"לצד סירוב של אמנים להגיע לכאן בתקופה זו, ספייסי נענה לפנייתנו בחיוב ויגיע לחבק את הקהל הישראלי", אמר מפיק האירוע של קווין ספייסי. ו… בדיוק מזה חששתי. תגידו, קווין ספייסי לא חיבק לכאורה מספיק? לואי סי. קיי לא פתח את הרוכסן לכאורה מול קולגות, לפני שפתח את הקופות בישראל? מה יש במדינה הציונית שמושך לכאן פרפורמרים דווקא בשיא הרגעים הגרועים שלהם – תחת ההנחה שפה, אצלנו, הכל מתקבל בברכה?

אני לא באמת יכולה להאשים אותם; כשאייל גולן עושה סולד-אאוטים (נכון, הוא לא הורשע בבית משפט, אבל קונספט "הפותמוביל" זה לא בדיוק משהו שיכנס לתכנית הלימודים), כשחנוך מילביצקי עדיין מכהן כחבר כנסת (ולא הושעה אפילו עד לסיום החקירה בחשד לאונס), כשאפילו מדליקי משואות "צדיקים" כמו יהודה משי זהב לכאורה, התגלו כאבות המייסדים של תרבות הטרף.

בקיצור, כשבכל תחום אפשרי גבר מצליח שנחשד או הואשם בהטרדות ועד אונס, ממשיך לשגשג – שמעו, זה מטמטם. משחקנים בתיאטרון ועד נשיא המדינה, נדמה שאנחנו מוקפות מכל עבר בגברים שחשבו שביחד עם הקריירה המשגשגת שהעמידו הם חייבים להעמיד גם דברים אחרים. לפעמים בכוח. נכון, רוע קיים בכל מקום, את זה עוד אפשר איכשהו להבין. אבל העובדה שהם ממשיכים אחר כך בחייהם כאילו כלום לא קרה, בזמן שהקורבנות אוכלות חרא ונשארות להתמודד עם ההשלכות לשארית חייהן – זה כבר בלתי נתפס.

ומה קורה לתוקפים? כלום. פשוט כלום

השנה היא 2010. אני בעבודתי הראשונה בעולם הפרסום, כשמנהלת הלקוחות מספרת לי על משרד ידוע שבו שני השותפים מטרידים, ועל תקציבאית שהבוס ביקש ממנה להגיע בשבת כדי "לעזור" לו במשהו – ואז שלף את בולבולו החוצה. התחרפנתי. לא הבנתי איך דבר כזה קורה ואף אחת (או אחד!) לא הופכת שולחן, אבל הייתי אז קופירייטרית מתחילה לבד במערכה – מה כבר יכולתי לעשות עם זה.

כעבור שלוש שנים: "תא העיתונאיות" – הדס שטייף, טל שניידר וענת סרגוסטי – חושפות שאיש התקשורת עמנואל רוזן הטריד לכאורה מעל 40 נשים. בהשראת החשיפה, פרסמתי טור באתר "המזבלה" שפנה לפרסומאיות ופרסומאים וביקשתי עדויות על הטרדות מיניות בעולם הפרסום. נחשו מה קרה, המייל שלי נשאר דומם לחלוטין.

קופצות ל־2021. אני וחברתי מרינה פאפ מנהלות את קבוצת הפייסבוק "צריכה את זה לאתמול" – מעל 10,000 נשים מעולם הפרסום – והנושא עדיין לא נותן לי מנוח. בשיתוף פעולה עם העיתונאית שרון שפורר יצאנו ב"קול קורא" לעדויות על הטרדות מיניות בענף. עלו הרבה שמות, ונעשו הצלבות, ולבסוף פורסם תחקיר על הבעלים של אחד מחמשת המשרדים הגדולים – רמי יהושע. התגובה שלו לעניין: "אנחנו משרד מחבק". ומה קרה אחר כך? כלום. להפך. המשרד גדל, רכש אפילו משרד סושיאל מצליח. וכלום. נאדה. אני אדגיש שוב למקרה שזה לא ברור: כלום.

איך אפשר לשמור על מצפון ערכי?

אבל באמת, לאיזה מוסר אפשר כבר לצפות מאנשים כאן, כשנשיא העולם החופשי אמר "Grab them by the pussy" ובכל זאת נבחר שוב? איך אפשר לצפות מאיתנו לשמור על אנושיות ומצפן ערכי, כשאנחנו רואות שלהיות חרא זו לא בעיה – להפך, זו נוסחה בטוחה להצלחה?

אני לא יודעת אם אני מתלוננת על המדינה, על העולם, על הממשלה או פשוט על חארות בכללי. מה שכן, אני מקווה שבעתיד יהיו כאן יותר נשים בעמדות השפעה בממשלה (לא מהסוג שיש בקואליציה הנוכחית, תודה רבה), בראשי חברות מסחריות, ובעיקר כאלה שלא מתביישות לומר את המילה המאיימת ההיא – "פמיניזם". רק אם נביט למציאות בעיניים, נוכל באמת להשפיע. אז אם את עונה להגדרה הזו, בפעם הבאה שאת רואה מכרז או משרה שאת אולי חושבת שלא תתקבלי, פשוט תגישי. למען כולנו.

• טור דעה
• קווין ספייסי
• לואי סי.קיי
• metoo#
• אייל גולן

לא ראינו את זה בא, אבל בתכלס לגמרי ראינו את זה בא: כבר כמה ימים שהשחקנית האוסטרלית רבל ווילסון ("פיץ' פרפקט") מספרת לעולם שבספרה האוטוביוגרפי שיתפרסם בקרוב מוקדש פרק שלם לכוכב הוליוודי עמו עבדה בעבר שהוגדר על ידה כ"אסהול עצום", והתנהג אליה במהלך הצילומים באופן שאין אלא להגדיר אותו כהטרדה מינית מתמשכת. הבוקר חשפה ווילסון כי מדובר באליל הקומדיה סשה ברון כהן, והעולם כולו גועש.

>> סשה ברון כהן נגד הרשתות החברתיות: "אתם אחראים לתנועה האנטישמית הגדולה מאז הנאצים"

לדבריה של ווילסון, הצורך לחשוף אותו בשמו כבר כעת ולא להמתין לצאת הספר, נבע מכך שברון כהן שכר משרד יחסי ציבור ועורכי דין שאיימו עליה לגנוז את הפרק העוסק בו ובהתנהגותו, וכך הוסיף אסהוליות חדשה על אסהוליות ישנה. "לא יתבריינו עלי ולא ישתיקו אותי עם עורכי דין יקרים ומנהלי משברים", כתבה ווילסון בסרטון הריל הקצר שבו חשפה לעולם במי מדובר.

ווילסון וברון כהן נפגשו על הסט של קומדיית האקשן הכושלת "גרימסבי" שיצר ברון כהן ב-2016, בו כיכבו כזוג נשוי, ועל פי גרסתה של ווילסון לאורך הצילומים לחץ עליה ברון כהן ללא הרף להופיע בסצנת עירום. בעבר כבר סיפרה ווילסון על הלחץ שהופעל עליה להופיע בעירום, עד כי איימה להתקשר לסוכנות שלה ולהתלונן על הטרדה, ואמרה ש"בכל יום הוא היה כזה, 'פשוט תתפשטי, זה יהיה מצחיק, זוכרת את סצנת העירום שעשיתי ב'בוראט'? זה היה קורע'". בנוסף סיפרה כבר ווילסון בעבר כי בסצנה האחרונה שצולמה, זו שעבורה לא הסכימה להתפשט בה והוחלפה בה בידי כפילה, ביקש ממנה ברון כהן לתקוע אצבע בישבנו.

בזמן אמתכבר סיפרה ווילסון לא מעט על מה שעולל לה ברון כהן, סיפורים שעשו מעט מאוד רעש ב-2016 רגע לפני מהפכת MeToo#, ולא ברור איזה פרטים אם בכלל תוסיף האוטוביוגרפיה שלה שתראה אור בתחילת אפריל. נציגיו של ברון כהן טרם הגיבו לחשיפה של ווילסון, אך קו ההגנה הצפוי לפיו כך עובד ברון כהן מתוך הדמות, כדי להביך את השחקנים והלא-שחקנים סביבו ולייצר את אווירת הקרינג' הנכונה סביב הדמות שהוא מגלם, היה בעייתי עוד בימי עלי ג'י והפך בעייתי עוד יותר מאז.

סשה ברון כהן הוא לא הקומיקאי הראשון שמגלם דמויות של אסהולז ומתגלה ככזה בעצמו, כשהמקרה הבולט והצורב מכולם הוא לואיס סי.קיי כמובן, שחזר מהר מאוד להופיע מול אולמות מלאים (אבל הורחק מהטלוויזיה והקולנוע) למרות העדויות הרבות נגדו על תקיפות והטרדות מינית, אבל מועדון הסטנדאפ של המטרידנים כבר מלא וגדוש. ובכן, עוד אסהול הצטרף למועדון.

• המסך
• סשה ברון כהן
• הטרדה מינית
• metoo#
• הוליווד

חשיפה מרעישה של "וראייטי": הבמאי ההוליוודי בריאן סינגר חי בישראל מאז 2019 בקירוב. סינגר היה מהבמאים המובילים של אולפני הקולנוע מאז שביים ב-1995 את "החשוד המיידי", ובמשך יותר מ-20 שנה היה חתום על שרשרת להיטים בלתי נגמרת, ביניהם הפרנצ'ייז המארוולי המצליח "אקס-מן" והקאמבק של סרטי "סופרמן". אחרי שנים של שמועות על התנהגות פרועה ואגרסיבית בסביבת העבודה, הוא פוטר מהסט של "רפסודיה בוהמית" בסוף 2017 בידי הבוסים שלו ב-Fox ולא עבד יותר בהוליווד מאז. אבל אלה היו הצרות הכי קטנות שלו.

ב-2018 החלו להעלות נגדו מספר האשמות כי תקף מינית קטינים שעבדו על הסטים שלו, וב-2019 פרסם המגזין "אטלנטיק" כתבת תחקיר מקיפה וחריפה עם האשמות מפורטות של ארבעה גברים שהותקפו על ידו מינית לטענתם. סינגר הכחיש בתוקף את האירועים המתוארים בעדויותיהם והכחיש קטגורית כי קיים אי פעם יחסים עם קטינים או חש אליהם משיכה, אבל מתישהו בין 2018 ל-2019 הוא נעלם מהוליווד ומהרדאר הציבורי-תקשורתי. עד היום. הבוקר מפרסם "וראייטי" כי סינגר עובד על סרט תיעודי שבו הוא מתכוון להתמודד עם ההאשמות בתקיפה מינית ולטהר את שמו, ובמסגרת הדיווח הנרגש על הסרט המתוכנן מתחבא הסקופ לפיו סינגר מתגורר בשנים האחרונות בישראל.

סינגר נולד בניו יורק, אומץ כתינוק על ידי הוריו היהודים וגדל כיהודי, ויתכן כי הוא זכאי גם לאזרחות ישראלית או אף אוחז בה. על פי הדיווח ב"וראייטי", סינגר מתכנן את הקאמבק שלו אל עולם הקולנוע ושואף לחזור אליו כפי שהתחיל בו, כיוצר סרטים עצמאיים הרחק מעולם הבלוקבאסטרים, ושלושת הסרטים הראשונים שהוא זומם מתרחשים בישראל ועוסקים בה. סינגר כבר נפגש עם משקיעים פוטנציאליים ונקב בתקציב של 10 מיליון דולר לסרט, כשאת הסרטים יפיק ג'ייסון טיילור שהיה נשיא חברת ההפקות של סינגר שעצרה את פעילותה.

ב"וראייטי" מקפידים לציין שאם יצליח סינגר בניסיון הקאמבק שלו, הוא יהיה מהאושיות ההוליוודיות היחידות שהצליחו לחזור מהאשמות בתקיפה מינית שלא הגיעו לבירור פלילי בבתי המשפט, כמו מורגן פרימן ודסטין הופמן, אבל אפשר לומר בעדינות שהוא קצת פחות אהוב מהם בהוליווד. בקיצור, אם אתם נתקלים בו בתל אביב תגידו לו שיבוא לבקר אצלנו במערכת, יש לנו המון שאלות.

• המסך
• הוליווד
• תקיפה מינית
• metoo#
• סופרמן

השאלה היא תמיד אותה שאלה: איך מספרים את סיפורו של אדם שכבר לא איתנו? זאת דילמה שמלווה לא מעט סרטים וסדרות דוקומנטריות לאורך ההיסטוריה. מאיזו נקודה מתחילים לספר? מה מוציאים לאור ומה משאירים בחוץ? ומעל הכל – מי מספר את הסיפור? איזו זווית ראייה אנחנו מקבלים?

השאלה הזו עלתה ביתר שאת סביב "MeToo" – האשטג שהוביל תנועה חברתית, שמטרתה היתה לחשוף מקרים של הטרדות ותקיפות מיניות שנותרו עד היום בצל. אחד הספיחים הבולטים לתופעה הזו, הייתה שאלת "תרבות הביטול": כיצד אנחנו צריכים לנהוג עם אנשים ידועים, גם כאלה שתרמו רבות לעולם, שהטרידו או תקפו מינית? האם זה מזהם לחלוטין את היצירה שלהם? האם אפשר לצרוך את היצירה שלהם במנותק ממי שהם היו? התשובה לשאלה הזו היא, כמובן, אינדיבידואלית וכל אחד עונה עליה על פי נטיות ליבו. הסיפור מסתבך כשזה מגיע לסדרות דוקומנטריות.

אז כן, בואו נדבר על אלכס גלעדי. עליו, ועל הסרט הדוקומנטרי "אלכס של החברים" – ששודר בסופ"ש בקשת 12, הערוץ שפועל מטעם הזכיינית שגלעדי היה ממקיימיה ב-1993, עם פרוץ ערוץ 2 החדש. אפשר, בקלות, לדבר על הפיל שבחדר – על העובדה שערוץ משדר סרט תיעודי על אדם שהיה בלב העשייה של הערוץ עצמו. ובדומה לצמד הפרקים של "חשיפה" על דודו טופז – נשאלת השאלה האם "קשת", כתאגיד מדיה, יכולה בכלל להתייחס בצורה נטולת פניות למישהו שהיה כל כך משמעותי בחייה. אבל נניח לשאלה הזו בצד – ונתייחס לדבר עצמו.

הסרט, שנוצר ע"י הבמאית מיקה אדלר, נוצר בכישרון רב. את זה צריך וכדאי לתת לו. הוא מקיף את סיפור חייו הבאמת-מטורף של גלעדי, מהרגע שבו היה אחד ממייסד הטלוויזיה הישראלית, דרך הפקות גרנדיוזיות כמו נחיתת אנואר סאדאת בישראל או האירוויזיון ב-1979, דרך ההצלחה המטאורית ברשת NBC ועד המעורבות שלו בהקמת "קשת", שתהפוך לזכיינית המצליחה ביותר של ערוץ 2 החדש. גלעדי היה איש של הפקות גדולות ומפלצתיות – וגם הסרט על חייו ממשיך את אותה המגמה.

ובכל זאת, יש כמובן על הסרט הזה צל – והיא החשדות להטרדות מיניות שליוו את גלעדי בשנים האחרונות לחייו. קשה שלא לצפות בסרט בקונטקסט הזה – למשל, הבחירה שאני מניח שאינה מקרית, ובמסגרתה חלק גדול מהעדויות בסרט מגיעות מנשים (ירדנה ארזי, אסתר רוט-שחמורוב ואפילו האתלטית הצעירה חנה מיננקו), חלקן אפילו מעידות על הג'נטלמניות שהיתה בו כלפי נשים.

בסרט עצמו, הנושא עולה רק בבלוק האחרון – שנייה לפני שהסרט נגמר. העדויות מובאות בכמה גזרי עיתון, ואחריהן מגיע ארז טל שהביע את חוסר שביעות רצונו ("כל העניין היה מאוד מבאס"), ארזי שמספרת על הבלבול העמוק שזה גרם אצלה – וגם המשפט של איילת גונן-ברוש, שטענה: "אחרי כל מה שהוא עשה… מדברים על עבירות המין שלו, אלה אפילו לא עבירות, הוא לא נמצא אשם". בסך הכל, קצת יותר מדקה מתוך 47 הדקות (נטו) של הסרט הוקדשה להתנהגות הזו.

הטענה של גונן-ברוש היא משהו שדחוף לי להתווכח איתו. כי זה בדיוק שורש השאלה שהצבנו בהתחלה – האם המעשים של אדם, שיכולים להיות בעייתיים ואפילו פליליים, מאפילים על סיפור חייו הכולל? מאפילים על התרומה שלו? אם תרצו – אנחנו חוזרים לדילמת מייקל ג'קסון. האם להשליך את הדיסקים שלו מהחלון, או לשמוע ולזכור את מי אנחנו שומעים?

אני טוען שהגישה האמיתית צריכה להיות – גם וגם. אפשר להכיר בתרומתו של גלעדי – אדם שעיצב את הטלוויזיה הישראלית ואפילו השפיע על החברה הישראלית במידה רבה – ובכל זאת להכיר גם בכאב שגרם בהתנהגותו הפוגענית. לראות את שני הצדדים של אותו המטבע, ושכל אחד יחליט מה דעתו עליו.יש לפחות סדרה אחת שהצליחה לעמוד בדואליות הזו – ולשקף היטב את שני הצדדים. זו הסדרה על ביל קוסבי, "חייבים לדבר על קוסבי", שהופקה ע"י שואוטיים, סדרה שמצד אחד משקפת בהחלט את תרומתו של קוסב כקומיקאי וכפורץ דרך בתחום זכויות הקהילה השחורה; אבל בד בבד מביאה גם את הצדדים האפלים שלו – הניצול, התקיפות, ההשפלה. כשמספרים את הסיפור, עדיף לספר אותו במלואו – ולתת לקהל לשפוט. ל"קוסבי" היו ארבעה פרקים, ולדוקו שלפנינו בקושי 47 דקות, אבל התקדים קיים.

ואולי, כל הנחות היסוד שלנו קצת מתגמדות. בסופו של דבר, זה היה סרט חברי שנעשה על ידי מוקיריו של האיש, במטרה לחלוק לו כבוד. הוא לא מתיימר להיות משהו אחר, גם כשהוא מדי פעם מתייחס גם בשלילה לחלק מההחלטות שגלעדי לקח. אולי הציפייה שלנו לסרט נוקב וחושפני היא מוגזמת – ומה שהיה לנו כאן הוא בסך הכל סרט פרידה מאדם אהוב, שנעשה על ידי ובשביל מי שהיו קרובים אליו.

השאלה היחידה שנשאלת, במקרה הזה, היא למה לשדר אותו בפריים טיים – ומה יש לציבור לקחת מהסרט הזה?אלכס גלעדי היה אדם שהשפעתו על חיי היא בלתי נתפסת – כל חיי גדלתי עם מכבי תל אביב בכדורסל בבית, מיתוס שהוא זה שהביא לעולם עם "גביע אירופה לתל אביב" ב-1977; ערוץ 2 שאותו עזר להקים היה משמעותי בחיים שלי מאז ילדותי – ועצם העובדה שיש כאן יצירה וטלוויזיה עברית, קשורה ללא ספק בהיותו האיש שהוא.לצד כל אלה, גלעדי היה גם אדם שפגע בנשים אחרות, שהתנהג באופן קשה כלפיהן למען טובתו האישית. הוא היה מורכב. ואפשר לצפות מסרט שמספר את סיפור חייו, המופלא והמדהים והאפל, להיות מורכב באותה המידה.

• ביקורת טלוויזיה
• אלכס גלעדי
• קשת
• ערוץ 12
• metoo#

לא נותרו מילים כדי לתאר את גודל החרפה המקצועית שהמיטו על עצמם רשת 13 וסיון כהן סבן עם הכרזתם החגיגית על הראיון הצפוי עם האנס משה קצב. לא נותרה גם סיבה לומר דבר. העיתונות המשודרת בישראל כבר מזמן שברה כל תחתית אפשרית של כל חבית אפשרית, בגדה בכל עקרונות המקצוע ומועלת בתפקידה ובאמון הציבור מדי ערב. באמת שאין טעם להיות מופתעים ומזועזעים בכל פעם מחדש. זה הסטנדרט עכשיו. הכל למכירה. הכל בשביל הרייטינג. הכל למען הטראפיק. הכל כלול.

מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה כבר נרמלו כאן את אחד הפוליטיקאים הגזעניים והקיקיוניים ביותר שדרכו אי פעם באולם מליאת הכנסת, הפכו אותו לכוכב טלוויזיה ענק ונתנו רוח גבית עוצמתית לקמפיין הבחירות שהציב אותו בעמדה מצוינת לחסל את זכויות האדם בישראל, כך שראיון עם נשיא מדינה שהורשע באונס תוך מילוי תפקידו הרם ומעולם לא הביע חרטה על מעשיו – באמת קטן עליהם. תגידו תודה שהם עוד לא הביאו לכם את יגאל עמיר לתוך הפרצוף בפריים טיים, כי אתם הרי יודעים שגם זו רק שאלה של זמן.

נקודת השפל הנוכחית עמוקה ומצחינה אף יותר:לפי הדיווח של דוד ורטהיים ב"וואלה! ברנז'ה", קיבל עורך דינו של קצב, ציון אמיר, את הזכות לצפות בראיון טרם שידורו. הסכמה כזאת מושגת בדרך כלל רק כשהערוץ המשדר זקוק לראיון יותר מהמרואיין עצמו. ברשת 13 הבהירו כי לעורך דינו של האסיר לשעבר לא תינתן זכות וטו ולא תהיה לו השפעה על התוצר הסופי, ואפשר גם להאמין להם אם רוצים להאמין לאנשים שחתומים על חדשות 13. בכל מקרה זה מסריח מייאוש ומאובדן עשתונות ערכי ומקצועי.

אין שום סיבה סבירה בעולם לראיין אדם שהשתמש במעמדו הרם כדי לפגוע מינית בנשים הכפופות לו ומעולם לא הביע על כך חרטה. אפילו הבעת חרטה, אם ישמיע בראיון משהו שקרוב לזה, אינה סיבה להעניק לו זמן מסך ממושך בפריים טיים. לראיון כזה יהיה אפס ערך עיתונאי. אולי אפילו ערך עיתונאי שלילי. אנחנו לא רוצים ולא צריכים לשמוע את "השאלות הקשות" כשאין למרואיין גרם של כוונה להשיב עליהן, וכל מטרתו היא נרמול חזרתו לחיים הציבוריים והתנערות מהקלון שדבק בו אחרי שביזה את המדינה במעשיו והרס את חייהן של הנפגעות. וכמה שבערוצים המסחריים אוהבים לנרמל.

עוד יהיו נקודות שפל נוספות ועמוקות יותר. ראיון עם האנס המתקרבן שגר שנים רבות מדי בבית הנשיא ידביק בקלונו גם את הערוץ המשדר וגם את המראיינת, אבל התקשורת המשודרת בישראל כבר מזמן לא עוסקת בעיתונות, ולכן פשיטת הרגל המקצועית ואובדן האמון הציבורי גם לא מאוד מטרידים את מנהליה ובעליה. להפך, ככל שהתקשורת מתרחקת יותר מערכים עיתונאיים בסיסיים, כך קל יותר לשלוט בה ולתמרן אותה לצרכי נרמול מעשי עבריינות ושחיתות מכל הסוגים.

זאת אינה תחזית קודרת. זה קורה בשנים האחרונות בקצב גובר. ראש ממשלה עם כתב אישום, כוכבי פופ וכדורגל ששכבו עם קטינות, אנשי ציבור שסרחו ומשרכים את דרכם חזרה לזירה, רק תביאו וננרמל לכם את זה. תוכניות האקטואליה של ערוצי הטייקונים מספקות את שירות ה-VIP הזה ביד רחבה ונדיבה, ואין סיבה שיעצרו דווקא במשה קצב, כי תפקידן הוא לשרת את מוקדי הכוח ולטשטש את הציבור. מי שעדיין צופה בערוץ 13 (וערוץ 12 אפילו טוב יותר בנרמול שחיתות ופשע) משתף עם זה פעולה בעל כורחו. התנגדות מתחילה בפעולה פשוטה: אל תצפו בערוצים האלה ששופכים לכם מדי ערב זבל רעיל בסלון. בשביל זה יש לכם נטפליקס.

• ביקורת טלוויזיה
• רשת 13
• ערוץ 13
• משה קצב
• metoo#
• אונס