בתור פסטיבל שמתמקד בחיבור בין מוזיקה לקולנוע, עולם הקליפים תמיד היה יקר ללבנו. בשנה הראשונה של פסטיבל סאונדטראק הצדענו ל-MTV, אבל הרבה לפני ש-MTV הגיע אל פתחנו, היה לנו את יואב קוטנר שבפינה צנועה ב"זהו זה" – מדורת השבט של הנוער בישראל של האייטיז ותחילת הניינטיז – הקרין לנו מדי שבוע קליפ חדש ממעבר לים, לפעמים אפילו שניים.

בימים ההם לא חסרו לנו גיבורי רדיו, ולאלה מאיתנו שהיו מסורים במיוחד לצריכת מוזיקה היו גם גיבורים ומורים בדמותם של מוכרים בחנויות תקליטים ומבקרי מוזיקה במקומונים. הם היו הצינור שלנו למוזיקה חדשה מחו"ל. אבל לראות קליפים לא היה לנו איפה כמעט בכלל. קליפים לועזיים יכולנו לראות כמעט אך ורק ב"עד פופ" וב"זהו זה" – תכניות שבועיות עם זמן מסך מוגבל.

את "זהו זה" אהבנו מאינספור סיבות, אבל הכי אהבנו בה את פינת הפופ של יואב קוטנר. בכל שבוע הוא היה זורק לצופים פירור בדמות וידאו קליפ חדש – לפעמים מיינסטרימי, של להקת מצעדים זו או אחרת, ולעיתים קרובות דווקא אלטרנטיבית ולא מוכרת. כמו בפיפ-שואו, הוא היה נותן לך הצצה ואז סוגר את החלון ומותיר אותך רעב לעוד. ובשביל עוד היית צריך לצאת ולחקור. בעולם של מקורות מידע מוגבלים, נטול לינקים או עמודי ויקיפדיה, להשיג מידע על להקה שהתאהבת בקליפ שלה אצל קוטנר היה קווסט אינסופי – וזה היה כל הכיף!

>> סאונדטראק: הילד הזה נעלם ב-1932. הגיע הזמן לתת לו קול חדש לגמרי
>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן
>> משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת הניצחון של השפיות

"זהו זה" הייתה מראה למציאות שאנחנו חיים בה, בעוד הפינה של קוטנר הייתה שער לעולמות אחרים. קחו פרק רנדומלי מ-1990: ציפי שביט בתפקיד מורה נכנסת לתחנת משטרה ומתעקשת לעזור לשוטר דבל'ה גליקמן לתפוס את האופנובנק – שודד הבנקים ששיגע את המדינה באותה תקופה. עוד באותו הפרק: שיר מלנכולי של בועז שרעבי המלווה בצילומים של מכונה שמדפיסה עיתונים עם תמונתו של סדאם חוסיין וכותרות על מלחמת המפרץ, ופינת "לקראת גיוס" בה להקת פיקוד גדנ"ע שרה ב-ר' מתגלגלת שיר היתולי לעידוד הגיוס להנדסה קרבית.

ואז, מגיחה פינתו של קוטנר. במבט ראשון ניתן לחשוד שמדובר בעוד ישראליאנה מוכרת – אחרי הכל הוא לובש חולצה של פינק פלויד ומזמזם משהו על כוורת. אבל אז, ללא התראה מוקדמת, הוא מציג לקהל את להקת הפול. הפול! ככה לאור יום – ושוב בשידור החוזר! אי אפשר בכלל לדמיין משהו כזה קורה היום. בזכות היד החופשית שניתנה לקוטנר בפינתו, קרה נס וכל ילדי ישראל נחשפו למארק אי סמית, בקליפ של Telephone Thing בפריים-טיים של הטלוויזיה החינוכית. ועוד בזמן מלחמה! לא יאומן כי יסופר.

בגדול, "זהו זה" צחקה על המציאות הישראלית באותם ימים. בתור ילדים, למדנו ממוני, גידי, דב'לה, בראבא וקושניר על עולם המבוגרים: על האינפלציה הדוהרת, על פקקים ובעיות חנייה, על מפלס הכנרת, על יורדים שחולמים לעשות את המכה באמריקה, על הביורוקרטיה והפוליטיקה. ובתוך כל זה היה מקום אסקפיסטי אחד שאיפשר לנו לחלום ולפנטז על עולמות רחוקים, לעיתים סוריאליסטים ופנטסטיים.

כזה היה הקליפ של The King of Rock 'n' Roll – להיטם הגדול ביותר של הלהקה הבריטית פריפאב ספראוט, שיצא ב-1988. זה שיר פופ נפלא ומדבק שבכל פעם ששומעים אותו שוטף אותך אושר. קוטנר הכיר לנו את הקליפ המצחיק שלו, בו חברי הלהקה התרווחו על כסאות נוח בזמן שמלצר-צפרדע מגיש להם קוקטיילים ושלישיית נקניקיות בלחמנייה רוקדות מסביב לבריכה. זה היה מסוג הקליפים שאחרי שראית לא יכולת לשכוח יותר לעולם. אולי קשה להבין את זה היום, כשאנחנו יכולים לזמן לעצמנו כל אימג' שנרצה לראות בלחיצת כפתור. אבל בזמנו, אחרי שראינו את הקליפ של The King of Rock 'n' Roll, חיינו השתנו לנצח.

עוד קליפ בלתי נשכח שקוטנר חשף אותנו אליו באייטיז היה Life’s What You Make It של טוק טוק, בו מארק הוליס מנגן על פסנתר באמצע יער אפלולי בלילה קפוא. אדים יוצאים מפיו והוא זז כמו דמות מהחבובות, בעוד היער רוכש חיות לילה: ינשופים, צפרדעים וזוחלים למיניהם."נראה להקה אנגלית שהם להקה מאוד מצליחה אבל משום מה לא זוכה להכרה בארץ", אמר קוטנר בטון המדוד שלו, כמו מורה להיסטוריה, אבל כזה שמלמד אותנו בדיוק מה שאנחנו רוצים לדעת. "קוראים להם טוק טוק, דיבור דיבור. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים, שלושתם יצאו גם בישראל, ואף אחד מהם לא הצליח. דווקא היום בעידן הפופ האירופי של כל מיני להקות שעושות מוזיקה דביקה ומרגיזה, כדאי לשים לב ללהקה שעושה משהו קצת שונה מבחינה מוזיקלית". ואז התחיל הקליפ.

אלה רק שלוש דוגמאות מתוך אינספור. ומכיוון שבפינה הקטנה הזאת שלו קוטנר הכיר לנו להקות, שירים וקליפים שהפכו לחלק מאיתנו וילוו אותנו עד יומנו האחרון, נקיים בפסטיבל השנה אירוע מיוחד המפגיש שני עורכים מוזיקליים ואנשי רדיו גדולים: קוואמי ישוחח על הבמה עם קוטנר על הימים ההם, והשניים יקרינו כמה מהפינות האיקוניות ומהקליפים ששודרו בהן. וזהו זה.

>> דנה קסלר היא המנהלת האמנותית של פסטיבל סאונדטראק, שייפתח ביום שלישי הקרוב (18.11) ויהפוך למשך חמישה ימים את הסינמטק לחגיגה של מוזיקה וקולנוע וכל מה שביניהן.התוכנית המלאה והגדושה מחכה לכם כאן
>> בחזרה לפינת הפופ של יואב קוטנר ב"זהו זה", שישי 21.11 14:45, פסטיבל סאונדטראק, סינמטק תל אביב.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• יוצרים כותבים
• פסטיבל סאונדטרק
• זהו זה
• יואב קוטנר

שילה ברופלובסקי, אמא של קייל מ"סאות' פארק", יוצאת ממונית לבנה עם לוחית רישוי צהובה. לפניה עומד משרד ירושלמי עתיק. היא פורצת את הדלת וצועקת בפני האיש שעומד מולה: "מי אתה חושב שאתה? הורג אלפים ומשטח שכונות, ואז מתכסה ביהדות כאילו זה מחסה מביקורת?!". מולה עמדה, בפה שמוט ובהבעה ריקה מתוכן, דמותו המצוירת של יהודי אחד ושמו בנימין נתניהו. ליגה אחרת. האן.בי.איי של הסאטירה. זה לקח 30 שנה אבל הנה הוא הגיע לטופ.

ההתחלה: אמריקה ב"חרצופים" ושלטון הפקידים בחמישיה הקאמרית

בחודש מאי הקרוב, ימלאו שלושים שנה לבחירות (הטראגיות) שבהן הפך נתניהו לראשונה לראש הממשלה. מתוך שלושים השנה הללו, ב-17 הוא עמד בראש. ציוות המילים "ראש הממשלה בנימין נתניהו" הפך לעובדת חיים. חוק טבע, משהו שהוא יסוד הקיום של תומכיו ומתנגדיו כאחד. מישהו שהוא חלק אינטגרלי מהחיים שלנו.אם קיבלנו את הנחת היסוד הזאת, הרי שזה משתקף בכל תחומי החיים וכמובן שבסאטירה. כשנמצאים כל כך הרבה זמן במוקד הכוח, רק טבעי ומתבקש לעמוד במוקד הסאטירה.

מ"החרצופים" ו"זהו זה" ועד "ארץ נהדרת", נתניהו הופיע בדרך כזו או אחרת כמעט בכל תכנית סאטירה משמעותית שהיתה כאן. הוא הופיע בגרסאות שונות, במצבים נפשיים שונים, בתפקידים שונים שמילא בחיינו (פעם שר אוצר ופעם ראש אופוזיציה, פעם ראש ממשלה ופעם ראש ממשלה), אבל תמיד היה שם, דומיננטי יותר מכל דמות פוליטית אחרת שחווינו. לטוב, ובעיקר לרע.

נתניהו עלה על הכוונת הסאטירית עוד בימים שהיה כאן רק ערוץ אחד וחיקוי של טוביה צפיר ביום שישי בערב היה מקבל כ-90 אחוז רייטינג, אבל "החרצופים" – שעלתה במרץ 1996, חודשיים לפני הבחירות שבהן ניצח את שמעון פרס, הייתה הראשונה שהתייחסה אליו כאל מטרה מרכזית. נתניהו של התכניות הראשונות היה – מי זוכר – הדבר החדש והמרענן, ההוא שהגיע מאמריקה ולמד לדבר למצלמה, הצלופח שידע למכור לכולם את מה שרצו לשמוע, בעיקר איש מאוד ערמומי. וכן, לצידו הייתה גם שרה, על משקל ביל והילארי קלינטון, הזוג הנוצץ שמזנק אל התודעה וינצח את הבחירות. בקיצור, משהו לא מכאן. משהו שמשדר חו"ל.

>> ילדים רעים: דירוג 20 הסדרות הישראליות הטובות של השנה
>> אל תשכחו את אברהם: 15 הרגעים הכי מטומטמים של השנה

באותן שנים, בעיקר אחרי הבחירות, מי שעוד השתמשו בדמותו – בעקיפין – היו גם חברי "החמישייה הקאמרית". לא היה שם חיקוי ישיר של נתניהו ("החמישייה" מעולם לא הצטיינה בחיקויים), אבל סדרת מערכונים בכיכובו של מנשה נוי (עם בלורית מאוד אופיינית וקול באס, שקשה לטעות בו) עשתה את העבודה בלי להתאמץ יותר מדי. כמו המערכון שבו התווכח עם פקיד על תנאי העבודה שלו – עם שורת המחץ "אתה יודע מה? אין שלום". כשהפקיד (רמי הויברגר) שואל אותו: "לא תתן תמורה למשכורת?", הוא ענה: "בכסף הזה אני לא נותן".

שני אלמנטים מרכזיים נוספים עמדו ביחס הסאטירי לנתניהו בגרסה הראשונה: רדיפת השמלות – ובעיקר השקרים. באחד המערכונים של "החרצופים" נתניהו ממש הוצג בדמותו של פינוקיו ("ביבינוקיו"), ובשיר אחר בתוכנית הוא שר "חפשו אותי כדי לדעת מי כנגד התקשורת הוא מסית/ חפשו אותי כדי לדעת מה מר פינקלשטיין אומר לי להגיד". וזה באמצע הניינטיז, כן?גם ב"זהו זה", מטבע הדברים, הופיעה דמותו של נתניהו לא אחת. וגם אצל יצפאן. המכנה המשותף לתכניות הסאטירה של שנות התשעים היה שהן הציגו את נתניהו ככלי ריק. מוכר רהיטים לשעבר, שיודע לדבר נכון, אבל לא ממש עומד על עקרונות מסוימים. ב-17 במאי 1999, נתניהו הפסיד בבחירות לאהוד ברק והתחושה הייתה שתם העידן הקצרצר שלו בפוליטיקה. כמה מעט ידענו.

האבולוציה: הנוכל השרמנטי עם הסיגר והאיש המזיע בפאניקה

הפעם הבאה שבה יצוץ נתניהו תהיה כמה שנים טובות אחר כך. ראש הממשלה הוא אריאל שרון ונתניהו חוזר בתור שר האוצר שלו – שמוביל תכנית כלכלית דרמטית. נתניהו (והסיגר) מופיעים לא מעט בתכנית של אלי יצפאן בערוץ 3, אבל בעיקר מזנקים לפריים טיים של ערוץ 2 בתוכנית סאטירה חדשה שעולה בנובמבר 2003 בשידורי קשת. קראו לה "ארץ נהדרת".

כשמריאנו אידלמן גילם לראשונה את נתניהו ב"ארץ", בתכנית הבכורה שלה, זה היה נתניהו הנהנתן. בפארודיה על פרסומת לדאורדורנט שרצה אז על המסך, נתניהו חיקה את מיסטר ביג מ"סקס והעיר הגדולה" שאמר: "וומן, יו מוב, יו דאנס, יור אמייזינג". הצ'ארמריות הישנה פלוס רדיפת השמלות היו שם – ומעל הכל הסיגרים, סמל לעושר המוגזם ולדיסוננס בינו ובין המצב הכלכלי המידרדר של התקופה.

השלב הבא באבולוציה של דמותו ב"ארץ נהדרת" היה סביב בחירות 2006, בהן נתניהו כבר היה מובס יחסית, מנהיג הליכוד המצטמק אל מול העוצמה של קדימה בראשות שרון (ואחר כך אולמרט). שם, נתניהו בייאושו כבר היה "הפאניקר", המזיע ממסיבת העיתונאים המפורסמת שבה הודיע על התפטרותו ובעיקר מי שרואה צל הרים כהרים – מתעלם מהמצב בתוך מדינת ישראל, ואוהב ממש לדבר על חמאס ואיראן. יש דברים שלא השתנו.

בלילה שבו נתניהו חזר לשלטון (10 בפברואר 2009), הגורם האמיתי שממנו "ארץ" – ואולי גם הצופים שלה – פחדו, היה בכלל אביגדור ליברמן ומערכון "הכלבים" המפורסם. נתניהו אמנם הפך לראש ממשלה, אבל התחושה הייתה שהוא אינו עומד בפני עצמו ושהוא יעשה הכל כדי לרצות את הקיצוניים, שמחזיקים לו את הממשלה. כך היה גם בהמשך כשדמותה של רוווחוול המתנחלת שרה לו "תעשה מה שנגיד לך" עם ד"ש מרייג' אגיינסט דה משין, ואחר כך גם הגיע "זמן הבן גביר", שבו הבן גביר יורה לרצפה ונתניהו רוקד סטפס בין הכדורים. הכתובת הייתה על הקיר.

שנות המהפך: מנוכל שרמנטי לדיקטטור פרנואיד ומפחיד

לאורך השנים ספגה "ארץ נהדרת" הרבה ביקורת על החיקוי החלבי וה"חמוד מדי" של נתניהו, אבל בקדנציה השלישית של נתניהו התחולל טוויסט משמעותי בעמדת התוכנית כלפיו.במערכון שהתבסס על השיר "עשיתי" של ג'ימבו ג'יי(2017), עברו על כל תיקי נתניהו, והפאנץ' הגיע בבית האחרון: "לא עשיתי שלום, לא משא ומתן/ לא עשיתי הרבה עם הכור באיראן/ לא עשיתי כלום לצמצום פערים/ לא עשיתי דבר להוריד ת'מחירים/ אז איך בכל זאת לקחתי בחירות?/ עשיתי את מה שאני יודע לעשות – עשיתי מהמשטרה שקרנים/ משב"כ פחדנים, מבג"ץ חתרנים/ מהשמאל בוגדים, מהנכים פקקים/ על הנשיא צרכים/ עשיתי מחצי העם חמוצים/ בקיצור: שיסיתי, שיסיתי, שיסיתי".

זה היה קו השבר – שאחריו נתניהו של "ארץ נהדרת" כבר לא חזר להיות הנוכל הריקני והשרמנטי של תחילת הדרף. אם פעם הציגו אותו כשקרן פתולוגי, עכשיו החשש הוא שהמטרה האמיתית שלו היא להסית ציבור בציבור לטובת מטרה שהוגדרה בשיר אחר בתוכנית: "הדמוקרטיה היא אסון/ החוק מפריע לשלטון/ אז בקרוב אני אומר – נבחר לנו פורמט אחר/ ביבי, ביבי, ביביקרטיה". כלומר, נתניהו הוא כבר לא הסוחר התחמן עם הסיגר, אלא המנהיג הכוחני, הסמכותני, שהמטרה שלו היא לשלוט בכל מחיר, ללא מעצורים וללא התחשבות בשומרי הסף.

בתוכניות של "ארץ נהדרת" פוסט-7.10, משהו בנתניהו של אידלמן השתנה. הוא היה יותר טרוט עיניים, יותר מבוהל, רדוף ופרנואיד, ובעיקר כזה עם הכתם על המצח שלא יורד. אבל לאט לאט, גם התחושה שהוא נושא עליו איזשהו כתם נמחקת – הזחיחות של נתניהו במציאות, כמו של הדמות, חזרה בענק. עכשיו היא מגיעה עם תאוות שלטון בלתי נתפסת שכבר לא יכולה להיות מצחיקה או קלילה כמו דמות של מריאנו. זה כבר נתניהו אחר, פופוליסט יותר ומפחיד יותר מאי פעם.

אבל למה בחו"ל: מחיקוי של וויל פארל לכאפה מסאות' פארק

ומה לגבי הסאטירה הבינלאומית? כאן צריך להודות שעד הגל האחרון, נתניהו לא היה ממש על הרדאר של הסאטיריקנים אמריקנים. ב-SNL, למשל, הוא הופיע רק פעם אחת – באופן די שולי. זה היה סביב הסכמי וואי, כשראש הממשלה נתניהו ויו"ר הרשות יאסר ערפאת באו להציג את ההסכם. את נתניהו, אגב, חיקה וויל פארל (אם תרצו, סוג של מחמאה), אבל המערכון יותר צחק על ישראל ושכנותיה במזרח התיכון ועל הריב בן אלפי השנים על שטח בגודל חוות בקר בטקסס.

מי שכן התייחס אליו לא מעט – בצורות שונות ובשלל תוכניות – הוא ג'ון סטיוארט, המגיש הגדול של ה"דיילי שואו", שהתייחס בלעג מופגן לנתניהו עוד ב-2015, כשכינה את הנאום של נתניהו בקונגרס בתור "המציצה הכי גדולה שיהודי קיבל אי פעם"; וגם לאחרונה, סביב המלחמה מול איראן, נהנה סטיוארט לחבוט בנתניהו כשהציג את אזהרותיו החוזרות ונשנות של נתניהו ש"איראן מתקרבת לפצצה". ג'ון אוליבר, שפרץ לתודעה בתוכניתו של סטיוארט, נהנה גם הוא לחבוט בנתניהו לא מעט בתוכנית המצוינת שלו ב-HBO.

אבל דווקא סאטיריקן אחר מייצג הכי טוב את הפער שבין נתניהו של פעם לזה של היום:ביל מאהר, הקומיקאי הוותיק שמגיש תכנית ברשת HBO, היה ממעריציו של נתניהו. ב-2006, לפני הבחירות בישראל, הוא אפילו אירח אותו בתכנית שלו לראיון מפרגן יחסית. נתניהו, אגב, התראיין אצל מאהר שוב ב-2022, הפעם כדי לקדם את הספר שכתב. מאהר גם ידוע בתור תומך נלהב מאוד של ישראל, כולל בסבב הנוכחי מול עזה. אבל דעתו על נתניהו די השתנתה. בשיחה עם אוליבר סטון לפני שנה, הוא אמר: "נתניהו תמיד הבטיח שהוא מר ביטחון, אבל הוא דפק את זה. הוא גם הלך רחוק מדי מול בתי המשפט".

וזה מתחבר, אם תרצו, לרגע שבו טריי פארקר ומאט סטון שלחו את החצים שלהם לעבר נתניהו. קל מאוד לייחס את ההאשמות נגד ישראל רק לאנטישמיות, אבל האמת היא שגם אנשים שנטיית ליבם היא לטובת ישראל, לא ממש מבינים את המלחמה הנוכחית שלה ובעיקר את הממשלה הנוכחית שלה. הם ראו בישראל את מה שהיא אמורה להיות – מעוז דמוקרטי ליברלי בתוך ים איסלמי רדיקלי שוצף; ואז הם נתקלים בממשלה שמלאה במשיחיים קיצוניים שקוראים "להשמיד את עזה", ובראש ממשלה שלא מציב חזון אחר שיסתור את ההתפרעויות של חברי ממשלתו.

בשנה הבאה ימלאו 30 שנה לבחירות שבהן נתניהו פרץ לחיינו – ולחיי העולם. והאמת? הירידות עליו בתכניות של שנות התשעים כמעט מעוררות געגועים. הדמות הצלופחית והתחמנית שנתניהו שיווק בניינטיז, נראית כמו גן עדן לעומת נתניהו הנוכחי. פעם הוא עוד ניסה למכור לנו "שלום בטוח" וממלכתיות. היום הוא כבר לא מכיר שום חזון אחר פרט למלחמת נצח ובוז מוחלט לכללי המשחק. נתניהו של הסאטירה, הישראלית והעולמית, השתנה במקביל ובהתאם לשינוי שחל בנתניהו במציאות. בניינטיז הוא חלם להיות קלינטון. היום הוא מנסה בכל הכוח להיות ארדואן.

הסאטיריקנים, כמו העיתונאים, הם האנשים שכותבים את ההיסטוריה. איך נתניהו ייזכר? מוקדם לדעת. אבל מי שיסתכל על הסאטירה לאורך השנים יראה לא רק את הקריסה של נתניהו, אלא גם את זו שלנו.

• המסך
• סאטירה
• בנימין נתניהו
• ארץ נהדרת
• זהו זה
• סאות' פארק

אני מודה, ביום חמישי בערב הזעזוע המשוחק של הימין החרד"לניקי חסר העוצמה של עוצמה יהודית כמעט עבד עלי. ראיתי את התגובת בטוויטר למערכון בו גידי גוב עומד מול מצלמה לבוש בכיסוי הראש הענק של לימור סון הר-מלך, וטעיתי לחשוב שאולי בתכנית המערכונים-שירה-חיבוק-לאומי "זהו זה" באמת פגעו בחברת הכנסת, שרק באותו שבוע סיננה מתת לשפתיים שזעם משפחות החטופים הוא "דמגוגיה". אולי באמת נחצה גבול, וכפי שטענו בן גביר וחיילי השם שלו בטווטר, באמת היה פה "הסתה", "פילוג" ולעג מיותר על נפגעת ואלמנת טרור. אז הלכתי לראות את המערכון, כי אין קידום יותר טוב לתכנית סאטירה מדמעות תנין.

פייר, ציפיתי לפחות לטעות אחת של "זהו זה". הרי מאז חזרתם בקורונה, "זהו זה" היו "ארץ נהדרת" למגה-בומרים – חבורת גברים בגילאי הזהב שיוצרים קומדיה שנושכת כמו שיניים תותבות. וזה לא שאני סולד מאנשי "זהו זה", אם כבר להיפך – אני מודה שהיה לי טיפה קשה לראות אותם מגמגים מערכונים קומים שהרגישו כאילו אין להם כוח לשנן. ציפיתי שגם הפעם המערכון יהיה מגושם, אולי אפילו לרמה של להחליק ולעשות בדיחה לא לגיטימית. ובכן, בולשיט. עוצמה יהודית שיקרו, מי היה מאמין? זה היה מערכון חד, מדויק, עם חץ מכוון בדיוק למעשיה של סון הר מלך וחבריה למפלגה בכנסת, לבחירות שהם עשו בבית הנבחרים שמשפיעים על כולנו, ועל משפחות החטופים יותר מהכל.

הרעיון הקומי שבבסיס המערכון הוא הגזמה – לקחת עמדה אמיתית, ולהקצין אותה כאמצעי סאטירי שנועד להאיר על אמת פשוטה וקטנה. במקום האשמתה ב"דמגוגיה" ובהתנגדות שלה לעסקית החטופים, ב"זהו זה" נתנו לסון הר מלך להתייחס למשפחות החטופים כאל אוכלוסיה שמתעסקת רק בעצמה, בזמן שהם מונעים מעוצמה יהודית לעשות מה שהם באמת רוצים – לשטח את עזה. זו אותה אמת פשוטה שהם לא מוכנים להודות בה, שמניעיהם לא נקיים ונועדו להגשים את חזונם, גם על חשבון חיי החטופים. וגם אם אתם חושבים שב"זהו זה" טועים בקריאתם את המציאות, זו עדיין סאטירה לגיטימית.

זה שבן גביר מתבכיין על סאטירה לגיטמית זה, כמובן, לא שום דבר מפתיע. אבל מה שכן תפס אותי בהפתעה הוא דווקא המשך התוכנית, אז מערכון אחר מערכון הציג סאטירה מחודדת ומדויקת. לא בהכרח סאטירה מורכבת, אבל בהחלט כזו שקולעת למטרות אליהן היא יורה: מירי רגב (אבי קושניר בפיאה גרועה) מנסה להסביר באולפן חדשות למה היא לא מפעילה תחבורה ציבורית בשבת בעת מלחמה – כי היא בקושי שמה לב שיש אחת; דודי אמסלם (גידי גוב בפיאה גרועה וקצת איפור בינוני) שמתלונן לרופא שהוא לא מצליח לדבר כי יש לו זיהום בלשון – בגלל שהוא שוב דחף את לשונו לתחת של ביבי, וכמוהו כל שרי הליכוד); ומומחה שמוזמן לאולפן הטלוויזיה כדי לספר על ספרו החדש, שנקרא "איך לומר בטלוויזיה משהו שאמרו כבר מיליון פעם לפניך ולא לצאת אהבל".

אז כן, זו לא בהכרח הסאטירה הכי מעודנת. ב"זהו זה" מעדיפים להכות עם הפטיש חזק על המסמר, שוב ושוב, עד שהמסר עבר בוודאות. בכמעט כל המערכונים שלהם (ודווקא לא בזה על סון הר-מלך) הפואנטה היתה ברורה כבר באמצע, ואין בכלל מה לדבר על חיקויים כי בזהו זה ויתרו עליהם מראש. לא צריך, יש פיאות זולות. שני המערכונים הלא-לגמרי-סאטירים שהיו בפרק הרגישו כמו פילרים, מה שמעיד עד כמה הנשכנות כלפי מקבלי ההחלטות והיושבים באולפנים היתה חדה. מערכון הח'ותים, שעסק בזה שהם משועממים ולכן ירו עלינו, היה משעמם כמו הרעיון שלו (אם כי גם בו היתה הברקה אחת – "הנהג שלנו חברמן, הוא יקח אותנו פה קרוב"). המערכון על רקדן הליווי מקזבלן ונגן המצילתיים שמגיעים לבדר חיילים היה חמוד, אבל בעיקר גניבה ממערכון קלאסי של ריצ'רד פריור – "הפיפ'ס בלי גלדיס נייט". זה נסלח, יחסית, כי מיד מגיע ביצוע שיר יפהפה.

ובכל זאת, גם עם כל החסרונות, מצליחים ב"זהו זה" ליצור תוכנית עם אמירה נשכנית בין שיר אחד של עידן רייכל לאחר של אריק איינשטיין. זה ממש לא מובן מאליו, בטח לא מול האופי הממלכתי של המותג הוותיק. ואת זה לא יכלו לסבול בעוצמה יהודית, ומיהרו לקרוא (שוב) לשר התקשורת קרעי לסגור את הערוץ, כי זה בדיוק מה שהם נהגו לעשות לפני המלחמה. עולם כמנהגו נוהג, ורק "זהו זה" הצליחה להשתנות בעקבות אירוע המלחמה. אפשר רק לקוות שמישהו יקח מהם קצת השראה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• זהו זה
• כאן 11
• סאטירה

יום אחד פסיכולוגים יבחנו את ההשפעה שלימים האחרונים היו על הבריאות הנפשית של תושבי ישראל. יום אחד, אבל לא היום, כי אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה והכל עדיין קורה. אז מעבר לכך שאם אתם מרגישים מצוקה, יש איך לבקש עזרה, חשוב שגם הטלוויזיה שלנו תתרום את חלקה, ותספק – מעבר לעדכוני החדשות – גם תוכן שעוזר לנשום. לא אסקפיזם, פשוט כדור הרגעה נדרש.

בכאן 11 תמיד מחפשים איך לשרת את הציבור שעבורו הם עובדים, ולכם גייסו את כדורי ההרגעה הלאומיים – זהו זה, החבורה הקומית/מוזיקלית שהצילה את המורל הלאומי עוד בימי מלחמת המפרץ, שמרו עלינו במהלך הקורונה כמו האבות שלא יכלנו לבקר, ועכשיו מגיעים לנחם את הלב שלנו מהפצע הכי גדול שחווינו כאומה, בדיוק עם אותו קול אבהי מנחם.

כמובן שלא מדובר בתוכנית מערכונים רגילה של זהו זה, אולי כי זה עוד לא הזמן לזקנים מחופשים לאישה, ובמקום זה מושונוב, גוב, גליקמן וקושניר ישוחחו עם ילדים מישובי עוטף עזה, יארחו את ריטה, ישירו (כמובן!) וגם יתנו לכולנו כמה עצות על איך להירגע, שאלוהים אדירים כמה זה חשוב כרגע. שווה צפיה רק בשביל החמימות הלאומית המאחדת.

זהו זה, כאן 11, אחרי החדשות (מתי שזה לא יהיה)

• מה רואים הלילה
• זהו זה
• כאן 11

הדג נחש | מוזיאון תל אביב לאמנות

אחת הלהקות האגדיות, מראשוני ההיפהופ הישראלי, מגיעות לחשמל את תל אביב ביום האחרון של הקיץ, רגע לפני החזרה לשגרה. הדג נחש יגיעו למוזיאון תל אביב לאמנות להכניס בנו רוח מחאה ואנרגיות טובות לקראת פתיחת השנה. שם תוכלו לא רק לפגוש את להקת ההיפ-הופ הוותיקה, אלא גם לזכות בביקור לילי במוזיאון עצמו ברכישת כרטיס. ההופעה תכיל שירים מכל העשורים בהם הלהקה פעילה, החל מהשירים המוכרים ביותר, עד ליצירות חדשות – הדיבור הוא שהאלבום המתקרב שלהם לוהט, והסינגלים מרמזים שזה נכון.
יום חמישי, 31.8,לפרטים נוספים ורכישה

פול אוקנפולד | גגרין

אחד מהתקליטנים הוותיקים ביותר נוחת כאן בתל אביב – פול אונקפולד האחד והיחיד, מי שהתחיל את דרכו בשנות ה-80, והתפוצץ על הטראנס בשנות ה-90, ומאז משגע את העולם עם הטרקים שלו. פול התפרסם בזכות יצירה מיוחדת וסימפולים שביצע לשירים מוכרים. איפה תוכלו לפגוש את האגדה הזו? לא אחרת ממועדון הגגרין, שיקיים מסיבה מהחלומות הכי נוצצים שלנו. אם אתם חובבי הלילה, קלאברים, אוהבים לרקוד בנשמה ומוזיקת טראנס פועמת בליבכם – אין מצב שתוכלו לפספס את ההופעה הזאת.
יום חמישי, 31.8,לפרטים נוספים ורכישה

זהו זה | היכל התרבות תל אביב

גדלנו עליהם, היינו איתם בהתחלה ועכשיו אנחנו איתם בקאמבק. חמשת הקומיקאים המופלאים של מדינת ישראל לא נשארים חייבים, ומגיעים להיכל התרבות בתל אביב כדי להצחיק, לבצע שירים ולהעביר ביקורת על מה שאנחנו לא שמים לב שקיים בכלל. ולא רק ביקורת, אלא אם אהדה, אהבה והרבה מאוד הומור בין לבין. אז אם בא לכם מופע מרגש, ישראלי, שיגע לכם בלב וגם קומדיה פרועה – זאת ללא ספק ההופעה עבורכם.
יום שישי, 1.9, היכל התרבות, תל אביב-יפו,לפרטים נוספים ורכישה

מרינה מקסימיליאן | פארק אריאל שרון

היא פרצה אל חיינו בכוכב נולד כשהייתה רק בת 18, ומאז כבשה את המדינה. אחת הזמרות הגדולות בישראל, מרינה מקסימיליאן בלומין, מגיעה לפארק אריאל שרון להרים את כולנו. היכולות של מרינה באות לידי ביטוי בווקאליות הייחודית שלה, בסגנונות הרבים שהיא משלבת וביכולות התאטרליות שלה על הבמה לסחוף ולהקסים את כולם. המופע צפוי להכיל בתוכו שלל שירים מהעבר ומהווה, בין היתר גם הלהיטים הגדולים וביצועים מקוריים לשירים שאנחנו מכירים. אם ליבכם חשק בהופעה סוחפת, מרגשת שתרים אתכם גבוה – שם אתם צריכים להיות.
יום שבת, 2.9, פארק אריאל שרון,לפרטים נוספים ורכישה

ציפורלה | מוזיאון תל אביב לאמנות

אנסמבל המוזיקה, תאטרון והיצירה הפרועה והחופשית נוחת במוזיאון תל אביב לאומנות. ציפורלה ידועה כמי שמביאה לקדמת הבאה תיאטרון עצמאי ומהווה בית ליצירה ישראלית מקורית. האנסמבל מציג תפיסה ייחודית של תיאטרון המשלבת מספר רב של ז'אנרים בתוך מופע, המתחברים לכדי אירוע בימתי סוחף ומשעשע. תוכלו למצוא סאטירה לצד מחול ולצד ביקורת חברתית, יחד עם אהבה גדולה ושחקנים שעושים את הדבר שהם הכי אוהבים. המופע החדש של ציפורלה עתיד להכיל בתוכו ממספר של קטעים המתכתבים עם המציאות הישראלית, ובוחנים אותה מזווית הומוריסטית ומלאת דמיון. אם בא לכם מופע תרבות ותאטרון איכותי שגם שובר מוסכמות – אל תהססו להזמין כרטיסים ולהנות.
יום שישי, 8.9,לפרטים נוספים ורכישה

• מדריך אירועים
• ציפורלה
• הדג נחש
• זהו זה
• גגרין
• מוזיאון תל אביב
• פארק אריאל שרון