנושי", נכתב בפוסט. "נכון שבראשנו דמיינו בר-מצווה קצת אחרת, אולי לצאת מאיזו צדפה כששרית חדד שרה ברקע 'אתה תותח'. אבל המציאות המאתגרת שאנחנו נמצאות בה מחייבת אותנו כל הזמן להיות בתנועה ולהשתנות. (…) ולכן הגיע הזמן לשתף אתכן, אהובות יפות, שהשפגאט בקרוב יסיים את גלגולו הנוכחי כפי שאנחנו מכירים אותו, ועומד להתחיל מסע חדש".

בשפת הדיוטות, זה אומר שהלוקיישן הנוכחי בנחלת בנימין – זה שהיה חנות בדים לפני שהפך לבר שראה כל כך הרבה ערבים שכוחי אל ומסיבות שכוחות זיכרון (וגם היה הלוקיישן לקליפ של טרילילי טרללה) – יסגור את שעריו בעוד מספר שבועות. במקום מבטיחים שעד סוף ספטמבר יפעלו בשיא הכוח, עם פינאלה כמו שרק השפגאט יודעות להרים: איוונטים אייקוניים מהעבר עם ריענון להווה, ליינים שיעשו קאמבק זמני ועוד אירועי נוסטלגיה שפגאטית כל מי שזוכר ומי שרוצה לשכוח. בפוסט, כאמור, גם נרמז על "מסע חדש", אך אנשי המקום עוד לא מרחיבים על תוכניותיהם, אבל מבטיחים ש"הרוח של השפגאט תישאר".

כשבשנת 2012 נפתח בנחלת בנימין הגיי בר החדש, היו מי שהטילו ספק. בר האוויטה האייקוני עוד היה נוכח והחל להיתפס כמיושן, והשפגאט נתפס כספק מתחרה שלה וספק ממשיך דרכה. "אנשים נתנו לנו 4-5 חודשים" סיפר לנו והמייסד רן לייבלבריאיון שנערך לרגל עשור לפתיחת המקום. "אמרו שאנחנו צעירים וחמודים מאוד, אבל מה לנו ולנהל בר. באמת לא היה לנו שום מושג". עכשיו המעגל הנסגר, וכך גם השפגאט. כל מה שנותר לנו זה להתנחם בחודש אחרון של חגיגות, ובתקווה שאנשיו ימשיכו למשהו חדש, בגלגול נוסף.
שפגאט, נחלת בנימין 43

• אוכלים שותים
• שפגאט
• להטב"ק
• סגירה

בר השפגאט מנחלת בנימין תכנן בכלל לציין את יום הולדתו ה-12, וחגיגות הבת מצווש מן הסתם נגדעו באיבן, אבל זה לא אומר שאין איך לציין את ההישג בדרך הכי יהודית שיש – עם אכילה רגשית. הבר הלהט"בי הוותיק פתח את שעריו בימים אלהלערבי קונספט של אכילה רגשית, והבטן כבר מקרקרת, כי הרגשות מותשים. בתכנית – שפים מחברי הקהילה שמגיעים לבשל, ומציעים מנות מנחמות במחירים נוחים במיוחד לצד דרינקים מוזלים, חיבוק ומילות נחמה.

כמו בערך כולנו, בשלושת השבועות האחרונים בעלי השפגאט (רן לייבל, יעל גל, עדי יערה וגיא עקיבא) ישבו מול הטלוויזיה ואכלו את הרגשות שלהם תוך כדי צפייה בדני ובתמיר. עכשיו הם משאירים את המנחים על המסך, אבל דובקים באכילה הרגשית ומוציאים אותה מהספה בבית אל עבר כיסאות הבר. הארוחות יתקיימובשיתוף פעולה עם שפים מקומיים מהקהילה שנותרו חסרי פרנסה בימים אלה, משום שהמסעדות/עסקיהם עדיין סגורים.

השפים הללו, שבשלושה שבועות הראשונים של המלחמה עבדו ללא לאות בהתנדבות כדי להכין מנות לחיילי צה"ל ולמפונים, מגיעים ערב-ערב למטבח של השפגאט ומבשלים מנות נחמה רגשיות במחירים הוגנים. המנות, אגב, מבוססות על התוצרת החקלאית של עוטף עזה והכנסות הערב הולכות ישירות לשפים. מה שנקרא, מעגל של טוב ואכילה רגשית. אנחנו מה זה בפנים.

ערבי האכילה הרגשית החלו כבר בסוף השבוע שעבר, אז התארח שף טום קרואני – שף פרטי שעבד במסעדת טוטו, טורקיז וג'ורג' וג'ון – שהרכיב תפריט מטריף שכלל פוקאצ'ה וסלסת עגבניות (22 ש"ח), סטייק חציל ברוטב עגבניות ופטה (32 ש"ח), ספגטיני תירס ופרמזן (44 ש"ח) וקרם מסקרפונה עם נקטרינות וקראמבל לקינוח (28 ש"ח).

המחירים, כפי שאתם שמים לב, לא עוברים את רף ה-46 ש"ח. "אנחנו יודעים שלאף אחד אין שקל על התחת, ורוצים להיות פתוחים בשביל כולם ולאפשר בילוי שפוי והגיוני", מסביר לנו גיא עקיבא את התמחור הנדיר. "שאף אחד לא יצטרך לעשות חישובים כלכליים. איך אומרים דביר בנדק ושאר הפרזנטורים בפרסומת לבנק? כולנו ביחד בזה? אז אצלנו זה באמת".

היום (שלישי) יגיע לבשל יואב רמות, שבשגרה מתפקד כשף קונדיטור של מסעדת לונל. בתכנית: מלוואח חמאה חומה הום מייד (מנה שאנחנו עוד תוהים איך לא הביאה את השלום), תבשיל קארי ירוק מנחם על מצע אורז יסמין, כריך רחל על בסיס לחם פרנה טרי וחזה עוף ברוטב ברביקיו עם ירקות גינה, פלפלים קלויים ואיולי שום. לקינוח יהיה קרפ עם נוטלה וקינדר בואנו, שזה הכי אכילה רגשית.

ברביעי, חמישי ושישי תגיע לשפגאט שירה אסולין – שפית באירועים פרטיים עם רזומה באריא ובמלי מלו – שתכין סלט פטוש וגבינת המאירי, סשימי טונה אדומה, קולי תות, כוסברה וצ'ילי אדום; פטוצ'יני עם ריקוטה, מנגולד, דבש, פיסטוק וגרידת ליים; ברוסקטה טבעונית עם אבוקדו וירוקים אחרים כגון מלפפון, תפוח סמיט, בצל ירוק ואחו בלנאקו; וגם קינוח מילפיי מפורק על בסיס קרם פטיסייר, בצק עלים מסוכר וקולי תות. בכל הימים הללו, התפריטים ישארו על טווח של 22-46 ש"ח.

מעבר לכך, כמובטח, יש גםמבצע על הדרינקים שמאפשר לנו להשתכר בנחת ולשכוח לרגע מהצרות – מנה אלכוהולית לבחירתכם, ותוספת ב-38 ש״ח. חוץ מזה, יש גם יין ובירה ושאר קוקטיילים משככים.אגב, בשפגאט מזמינים שפים נוספים ליצור איתם קשר ולהגיע לבשל עבור כולנו את הרגשות שלנו (ועל הדרך, להרוויח קצת עבודה נדרשת), ואנחנו נודה להם מאוד על האוכל והלב הפתוח.

שפגאט, נחלת בנימין 43. א'-ה' החל מ-19:00, ו' החל מ-21:00, לפרטים נוספיםעקבו אחר עדכונים באינסטגרם

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• שפגאט
• תל אביב נרתמת

חן אריאלי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו, ​​הממונה על הרווחה והשירותים החברתיים. אריאלי היא סגנית ראש העיר הלסבית הראשונה בעיר, שהצטרפה לפוליטיקה לאחר 20 שנות עבודה בחברה האזרחית.לצד התחייבויותיה העירוניות, מכהנת אריאלי כיו"ר איגי – ארגון הנוער הגאה. כמו כן, אריאלי הקימה ומשמשת כיו"ר 'שיטה' – מכון למדיניות מקומית שמטרתו לקדם ערכים ליברליים ודמוקרטיים ברשויות המקומיות ברחבי ישראל.אריאלי בת 47, נולדה וגדלה בחיפה, מתגוררת בתל אביב-יפו ב-25 השנים האחרונות. היא נשואה להלית לוי, במאית קולנוע וטלוויזיה מובילה.

1. כיכר רבין

אני חושבת שהייתי במאות הפגנות ואירועים בכיכר רבין, עוד לפני שקראו לה כך: מעצרת השלום בה רבין נרצח, אליה הגעתי כצעירה מבולבלת מחיפה, דרך חגיגות השמחה הספונטניות בליל הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ואיך התערבבנו עם אוהדי כדורגל במזרקה, ההפגנות למען זכויות נשים, נגד הכיבוש, מחאת האוהלים של 2011, וההפגנה ההיסטורית הגדולה של הקהילה הגאה ב-2018, בה עמדתי על הבמה מול 100 אלף איש ורעדתי מהתרגשות. זאת כיכר העיר שלי ובמובנים רבים היא כיכר העיר של המדינה ואני כבר לא יכולה לחכות לסיום העבודות שתחזור אלינו למחאות ושמחות.

2. חוף ע'גמי

האהבה לים היא גנטית אצלנו במשפחה וגם במשפחה הנבחרת שלי. הים הוא המקום שלי הבטוח להירגע בו ולקחת נשימה. אני חיה עם בת הזוג שלי הלית ביפו כבר עשור, ואני אוהבת את חוף עג'מי כי הוא מייצג את העתיד האפשרי הכי אופטימי של העיר הזאת והמדינה הזאת. אני שוחה ושומעת מגוון שפות בתוך המים, והנונשלנטיות של החיים ביחד מקלפת ממני את הציניות תמיד. זה מרגיש הכי טבעי בעולם וככה הייתי רוצה שזה יהיה בכל אחד מחלקי העיר. אי אפשר לדבר על הים ביפו בלי לדבר על ההמשך ההכרחי מיד אחריו – חומוס אבו חסן כמובן. מיאסר קראוון, אלמנתו של עלי קראוון שהקימה יחד איתו את החומוס, נפטרה לאחרונה ואני שולחת ניחומים למשפחה שהיא חלק מהתרבות שלנו בעיר.

3. דיזנגוף סנטר

כילדה חיפאית שלא מצאה את עצמה, הייתי מבריזה מבית ספר הרבה, וכשלא הייתי מבלה בים – הייתי תופסת טרמפים לעיר הגדולה ומגיעה לדיזינגוף סנטר. כמו דורות של נוער אבוד מרחבי המדינה, הייתי מגיעה לסנטר ומרגישה שקנה הנשימה שלי נפתח ואפשר לקחת אוויר. בשבילי זה לנצח יהיה לא סתם מרכז קניות אלא סמל למעוז החופש והקבלה. זה המקום הראשון שהרגשתי בו שאני יכולה להיות אני, ולהסתובב חופשיה בעיר שמקבלת אותי לחיקה בלי שיפוטיות ובלי מבטים נעוצים. עד היום יש בו בית קולנוע משגע ומגדלים ירקות על הגג, מה צריך יותר מזה?

4. שוק האיכרים

וידוי: אני מכורה לשוק האיכרים, ויש לי אפילו הצדקה פוליטית לאובססיה שמביאה אותי להתעורר בשעה מופרכת בכל יום שישי ולגרור עגלה מיפו לקצה השני של העיר. הלית, בת הזוג שלי, היתה יוצרת ועורכת שותפה לסדרה בשם "הפוליטיקה של האוכל". בשנתיים בהן היא עבדה על הסדרה נחשפתי לכל מאחורי הקלעים של האוכל, איך הוא מגיע לצלחת שלנו, מי מרוויח בדרך ומי מפסיד.כשאנחנו קונות בשוק האיכרים, אנחנו יכולות לקנות את המזון ישירות מהחקלאים ללא תיווך של רשתות או שימור וקירור, זה לא רק המעשה היפה והמוסרי, זה גם פשוט טעים וטרי וריחני ברמה שאי אפשר לחזור אחורה, ויעידו כל האנשים שהתארחו אצלנו בשנים האחרונות. אה, וזה בתל אביב, בלי לנסוע לשום שדה או מושב, כמובן.

5. נחמני 28

אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי על הרצח בברנוער. קיבלתי שבעים טלפונים מבוהלים, אני זוכרת שכל מה שיצא ממני זה "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה". הייתי אז כבר לסבית תל אביבית בטוחה בעצמי, והרגשתי שבועת הסבון שטרחתי לטפח התפוצצה בשניה, ובמקומה נדלקה בתוכי איזו אש. אני עדיין פועלת מתוך האש הזאת, גם 14 שנים אחרי, בחצי השנה האחרונה אני חושבת על האירוע הזה שוב ושוב, הוא מבחינתי תמרור אזהרה, נבואת זעם ליום-יום שיכול להיות לנו אם לא ניאבק.זה אירוע טראגי וטראומתי שגבה את חייהם של ניר כץ וליז טרבושי זיכרונם לברכה, אבל עדיין גובה מחירים קשים מכל מי שהיו שם ברגעים הנוראיים האלה ושרדו, ובאומץ רב הקימו לאחרונה עמותה כדי לסייע לאחרים שנפגעו מפשעי שנאה כלפי להט"ב, בהעדר הכרה מהמדינה ומוסדותיה.

הדלקת נרות מחוץ לזירת הרצח, ב-2009 (צילום: JONATHAN NACKSTRAND/AFP via Getty Images)

6/7. שפגאט ובית אריאלה

איך. אני. אוהבת. את. הקהילה. הזאת. כמה יצירתיות, כמה חיים, כמה הרמות. להיות בעלי עסק בישראל זה לא פשוט ושני המוסדות הלהט"ביים האלה פשוט מוכיחים כל יום שאפשר לעוף יותר גבוה. מסיבות רחוב, תפריטי שף, ערבי הרצאות פוליטיים – וזכור לי גם איזה רגע שבו אפשר היה למצוא על הקיר אילן יוחסין מביך שהבהיר בדיוק מי הייתה עם מי ומתי.בית אריאלה (הבר, לא הספריה) הפך תוך שנים ספורות למעוז לסבי כל כך כיפי ומגניב, שזה כמעט כיף להרגיש את העיניים של כל השולחנות במקום קודחות לך בגב בנחת. השפגאט כבר כזה נכס צאן ברזל, שפוליטיקאים מגיעים לשם להתחנף כשיש בחירות. כל מי שמשתייכת לקהילה הזאת יודעת שהברים והמועדונים הם מקום של טקסי חניכה, של השתייכות וגם של מורכבות. בשבילי, לחיות בעיר שיש בה מקום כיפי לפגוש בו אנשים כמוני ולהיות מי שאני בחופשיות, זאת אחת המתנות הגדולות שהעיר הזאת נותנת, ולא סתם מגיעות לכאן כל כך הרבה תיירות.נחלת בנימין 43/ הרכבת 2

• העיר שלי
• בחירות 2023
• חן אריאלי
• כיכר רבין
• עג'מי
• דיזנגוף סנטר
• שוק הנמל
• הרצח בברנוער
• שפגאט
• בית אריאלה

Plant 45

מאז הקורונה כשהבנו שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו (ולא היה גם יותר מדי במה לעסוק בסגרים), אז החלטתי לייחס לחלל שאני גר בו יותר משמעות ולמלא אותו בהמון צמחים גדולים ירוקים. ירוק בשבילי מסמל חיים, זה צבע שנעים לי לפתוח איתו את הבוקר ופשוט עושה טוב בלב. בדיוק בגלל זה החלטתי להיכנע לתרבות התל אביבית ולרשת את הדירה בצמחים – וכמה שיותר מהם! השינוי שנוצר היה בהחלט מיידי, והתגובות מהחברים והסביבה לא איחרו לבוא. הדירה בהחלט עברה שידרוג רציני, אבל זה לא נגמר בזה – שגרת הטיפול שנוצרה גרמה לי להתאהב בעולם הזה יותר ויותר, התחושה שמדובר בייצור חיי שמרגיש אנרגיה והרבה מאוד ממנה מקסימה אותי כל בוקר מחדש. בפלאנט – רשת צמחים מטורפת – יש שני סניפים, אחד בבימה ואחת באלנבי, ויש שם את הצמחים שאני אוהב לבית ולמרפסת. הסוגים שיש שם הם מטורפים ובאיכות מאוד גבוהה – אין פעם שאני לא עובר ליד אחד הסניפים ולא לוקח איתי איזה ילד חדש. המחיר נוח (45₪) וכולם במחיר זהה, גם הקטנים, הגדולים והפראיים. אז רכשתי בערך את כל החנות.
כיכר הבימה 5 / אלנבי 57

שפגאט

יש עכשיו הייפ מטורף סביב נחלת בינימין אבל בא לי להמליץ דווקא על המקום שהיה שם לפני והיה שם תמיד. הבר/פאב הראשון שאי פעם ישבתי בו בעיר תל אביב היה השפגט/ כמה מחבריי עובדים במקום, וכשאני יוצא לשבת עם חבר אחד על אחד תמיד נחמד לשבת שם, בעיקר בגלל האווירה הקוויר-פרנדלי והקוקטיילים שלהם. משהו במבנה של המקום, המיקום שלו, התאורה, המוזיקה מייצרת אצלי אווירה שתמיד מרגישה לי מאוד מדויקת.
נחלת בנימין 43

חוף הכלבים

הים היה מקום שהיתי מבלה בו המון אחרי הפסיכולוגית כשהיתי הולך אליה. היתי הולך לשבת שם שעה שעתיים אחרי כל פגישה כדי לנקות את הראש, ולחשוב על כל מה שהיה. הים בעיני הוא מקום מאפס שנותן לך את האפשרות לקבל את השקט שאתה לא תמיד מקבל במקומות כמו במרכז העיר, או אפילו בבית. אני מעדיף בדר"כ לשבת בחוף הכלבים כי יש שם שובר גלים עצום, ככה שיש שם מלא מים כמעט עומדים וכמעט צלולים ביחס לחופים אחרים, אז באמת מאוד שקט שם בחוף או במים. וגם יש מלא כלבים, וזה עדיף כל כך על בני אדם.

לגו סטור בסנטר

כשהיתי קטן לא כל כך אהבתי לגו, היה לי משחק אחר שהיתי מכור אליו ברמה ממש חולנית, אבל מאז התבגרתי בערך, וטוב שכך. חבר הכי טוב שלי ואני התחלנו במקביל להתאהב בלגו – כשכל אחד מאיתנו הרכיב סט פרחים בלגו שקיבלנו אחד מהשני במתנה. ואז גיליתי התמכרות חדשה כשעברתי מממש במקרה ליד החנות של לגו בסנטר, וראיתי לגו של אווטאר – שזה סרט שאני ממש אוהב – ואז היתי חייב לרכוש את כל הסדרה. כשיצא אווטאר 2 אז רכשתי גם את כל הסדרה של אווטאר 2. לגו בעיני יכל להיות פריט נוי בבית ועל כן אצלי הוא נמצא בבית בכל מני מקומות כפריט נוי.
דיזנגוף 50

הפלימנגו

אי שם באזור התחנה המרכזית פתחו מועדון לילה חדש – פלמינגו. מיד כשהתחלתי להתקדם במסדרון הכניסה הדרמתי הבנתי שמדובר במשהו שנבנה אחרת, ואז כשיורדים מגלים את המועדון עצמו הכולל חלל גדול עם סאונד מטורף. ככל שממשיכים לחקור את המקום מגלים עוד חלל עם במת ריקודים, וכל מיני פינות צ׳יל מוחשכות שלקחו אותי לצלול חזרה בחוויות המשוגעות של הברגהיין, השיא מבחינתי היה לגלות בסוף המסדרונות המתפתלים אל החלל האחרון – אולם קולנוע לכל דבר. המועדון נפתח לא מזמן אבל הוא כבר הפייבוריט שלי, ומעבר לכל מה שהזכרתי בעיקר כיף לראות מקום שמכבד את הקהל שלו ומשקיע בחלל עצמו ולא רק במותג והשם באינסטגרם.
מטלון 93

עידן וייס הוא המקעקע הראשי של מיצג הקעקועים ארט בוקה. עידן ישתתף היום (13.7) במסגרת אירוע "לילה לא שקט" של הלבונטין 7 במוזיאון תל אביב, שם יקעקע עבודות בהשראת יצירות שמופיעות במוזיאון.לפרטים נוספים וכרטיסים

• העיר שלי
• קעקוע
• מקעקעים
• שפגאט
• נחלת בנימין