שתי ביאנלות לאמנות מתקיימות בימים אלה במרחק שלוש תחנות של קו 25 אחת מהשנייה: הראשונה היא הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה, והשנייה היא "50 מעלות בצל", הביאנלה לאמנות סביבתית בדיזנגוף סנטר. לכאורה, מלבד השם ומלבד העובדה ששתיהן קורות זו הפעם השנייה – אין משהו משמעותי שקושר ביניהן. ובכל זאת – מדובר בשתי אפשרויות לצפות בתערוכות אמנות לא סטנדרטיות, בעיקר הודות למיקום יוצא הדופן של שתיהן.

>> רוצים שינוי: 20 תערוכות חדשות בסופ"ש ובחג שתצאו מהן שונים
>> לא עוד מלחמה: מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?

ביאנלה, אגב, היא בטרמינולוגיה המקצועית אירוע שמתקיים אחת לשנתיים (Bi-Annual). המשמעותית ביותר היא כמובן הביאנלה לאמנות בוונציה, שמתקיימת אחת לשנתיים ונחשבת כבר עשרות שנים לאירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. זה לא הופך באופן אוטומטי כל ביאנלה להיות חשובה כמוה, או בכלל. זה רק אומר שזה משהו שקורה אחת לשנתיים. ועדיין, ההילה שאופפת את השם הופכת את הכל לטיפה יותר זוהר. או לפחות לכזה שהיינו רוצים שיהיה יותר זוהר. כי בכל זאת, מדינת ישראל וזה.

הביאנלה האוטונומית: איך עושים שלום

לצפות באמנות שמוצבת במסדרונות בית ספר תיכון זה עניין טיפה מלחיץ. כי בכל זאת, זה בי"ס תיכון. למה שא.נשים שהתקופה הזו מזמן מאחוריהם ירצו לבלות בו זמן באופן וולנטרי? או אולי זו רק אני שבכל פעם שאני מקבלת הודעה ממערכת משו"ב על זה שהתקבלו שיעורי בית במתמטיקה חוטפת התקף חרדה קל? למה לעזאזל אני צריכה לקבל הודעה כזו שמיועדת לבן שלי? מה עשיתי רע? אין לי מספיק לחץ בחיים גם ככה?

סליחה, סטיתי רגע מהנושא. אז אחזור אליו: הביאנלה האוטונומית השנייה לאמנות מוצגת, כמו זו הראשונה, בגימנסיה העברית הרצליה. בית ספר תיכון, לכאורה רגיל לחלוטין, עם כיתות וחדרי מורים ואולם ספורט, אבל גם לא לגמרי רגיל – בין השאר הודות למנהל שלו, זאב דגני, שנחשב לאחת הדמויות האקטיביסטיות במחוזותינו, שמכהן כיו"ר הביאנלה וגם מציג בעצמו עבודות אמנות בתערוכה.

על האוצרות אמונים האוצר הראשי ד"ר רועי ברנד ולצידו סנדרה וייל ורולא ח'ורי, שיחד, בתערוכה המרכזית "לצד אותו הים", קיבצו 33 אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם (אבל בעיקר מהארץ), שמנסים לענות כל אחד בדרכו על השאלה המאוד (מאוד) קשה: "איך ליצור שלום באמנות?" – "שלום שאינו רק מעשה פוליטי בין אויבים", נכתב בטקסט התערוכה, "אלא צורה של חוויה ופעולה, אופן לחשוב ולהיות יחד על אף ואולי בזכות ההבדלים".

העיסוק במונח הכה מוקצה "שלום" כבר הוא מורכב ואמיץ כשלעצמו, וכך גם התערוכה. היא מציגה עבודות ברובן חדשות, חלקן נוצרו במיוחד עבורה, שלא מתעלמות מהקושי אלא מעמיקות בו: משעון החול של דני קרוון שמקבל את פני המבקריםות ומצביע על הזמן שהולך ואוזל, דרך סדרת עבודות רקמה יפהפיות של קבוצת נשים שחיות ועובדות ברואנדה (ללא שום קשר לישראל); וכלה בעבודות חדשות של נירה פרג (אחת פשוטה וגאונית במיוחד, אבל לא אספיילר).

אותה חשיבה אוטונומית שנמצאת בכותרת התערוכה נוכחת ברוב העבודות שמוצגות בה, על אף שהן מוצגות במסדרונות וכיתות בית הספר – שאולי מזוהה הכי פחות עם אפשרות לחשיבה מהסוג הזה. זה יוצר דיסוננס גם בפרשנות של העבודות, שכמו מנסות לערער על היכולות של הלוקיישן הזה שאליו הן הוכנסו.

המקום שמאפשר לשחרר את הלחץ הפנימי שמהדהד בדמות כיתות ושיעורי בית ומבחנים במתמטיקה הוא חצר הגימנסיה, שבה פועלת בשוטף גינה קהילתית מקסימה והוצבו בה גם שלוש עבודות. אחת היא עבודה חדשה של מיכה אולמן, אחד האמנים הבכירים בארץ וזוכה פרס ישראל, שיצר עבודה במיוחד עבור הביאנלה (ממש לא עניין של מה בכך); והשנייה והמרגשת ביותר – אולי בתערוכה בכלל – היא שלושה פסלים שיצר חיים פרי, שנחטף לעזה ונרצח בשבי. הפסלים, שמדמים דמויות במחווה של חיבוק או קרבה כלשהי, שמוצבים דרך קבע בניר עוז לצד הגלריה שהפעיל פרי במקום, הוצאו מאדמת הקיבוץ (באישור משפחתו, כמובן) והובאו אל חצר הגימנסיה. והם יפים, ועצובים, ומרגשים.

המדרשה לאמנות בבית ברל קיבלה את אולם הספורט בבית הספר ויצרה בו מיצב (שאצר ברק רביץ) בשם "סירות הצלה", שמציג עבודות של כמה עשרות מבוגרי ובוגרות בית הספר. אולם הספורט, כמו המסדרונות והכיתות, נוכח מאוד בכל רגע של התבוננות, ועוד לא לגמרי החלטתי אם זה יתרון עבור העבודות או שמא קצת מסיט מהן את תשומת הלב. גם תלמידי.ות הגימנסיה שותפים לאירוע ומציגים פרויקטים קבוצתיים על פי מחלקות הלימוד – שוב, לא עניין של מה בכך, וטוב שכך.

הביאנלה לאמנות סביבתית: מהלך אמיץ בדיזנגוף סנטר

בעוד שלשכנע את הקהל להגיע לצפות באמנות בגימנסיה עלול להיות מורכב, לשכנע את הקהל להגיע לסנטר זה קצת יותר פשוט. אנחנו גם ככה פוקדים את המקום בשוטף, מה שהופך את ההחלטה להציב בו אמנות מהסוג הספציפי הזה לאפילו יותר חשובה. הביאנלה לאמנות סביבתית היא יוזמה של הסנטר עצמו, ששם לו למטרה בשנים האחרונות לעסוק בכל הנושא של אקולוגיה, קיימות וסביבה – בין השאר באמצעות מרכז הקיימות העירוני שפועל ביום יום על הגג (ולמי שעוד לא ביקר.ה – מדובר בחתיכת גג).

מאותו מקום גם צמחה התערוכה, שאוצרת נאוה בני, ומציגה 13 מיצבים תלויי מקום שמפוזרים בין חללי הסנטר, סדרה של סרטוני אנימציה בנושאי סביבה שאצר בן מולינה ועוד אירועים שיתקיימו במהלכה. בניגוד לתערוכות שמוצגות במקום מדי פעם, באחד המסדרונות הספציפיים (אני נגיד זקנה מספיק כדי לזכור את הימים שבהם "עדות מקומית" הוצגה איפה ששוכנת כבר שנים החנות של סוהו), הביאנלה מתפרשת על פני חלקים שונים במבנה המשונה והאהוב, בלי לרחם על המסתובבים, הרוכשים, ילדי האנימה ובני הנוער בחופש פסח.

בין המיצבים הבולטים באירוע אפשר למצוא את זה של תמר ניקס, שנתלה בין המסדרונות של בניין B ומורכב מ-64 מפרשים שיוצרים יחד אובייקט צבעוני גדול; את טוטמי העץ הגדולים של שי עיד אלוני; ציור קיר ייעודי שמצייר תוך כדי ימי התצוגה טל שטח; סדרת עבודות טקסטיל תלויות מהתקרה של תגית כלימור; מיצב אור וסאונד של תום לאב שסגרו עבורו חדר מיוחד (איזה מזל שיש בסנטר כל כך הרבה חללים שונים ומשונים שאלוקימה יודעת למה הם משמשים); ביצת ענק מנייר של תמר בלום-צידון שנחה לה בתוך קן בקומה התחתונה, ועוד.

עוד לזכותם של האוצרת וההפקה ייאמר – ליד כל עבודה מופיע טקסט מפורט שמסביר בשפה פשוטה ובהירה את טכניקת העבודה והרעיון שעומד מאחוריה. נכון, יש שיאמרו שזה לא משאיר הרבה מקום למחשבה עצמאית, אבל בואו – זה לא המקום לחשיבה עצמאית. תערוכה בדיזנגוף סנטר היא כזו שמיועדת לקהל הרחב, וכאמור – לא עושה לו כל הנחות. העבודות חכמות, מעוררות מחשבה, מאוד לא מובנות מאליהן – מה שהופך גם את המהלך הזה לאמיץ, למרות שלא מדברים בו על שלום (אבל כן על דברים חשובים אחרים).

לסיכום אחזור על מה שאני תמיד אומרת: לכו לראות אמנות. בבית ספר תיכון, בדיזנגוף סנטר, במוזיאונים, בגלריות, ברחוב. זה פותח את הלב, מעורר מחשבה ומאפשר לנו להתחבר לדברים חשובים ממקומות אחרים. זוהי לא בריחה, זה החיים, ובניגוד להרבה דברים אחרים בחיים – זה אפילו לא עולה הרבה כסף, אם בכלל. וכן, אפילו אם זאת אמנות בקניון (לא, אתם ממש לא חייבים לקנות שומדבר). שלא ניקח?
>> הביאנלה האוטונומית לאמנות, עד ה-19.4, הגימנסיה העברית הרצליה, ז'בוטינסקי 106.כל הפרטים כאן
>> "50 מעלות בצל – הביאנלה לאמנות סביבתית", עד ה-13.6, דיזנגוף סנטר.כל הפרטים כאן

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכות
• ביאנלה
• דיזנגוף סנטר
• גימנסיה הרצליה

בשבוע האחרון סערה התעוררה סביב החלטתו של זאב דגני, מנהל הגימנסיה בתל אביב, שלא לקיים לימודים בבית הספר ולעלות לירושלים עם תלמידיו במטרה למחות למען הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל. דגני, שבמשך שנים מוביל חינוך ביקורתי וערכי, לא פעל ממניעים פוליטיים-מפלגתיים אלא מתוך מחויבות עמוקה לחינוך אזרחי. החלטתו מצטרפת ליוזמות נוספות של מנהלים ואנשי חינוך המבקשים לחזק את מעורבות התלמידים בנעשה במדינה ולחנכם לאחריות אזרחית. אירוע הגימנסיה אינו העניין המרכזי כאן. הוא משמש כצומת הממחישה את השאלה הרחבה והחשובה יותר: מה תפקידה של מערכת החינוך בשמירה על ערכי הדמוקרטיה?

>> המוזות רועמות: הביאנלה האוטונומית מביאה את השלום לגימנסיה
>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו

הסערה הציבורית שהתפתחה סביב היוזמה, מעידה על הפער הגדל בין מערכת החינוך הציבורית לבין עקרונות היסוד שעליהם נשענת החברה הדמוקרטית. חשוב להבהיר: עידוד תלמידים להשתתף בדיונים ערכיים אינו רק זכותם של מנהלים ואנשי חינוך – זו חובתם. החינוך אינו יכול להתנהל בתוך ואקום. הוא חייב לשקף את ערכי החברה, לעודד חשיבה ביקורתית וללמד אזרחות פעילה. במדינה דמוקרטית, עמידה על עקרונות הצדק והשוויון איננה אופציה – היא צורך חיוני.

מערכת החינוך כזירה לערכים

במערכת החינוך הישראלית, במיוחד זו הממלכתית, קיים מתח מתמיד בין הרצון לחנך לערכים כלליים לבין השאיפה להימנע מפוליטיזציה של החינוך. אך יש להפריד בין פוליטיזציה מפלגתית לבין חינוך אזרחי ערכי. כאשר משרד החינוך עצמו מאפשר חדירה של תוכניות חינוך דתיות וחד-ממדיות דרך מערכת "גפ"ן", פלטפורמת התקצוב של משרד החינוך, אין זה ראוי להחרים דווקא תוכניות המעודדות דיון דמוקרטי.

הפוליטיזציה המסוכנת היא זו המדירה ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם, שוויון וחופש ביטוי. מנהלים שמבקשים לעורר דיון משמעותי ולחנך לאזרחות פעילה אינם עוסקים בתעמולה, אלא ממלאים את שליחותם המקצועית והחברתית. יש המזהירים מפני "חינוך פוליטי", אך חשוב להבחין בין חינוך פוליטי (המזוהה עם עמדה מפלגתית מסוימת) לבין חינוך לפוליטיקה – חינוך להבנת מנגנוני המשטר, חופש ההפגנה, אחריות האזרח וחשיבות ההשתתפות הדמוקרטית. לימוד ההיסטוריה מלמדנו כי הדמוקרטיה אינה מובנת מאליה. היא מתקיימת רק אם ישנם אזרחים ואזרחיות שמוכנים לפעול כדי לשמר אותה.

מי שטוען כי חינוך להפגנה או לשיח ציבורי ערכי חורג מתפקיד בית הספר, מתעלם מהעובדה שכל מערכת חינוך היא פוליטית. ההחלטה ללמד היסטוריה יהודית ולא היסטוריה ערבית, הקצאת תקציבים לא שוויונית למגזרים שונים, עיצוב סל התרבות, והיחס למקצוע האזרחות – כולם החלטות פוליטיות. ההבדל הוא בין חינוך המייצר אזרחים צייתנים לבין חינוך המייצר אזרחים חושבים.

היחלשות החינוך לאזרחות והשלכותיה

במהלך השנים האחרונות, אנו עדים לתהליך הדרגתי של הסרת תכנים דמוקרטיים מתוכניות הלימוד באזרחות, תוך הדגשת נרטיבים לאומיים ודתיים על חשבון עקרונות השוויון וזכויות האדם. דיון בנושאים שנויים במחלוקת, כמו הפרדת רשויות, ביקורת השלטון וזכויות המיעוט, מוגבל או מצונזר לחלוטין, מה שמותיר את התלמידים עם הבנה חסרה ומעוותת של המציאות הפוליטית בישראל. במקביל, במערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, החינוך האזרחי מתמקד בחובות האזרח כלפי המדינה, ללא עיסוק מהותי בזכויותיו ובחירויותיו.

מגמה זו אינה מקרית – היא חלק ממדיניות שמטרתה לצמצם את החשיבה הביקורתית בקרב הדור הצעיר ולהפוך אותו לפאסיבי יותר במרחב האזרחי. כאשר החינוך האזרחי הופך לכלי שליטה במקום כלי להעצמה, הדמוקרטיה עצמה עומדת בסכנה.

עלינו לעמוד לצד אותם מנהלים ולא לראות בהם כבעיה, אלא כמודל חינוכי ראוי. במקום להשתיק את השיח הערכי, יש לחזקו. במקום לפחד מהפוליטיזציה, יש להכיר בכך שכל חינוך הוא בעל ממד פוליטי, והשאלה היא איזה סוג של אזרחים אנחנו רוצים לגדל – כאלה שמקבלים את המציאות כפי שהיא, או כאלה שפועלים לשנותה.
הציבור צריך לתמוך במנהלים, ברשויות המקומיות שמעניקות להם חופש פעולה, ובתלמידים עצמם, כדי לוודא שהדמוקרטיה הישראלית לא תישאר רק מושג בספרי הלימוד, אלא ערך חי ונושם במציאות החינוכית היומיומית שלנו.
>> מיטל להבי היא סגנית ראש העיר תל אביב-יפו

• טור דעה
• הבועה
• ❤ תל אביב
• חינוך
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• עיריית תל אביב
• מיטל להבי

הגימנסיה העברית הרצליה שוב עלתה לכותרות השבוע, בעקבות החלטתו של מנהל בית הספר האגדי, ד"ר זאב דגני, להוביל את תלמידיו ליום לימודי דמוקרטיה במחאת הענק שהתרחשה אתמול בירושלים. דגני זומן לשימוע על ידי השר להחרבת מערכת החינוך הממלכתי, יואב קיש, וריטואל "הסערה התקשורתית" יצא לדרך. בפסח הקרוב יעניק דגני לקיש סיבה נוספת לזמן אותו ואולי גם לקבל כמה לייקים מבוטים בטוויטר: תערוכת ענק בין כתלי בית הספר שמדמיינת – רגע, תרחיקו את הילדים מהמסך – שלום.

>> שלום לתמימות: 21 תערוכות שיעצרו לכם את המלחמה בסופ"ש
>> תתנגדו. תסרבו. וזיכרו: תל אביב היא המאחז האחרון של התקווה

האירוע הוא הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה, שחוזרת עם המהדורה השנייה שלה ב-8.4 ועד ה-19.4, בהשתתפות עשרות אמנים מהארץ והעולם, סדנאות לכל המשפחה, שיעורים פתוחים, פעולות פרפורמטיביות ואירועי מוזיקה. הביאנלה האוטונומית נערכה לראשונה ב-2023 על רקע ההפיכה המשטרית וזכתה להצלחה רבה. "עבודות האמנות, ההרצאות, הסדנאות – כולן התרוממו לחוויה הגדולה מסך חלקיה", כתב עליה אז ציבי גבע. "הביאנלה הפכה למקום מפגש פתוח, פלורליסטי – היא היתה התרחשות, יותר מרק תערוכה, מקור לאופטימיות ולנחמה".

השנה מתקיימת הביאנלה בדיוק בשנה ה-120 להקמתה של הגימנסיה, ותהווה מוקד מרכזי לציון המאורע בהשתתפות הקהל הרחב. במרכז הביאנלה תעמוד כאמור התערוכה המרכזית "לצד אותו הים", שתציג 33 אמנים מהארץ והעולם, תתמקד במרחב הציבורי המסוכסך ותנסה לדמיין שלום באמצעות אמנות, "שלום שאינו רק מעשה פוליטי בין אויבים אלא צורה של חוויה ופעולה, אופן לחשוב ולהיות יחד, על אף ואולי בזכות ההבדלים".

על פי אוצרי התערוכה, כותרת המשנה שלה – "איך ליצור שלום עם אמנות?" – מתייחסת לגישה פרגמטית בפילוסופיה ובשפה. הטקסט המפורסם "איך עושים דברים עם מילים" מאת J.L Austin (1955/1962) הוא כעת קלאסיקה שמסמלת מעבר מייצוג לביצוע (פרפורמנס) ומזהות ומהות לפעולה. "השאיפה היא לשרטט נתיב אלטרנטיבי שפותח אופקים בלתי נראים. במהותו המבט האמנותי פותח את החופש להמציא ולבחור. היכולת לבחור כרוכה בדמיון, כי אפילו כשאנחנו מרגישים הכי מאוימים, הכי שונאים או מבודדים, יש אפשרות להמציא שלום".

לצד התערוכה המרכזית, יוצג באולם הספורט של הגימנסיה הפרויקט"סירות הצלה", תערוכה קבוצתית וזירת פעילות מבית המדרשה, הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל. באולם יוצב מעגן של "סירות הצלה", מיצב גדול ממדים שמשלב תערוכה קבוצתית וזירת פעילויות ומפגשים. במקביל תוצג התערוכה"ללא_פילטר", פרויקט של מאות מתלמידי 20 מגמות האמנות בתיכוני תל אביב-יפו בשיתוף עם מנהל החינוך בעיריית תל-אביב- יפו, בה יוצגו עבודות שמגיבות לתמורות הפוליטיות והחברתיות שעיצבו את תקופת נעוריהם מהקורונה ועד הלום(אוצרות ומורות במגמות אמנות בתיכונים בעיר: מיכל גבע, ליאת קוך ונועה תבורי).

המודל שמציגה הביאנלה בגימנסיה הוא אירוע אמנות המיועד לקהל הרחב מתקיים בתוך בית ספר, תוך שיתוף הקהילה המיידית שלו – התלמידים, משפחותיהם וסגל המורים – בשלבי ההכנה, ההקמה ובעת קיום האירוע, מתוך חשיבה מחודשת על קשרי אמנות ופדגוגיה. בהתאם לכך , תציג הביאנלה האוטונומית גם השנה תוכנית אירועים עשירה סדנאות, שיעורים והקרנות – לילדים, מבוגרים ולכל המשפחה – אליהן ניתן יהיה להירשם מראש ללא עלות דרך אתר הביאנלה, וביניהן סדנאות אמנות ויצירה, קומיקס, תרפיה באמנות, גוף ונפש וקיימות, רצועת מוזיקה יומית, הרצאות ומפגשים וסיורים מודרכים לכל המשפחה מדי יום.הכניסה לכל האירועים והסדנאות חופשית ברישום מראש כאן.

>> הביאנלה האוטונומית, 19.4-8.4, 18:00-10:00, הגימנסיה העברית הרצליה, ז'בוטינסקי 106 תל-אביב (ב-11, 12 ו-18.4 עד השעה 16:00 בלבד). יו"ר הביאנלה: ד"ר זאב דגני | אוצר ראשי: ד"ר רועי ברנד | אוצרות-שותפות: סנדרה וייל, רולא ח'ורי | יו"ר הועדה המייעצת: ציבי גבע;עוד פרטים באתר הביאנלה

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• גימנסיה הרצליה
• זאב דגני
• שבעה באוקטובר

מהומה מחוץ לשערי גימנסיה הרצליה התרחשה היום בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר חבר הכנסת אלמוג כהן הגיע למקום כשהוא מלווה בעשרות פעילי ימין ובני נוער חובשי כיפה שאינם תלמידי הגימנסיה, לצורך פרובוקציה יזומה ומתוכננת להקמת דוכן תפילין בשערי בית הספר בניגוד לחוק העזר העירוני.

>> הדרמה הקודמת בגימנסיה: כל השקרים מאחורי "כנס הסרבנות"

חבר הכנסת מהמפלגה הכהניסטית "עוצמה יהודית" יזם את האירוע לאחר שאתמול (שלישי), ניסה פעיל חב"ד לשכנע תלמידים ביציאה מבית הספר להניח תפילין, ומנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני ביקש להרחיק אותו מהמקום כי הדבר אסור על פי חוק. גם זו כנראה הייתה פרובוקציה מתוכננת מראש, כי האירוע תועד ונערך והופץ ברשתות החברתיות על ידי נציגים בכירים של מכונות הרעל כמעט מיד עם התרחשותו.

על פי חוק העזר העירוני חל איסור על כל סוג של פעילות מסחרית, שיווקית, פוליטית ודתית עד מרחק של 100 מטרים מכל בית ספר. החוק אינו מציין מפורשות דוכנים להנחת תפילין, אך תוקן ב-2020 בין היתר גם בעקבות לחץ ציבורי נגד הפעילות המיסיונרית של חב"ד בשכונות חילוניות בתל אביב. עם הגיעם של פעילי הימין המשיחי למקום, צלצלו הורים לתלמידים בבית הספר אל חברי מועצה ואל המשטרה, ובמקום התפתחה המולה. ביממה שהובילה לאירוע התארגנו תלמידים מכיתה י' עד י"ב כדי למחות נגד דגני, תוך שהם מקבלים רוח גבית מדמויות ציבוריות כמו איציק זוהר וקובי פרץ שהגיעו למקום אף הם.

בשלב זה הגיע לשערי הגימנסיה גם חבר המועצה ראובן לדיאנסקי, יו"ר סיעת "חי – חילונים ירוקים" ולשעבר גם סגן ראש העיר, שהמאבק בכפייה דתית הוא אחד מעיקרי פעילותו המוניציפלית, והוקף מיד בהמון מוסת ומגדף. בשלב מסוים צרו עליו מספר פעילי ימין מוכרים, ובתיעוד הוידיאו מהאירוע ניתן לראות אחת מהן יורקת עליו פעמיים, ואחר לופת את חבר המועצה במעילו, הודף אותו בדחיפה ומפיל אותו לרצפה, כל זאת תוך כדי שחבר הכנסת אלמוג כהן מנסה דווקא להרחיק את הנערים שבפמלייתו מלדיאנסקי. בשלב מסוים נאלצה המשטרה לחסום את רחוב ז'בוטינסקי משני צדדיו.

עוד לפני הקרקס התקשורתי המופק היטב הזה, בשעות הבוקר המוקדמות, אמר לדיאנסקי כי בכוונתו לפעול לניתוק כל מגע בין עיריית ת"א-יפו ובין זרם חב"ד בעיר, בעקבות התמשכותה של התופעה במסגרתה מגיעים סוכני חב"ד לכניסת בתי הספר במטרה לשדל קטינים להניח תפילין (הנחת התפילין עצמה מותרת כמובן לכל אחד בכל מקום).

"הגעתי היום לגימנסיה הרצליה בעקבות פניות של הורים לילדים שלומדים במקום", הגיב לדיאנסקי לאחר האירוע, "ההמון המשולהב על ידי אנשי הימין הקיצוני ובנוכחותו של ח"כ אלמוג כהן, שהסתובב במקום כמו חתן ביום חופתו, התקהל סביבי, צעק, דחף, קילל, ירק והפיל אותי לרצפה. מדובר בחבורה אלימה שאין לה קווים אדומים. מזעזע שבתקופה כה קשה עושה ח"כ כהן פרובוקציות כאלה ועוד משתמש בילדים מול בית ספר למטרותיו הנלוזות. העיר שלנו תל אביב-יפו נמצאת בסכנה. הציבור החילוני בתל אביב חייב להתעורר. אם לא, הכוחות המשיחיים והקיצוניים יגדלו משמעותית ותל אביב תאבד את זהותה ותחדל מלהיות עיר חופשית, חילונית וליברלית".

• הבועה
• בחירות 2024
• ראובן לדיאנסקי
• גימנסיה הרצליה
• זאב דגני
• גזענות
• כפייה דתית

בעידן שבו הקליקביליות של הידיעה קובעת הכל, התקשורת שטוחה כמו ים המלח כשזה נוגע לתחקיר בסיסי או לעובדות. כך, הכותרות הסנסציוניות שמכרו לנו "כנס סרבנות" בגימנסיה הרצליה – שבה שיעור המתגייסים הוא מהגבוהים בישראל – החביאו מאחוריהן המון פייק, ובעיקר החמיצו הזדמנות לדיון מורכב באמת.

מעשה במנהל תיכון שהחליט לארח לאחר הלימודים, בחצר האחורית של בית הספר, אירוע של פסטיבל דמוקרטי שכותרתו "נוער נגד דיקטטורה". במסגרת הזו היו אמורים צעירים וצעירות לקראת גיוס להציג מכתב שעליו חתמו 200 מהם, ובו הצהירו שאינם מעוניינים לשרת תחת ממשלה דיקטטורית המקדמת כיבוש. באירוע היו אמורים להשתתף אורחים ואורחות נוספים, כמו האקטיביסט עו"ד ברק כהן וקבוצות אחרות מהמפה השמאלית.

משרד החינוך הזדעק, וביום שישי – יומיים לפני האירוע המתוכנן – שלח ממלא מקום המנכ"ל, מאיר שמעוני, מכתב להנהלת הגימנסיה בקריאה להימנע מקיום האירוע. לדבריו, זו "פעילות שנויה במחלוקת שאינה עומדת בהוראות חוזרי המנכ"ל". שמעוני קרא להנהלת המוסד "לשקול מחדש את קיומו של האירוע בתוך כותלי וחצרי המוסד החינוכי, וכן את אופן קיום האירוע כך שיעמוד בהוראות הדין". בהמשך אף אוים בית הספר בשלילת תקצוב ופגיעה בשכר המורים והמורות. נקצר את הסיפור שפרטיו כבר ידועים – באותה שבת התכנס הוועד המנהל של הגימנסיה, ללא התרעה מראש לדגני, והחליט לאחר דיון סוער לאסור את קיום האירוע. דגני התפטר, ובינתיים כבר חזר בו.

בכל זאת, למחרת כינוס הוועד המנהל התקיים האירוע במתכונת מצומצמת. הוא ארך כרבע שעה. לאירוע הגיעו הורים ותלמידים שלאו דווקא תומכים במכתב, אך תומכים בזכות הצעירים להשמיע את קולם. דגני יצא בהמשך להודות להם. ממול עמדו קומץ של אנשי "אם תרצו", ובאופן דמוקרטי גם כן צרחו במגפונים "ישראלים לא מסרבים" ושרו "גולני, גולני שלי". ההורים התעלמו מהם. התקשורת לעומת זאת חגגה את הפייק. הכותרת ב"סרוגים" זעקה "עימותים" בין הורי הגימנסיה לפעילי "אם תרצו". "עימותים" זה קליקבלי, זה דם, זה קרב. אבל זה בעצם היה שקר.

באתר וואלה נתנו לנו שני פייקים במחיר אחד, עם כותרת שלפיה "למרות החלטת הוועד לבטל: אירוע הסרבנות בגימנסיה התקיים, דגני נאם". דגני לא נאם אלא הודה להורים ולתלמידים שהגיעו לתמוך בו, ואמר שהוא עומד מאחורי זכותם של הצעירים והצעירות להשמיע את קולם. הפייק השני והגדול מכולם הוא מסגור האירוע כ"כנס סרבנות" – כפי שזעקו, עוד בטרם האירוע, גם הכותרות בערוצי 12, 13 ו-14.בפייק הזה ייתכן שנפל הוועד המנהל של הגימנסיה, אשר לו זכויות רבות לאורך השנים בשמירה על בית הספר כאתר דמוקרטי ופתוח. בדמוקרטיה, בהגדרה הכי ברורה ופשוטה, יש זכות לחופש דעה והבעתה.

המסגור המדויק יותר של הסיפור הוא שמנהל הגימנסיה העברית הרצליה התעקש על זכותו לחנך את הילדים והילדות לריבוי דעות, ולכך שמותר וצריך להקשיב ואפשר לא להסכים. האירוע לא היה "כנס סרבנות", אלא אירוע דמוקרטי בהובלת צעירים שביקשו להתארח בחצר הגימנסיה לאחר הלימודים ולהשמיע עמדה אלטרנטיבית. בחברה שבה יש אוטונומיה חינוכית, לכאורה, לזרמים שונים, שחלק מהם שוללים גיוס לצה"ל בשל סיבות אחרות וכחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים – אין מניעה שאזרחים חופשיים יביעו ביקורת על התגייסות.

אז לא, דגני לא מעודד סרבנות ולא "שוטף את המוח" של התלמידים (עוד פייק ניוז). להיפך: הוא מחנך לתהליך שבסופו הבוגרים והבוגרות מגבשים באופן מושכל את עמדתם. למעשה, האמת היא שדגני מנהל גימנסיה שבה 95% מהבנים ו-92% מהבנות מתגייסים לצה"ל (נתוני מרץ 2022). אבל את זה לא ידחפו לכם בפושים, כי זה לא קליקבילי.
>> ד"ר נועה לביא, בית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב-יפו ואמא לתלמידת כיתה י' בגימנסיה הרצליה

• הבועה
• טור דעה
• זאב דגני
• גימנסיה הרצליה
• פייק ניוז