בעוד חודשיים נציין עשור לסגירה של הר סיני. ההבנה הזו עוררה בי תחושה מהסוג שגורם לפסיכולוגית שלי להגיד דברים כמו ״את הרי אמביוולנטית לגבי ימי הולדת״. עשר שנים עברו, שזה יותר מפי שתיים מאורך החיים המלא של המקום – בר שכונתי קטן וחמוד שפעל במשך ארבע שנים ברחבה שבין אחד העם ואלנבי. בדיעבד, כנראה שהר סיני – כלומר ״הרסי״ – לא הפך למיתולוגי או לאגדה תל אביבית. הלוקיישן הישן של התדר, שהפך לפורט סעיד, זכור יותר ממנו בקטגוריית ״בר של היפסטרים מהעשור הקודם ברחבת בית הכנסת הגדול״. ועדיין, בכל פעם שאני עוברת לרחבה דרך השער של החנייה באחד העם, הלב שלי תמיד קצת מתרגש, כמו כלב שעובר ברחוב שפעם הוא קיבל בו ליטופים ומחפש את היד המוכרת מפעם.
>>

הביקור הראשון שלי בהרסי היה בסוף אפריל 2012. אני יודעת כי העלתי לאינסטגרם תמונה משם – ספציפית מהופעה של ריף כהן. היא מצולמת כשהיא עומדת על שולחן או ספסל, עם יד אחת באוויר והשנייה אוחזת מיקרופון. ברקע אפשר לראות גלובוס קטן וטורקיזי תלוי מהתקרה. מישהו מצלם. זוג מתנשק – אני לא מזהה אותם, אולי בגלל שאנחנו לא מכירים, ואולי איכות הצילום של הטלפון הישן שלי נמוכה מדי. גלגול קודם.

אלה היו ימים אחרים. בעולם, בתל אביב, אצלי. הייתי בת 21. עוד גרתי עם ההורים, אבל בפועל, הייתי בעיקר בדירה הזעירה והמאובקת של בן הזוג שלי דאז, סורקת את האינטרנט ואת גרסאות הפרינט את טיים אאוט ועכבר העיר כדי למצוא הופעות לראות, וברים חדשים לחפש את עצמי בהם. אני לא מעריצה של אלכוהול ומעולם לא עישנתי סיגרייה, אבל התאהבתי בריח של הלילה שמערבב עשן, אלכוהול ומשהו שאין לו שם חוץ מ״ריח של מזגן מקפיא״. אהבתי חברה, מוזיקה, אווירה כיפית, שיחות טובות, לנתח יותר מדי לעומק את הבחירות של הדי.ג׳יי, ואת ההרגשה שמשהו קורה.

תל אביב נראתה אחרת, התנהגה אחרת. הגל החדש של ברי יין יפים ויקרים עוד לא היה אפילו בתכנון. במקום זה מישהו היה פותח חדרון איפשהו מסביב לרחוב אלנבי, והמוני מקומיים (וגם לא) בבגדי וינטאג׳ וג׳ינסים של צ׳יפ מאנדיי היו מתגודדים מחוץ לו, חוסמים את המדרכה. היו לנו בלוגים, גם פרופיל ברשתות חברתיות עתיקות כמו פורסקוור. היינו חותמים פוסטים ב-#j14, מתלוננים שאין קלאב מאטה בבר, ומסיימים את הלילה במנזר, כי יש דברים שבכל זאת לא השתנו.

ההרסי התמקם היטב בין שני ברים דומים – הקורדרוי והסודה בר. בשביל הראשון היינו חוצים באופן לא ביטחותי בעליל את הכביש של אלנבי, רגע לפני רוטשילד. בשביל השני היה צריך קיצור דרך מפוקפק לנחלת בנימין, שמתישהו נחסם ואילץ אותנו להאריך את הדרך בשתי דקות, הו, האימה. אני מניחה שמנהלי המקומות הנ״ל ידעו שהם חולקים את ארסנל הכוסות שלהם, כי כוס בירה שנרכשה באחד הייתה מטיילת בקלילות למקום אחר. הכוסות היו כל כך שחוקות שלפעמים היה צריך רק להניח אחת על הרצפה כדי שהיא תתנפץ. למשך ארבע שנים המשולש הזה היה המתנ״ס שלי. היו שבועות שקפצתי לשם כמעט כל יום, אולי אפילו כל יום.

סימנתי שם וי על הרבה פעמים ראשונות שם, גם על כמה אחרונות. אני זוכרת את העיניים הבוהקות של כמה מהחברים הכי טובים שלי, אז או עד היום. צעירים יותר, מוכי חרדה חברתית, עם שיער מלא יותר ובגדים שונים. כשהתחלתי לעבוד בטיים אאוט הייתי מסיימת יום עבודה ובערב פוגשת את אותם קולגות בהרסי. תיקלטתי כמה פעמים. בערב הראשון שבו עשיתי את זה חבר של חבר השתכר מטקילה והקיא לתוך עציץ. הייתה חברה שהתעלפה מלחץ דם נמוך, והדריכה אותנו איך לעלות על מונית. היו מסיבות פורים מדהימות. ביום העצמאות היה קצת אוברוולמינג, אבל ברור שלשם הלכנו בכל זאת. שם פגשתי את מי שייקח אותי לאחד הדייטים הגרועים בתולדותיי (שלא היה שם, כי כולם יבהו בנו), ולשם ברחתי כדי לספר לחברות שלא נראה לי שהוא מחבב אותי, והתחושה הדדית. כמעט הביך אותי להיזכר איך כמעט כל סיפור רומנטי או מיני שלי מאותה תקופה, כושל או מרגש ככל שיהיה, כלל גם את המקום הזה. שם אפילו פגשתי לראשונה במציאות את מי שאתחתן איתו.

לפני שנה, בפורים, ההרסי חזר ליום אחד וזה היה כמו לפתוח ארגז באיזה בוידעם. זה נראה ונשמע והריח כמעט אותו הדבר, רק שפתאום היינו מבוגרים יותר ופחות נרגשים לקראת העתיד. ב-Disco 2000 הדובר שואל ״זה לא יהיה מוזר כשכולנו נהיה גדולים?״, וככה זה הרגיש אפילו שחלק ממי שהכרתי שם אז כבר היו בגיל שלי עכשיו. אני עדיין מתגעגעת לא מעט לשם ולאז, אפילו שהיום החיים שלי כנראה טובים יותר. יש משהו מטופש בהתפייטות של ארבעה קירות עם בר, עמדת די.ג׳יי וכמה ספסלים בחוץ, אבל זה היה עולם שלם בשבילי פעם, וזה לא שהעולם הזה התפוגג כשהמקום נסגר (אפילו פתחו שכפול שלו כמה צעדים משם בהמשך, ״האוצר״), אבל זה כאילו שאיבדתי את שער הכניסה.

• הבועה
• אוכלים שותים
• הר סיני
• הרסי
• היפסטרים

אנחנו מה זה סבבה עם העירייה. כלומר, מלבד דוחות ועבודות רכבת קלה לא נגמרות ועוד כל מיני עניינים שוליים , אבל בגדול, תל אביבים מודעים לכך שקיבלנו עירייה שמשקיעה באירועי תרבות, סושאל טוב ושבילי אופניים. אבל, מה לעשות, ללכת לאירוע של העירייה בקטע לא אירוני זה קצת כמו ליהנות במסיבה שהבוס בעבודה ארגן – קונספטואלית, פשוט לא קול. בדיוק בשביל זה אספנו המלצות לילה לבן לאנשים שרוצים להרגיש מיוחדים גם כשאין בזה צורך כי במשך לילה שלם אף אחד לא מיוחד וכולם נהנים מריקודי עם בטיילת ומהקרנות דוקו בשכונת התקווה באותה מידה. אה, ואם אתם בכלל רוצים להרחיק לכת – אתם גם לא חייבים להישאר סחים בזמן שאתם מיישמים אותן.

לילה לבן במוזיאון תל אביב

חידון נוסטלגי עם אבשלום קור, משחקי קופסא ענקיים והופעה של ילדים סורגים לאלוהים. עכשיו תעשו את זה מסטולים. צריך לומר עוד משהו?
הכניסה לאירוע מגיל 18. חינם, בהרשמה מראש למחזיקי דיגיתל בלבד, מוזאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27. בשעות 21:00 – 01:00

>> הלילה הלבן חוזר: האם חיי הלילה של תל אביב מתו? לא. ואתם?
>> אומרים שהיה פה שמח: 5 המלצות לילה לבן למי שאוהב נוסטלגיה
>> לה פאמיליה: 5 המלצות לילה לבן למי שמסתובב עם המשפחה

היפ-הופ בשרונה

תומר יוסף, סימה נון, קפה שחור חזק ופלד – בין אם מהצד הכבד יותר או המרים יותר של הסקאלה, מדובר בארבעה ענקי וענקיות היפ הופ שיניעו לכם את הטוסיק יפה-יפה, גם אם המחשבה כרגע איטית כי בדיוק לקחת את השאכט של הצהריים.
מתחם שרונה, מ-21:30, כניסה חופשית

קורל ביסמוט – 'שירי רחוב' בגן הפסגה

המוזיקאית האנונימית בת ה-27 מראשון לציון סחפה אחריה מדינה שלמה כשכיכבה על הבמה הענקית של פארק הירקון כאורחת הכבוד של מארון 5. אבל בסוף, מדובר בנערת חמניות חמודה שמביאה איתה אווירה היפית לאללה וגוד וייבז. וזה מתאים לכם להיי גם אם לא בא לכם לשמוע את זה.
האירועים בגן הפסגה ביפו יתחילו ב-21:30, קורל ביסמוט שלישית

>> יצאנו לרקוד: 5 המלצות לילה לבן למי שחייב להזיז ת'טיזי
>> מיצג ב-2 בלילה: 5 המלצות לילה לבן למי ששוחר אמנות

נלי פולי וצליל דנין בגן הפסגה

נלי פולי הוא נדב פת, שמציג שירי פאנק-רוק מלודיים מקוריים בעברית שעוסקים בעונג, כאב, בדידות, מין, רעב, אימה ויופי.גם צליל דנין בעלת הקול המהפנט, תגיע במופע טריו חדש, חצוף ומרגש בעקבות אלבומה החדש.
גן הפסגה ביפו, נלי ראשון וצליל דנין שנייה. החל מ-21:30

הילה רוח בגן מאיר

אם כל ההיפסטרים, הדובה הגריזלית שהשוליים אוהבים לאהוב, תופיע בערב הנשי בגן מאיר. הכותבת, הזמרת, הבסיסטית והמפיקה, אחת מהאמהות המייסדות של האינדי הישראלי, תרים את לב העיר עם היכולות הווקאליות המטריפות והטקסטים הנועזים שלה.
ערב ״נשי ותהני״ בגן מאיר, מתחיל ב-20:30, הילה רוח שלישית

יוגה בזריחה בנמל תל אביב

אתם יכולים להמשיך לשקר שהיוגה שאתם עושים היא מיוחדת. יפה יותר, מזיעה יותר, קשה יותר. אבל בסוף, אתם תישארו ערים כל הלילה, ואם כבר אז כבר – בואו לעשות יוגה באווירה האידיאלית לזה.תרגול יוגה קונדליני על הדק בהנחיית רונית ורדי נועל את חודש היוגה בנמל ואת אירועי הלילה הלבן. הוא משלב תרגילי נשימה, שירה וצליל.
יום שישי, 1 ביולי בשעה 5:30 בבוקר. נמל תל-אביב, הדק הדרומי, סמוך למרחב "אלהיוגה" (מבנה 4), כניסה חופשית

• היפסטרים
• וויד
• לילה לבן
• ❤ תל אביב
• מוזיקה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 901 // הלילה הלבן חוזר

• Facebook
• Twitter
• Email

חצי מהגברים שהתבקשו להתראיין לכתבה הזאת רצו לעשות זאת בעילום שם. זה אולי מעט אבסורד: לפגוש את העולם מדי יום בג'ינס דהוי וקפוצ׳ון אפור מרגיש להם סביר, אבל לקחת אחריות בפומבי בזה על זה שהם מתלבשים משעמם? כבר כבד עליהם. מה שבטוח, השאלה "למה לרוב הגברים בתל אביב יש סטייל אפרורי?" הוציאה מהם אמוציות שהם לא מעזים להכניס למלתחה שלהם. מה לעשות, כזה הוא הגבר התל אביבי של שלהי 2017: זורם, סטלן, פמיניסט ובעל חמישה זוגות ג'ינס זהים.

פריטים שכל גבר חייב בארון

לא שהאפשרויות עבור גברים מזהירות באופן כללי. כפי שכתבה עיתונאית הגרדיאן הדלי פרימן בשנת 2014: "גברים שמרנים יותר ביחס ללבוש שלהם אבל יש להם גם פחות אפשרויות. המצב הזה מותיר את מעצבי האופנה עם שתי אופציות: לא לטרוח לפנות למיינסטרים ולעצב ממכנסיים עם שלוש רגליים או לעצב חולצות וחליפות יפות אבל משעממות".

למרות הדברים האלה באירופה לא נדיר למצוא גברים בחולצות בצבע ורוד סלמון או כאלה שמתהדרים בצעיף בקשירה מסוגננת – כאשר ברור לכולם שמי שלובש אותם בתל אביב הוא תייר או בני ציפר. אלעד (שם בדוי), הייטקיסט וחובב מוזיקה בן 42 ממרכז העיר, חושב שהבעיה טמונה בהיסטוריה של המתלבש הישראלי. "ההיגיון המרושל של כובע הטמבל בעצם מייצג את אתוס הלבוש כאן", הוא אומר ומוסיף: "אצל סחים, למשל, רואים את זה במכנסי הברמודה־דגמ"ח, שמאוד מתכתבים עם המכנסיים של החלוצים".

עם זאת, אלעד מוסיף כי לדעתו הבעיה אינה נחלתם הבלעדית של הסחים. "גם ההיפסטרים שניסו ליצור אלטרנטיבה סגנונית נכשלו", הוא אומר, "יש שני קצוות שמושכים את המתלבש ההיפסטר: מצד אחד הוא רוצה לחקות את ברלין, אבל מצד שני רוצה להפגין אותנטיות תל אביבית, אז הוא חייב להפגין זיקה מזרח תיכונית כלשהי והבעיה היא שקשה מאוד לחבר בין שתי הגישות המנוגדות האלה. איפשהו באמצע זה הולך לאיבוד".

גבר ישראלי, תמונת "לפני"

דוד מצויינים, עיתונאי בן 35 ממרכז העיר, מאשים את אפקט העדר. לדבריו הגבר הישראלי משווע לקונפורמיות. "אין דרך אחרת להסביר את זה", הוא אומר. "זה תמיד מדהים אותי במבט חטוף ברחוב. בעוד שבתוך קבוצה של נשים חברות הכי טובות אפשר למצוא מגוון סגנונות שונים לגמרי, אצל חבורות גברים זה תמיד שיבוט זה של זה. אם אחד מה םלובש חולצת משבצות – כך כולם ילבשו, אם אתה עלק היפסטר, כל חבריך המזוקנים הם שעתוק שלך. אפילו הגייז, עמוד האש של המחנה, לוקים במגפה מידבקת ועגומה של גופיות TNT".

עם זאת מוסיף מצויינים כי לזכותם של האפרוריים עומדת העובדה כי חברות האופנה לא ממש מאפשרות מגוון, אלא עוד מאותו הדבר: "זאת קצת בעיה של ביצה ותרנגולת", הוא אומר. "באתוס של המאצ'ו הישראלי גינדור זה לנשים ולגייז, והלבוש צריך להיות פרקטי: סנדלי שורש בקיץ ונעלי ספורט בחורף. ולמעט הגברים שרוצים לחוש עצמם אופנתיים, חברות האופנה מפזרות פירורים של סטייל מסגנון אחד בלבד. כלומר, אם יש טרנד אחד לגברים, זה הטרנד הכמעט יחיד. ניסיתם למצוא בשנים האחרונות מכנסיים שאינם סקיני?".

גבר ישראלי, תמונת "אחרי"

באשר לעצמו, מצויינים מודה: "אצלי לפחות יש גם ההשפעה של אסוס שאפשר לכנות 'אפקט נטפליקס'. לפני שעשינו מנוי לנטפליקס טרחנו לחפש ולהוריד סדרות וסרטים שווים, ועכשיו אנחנו פשוט מתעצלים ומתפשרים על מה שיש בנטפליקס. כנ"ל עם אסוס. לפני החדירה שלה לישראל הייתי מזמין בגדים באטסי – מגניב וייחודי אבל יקר. המשלוחים בחינם באסוס יחד עם זה שהם לא עובדים כבר עם גיהנום הדואר, ולכן מגיעים ממש מהר – גורמים לזה שאני מזמין בעיקר משם, והמלתחה שלי נראית בהתאם".

מתברר שאלעד ודודו לא טעו כשהם התייחסו לחלוצים ולאתוס המאצ'ו הישראלי בדבריהם. לדברי מעין גולדמן שעסקה בעבר בסטיילינג וכיום כותבת על מגדר, הניסיון "להתלבש" עשוי לשדר פגיעות מסוימת. "אתה רוצה לתכנן בדיוק מה תגיד על עצמך, אבל אתה גם מכיר בזה שאתה מוגבל בכמה שזה יוכל להיות מתוכנן: משהו ממך ייחשף לספירה הציבורית. במדים, בקוד לבוש, בלבוש מסורתי אתה מוגן מזה", היא אומרת.

בהקשר זה גולדמן מוסיפה ומתייחסת לאירועים האחרונים ולעלייתה של תנועת #MeToo: "נראה לי שמספיק לקרוא כמה תגובות של גברים להאשמות שמופנות אליהם כדי להבין שהם לא כל כך מעוניינים בלהביע פגיעות, לחשוף משהו לא מתוכנן מעצמם או לתת למישהו חס וחלילה גישה ללא מודע שלהם", היא אומרת. "אפשר לקרוא לזה הדחקה וגברים ישראליים – ואני מדברת פה בהכללות בוטות – שמשרתים בצבא חייבים לחיות בהדחקה מסוימת. במובן זה המדים הם באמת סימבוליים".

גבר ישראלי, תמונת "אחרי"

מובן שאפשר להתפלסף לנצח ולעולם לא לגעת בשורש התופעה. בסופו של גבר, מה שחשוב זה התכלס. מה יכול לעשות בחור תל אביבי שרוצה לזרוח כמו הכוכב שהוא, אבל מעולם לא לבש משהו צבעוני או מגוהץ?

צלם אופנת הרחוב אסף ליברפרוינד מייעץ: "דבר ראשון – לא לפחד. לרוב יש בתל אביב לאנשים את הידע והם מאוד מעודכנים אבל אין להם את האומץ – ואם יש אומץ אז הוא רק בלילה, אז אנשים מוציאים את הפריטים השווים שלהם. כדאי לא להתבייש להראות את מה שאתה יודע ולהעז ללבוש את הפריטים של הלילה גם ביום. לא כדאי גם להתרגש שלא יבינו אותך כי הרבה מאוד אנשים נרתעים מתגובות שהם מקבלים".

ומי שלא יודע?

"במאה ה־21 איך שאתה נראה זה חלק מהתדמית שלך וברוב הענפים היום איך שאתה נראה יותר חשוב ממה שאתה אומר. דברים שכן הייתי משקיע בהם זה פריטים שהם קלאסיים כמו בלייזר טוב, מכנסי ג'ינס טובים, מכנסי צ'ינו טובים, וללבוש אותם לא רק לחתונות. חוץ מזה כדאי לחשוב איזה סגנון לבוש מתאים לך, לחשוב על מה אתה רוצה לשדר ולאמץ אותו: אם חליפות לא מתאימות לך לך על סטריטוור – אפשר להזמין היום הכל באינטרנט".

• היפסטרים
• גברים
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

השנה גילו לפחות בשתי סדרות שלתפעל דמויות של היפסטרים בטלוויזיה זה לא עניין קל. עזיז אנסרי הסתבך עם "מאסטר אוף נאן" בעלילה חמודה אבל מאוד לא אמינה, שבעיקר הצטלמה יפה, כששלח את הגיבור שלו למסע קולינרי באיטליה שכלל מחווה אחת יותר מדי לקולנוע הניאו ריאליסטי ונחת באופן מגושם על הרגליים כשהחזיר את הגיבור שלו לקומפורט זון בניו יורק. אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, לעומת זאת, מצאו את עצמן בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" (שעולה בחודש הבא ב־HOT) שוברות את הראש פרק אחר פרק – מה עושים עם הדמויות האלה? איך שומרים על האפיונים הבסיסיים שלהן – חסרות כישורי חיים ואמביציה, אבל כיפיות וכריזמטיות – וגם גורמים להן לצאת מהבית לעלילה של עוד פרק? הפתרון של "ברוד סיטי" זה עונה שנייה ברציפות (שמבוצע בעונה הזאת קצת פחות טוב מאשר בקודמת) הוא ויתור מוחלט על ריאליזם לטובת תמהיל של סאטירה, אבסורד וסלפסטיק.

בעוד האסתטיקה ההיפסטרית – אקסצנטרית, צבעונית, חמודה – חוגגת בטלוויזיה עוד מאז "משפחה בהפרעה", סדרות טלוויזיה שהן על ההיפסטרים עצמם הן מצרך נדיר יותר. יותר מכך, צריך להיזהר שלא לסווג כל סדרה על צעירים עירוניים, ליברלים, רווקים, בוהמיינים כ"סדרה על היפסטרים". "בנות", למשל, אולי עסקה בצעירות פריווילגיות בנות 25 וקצת (בעונה הראשונה) מניו יורק, אבל זהו דמיון חזותי בלבד. "בנות" רצו, כל הזמן רצו, היו קורבן של הרצון שלהן עצמן: המאבק של ההיפסטר הטלוויזיוני הוא קודם כל בדחף שלו עצמו לא לעשות כלום. אם בשיעורי תסריטאות מלמדים אותך שהדבר הראשון שדמות חייבת זו מוטיבציה, הרי שההיפסטר הטלוויזיוני נמצא במשבר קיומי מסוג אחר: הוא כל הזמן מחפש את המוטיבציה שלו. הוא לא-דמות שמנסה להפוך לדמות. לא מספיק לגור בניו יורק וללבוש בגדים קצת מצחיקים. זו גם הסיבה שההיפסטר מתפקד טוב מאוד בתור דמות משנה (ג'ודה ב"בוג'ק הורסמן", למשל) אבל קשה לבנות סביבו סדרה שלמה.

עיצוב הסט של "Unbreakable Kimmy Schmidt" של טינה פיי אולי צבוע באסתטיקה היפסטרית מאוד ולועגת לא מעט לדמויות כאלה (אחרי הכל, היא מתרחשת בשכונת העוני הפיקטיבית Lower Dogtooth שבניו יורק, ותהליך הג'נטריפיקציה העובר בהדרגה על השכונה הוא אחת מעלילות המשנה המניעות את העונה השנייה), אבל קימי, שחיה את רוב חייה בבונקר של כת אפוקליפטית קטנה, היא כל דבר חוץ מבוהמיינית פריווילגית. יש לה בעיות אמיתיות בחיים.

החיפוש אחר הרצון לעשות משהו יכול לסחוב אולי סרט מנומנם, אולי עונה טלוויזיונית אחת. אבל הוא לא חזון בר קיימא לעלילה רב עונתית. זו גם הסיבה שעזיז אנסרי לא מתכוון לחזור לעוד עונה של "מאסטר אוף נאן", ו"ברוד סיטי" עברה לפורמט כמעט מערכוני עם סיטואציות שקל מאוד לתאר במשפט (אבי נקשרת למשאית ואילנה רצה אחריה! אבי ואילנה עושות פטריות ונכנסות לסרט מצויר! אבי ואילנה עושות שטויות במטוס לישראל!). הכישרון של השתיים להומור פיזי מאוד בטח לא הזיק פה.

הסדרה שטיפלה בחלום ההיפסטרי בצורה הטובה והשלמה ביותר היא, כמובן, "פורטלנדיה" של פרד ארמיסן וקארי בראונשטיין. אבל "פורטלנדיה", שהעונה השמינית והאחרונה שלה תעלה בינואר הקרוב, לא צריכה להתמודד עם בעיות כמו רצון של דמות – היא סדרת מערכונים (עם כמה דמויות חוזרות, כמו הלסביות הזועפות והצדקניות שמנהלות חנות ספרים רדיקלית). היא אמנם סדרת מערכונים עם עקרון מגבש – פורטלנד היא העיר אליה היפסטרים עוברים מערי החוף כשהם מתבגרים ונמאס להם להיות עניים כל כך (קצת כמו חיפה) – אבל היא עדיין סדרת מערכונים. הזוג הבורגני, אותו פגשנו בעונה הקודמת, שמנסה לשחזר את הימים בהם היו צעירים והלכו לפסטיבלים באמצעות חוויית VR יוקרתית אותה רוכשים לסלון ביתם, מצחיקים מאוד לחמש דקות. אבל אין כל כך מה לעשות איתם אחרי יותר מזה. גם סדרה שלמה שמוקדשת לאתוס ההיפסטרי כמו "פורטלנדיה" מתחילה להסתבך כשצריך להתמודד עם הדמויות האלה לאורך זמן. הן מושלמות לעקיצות קטנות, אבל מה עושים איתן אחר כך? בדומה לכך, גם לסדרת הקאלט "טיסת הקונקורד", על זוג מוזיקאים היפסטרים מניו זילנד שמנסים להצליח בניו יורק, יש בסופו של דבר מבנה מערכוני מתחת לקליפה העלילתית, והיא אכן לא החזיקה יותר משתי עונות.

זו גם הסיבה ששתיים מהסדרות שטיפלו בהיפסטר בצורה משעשעת היו קומדיות בלשיות. "משועמם" הפנטסטית של ג'ונתן איימס (ששודרה ב־HBO ב־2009־2011) ו"משלחת חיפוש" החדשה יותר (שהעונה השנייה שלה עולה בשני, 27.11 בסלקום TV ופרטנר TV). ב"משועמם" ג'ייסון שוורצמן מגלם סופר ניו יורקי צעיר וחרדתי עם בעיית שתייה קלה, שיום בהיר אחד ננטש על ידי החברה שלו ובתגובה מחליט לפתוח סוכנות בילוש אף שאין לו שום ניסיון וכישרון בתחום. ב"משלחת חיפוש" אליה שוקאט היא דורי (מייבי מ"משפחה בהפרעה") – צעירה שמחליטה לאסוף את החברים חסרי היכולת שלה לחיפוש אחר מכרה רחוקה שנעדרת, אם כי יותר מתוך הרצון לשחק בבלשית מאשר דאגה אמיתית לשלומה. ארכיטיפ "הבלש החובבן" מתאים להיפסטר הניו יורקי כמו כפפת וינטג': אחרי הכל זהו ז'אנר שקרוב יותר לז'אנר "הילד הבלש" (כל מיני חמישיות ושביעיות סודיות וגם "ג'ינג'י") מאשר לשרלוק הולמס, וככל שהבלש החובב הוא נאיבי וחסר פרופורציות יותר, כך המפגש שלו עם התעלומה יהיה בהכרח מצחיק. ההיפסטר – ומהו אם לא פשוט ילד מגודל – הוא בלש חובב נהדר עם הרבה יותר זמן פנוי ויכולת כלשהי לנהל שיחה ולהצליב פריטי מידע, אבל לא הרבה יותר מזה. כשאתה בלש בטלוויזיה, העלילה באה אליך, דופקת על הדלת של המשרד שלך; בלש מהסס שלא בטוח שהוא מוכן לאתגר הזה ואולי אפילו מנסה לברוח ממנו לפעמים (כמו איימס החרדתי ב"משועמם") רק מגביר את המתח.

אבל ההיפסטר הטלוויזיוני הטוב ביותר שנראה עד כה הופיע דווקא בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. הקומיקאי הבריטי הנהדר סטיב קוגן (בתפקיד עצמו) – אינטלקטואל, סנוב, היפסטר לונדוני מזדקן – יוצא לסיבוב מסעדות עם חברו/יריבו, הקומיקאי הבריטי הנהדר לא פחות רוב בריידון – איש מיינסטרים, איש משפחה ושמח בצורה שממש עולה לקוגן על העצבים. "The Trip", שביים מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות"), מתמודדת עם ההיפסטריזם של קוגן לעומק וברצינות דווקא מפני שכמעט ואין בה עלילה. קוגן ובריידון מסתובבים בין מסעדות, רבים, מקנאים זה בזה, עושים תחרויות חיקויים, מנסים לנאוף ומתפלצנים (בעיקר קוגן) על אוכל מאוד יקר. המתח בין השניים – קוגן בז ומקנא בהצלחה המסחרית של בריידון ובמקביל פוזל להוליווד – נפרש במלוא יופיו ומורכבותו בדיוק מפני שאין עלילה שתפריע להם. בכלל, עלילה זה כל כך מיינסטרים.

• המסך
• ברוד סיטי
• היפסטרים
• פורטלנדיה
• משלחת חיפוש
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1. קוק בשירותים

לתל אביב יש בעיית התמכרות קלה לקוקאין, סם שהוא סמל סטטוס שמניע חוגים מסוימים. לא רק במסיבות – יש שיאמרו כי משרדי הפרסום, התקשורת ועורכי הדין תלויים בו גם כן. "הסם של הלמעלה" אוהבים לקרוא לו באזורים הפריפריאליים.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
7 הצעירים שתשמעו עליהם בשנת תשע"ח
7 מגמות תרבותיות לשנת תשע"ח
הטרנדים לעונת סתיו חורף 2017-18 שאתם צריכים בארון

אבל התחייה של הקוקאין הפעם נטולת הסקס אפיל של תרבות הדיסקו הנוצצת, וגם ההרמות רק לכאורה. למרות הכל התורים לתאי השירותים ארוכים ושאריות האבקה הלבנה ניכרות: אנשים בעיר הזאת מוכנים לשלם בין 400 ל־ 600 ש"ח עבור הפעולה הריקה מתוכן של הסנפת חומר שכל קשר בינו לבין קוקאין הוא מקרי בהחלט.

2. יש לנו בעיית מחויבות

בתל אביב כולם מזיינים את כולם אבל בעצם מחפשים אהבה, לכולם קשה להתחייב עד שהם מתנגשים עם הפרצוף בקיר ונמרחים כלפי מטה במין משבר גיל 40 עצוב במיוחד. בתל אביב מקיימים מערכות יחסים פתוחות בשם הליברליות, אבל הולכים לישון מכווצים מקנאה בלילה כי זה הורג את הנפש. בתל אביב יש אינספור אפשרויות של הכל מהכל, וכל כך קשה להחליט ולהתחייב למישהו אחד. זה כמו להיות ילד שנכנס לחנות ממתקים ומרוב שהוא רוצה הכל הוא לא מצליח לבחור כלום ונשאר בידיים ריקות. מרוב מחויבות לחוסר מחויבות בעיר ללא הפסקה, אנחנו נכבלים במחויבות לכלום.

[tmwdfpad]

3. שוב נוסעים לברלין

ברירת המחדל האולטימטיבית וחסרת המעוף. חבל רק שאין אוטובוס של אגד מדרך נמיר שיכול להגיע לברלין. כולם היו לובשים שחור, חובשים כובעי גרב, מרכיבים אוזניות ולוקחים קלונקס ביחד כדי שיהיו קצת פחות לבד והם יוכלו להרגיש שיש עוד בני אדם כמוהם. הגרסה המשודרגת של חופשה בברלין היא "לגור בברלין", סיטואציה שבה אדם נורמטיבי לכאורה מתעקש לעבור למדינה זרה שהקשר היחידי בינו לבינה הוא אותו ניסיון השמדה המוני מלפני שלושה דורות. שם הוא יוכל להיות עני במקום זר שבו הוא אינו יודע את השפה ולספר בפייסבוק שנורא זול שם ואפשר לחיות באמת.

4. כולם שמאלנים מנותקים

אולי תל אביב באמת קצת מתה מבפנים כי נדמה שלפעמים הפכה שבויה, במעין פעולה מודעת אך עם זאת אידיוטית, בקלישאת השמאל ההיפסטרי כפי שהציג אותו נפתלי בנט באותו סרטון מ־ 2014 . לכאורה בתל אביב כולם אוהבים לדבר נגד הכיבוש, לכתוב עליו שירים וספרים, לעשות עליו סרטים, להתכרבל איתו בלילה. בבחירות 2015 50 אחוז מהתל אביבים הצביעו למפלגות שמאל (העבודה, מרצ, הרשימה המשותפת) ואפילו יש עיתון קומוניסטי שיוצא לאור (אף אחד לא קורא אותו). אבל קשה להיזכר בפעם האחרונה שיצאה מכאן בשורה פוליטית אמיתית וכנה שמתייחסת לכיבוש (הייתה לנו המחאה החברתית לרגע, אבל כולם התעקשו שהיא "לא פוליטית"), כזאת שיכולה לגבש תחת רעיון ולא ליצור עוד אליטה אינטלקטואלית מיותרת, אליטיזם תחת מעטה של אקטיביזם, כזה שלא באמת משנה שום דבר אבל אוהב לדבר על איך שהוא תכף משנה את העולם, שרוצה שכולם יקשיבו לו ויידעו כמה הוא מבין בזמן שהוא בעצמו מסרב להקשיב לכל דבר שהוא לא הוא, כי רק הוא יודע. כי מי שחי בתל אביב יודע, לא ככה?

5. ההיפסטרים השתלטו

קשה לחשוב על מושג חבוט יותר ונדוש יותר מ"היפסטרים", מילה שנועדה לתאר תת תרבות שאין בה שום דבר תרבותי. היפסטרים זאת קלישאה שמצליחה לקלוע בתיאור דור שלם של תל אביבים שנראה כאילו נשלפו מקטלוג אורבן אאוטפיטרס מהעשור הקודם, כאלה שמתעקשים לשוחח על נושאים שאין להם שום מושג או כישרון בהם כמו אמנות, פוליטיקה ותרבות, ועוד להעז לחשוב שיש בכך שמץ של גאונות או לכל הפחות מקוריות. זה לדבר בשם הנאורות ושוויון בין המינים אבל עדיין לחפצן בלי בושה מבעד לעדשות המשקפיים חסרי המספר.

via GIPHY

6. דירות שותפים לנצחאיש אינו יודע מהי הנקודה המדויקת שבה מושג שנועד לתאר קשר כל כך עמוק בין שני בני אדם שלא לומר קשר שבנפש, הפך למושג המתאר אדם זר לחלוטין שאיתו עברנו להתגורר בדירה שלא שייכת לנו רק כי אין לשנינו אין כסף לשכור דירה משלנו. השאלה הפתוחה היא, כמובן, אם אנחנו כבר חולקים אסלה עם זרים, למה אנחנו מתעקשים להמשיך לגור כאן ולא
בקומונה היפית בגליל?

7. "זה רחוק לי"

עם המעבר לתל אביב ידוע שמשתנים גם חוקי הפיזיקה. במרחב ובזמן מתבצעת מניפולציה אכזרית, ועם שינוי כתובת המגורים במשרד הפנים נעשה בלתי אפשרי להרחיק לכת מעבר למסלול של קו 25 . קשרים יישרפו. גשרים יתמוטטו. ההורים והמשפחה יישכחו עד ליום שבו תוקרא הצוואה. יש הסבורים כי מקור התופעה המטאפיזית הידועה בשם "רחוק לי" מקורה במעבדת ניסויים מתחת לבסיס הקריה, שם ביצעו בעבר ניסויי פרינג' דוגמת פתיחת שערים ליקומים מקבילים. ניסוי לא מוצלח במיוחד גרם לניתוקה של העיר מהתודעה הקולקטיבית אל מקום לא ידוע, חסר שם וחסר צורה.

• דירות שותפים
• תל אביבים
• היפסטרים
• שמאלנים
• קלישאות
• קוק
• ברלין
• תרבות