לפני מספר שבועות יצא אלבומו האחרון של קוסטה קפלן, "הכלב הכי כועס בעולם". בקיץ האחרון גיבור הגיטרה רם אוריון הוציא את אלבומו הרביעי, "פאקינג הל". שני מוזיקאי האינדי המוכשרים יופיעו יחד בהשקת האלבום של קפלן, שתתקיים במועדון המרץ 2 לקראת סוף החודש (27.12,כרטיסים מוצאים כאן), ויומיים לפני כן יופיע אוריון לבדו במועדון לבונטין 7 (25.12,כרטיסים ממש פה). לרגל החגיגות המוזיקליות הללו, ולאור העובדה שרם אוריון היה באנגליה, מצורף בזאת תיעוד נאמן למקור של שיחת וואטסאפ שנערכה בין המוזיקאים בסוף החודש שעבר, ב-31.11, במהלכה ניסו לראיין אחד את השני, בערך. הילה רוח, זוגתו של קוסטה, גם תרמה לשיח. אתם יכולים לקרוא לזה ריאיון רוק'נרול.

קוסטה:הילה נתנה לנו שאלה להתחלה. מה הערוץ שאתה הכי שונא/אוהב באלבום?
רם:לא שמעתי את האלבום מאז הופעת ההשקה, וכנראה יקח עוד שש-שבע שנים עד שאקשיב לו שוב, אז כרגע אין לי בִיף עם שום דבר בו. אבל אני תמיד אוהב את הערוצים שהוקלטו כלאחר יד, או כסקיצה לדבר עצמו, ונשארו. כי לפחות בראש שלי אי אפשר היה להתעלות עליהם.
קוסטה:נראה לי שהערוץ הכי שנוא עליי הוא תמיד הערוץ של השירה, והאהוב הוא תמיד קולות הרקע.
רם:כן, אני יכול לשמוע כמעט כל דבר אחר באלבום, עם ניסיון לפרספקטיבה של איך זה היה נשמע לי אם זה לא היה שלי, חוץ מהשירה. אגב, אני תחת הרושם ש"הכלב הכי כועס" הוא גם רזה יותר הפקתיתי, ואני ממש מקווה שזה לא מעליב כי זה לא, אני אוהב רזון הפקתי.

קוסטה:האמת שזו מחמאה מבחינתי. ניסינו מאוד לא להגזים עם הערוצים הפעם, ולהימנע מלהקליט מכונות קפה או את השכן שעובד בריתוך מתכות, בניגוד לאלבומים הקודמים. זו קלישאה אבל בסוף תמיד הערוצים הכי חשובים הם אלה שבמיוּט. הילה קוראת לזה משחק המיוטים.
רם:טוב מאד. הספייס של האלבום מרגיש קרוב גם באודיו וגם רגשית, ובעניין השירה – אני ממש אוהב את זה שהיא ככה ממש קרובה ויבשה המון מהזמן.
קוסטה:כן, אורי (קוטנר, המפיק של האלבום) מאוד הגביל את מושג הריוורב על השירה.

קוסטה:הילה שואלת עכשיו מה הרגע שהכי סבלנו בו במהלך הפקת האלבום. נראה לי שהרגע שהכי סבלתי בו הוא להסכים שהאלבום יהיה גמור(סטיקר של קוסטה בילדות מחזיק חפץ מעבר).
רם:אני חושב שזה אחד ההבדלים הבולטים בינינו, כשאני נכנס לפרויקט, בגדול יש לו מסגרת זמן ייעודית שרק אסונות טבע ומלחמות משנות, ואצלך זה עובד באופן שגם אחרי ארבעה אלבומים שראיתי אותך מוציא אני לא מצליח להבין, רק להיות נדהם ומזועזע בו"ז מהלך הרוח ההפקתי שלך, ושאיכשהו בסוף הם באמת יוצאים והם שלמים ועשויים והכל קורה.
קוסטה:זה ממש נכון, שני הדברים. אבל זה מצביע גם על הבדל מהותי בתודעת הזמן של שנינו. אני מאוד מקנא ביכולת לסיים אלבום בלוח זמנים, ובאמת אין לי מושג איך את זה. מה הסוד שלך?
רם:אה זה ממש פשוט – אני אוטיסט ונאצי.
קוסטה:חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

רם:ראיתי איך בכל אלבום שלך אתה מצלם קליפ בזמן שעדיין לא סיימת להקליט את השיר, והאלבום כולו איכשהו בכלל יצא לפני שבועיים. יש איזה עיקום של הזמן-חלל בהוצאת המוזיקה שלך.
קוסטה:אחד הדברים הכי מרגשים שנאמרו לי לדעתי. אני מאוד מתחבר לקונספט של מסע בזמן.
רם:זה נוראי, ומה שנוראי יותר שעושה רושם שאני נלחץ לשמוע על ההתנהלות שלך יותר ממך.

קוסטה:הילה מוסיפה שאלה – איזה שיר לקח לנו הכי מעט זמן לכתוב מהאלבום?
רם:אצלי זה "סיכה". זאת הייתה חוויה ספציפית מאד שקרתה על הר בטוסקנה. חזרתי לחדר שלי, כתבתי, הלחנתי, הקלטתי סקיצה וזה די מה שיש באלבום. אצלך מתקבל הרושם שיש איזו כתיבה רצופה וטבעית, אז אני משער שאולי הטקסטים אצלך מהירים יחסית?
קוסטה:אני ממש שמח שזה נראה ככה. לצערי כתיבת מילים היא דבר שיכול להימשך בין חודשים לשנים. לדוגמה, השיר ״חברות?״ נכתב משנת 2017 ועד היום שהקלטתי לו שירה. אבל פעם באלבום בדרך כלל יש שיר שמגיע בשלמותו, וזה הרבה פעמים השירים שאני הכי אוהב. באלבום הקודם זה היה "אני והבחורה שלי", ובאלבום הזה השיר הכי מהיר היה ללא ספק שיר הנושא. הוא נכתב בפעם אחת, וגם היה האחרון שנכנס לאלבום הזה.

קוסטה:זה מוביל אותי באלגנטיות לנושא הבא שרציתי לדבר איתך עליו –שמות של אלבומים.איך חשבת על השם של האלבום שלך, ומה אתה מרגיש כלפי שמות אלבומים באופן כללי?
רם:עבורי זו ממש בחירה חשובה, כי זה לתת כותרת לגוף המוזיקה הזה. נגיד לעומת שם להקה שיכול להיות שרירותי לחלוטין והלהקה כבר נותנת לו במשך הקיום שלה את האישיות והוייב שלה, שם אלבום זה הפוסטר, זה חלון הראווה, זו העטיפה. במשך הרבה זמן היה לי שם עבודה לאלבום, "קוף", שהיה שיר מוביל מבחינתי וגם קיבל בטבעיות את הרצועה הראשונה, אבל כשהתחלתי לחשוב עם אסף בילט על העטיפה והוא שלח סקיצות עם הכותרת הזאת, הבנתי שזה לא שם טוב לאלבום ושאני לא יכול לדמיין אפילו כיוון טוב לעטיפה שלו, שהכותרת עליה היא "קוף". "פאקינג הל" הגיע מתוך הטקסט של ״איש צהוב איש מקל״, וגם קשור מאד לארט שלו (הציור של יותם אלפר) ולרוח הזמן. השורה התחתונה מבחינתי שאני יודע שהשם נכון כשהוא נדבק באופן מושלם לפרויקט כולו. אבל באמת יכול לקחת הרבה זמן עד שהוא נדבק. מצד שני, "כן" היה הכותרת של הפרויקט לפני שחצי מהשירים נכתבו, כולל השיר "כן".

קוסטה:גם אצלי השם של האלבום היה ״הכלב הכי כועס בעולם״ לפני שנכתב השיר. אורי נתן לי משימה לכתוב שיר עם השם הזה, ושלא יהיה כועס. לפעמים שמות של אלבומים מייצרים את שיר הנושא.
רם:מה שעושה אותו שם מושלם. אגב, היה איתי בצבא דוּד שקרא לי "הכלב" ודי אהבתי את זה.
קוסטה:וואו! מה עשית בשביל לקבל את השם המדהים הזה? אני מקנא, וסקרן.
רם:בכנות אני כבר לא זוכר, ואני לא חושב שהוא התכוון במיוחד להחמיא או לפגוע.

קוסטה:לפעמים ממש קשה לי עם שמות לדברים, ולפעמים אני מרגיש שזה החלק הכי חסר מאמץ ויפה בסוף, כמו לשים פפיון לכל הדבר.
רם:אני זוכר שבנערותי עבדתי בהכנת מנות בבית קפה לתיירים, אז היו לכל המנות שמות שלא נתנו שום אינפורמציה על המרכיבים של המנה. רק על הוייב שמנסים להעביר. זה היה בולט מאד בגלידות. "תשוקת בית התמר" זה אחד שנתקע לי בראש.
קוסטה:שם טוב לאלבום.
רם:טוב אני הולך לחמם לי אוכל הודי במיקרו של האיירביאנבי.
קוסטה:בתיאבון!

• יוצרים כותבים
• רם אוריון
• קוסטה קפלן
• אינדי
• מוזיקאים ישראלים
• מוזיקה

>> פורסם לראשונה ב-7.10.2018
אני מניח שאין שום דבר מפתיע או חדשני במוזיקאי שסולד מההגדרה הסגנונית שנדבקה אליו, ובכל זאת, כן – גם לי קשה עם הנפנוף המוגזם במילה הזו, אינדי. בעיקר כי זה לא בהכרח מעיד על שום דבר מוזיקלי. זה יותר פרקטי או חברתי. כך למשל מידנייט פיקוקס, עינב ג'קסון כהן ודודו פארוק נופלים על אותו הסגנון אפילו שהקשר היחיד ביניהם הוא, לא יודע, שלכולם יש אף. אבל גם במובן המעשי הכינוי נישא לשווא הרבה פעמים. ההחתמה המוצדקת של לולה מארש ביוניברסל לא גרמה למילה אינדי (קיצור של אינדיפנדנט, כן?) להיעלם מהכתבות עליה.

בכל זאת, בידיים הנכונות הגדרות יוצרות קהילות. סדרת הקליפים אינדי סיטי, למשל, נותנת הרגשה של מדינה אלטרנטיבית, שופעת רחובות מוזיקליים ועיבודים לא שגרתיים. וגם, כמובן, פסטיבל אינדינגב, שבעיניי מתבלט בזכות הדגש שהוא נותן למרכיב הכי יפה בסגנון הלא קיים הזה – האינטימיות. אף שחלק מהאמנים שהופיעו בשנים האחרונות באינדינגב כבר מושמעים בתדירות יפה ברדיו ומאכלסים במות גדולות, הרבה מהאקשן של הסצנה עדיין קורה במועדונים, שבהם הבמה לא גבוהה או רחוקה מדי מהקהל, ובהם אותם נציגים של קהל קבוע מגיעים לחדר האמנים אחרי ההופעה.

הקסם של אינדינגב מתבטא במפגש הזה, בין הופעה שעד עכשיו נוגנה בעיקר על במות קטנות לבין קהל של אלפים ובמות ענקיות, והיופי של הפסטיבל הוא ביכולת שלו לשמר את האווירה הקרובה, המשפחתית, גם בסיטואציה הזו (המילה "משפחתית" תקפה גם בגלל האווירה הקרובה בין הקהל לאמנים וגם בגלל כמות הילדים שמגיעים לאינדינגב עם הוריהם. ואין דבר יותר כיף מלראות ילד שנוכח בפעם הראשונה בחייו בהופעה של הגרייט מאשין).

בשנה השנייה של הפסטיבל התקבלתי להופיע, וגם קיבלתי ספוט יפה בשקיעה (אני לא זוכר אם זה היה בחמישי או שישי. אני חושב שמאוחר יותר באותו הערב הופעתי גם עם רות דולורס וייס ולמחרת עם פאניק אנסמבל). הייתה אז התלהבות יחסית מהאינדי המקומי (שוב המילה הזו), הרבה בגלל כמה בלוגים שהיו פופולריים ושסיקרו ביד נדיבה את הסצנה. אני בדיוק התחלתי להופיע עם החומרים שלי באותה שנה, וכנראה כל חמשת האנשים שהגיעו להופעות הראשונות ההן כתבו בלוג, כך שכשהגענו לפסטיבל הרגשתי שיש איזושהי ציפייה לראות מה יש לי להגיד.

כמובן שזו הייתה ההופעה הכי גרועה בקריירה שלי. את רוב השירים שרתי בסולמות לא נכונים וכשהגענו לשיר האחרון, זה שאי אפשר לפספס איתו והוא תמיד יוצא מעולה – נקרע העור של הבייסדראם וכל השיר נוגן על מערכת תופים חלקית ובחצי מהאנרגיה הדרושה.

עכשיו, אני בן אדם פשוט מאוד. אין לי הגדולה שנדרשת כדי להסתכל על חרא קולוסאלי כזה כמו על שיעור מבורך שאפשר ללמוד ממנו או משהו כזה. ירדתי מהבמה והרגשתי רע. הרגשתי רע גם במשך שאר הפסטיבל. אבל בהופעה הבאה שהייתה לי בתל אביב באו יותר אנשים משבאו עד עכשיו לכל ההופעות יחד. וזה נמשך. הרבה דיברו איתי על ההופעה הזו באינדינגב. ומה שאהבתי בכל הסיפור היה שאף אחד לא חלק עליי שהייתה הופעה מחורבנת. להפך, גם אנשים מהקהל וגם חברים מוזיקאים הסכימו איתי בפה מלא שנפלתי על התחת. אנשים כנראה פשוט רצו לראות איך זה נראה בסביבת המחיה הטבעית. אני עדיין מרגיש את מה שהרגשתי אז: שרק באווירה האוהבת של אינדינגב הופעה גרועה יכולה, למרות הכל, לעניין מספיק כדי למשוך קהל להופעות נוספות.

אני קורא הרבה על האיומים של משרד התרבות בהפסקת התמיכה בקולנוע ובתיאטרון וזה מציק לי ומפריע לי. העניין עם מוזיקאים בארץ, לפחות בתחומים שאני עוסק בהם, הוא שלנו אפילו את התמיכה הזו אין, רעועה וממולכדת ככל שתהיה. ישנו כמובן היתרון העצום בכך שפוליטיקאים אגוצנטריים לא יכולים לקחת את מה שהם לא נותנים, אבל קשה לא לפנטז מה היה אפשר לעשות כאן עם הכרה מינימלית בחשיבות של מוזיקה מקומית עצמאית.

ובתוך המציאות הזו, החבורה שיזמה ושמארגנת את האינדינגב כל שנה מפצה במשהו על החוסר. אווירת ה־DIY שאופפת את הפסטיבל מעצימה את ההרגשה שהאזרחים, ולא השלטון, יכולים ליצור שכיות חמדה תרבותיות באמצע הפוליטיקה והכסף והביטחון־ביטחון־ביטחון. יחד עם המשפחתיות והאינטימיות, אינדינגב הוא הפסטיבל שמוזיקאי האינדי הממורמר החתום מעלה מחכה לו בכל שנה בצפייה גדולה.

• תרבות
• אינדינגב
• יהוא ירון
• אינדי
• מוזיקה

טובה גרטנר, יוצרת פופ רוק ישראלית ומחלוצות האינדי הישראלי. ב-1987 היא הוציאה את האלבום המופתי "קת תום", ומאז לא הפסיקה להוציא אלבומים ולהופיע. עכשיו היא מוציאה את אלבומה החדש שלה "קת תום 24", שבו חזרה לעבוד עם אותו עובד אפרת שהפיק לה את האלבום הראשון. הסינגל הראשון מתוכו, 'אנו באנו', הוא תיעוד של ההיסטוריה הפרטית של מדינת ישראל, כפי שהיא תופסת אותה. את האלבום היא תשיק בהופעה חגיגית בבית היוצר בנמל תל אביב (1.12, פרטים וכרטיסים כאן). לכבוד המאורע שאלנו אותה שאלה פשוטה: מה זה להיות זמרת אינדי?

>> 20 תערוכות חדשות שיווסתו אתכם רגשית בסופ"ש
>> 26 חנויות ובתי אוכל ששווים הצצה במדרחוב פלורנטין החדש

1. מישהו שאל אותי מה זה להיות זמרת אינדי. ניסיתי להתחמק, אבל זה שקע בליבי. כי מה זה? אינדי, לכתוב מוזיקה אינדי, זה להיות במצב של פרידה. להיפרד ממה שאני יודעת, לעמוד שם בשקט, ולשיר מהקצה של הלב.

2. לאלבום החדש קוראים:
קת תום 2024. עולם האינדי פרוע. עברו כל כך הרבה שנים והעולם בשלו,
הוא קת של רובה
ותום
זה שם בינינו.

3.אם קוראים לי אינדי אז אומר,
אני כותבת מוזיקה
ים יבשה ירח.
אחרי האלבום קת תום, הייתי מיואשת, גם לפני האלבום קת תום בעצם.
עכשיו כולם מיואשים
וככה, עולה בדעתי, שצריך לחקור את הייאוש. לחקור ולחקור.
לפני התקווה.

4. לכתוב מוזיקת אינדי, להיות אינדיאנית, לדהור על סוסים, להרוג מחשבות מתוקות, לא לפחד מהרעים.
להילחם על משהו שהוא יותר גדול ממך.
לצעוד בתוך אשכולות צלילים לא מאובטחים.
פתאום כוכב מתנתק

5. שיר מהאלבום החדש קת תום 2024
פותח את ההופעה: מחפשת קורס הכנה לסכנה. יודעת שסכנה זה גם העונג הבא.

6. אינדי זה תבשיל הזוי, מושך דוחה. אינדי, זה הקסם.
זאת אנרגיה משוחררת טריה, ישר מהשדה.
אני חקלאית זורעת אלבומים.

7. הכתיבה פה זאת הופעת אינדי!
כי אין נוסטלגיה.
הסינגל ראשון:
"אנו באנו לחיות לחיות פה
בנו בנו בתים, בתי כנסת
קיבוצים
כבישים
חרשו שדות
שדות כותנה חמניות"
שיר שכתוב בלשון רבים. השיר כותב היסטוריה יום יומית.

8. מבט סוציולוגי: המיינסטרים מרחיק אינדי, כי יש איום על הבנאליות שלו.
מחשש שירוויחו פחות כסף. יכבשו להם חלקים של קהל.
עדיף להרחיק אותם.
האינדי עומד על שלו
הוא חי בינינו.

9. האלבום קת תום 2024 הוא אינדי ג'אז, למה? לא יודעת.
כי הנגינה "מולטי", גם מכה בפסנתר, גם שורטת, מתבלבלת מתקנת, נתלית על הקלידים.
עובד אפרת המפיק המוזיקלי חוצב בבס דוחס אותו מדביק הכל.

10. הוראות הפעלה:
מה שחשוב זה הסוד העמוק שיש בחבל הטבור, איך לחתוך אותו, איך להתרחק איך להתחבר.
זה קשה לחיות בבטנה
וגם מחוץ לבגד.
אם כך, אשמח אם תבואו להופעה שלי.
זה ימלא את ליבי. דוקא בימים אלו שהכל חסר משמעות, נעשה משמעות יחד.

• יוצרים כותבים
• אינדי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• טור אישי

לא הכל צריך להיות אקשן ופיצוצים וגיבורי על שיורים לייזרים מהעיניים. בתקופה שבה הקולנוע המיינסטרימי נשען על פרנצ'ייזיםוסרטים על מותגים, אולי עדיף להביט טיפה הצידה ולראות מה צד האינדי של המפה מהרהר בו. המון דברים מוזרים ואנשים נהדרים, מסתבר. נעמה רק אספה את סרטי האינדי הכי מוצלחים של חמש השנים האחרונות, ואין ברשימה אפילו גיבור על אחד (אבל יש רובוט מת, ילדה-זאבה וניקולס קייג' עם חזיר).

>>בחירה מושכלת: 8 סרטי איכות שמחכים לכם עכשיו בנטפליקס

1. עוזרת אישית (2019)

הדרמה העדינה הזו קצת נפלה בין הכיסאות בגלל מגפת הקורונה, והיא לגמרי ראוי לכבוד מאוחר. בסרטה של הבמאית קיטי גרין, ג'ולייה גארנר ("אוזרק", "להמציא את אנה") היא צעירה שעובדת במשרדו של מפיק בכיר דמוי הארווי וויינטשיין. העבודה שוחקת, טורדנית ובלתי נגמרת, אבל מצופה ממנה להודות על מזלה הטוב ועל ההזדמנות שהוענקה לה בכל רגע נתון. דמותו של הבוס נותרת מרומזת ברקע, אבל משפיעה לא רק על אופי המטלות (למשל, תפעול פגישה סודית שלו עם שחקנית צעירה) ואת סביבת העבודה הרעילה. התוצאה היא אחת מהיצירות האפקטיביות של גל הפוסט Me Too.

2. הפרידה (2019)

הקריירה של אקוופינה גלשה כבר מזמן לאזורי חשיפת היתר, אבל כאן היא נמצאת מרחק שנות אור מהטייפקאסט הרגיל שלה בתור הגיבורה הרגילה והרצינית שנקלעת לסיטואציה קומית מטורללת. לולו וואנג הפכה חוויה אישית אמיתית לדרמה קומית על משפחה המתמודדת עם פרידה צפויה. בילי, כותבת סינית-אמריקאית, מוזנקת לביקור בזק במולדתה. הסיבה הרשמית היא חתונה של בן דוד, אבל החתונה היא רק תירוץ לבלות זמן לפני שיהיה מאוחר מדי עם סבתה שאובחנה במחלה סופנית. המשפחה כולה מסתירה את האבחון הכואב מהחולה, וזה מוזר ועצוב אבל גם הרבה יותר מצחיק ממה שזה נשמע.

3. תן לי חופש (2019)

קומדיה שהוקרנה בסאנדנס ובמסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן. ויק, צעיר המתגורר עם סבו הסנילי במילווקי, עובד כנהג של הסעה לאנשים עם מוגבלויות. הסרט תופס אותו ביום מחורפן במיוחד שבו הכל משתמש. בין ניסיונות נואשים לצמצם את האיחור שלו להסתבכויות משוגעות למיניהן הוא נדלק על טרייסי, הסובלת מניוון שרירים. סרט אחר היה לוקח את הנושאים האלה לכיוונים דרמטיים וקשוחים, אבל "תן לי חופש" הוא קומדיית טעויות כאוטית וכיפית לגמרי.

4. דיוקן של נערה עולה באש (2019)

הכריזמה המחשמלת של אדל האנל ונעמי מרלן היא מרכז העניין בסרט של סלין סיאמה, מהבמאיות הגדולות שפועלות היום. זוהי דרמה רומנטית שמחזירה אותנו לצרפת של המאה ה-18, בה נשלחה ציירת ליצור דיוקן של צעירה ממעמד גבוה. הבעיה – אותה צעירה לא מעוניינת לדגמן עבור הציור, שישמש את משפחתה כדי לסדר לה שידוך לנישואי נוחות. סיאמה הופכת את הרומן בין הציירת והמודליסטית לסרט מרהיב ביופיו, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן ונשאר בראש ובלב הרבה אחרי הצפייה.

5. מדינת בנים (2020)

אלף נערים טקסנים מתכנסים במקום אחד. הם מגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית ונדרשים להוביל קמפיינים ולבסוף לבחור גרסה משלהם של מערכת השלטון האמריקאית. שני נערים מובילים את הקרב על תפקיד המושל – האחד אידאליסט והומניסט מושבע, השני נכון לזרום עם כל שערוריה וטריק שיקדמו אותו פוליטית. הסרט הדוקומנטרי המרתק הזה מתעד מחזור אחד של תוכנית ה-Boys State המתקיימת מדי שנה בארצות הברית, אבל האימפקט שלו רלוונטי גם לכאן ולעכשיו. הסרט זמין לצפייה באפל טי.וי פלוס, ובחודשים הקרובים צפוי לצאת סרט המשך שצולם בתוכנית ה-Girls State של מיזורי.

6. קג'יליונר (2020)

הבמאית-שחקנית-סופרת מירנדה ג'וליי היא ווירדו מוחלטת, מהסוג שכותב סרטים עם תקציר כזה: צעירה בשם אולד דוליו (אוון רייצ'ל ווד) מתומרנת ומסונג'רת על ידי הוריה הנוכלים כדי שתיקח חלק בפשעים שונים ומשונים. מסעותיה מפגישים אותה עם מלאני (ג'ינה רודריגז, "ג'יין הבתולה"), בעצמה סוג של נוכלת עם כוונות לא ברורות, משתלבת במזימה התורנית של המשפחה ועל הדרך היא והגיבורה מפתחות מערכת יחסים מוזרה שהיא ספק רומנטית, ספק מינית, ספק תרפיוטית ובטוח דפוקה לפחות קצת. והחלק הכי מוזרה בכל הסיפור הזה – זה עובד ממש טוב, משום מה.

7. מוליכי הזאבים (2020)

בתחום האנימציה שולטים באופן כמעט מוחלט אולפני האנימציה הגדולים, מדיסני ופיקסאר דרך דרימוורקס ועד סוני, כך שכל סרט אנימציה עצמאי שמצליח להגיע אל המסך שלנו הוא סיבה למסיבה. "מוליכי הזאבים" הופק על ידי האולפן האירי עטור השבחים Cartoon Saloon, וכמו סרטים קודמים של הבמאי שלו, טום מור, הוא שואב השראה מהמיתולוגיה הקלטית. רובין האנגלייה ואביה הצייד מגיעים לעיירה אירית, שתושביה דורשים לנקות את היער הסמוך מהזאבים השוכנים בו. רובין מתיידדת עם ילדה מסתורית החושפת בפיניה את סודה – היא הופכת לזאבה כאשר היא ישנה. הקרע בין העיירה האנושית הקשוחה לחופש והאותנטיות של היער מתבטא בעיצוב והאנימציה, עם השראה של חיתוכי עץ ישרים וקלסטרופוביים עבור הסצנות העירוניות, ואיורים דמויי סקיצות מעוגלות ורכות ביער.

8. אחרי יאנג (2021)

איך מתאבלים על רובוט שהלך לעולמו? קולין פארל וג'ודי טרנר-סמית' מנסים להבין את זה בדיוק כשהאנדרואיד האהוב שלהם, יאנג (ג'סטין ה.מין), מתקלקל. יאנג הגיע לביתם כדי לשמש אח גדול חורג לבתם המאומצת מיקה, ומקומו במשפחה היה משהו בין עוזר בית, דמות טיפולית ובן מתבגר. אב המשפחה רוצה להציל את הבן החורג ומאתר איש מקצוע שיכול לתקן אותו בניגוד לנהלים ובדרך מוצא תיעוד של זכרונותיו החשובים ביותר, שמגלים לו על הצדדים בחייו של יאנג שעליהם כלל לא ידע. בני הזוג חווים תהליך אבל יוצא דופן, שמעלה שאלות על אנושיות, טכנולוגיה והתמודדות עם מוות ופרידה.

9. קדימה קדימה (2021)

אוהבים את This American Life? "קדימה קדימה" הוא כמו פאן-פיקשן ארוך שלו, בצורת סרט מתוק מדבש על מגיש תוכנית רדיו דומה. ג'וני (חואקין פיניקס) נודד ברחבי ארצות הברית כדי לחפש ולראיין ילדים מרקעים שונים על חייהם, עד שהחיים מאלצים אותו לטפל בילד בעצמו. מקרה חירום משפחתי מאלץ את אחותו ובעלה להפקיד בידיו את הבן ג'סי, ילד חכם, תזזיתי ורגיש, שמצטרף לג'וני ודורש תשומת לב ושגרה מאורגנת, שני דברים שהוא די מתקשה להעניק. אין כאן המון עלילה, אבל יש המון לב וגם צילום יפה ואת אחד השחקנים-ילדים הטובים שנראו על המסך.

10. פיג (2021)

הרנסנס שחווה הקריירה של ניקולס קייג' בשנים האחרונות היא במידה רבה בזכות הסרט הזה, שהזכיר לעולם כמה מוכשר השחקן שהפך לבדיחת רשת. זהו סרט הביכורים של הבמאי מייקל סרנוסקי, שמתחיל בבקתה מבודדת ביער בה מתבודד עם חזירת המחמד שלו שף מצליח לשעבר. הוא מלקט ומוכר פטריות כמהין וחי בהרמוניה עם הטבע, עד שיום אחד חזירתו האהובה נלקחת ממנו. במעין טוויסט על "ג'ון וויק" ודומיו, הגיבור יוצא למסע כדי להשיב אותה הביתה, כשכלי הנשק העיקרי שלו הוא היכולת להבין ולהשפיע על רגשותיהם של האנשים שהוא פוגש. על אף ההבטחה למסע נקמה, זאת הרבה יותר דרמה מאשר סרט מתח או אקשן, וזה נהדר.

11. פייר איילנד (2022)

"גאווה ודעה קדומה" בגרסה הומואית שמתרחשת כולה בחופשה בפייר איילנד? כן, כן, כן וכן. הקומדיה הרומנטית האלמותית מקבלת טוויסט מרענן ומצחיק, שמשחק בחוכמה בחומר המקור ויודע בדיוק מה לשמור ומה לשנות. נוסף לתסריט החכם והבימוי הקומי המדויק, לסרט הזה יש גם קאסט אדיר: הקומיקאי ג'ואל קים בוסטר הוא המקבילה של הסרט לליזי בנט, בואן יאנג מ-SNL הוא שילוב של ג'יין בנט ושרלוט לוקאס, מרגרט צ'או היא בת דמותו של מר בנט התומך בעוד קונרד ריקאמורה וג'יימס סקאלי בתפקיד המחזרים. בישראל אפשר לתפוס אותו בדיסני+, וזה בהחלט עדיף על עוד בינג' לסדרת מארוול מבאסת.

12. החבר הגאון שלי מבית הספר (2022)

האיש והאייקון אלן קאמינג ("ספיי קידס", "רומי ומישל") סוחב על כתפיו את הדוקו הלא-שגרתי הזה, ואיכשהו יוצא מזה בלי פריצת דיסק. זה סיפור מוזר להפליא על מתחזה שהחליט לחזור לתיכון בכל מחיר. הוא השתלב בבית ספר פרברי בסקוטלנד, זכה באהבת המורים והפך לכוכב של השכבה, שכל התלמידים רוצים להרשים או להיראות בחברתו. התקרית המשונה מסופרת דרך הקלטות אודיו וליפסינק של קאמינג, אנימציה ושאר טריקים קולנועיים, שמזכירים שדוקומנטרי יכול להיות כיף אדיר.

13. שקרים קטנים (2023)

הבמאית ניקול הולופסנר ידועה בעיקר בזכות "דיברנו מספיק", שסיפק גרסה בשלה וחכמה לז'אנר הרום-קום השחור. סרטה האחרון של הולופסנר עושה משהו דומה, כשהפעם הגיבורים הם זוג ותיק שעדיין מלא אהבה ותשוקה זה לזו, אבל בקשר יש גם צדדים יפים ומתוקים הרבה פחות. ג'וליה לואי-דרייפוס היא סופרת שמגלה יום אחד כי בעלה הפסיכולוג (טוביאס מנזיס) מסתיר ממנה את שנאתו לספרה החדש. צרת העולם הראשון הזאת פותחת דיון מעמיק על אמת והסתרה ועל מערכות יחסים ארוכות טווח בכלל. זה סיפור קטן מאוד, אבל כתוב ומשוחק מספיק טוב כדי שרק נרצה עוד ממנו.

14. פלורה ובנה (2023)

ג'ון קארני מתעניין באופן מיוחד בסיפורים על אנשים שאוהבים מוזיקה ומגששים את הדרך ליצירה מוזיקלית משלהם. זה מה שהוא עשה ב"פעם אחת", "להתחיל מחדש" ו"מועדון שנות השמונים" וזה גם הבסיס של סרטו הטרי (זמין באפל TV+). איב יוסון ("אחיות רעות") כובשת את הלב בתפקיד אם חד הורית שנעוריה נלקחו ממנה כשנולד בנה, היום בן נוער עם נטייה להסתבך עם החוק. כשהיא מביאה הביתה גיטרה מתברר לה שהילד מתעניין במוזיקה אחרת לגמרי, אז היא מתחילה ללמוד בעצמה דרך האינטרנט עם מורה אמריקאי חמוד (ג'וזף גורדון לוויט). התוצאה היא דרמה מרגשת שהיא גם קומדיה רומנטית מקורקעת ומתוקה ואפילו גם סיפור משפחתי מחמם לב.

• המסך
• סרטים מומלצים
• סרטים
• קולנוע
• אינדי

בכל שנה אנחנו תמיד בצפייה לקראת סופה, אז יגיעו המצעדים השנתיים שיעשו לנו קצת סדר בבלגאן, ויעשו לנו קצת פומו תרבותי טוב. אתם יודעים, מה שנקרא להיות אנשי תרבות מעודכנים. ומדי שנה אנחנו מחכים במיוחד למצעד האלטרנטיבי הגדול של תחנת הרדיו האלטרנטיבית והעצמאית "רדיו הקצה", כי הם היחידים שאנחנו לא מצליחים לזהות חצי מהמצעד שלהם, וכך מכירים מלא אמנים. אבל בשנה הזו, בטח כבר שמתם לב, שום דבר לא רגיל יותר – גם מצעד הסיכום השנתי של הקצה.

למרות שמדובר באופן עקבי ביום השידורים הכי מואזן של התחנה בכל שנה, אנשי הקצה החליטו שהשנה לא יהיה נכון לחגוג ולשדר את המצעד הרגיל, ומכינים במקומו יום שידורים משמעותי אפילו יותר – "יום לא מצעד שנתי" שיתקיים ב-24.12, החל מ-10:00, ומטרתו ארגון התרמה למשפחות החטופים. במהלך היום מאזיני הקצה יוכלו לתרום דרך לינק התרמה יעודי, וכך גם התחנה עצמה תתרום את סכום הכסף שהיה עולה לה לקנות את הפרס הגדול – כסף שהיה בעבר שולח אנשים עד לפרימוורה, אבל כיום יעשה אפילו טוב יותר.

במהלך היום שדרניות ושדרני הקצה יתאספו בתחנה כדי לסכם את המוזיקה של 2023, באווירה לא חגיגית ובתפיסה של סיכום מוזיקלי קהילתי, שלא מפריד את המוזיקה משיח על המצב. עם זאת, השדרנים כן יתבססו על בחירות אלבומי ושירי השנה של מאזיני ומאזיניות התחנה, ואתם מוזמנים לבחור את שלכם, וגם לכתוב כמה מילים מעבר על תחושותיכם לגבי השנה, ויתכן שאף יקריאו את מחשבותיכם בשידור. את הבחירה שלכם אפשר להכניס עד יום רביעי הקרוב בחצות, ואז נותר רק להמתין ליום ראשון הקרוב, 24.12, מעשר בבוקר ועד הלילה – ולהאזין למוזיקה טובה, וגם לתרום למטרה טובה.
לבחירת השיר שלכם באתר רדיו הקצה

• ❤ תרבות
• תל אביב נרתמת
• הקצה
• רדיו הקצה
• מוזיקה
• אינדי