"אנחנו כל כך רועשים כי כשהיינו בשקט, דרכו עלינו". שמעון שירזי, אייקון חיי הלילה הלהט"בים והמנהל האמנותי של מצעד הגאווה של תל אביב יפו, בטור מיוחד שמזכיר למה מצעד הגאווה חשוב דווקא בשנה הזו, שבה יש כל כך הרבה דברים אחרים להיאבק עליהם
השבוע תל אביב מתמלאת בקולות, בצבעים, בדגלים, באנשים יפים שמרימים את הראש. מצעד הגאווה מגיע שוב כמו בכל שנה, אבל הפעם זה מרגיש קצת אחרת. לא כי משהו בנו השתנה, אלא כי כל מה שמסביב מרגיש קצת יותר עוין, קצת יותר חשוך, קצת יותר מסוכן. יש כל כך הרבה על מה להיאבק עכשיו – יש חטופים שצריכים לחזור הביתה למשפחות שלהם, יש משרתי מילואים, גם מהקהילה הגאה, שנותנים הכל בשביל שנוכל לחיות כאן, ויש מאבק בזירה הבינלאומית שהפכה עוינת יותר מתמיד.
>>זה לא רק הסיפור שלי. זה הסיפור של אינספור ילדים במשפחות גאות
את המילים האלו אני כותב בתחושה מוכרת של התכווצות בלב. התחושה הזאת, שכשאתה שייך לקהילה הגאה בארץ הזאת, אתה אף פעם לא באמת יכול לנשום עד הסוף. תמיד יש איזה שר, או ח”כ, או פקידון עם במה, שמרשה לעצמו לדרוך עליך. להקטין. לשלול. להסית. השנה זו השרה מאי גולן, שבוחרת לחתוך בתקציבים של הארגונים שמחזיקים את הקהילה הזאת בחיים. שמספקים קו חם לנערים מפוחדים, מקלטים לצעירים שנזרקו מהבית, טיפול נפשי למי שכבר כמעט ויתר. וכל זה, תוך כדי שאנחנו עדיין סופגים מקרי אלימות כמעט מדי שבוע. עדיין נתקלים בביריונות ברחוב, בתגובות שנאה ברשת, במבט הזה שאומר “אתה לא אמור להיות פה”.
אבל אנחנו כן אמורים להיות פה. ואנחנו פה. לא במקרה. לא בהתנצלות. לא בשקט. אנחנו נוכחים. עקשנים. גאים. ולא מתכוונים לוותר. וכל זה – הסיבה שאנחנו צועדים – קיבל השנה תזכורת כואבת במיוחד. עשר שנים עברו מאז הרצח של שירה בנקי. עשר שנים מאז שנערה אחת, עם לב ענק ורוח של צדק, בחרה לצעוד יחד איתנו. לא כי הייתה חלק מהקהילה, אלא פשוט כי האמינה שכולנו צריכים להיות חופשיים לאהוב. היא נרצחה בירושלים על ידי שנאה טהורה. שנאה שבאה מתוך פחד – מהשונה, מהאהבה, מהחופש. והפחד הזה, אותו פחד, עדיין כאן. הוא אולי משנה צורה, משנה פרצוף, עובר מהרחוב לכנסת, מהסכין לתקציב, מהאלימות הפיזית לאלימות ביורוקרטית. אבל הוא פה. והוא מסוכן לא פחות.
וכשאני שואל את עצמי למה אנחנו עדיין צועדים, למה חייבים לצעוד, אני נזכר בה. בשירה. ובכל כך הרבה אחרים שאיבדו את חייהם, או את הביטחון שלהם, או את הקול שלהם, רק כי העזו להיות מי שהם. ובדיוק בגלל זה אנחנו עושים גם היסטוריה. השנה, לראשונה, הגיעה לכאן קייטלין ג’נר – דמות בינלאומית וגיבורה של טרנסג’נדרים בכל העולם. היא בחרה לעמוד איתנו, דווקא עכשיו, דווקא כאן. וזה רגע חשוב, לא רק בגלל השם, אלא בגלל מה שהוא מסמל: שהמאבק שלנו הוא גלובלי. שהכאב שלנו מוכר, גם מעבר לים. ושיש לנו גב, גם אם לא תמיד מהממשלה שלנו.
אז בפעם הבאה שמישהו ישאל “למה צריך מצעד גאווה?”, תגידו לו את זה: בגלל ששירה בנקי נרצחה. בגלל שיש שרים שמסיתים נגדנו. בגלל שנערים עדיין מפחדים לצאת מהארון. בגלל שהומופוביה לא נעלמה – היא רק התלבשה על תקנים. אנחנו צועדים כי אנחנו עדיין צריכים להילחם. אנחנו צועדים כי יש מי שעדיין רוצה להחזיר אותנו אחורה. אנחנו צועדים כי אנחנו לא מוכנים יותר לפחד. ובזמן שאנשים שואלים למה אנחנו כל כך רועשים – אנחנו נמשיך לענות: כי כשהיינו בשקט, דרכו עלינו. אז אנחנו מדברים, אנחנו שרים, אנחנו מניפים דגלים – ואנחנו צועדים. צועדים בגאווה. צועדים באהבה. צועדים בזיכרון. צועדים כדי להגיד: אנחנו כאן, ואנחנו לא נלך לשום מקום.
מצעד הגאווה של תל אביב יפו יתקיים ביום שישי 13 ביוני. המצעד מרחוב של"ג, בסמוך לחוף פרישמן וטיילת שלמה להט, ימשיך לכיוון דרום עד רחוב דניאל, ויסתיים בבמה המרכזית בפארק צ'ארלס קלור – שתוקדש לגיבורי ולגיבורות הקהילה מאז 7 באוקטובר, עם האמניות והאמנים המובילים בישראל.לפרטים נוספים.שעת הזנקה: 12:00, שעת הסיום: 18:45
