חילונים הם "מטומטמים עם תעודות", נוער חילוני הוא "בוגר אברבנאל" וקצין בדרגת מ"מ בצבא הוא פשוט "מפגר-מטומטם". אלו הן מילותיו של "הרב" ליאור גלזר שהוזמן להנחות את טקס יום העצמאות של העיר תל אביב ברחוב מחרוזת ביפו. את ההודעה המזעזעת על ההשתתפות של הרב בטקס קיבלתי מזוג להט"בים שמתגורר בשכונה ונבהל מהאפשרות המזעזעת הזו.

>> מתנה לתל אביב: מה הסיפור של הפסיפס המטורף בפארק המסילה?
>> השביתה לא משקרת: הגיע הזמן להתעורר ולהציל את גני הילדים // טור דעה

לאחר שפרצה סערת רשת סביב ההשתתפות של גלזר, עם עשרות אלפי צפיות ומאות תגובות – בוטלה ההשתתפות של הרב האנטי ציוני והאנטי חילוני על ידי העירייה. ראש העיר רן חולדאי, כשנשאל לעניין, התייחס לנושא בביטול וטען שאף אחד לא הזמין אותו. אבל האמת היא שמישהו מהעירייה, שחתום על ההזמנה הזו, כן הזמין אותו: סגן ראש העיר אלחנן זבולון מש"ס.

ויש כאן סיפור הרבה יותר גדול. ברור לי כשמש שרון חולדאי בז לאמירות האלו של הרב. אבל בכל זאת יש לחולדאי אחריות מאד גדולה על הנעשה בעיר שלו. סגן ראש עיר מטעם ש"ס – מונה על ידי חולדאי, הוא פועל באופן עצמאי ובתוך הממלכה הפרטית שלו בעירייה, עושה מה שהוא רוצה ומקדם את הענייניים שחשובים לו. מבחינת ציבור הבוחרים האנטי ציוני של ש"ס, רב שמדבר בזלזול על הצבא או על חילונים זה מישהו ממש לגיטימי לקירוב לבבות ביום העצמאות.

אנחנו מצויים בעידן של הכרעות. הפחד שלי ושל עוד אזרחים רבים, הוא ששלטון הליכוד בשילוב החרדים והימין המשיחי, ימשיך בביסוס מדינת ההלכה ושאנחנו נצטרך לעזוב. ללכת. הם לא רוצים אותנו כאן. ואני פשוט לא מצליח להבין איך נציגי הציבור של הציבור החופשי לא קולטים את זה

השאלה היותר גדולה, היא למה רון חולדאי ואסף זמיר שמובילים את העיר, בחרו בכלל להכניס גורמים אנטי ציוניים ואנטי חילוניים לקואליציה? הם ממש ממש לא היו חייבים. בואו נסתכל על הרכב מועצת עיריית תל אביב-יפו" מתוך 31 נציגים, רק 4 חברי מועצה מגיעים מש"ס וסיעת מאמינים שמזוהה עם הימין המשיחי. רון חולדאי ממש לא היה צריך את הנציגים האלו כדי לייצר קואליציה יציבה שנהנית מרוב עצום, בלי לתת כוח לגורמים שמסיתים נגד חילונים, רוצים לפתוח לנו גרעינים תורניים בשכונה ושואפים לשנות את הציביון הליברלי של העיר.

אז את הסיפור עם ההופעה של הרב הקיצוני התורן הצלחנו למנוע. אבל כאשר תחומים מרכזיים בעיקר מופקרים לגורמים שעויינים את הציביון של העיר, יש לזה מחירים. כספים הולכים לשם. החלטות מתקבלות בתחום. בפועל, כל אחד מהגורמים האלו מרגיש חופשי לעשות כרצונו במועצת העיר ולקדם את האג׳נדה שלו, כשבפועל – אין בכלל צורך להכניס אותם לקואליציה.

כל זה לא קורה בחלל ריק. רק בשבועות האחרונים, נצפה אסף זמיר הולך לחבק את החבר'ה של חב״ד לכבוד חג הפסח, תנועה שבאתר האינטרנט שלה כתוב שהיא לא מקבלת את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ורוצה לכונן פה מדינת הלכה. ואני שואל את אסף זמיר, ששואף להיות ראש העיר הבא, כמו גם את רון חולדאי – האם אינכם מבינים מהם הכוחות שפועלים נגד הציבור שאתם מייצגים? למה לחבק אותם? למה לתת להם כוח? בקלות מדהימה חולדאי היה יכול לבנות קואליציה עם חברי מועצה שנמנים על הכוחות החילוניים והליברליים בעיר – מדוע בחר שלא לעשות זאת?

אנחנו מצויים בעידן של הכרעות. הפחד שלי ושל עוד אזרחים רבים, הוא ששלטון הליכוד בשילוב החרדים והימין המשיחי, ימשיך בביסוס מדינת ההלכה ושאנחנו נצטרך לעזוב. ללכת. הם לא רוצים אותנו כאן. במקרה הטוב הם רוצים לשנות אותנו, במקרה הרע הם מעדיפים שלא נהיה כאן, ואני פשוט לא מצליח להבין איך נציגי הציבור של הציבור החופשי לא קולטים את זה.

הם מתנהגים כאילו בבני ברק מזמינים אותי לדבר על אפשרות לחילון וגיוס לצבא, או כאילו בבית שמש העירייה מזמינה להטב"קים להרצות לקהל הרחב על בסיס שבועי. ממש לא. שם אין פלורליזם. כאן הם משתמשים בפלורליזם ובחופש הדעה כדי להרוס את המרחבים הליברליים מבפנים. בבחירות הקרובות, ובכלל בכל בחירות אפשריות, אני אנסה להסתכל מיהם נציגי הציבור שלנו שבכלל מבינים עם מה הם מתמודדים. יש פה קרב משמעותי בין שתי גישות: גישה אמונית-הלכתית, דתית-דיקטטורית, מול גישה חילונית-אזרחית-דמוקרטית. זו לא העת לנציגים הליברליים לתת כוח לנציגי הגישה האמונית.
>> נאור נרקיס הוא מוביל תנועת "חוזרים בתבונה" – התנועה לחילון החברה החרדית ברוח תנועת ההשכלה

• טור דעה
• חרדים
• ימין קיצוני
• עיריית תל אביב
• רון חולדאי

זה לא זמן טוב להיות יוצר ישראלי בעולם, ולמרות שחרם על יצירה ישראלית עדיין לא הוכרז רשמית בשום מקום, אפשר לסמן בהחלט סוג של חרם שקט מבחינת מספר היצירות הקולנועיות הישראליות שמתקבלות לפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם. אחרי יותר מעשור של הצלחות בקאן, ברלין, ונציה ופסטיבלים חשובים אחרים, נדמה שאחרי שנה של מלחמה הפופולריות שלנו לא בדיוק בשיאה. אבל יש יוצאים מן הכלל, והיוצא מן הכלל הוא ניר ברגמן, שסרטו החדש "פינק ליידי" התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע בטאלין. עוד יוצא מן הכלל הוא ערן ריקליס, שסרטו הבינלאומי "לקרוא את לוליטה בטהרן" התקבל לתחרות אף הוא. בנוסף, סרטה של מיכל כהן "תמיכה מלאה" ישתתף בתחרות הדוקו הרשמית של הפסטיבל.

>> מגיע לקפלן כל שבת. כמה שצריך. זאת העיר של ניר ברגמן
>> "הנה אנחנו" של ניר ברגמן ודנה אידיסיס ירחיב לכם את הלב

"פינק ליידי" הוא סרטו השישי של ברגמן (יחד עם התסריטאית מינדי ארליך), העוקב מנקודת מבט נשית אחר סיפורם של זוג חרדי צעיר הנאבק על אהבתו, תחת איומי סחיטה של כנופיה המטילה אימה על המגזר. הסרט מגולל בשילוב של הומור, כאב ואהבה את מאבקם, לאחר שהם מקבלים במעטפה לא מסומנת תצלומים של הבעל מנשק גבר אחר. בתפקיד הראשי מככבת נור פיבק ולצידה אורי בלופרב, כשאת הקאסט משלימות שרה פון שוורצה וגל מלכה בתפקידי משנה.

כזכור, סרטו הקודם והנהדר של ברגמן בכיכובו של שי אביבי, "הנה אנחנו", אותו יצר עם התסריטאית דנה אידיסיס ("ברלין בלוז") גרף ארבעה פרסי אופיר והתקבל ב-2020 למסלול הרשמי של פסטיבל קאן, אך באותה שנה בוטל הפסטיבל בגלל מגפת הקורונה העולמית. הסרט עלה בסופו של דבר בבתי הקולנוע בישראל רק בשנת 2022.

פסטיבל הקולנוע בטאלין, המוכר בעולם כ"Tallinn Black Nights Festival" (או בקיצור PÖFF) מתקיים השנה זו הפעם ה-28, ויציג במסגרת הרשמית של 18 סרטים מ-23 מדינות (ביניהם 11 בכורות עולמיות) שיתחרו על הפרס הגדול של הפסטיבל. בין הסרטים שיתחרו ב"פינק ליידי" אפשר למצוא גם את "לקרוא את לוליטה בטהרן", הפקה איטלקית-ישראלית (שזה אומר גם השקעה של קרן רבינוביץ, סרטי יונייטד, מפעל הפיס וקשת) בבימויו של ערן ריקליס המבוססת על הספר האוטוביוגרפי באותו שם ועוסקת במורה איראנית שאוספת קבוצת נשים ומלמדת אותה יצירות ספרות מערביות אסורות. בנוסף, במסלול הדוקו, ישתתף הסרט "תמיכה מלאה" העוסק בחנות החזיות היפואית האהובה "נועה", בבימויה של מיכל כהן ובהפקת כאן 11. הפסטיבל ייפתח ב-8.11 ויימשך עד ה-24.11. בהצלחה לכוחותינו.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• ניר ברגמן
• חרדים
• ערן ריקליס

את התמה המרכזית של "אנדרגראונד מאה שערים" דווקא מצאתי מקסימה ולא שגרתית. סדרת הרשת של התאגיד מספרת לנו על הרכב היפ הופ חיפאי ששמו היה "בלאדי ואדי" (שם אש) שחבריו חזרו בתשובה, והתמקמו בלב המעוז החרדי, שכונת מאה שערים. אותו הרכב מתואר במואר במסגרת הסדרה ככזה שניבאו לו הצלחה גדולה – הציעו להם הכל, וזה ערער אותם – ועל בסיס כך חברי ההרכב עשו את המעבר הקיצוני אל הצד האמוני. בהמשך הפרקים הם גם פוגשים את הראפר "טנק" (בגילומו של סאבלימינל), ששואף להחזיר את הלהקה להצלחה במתכונת החרדית הנוכחית.

>>הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

היפ הופ זה של כולם/ן. זה ז'אנר של ההווה, והוא חלק חשוב בתוך תרבות שמשתמשת במה שקיים (בעיקר בתחילת דרכה בשכונות השוליים של ניו יורק). ועל כן, אם מטרתה של הסדרה הזו היא לקיים סימביוזה בין ההיפ הופ לעולם הרוח והאמונה: אני אומר תביא. אני בעד. כי היפ הופ זה של כולם/ן. רק שבמקרה הספציפי של הסדרה המדוברת הזו, זה נעשה באופן מרושל ומגוחך.

מאיפה להתחיל? ראשית, בשביל מהלך נרטיבי משכנע שבו להקה כזו או אחרת מתוארת כהבטחה גדולה, צריך גם מוזיקה גדולה. משהו שיעיף ראשים. ומוזיקה כזו פשוט לא נמצאת בסדרה כלל, ובפרט המוזיקה שמזוהה עם הגלגול החרדי של הלהקה. מה שאנחנו מקבלים במקום זאת, זה שחקנים (מוכשרים ככל שיהיו) שנדרשו להיכנס לדמות של "ראפר" ו"חרדי", והפקות מוסיקליות שנשמעות כמו התוצאה הראשונית של חיפוש פרומפט ל"מוסיקת היפ הופ מגניבה" ב-CHAT GPT. אם הסדרה הזו על מוזיקה, היא לא יכולה להיות עד כדי כך לא מתאמצת, או לא מאתגרת, או גרוע מכך – סטריאוטיפית.

בעצם רגע, ככה בהכרח מציגים את תרבות ההיפ הופ על המסך הישראלי כבר מעל לשני עשורים. ולפעמים, מחוסר התמצאות בתרבות או מזיהוי הזדמנות של מניעים כלכליים, יש כאלו המשתפים פעולה עם הרידוד. עכשיו זה ההיפ הופ, ומחר זה בסדרה חדשה שעושה את אותו ניכוס ורדוקציה לתרבות. בנוסף, ייתכן שיש בו גם סטריאוטיפיזציה לעולם ולתרבות החרדית. וזה משונה שזה בא דווקא מכיוון של יוצר קולנוע וטלוויזיה בעל תשובה. כך אתה רוצה להציג את המגזר שאתה רואה עצמך חלק ממנו?

עם כל המרחב החרדי ש"אנדרגראונד" מבקשת לתאר לנו באופן לא מאפיין, היא ממשיכה את הקו המוכר של אותו הייצוג המוגחך של ההיפ הופ בארץ, דרך אותן הדמויות עם הכובע ההפוך שעושות "יו יו מאן" בשילוב תנועות ידיים. והפעם להבדיל, זו אותה גברת בשינוי אדרת: האאוטפיט הממוסחר שיובא מארצות הברית, מוחלף במשהו קרוב יותר – אאוטפיט חרדי. וכמיטב המסורת, היא משתמשת בנטייה המבאסת של התרבות הישראלית העכשווית – שימוש בהיפ הופ כתרבות מוסיקלית צעירה, קומוניקטיבית ובעלת יכולת ביקורתית על המציאות, אבל בתור קוריוז ששמו עליו רסן.

ההרכב החרדי בסדרה נצפה כשהוא מופיע במקלט באופן דיסקרטי לקהל צעיר ומצומצם. כלומר, שהפעילות שלו נעשית במחתרת, וזה קונספט נהדר עם פוטנציאל גדול. הם יכלו להיות כמו טרובדורים מקומיים, שמבטאים כלפיי החוץ את הקשיים וההווי של האוכלוסייה שבתוכה הם חיים. ממש כמו בנקודה מסוימת במהלך ימי ראשית ההיפ הופ, או בשכונות בבריטניה שבהן הקושי מנותב דרך הדריל. אך במנוגד לכך, תוכן השירים של ההרכב הוא עם קו פרו-אמוני מובהק, ומדבר לרוב על הרצון להתקרב ליהדות. זה תוכן שמתקשר עם הקהל שלהם? זה מתקשר איתי כחילוני באופן סמוי? אני אמור לחזור בתשובה או להיבהל מחילונים?

שאלות אלו מצטרפות לעוד כמה שאלות חשובות על הסדרה: האם סאבלימינל הוא באמת האיש הנכון ללהק לסדרה על היפ הופ בירושלים? ולמה ראפרים ירושלמים – אפילו חרדים, על פי הסדרה – צריכים לעלות להופיע בתל אביב בשביל שבכלל תהיה האפשרות שמישהו ישים אליהם לב? הרבה סימני שאלה שכאמור, תמיד עולים כשמכניסים את ההיפ הופ לתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים בישראל. אבל אותי מעניין העתיד הפרקטי: איך עושים שהיפ הופ ותוכן מסחרי לצפייה יפסיקו לריב ביניהם? איך מביאים פה בארץ את הלכלוך ה-"8 מיילי" הזה שמוטמע עמוקות בדי אן איי של ההיפ הופ? איך לוכדים באופן האופטימלי את ההיפ הופ ואז מציגים אותו על המסך, כדי שמישהו כמוני, שאוהב היפ הופ ממש כמו את אח שלי הגדול, יתגאה בו?
תומי רותם פועלתחת השם שירוטוכראפר ומפיק מזה שנים רבות, שכן ינק את הסגנון מאביו חן רותם, אחד הראפרים הראשונים בישראל. הוא גר ופועל בירושלים, ומעצב ומלחין פסי קול למסך

• המסך
• כאן
• דיגיטל
• חרדים
• מאה שערים
• סאבלימינל

בשנים האחרונות נעשים בישראל יותר ויותר סרטים על הקהילה החרדית, שבמשך שנים רבות היתה חתומה בפני צופי הקולנוע. חלקם נוצרים על ידי חוזרים בתשובה או חרדים לשעבר, שמביאים ליצירותיהם אותנטיות של שפה והתנהגות.

>> בקיץ הוא הוכתר כסרט הישראלי הטוב של השנה. הפרס הזה מוצדק מאוד
>> לבד שבתות וחגים: "הפילגש" מוצאת הומור בין הדמעות והאבל

לצד סרטים אומנותיים כמו "תיקון" של אבישי סיון, "ההר" של יעל קיים ו"חופשת קיץ" של דוד וולך, שצוללים אל תוך שאלות של אמונה בשפה קולנועית מאתגרת, לא מעט סרטים יוצקים את התכנים (הביקורתיים) לתוך תבניות ז'אנריות של קולנוע מיינסטרים: "בחורים טובים" של ארז תדמור עסק בגזענות בעולם השידוכים באמצעות קומדיית בורקס (וזכה להצלחה כה גדולה שעכשיו תדמור מצלם סרט המשך), ו"המשגיחים" של מני יעיש בחן את פעולתם האלימה של משגיחי צניעות (בעיני עצמם) בסרט אקשן סטייל ז'אן-קלוד ואן דאם.

אפשר לומר ש"בית" של בני פרדמן הוא סוג של סרט מאפיה, אף שאינו מספר על עלייתו ונפילתו של גנגסטר, אלא על עלייתו ונפילתו של בעל חנות מחשבים שהוא הקורבן של ארגון פשע. תחת השם הזך "ועד גאולה", אותו ארגון פועל בשיטות המוכרות מסרטי גנגסטרים אמריקאים – גביית דמי פרוטקשן מעסקים וריסוק חייו של האזרח הישר, שבסך הכל מנסה להתפרנס בכבוד. המשטרה, כמובן, לא מתפקדת. משום שהסרט מתרחש בשכונה חרדית בירושלים, הבריונים אינם נראים כטוני סופרנו אלא כרבנים ארוכי זקנים – הם גם מספרים לעצמם שהם עושים מה שהם עושים בשם אלוהים. אבל רפרנסים ויזואליים לסרטי פשע אמריקאים רומזים למקור ההשראה הקולנועי, שהולבש על סיפורו האישי של הבמאי, המוגש לצופים כסרט מיינסטרים.

לפני כעשרים שנה פרדמן היה תלמיד ישיבה שהתחתן בשידוך עם בת של ראש כולל מכובד. הציפיה ממנו היתה שימשיך ללמוד וייתן לאשתו ולהוריה לפרנס אותו, אבל הוא רצה דברים אחרים. היום פרדמן הוא במאי חילוני, שמאחוריו המיני-סדרה "חשודה" (עם מלי לוי ודרור קרן) שאותה הוא כתב וביים. רעייתו, כמו שסיפר בפרמיירה של הסרט, היא עדיין חרדית ואיכשהו זה עובד. אך "בית" אינו מספר את סיפור יציאתו מהדת והפיכתו לקולנוען, אלא מתמקד באירועים שהובילו לכך.

בן דמותו של פרדמן בסרט הוא יאיר קפלן (רועי ניק מהסדרה "נורמלי") תלמיד ישיבה שדעתו מוסחת, והוא מחליט לעזוב את הלימודים ולהקים חנות מחשבים בלב שכונת גאולה. אלא שאז הוא מגלה שלא רק את אשתו נאווה (ירדן תוסיה-כהן) הוא צריך לשכנע (הוא מבטיח שיקדיש להקמת החנות חודשים ספורים ואז יחזור לישיבה), אלא הוא זקוק גם לאישור של ועד גאולה.בראש הוועד עומד איש רב כוח בשם אברום דוידוביץ' (דרור קרן, שגם היה שותף לכתיבת התסריט) שמבהיר לו שעליו לשלם שכר חודשי גבוה ל"משגיח" שיקפיד שהוא ימכור רק מחשבים וכלי אלקטרוניקה "כשרים" – כלומר בלי חיבור לאינטרנט שעלול לפתוח את עיני החרדים לעולם הגדול שסביבם.

יאיר מרכין ראש ומשלם את דמי החסות, והביזנס עולה כפורח. הבעיות מתחילות כשיאיר מחליט להעביר את החנות מחור בקיר למרחב מרווח בכיכר השבת, ולמכור שם גם נגני מוזיקה (MP3). אלה זוכים לפופולאריות אך אינם נושאים חן בעיניהם של דוידוביץ' והמשגיח האגרסיבי (ניב מג'ר) – מעין גרסה מזוקנת של ויטו וסוני קורלאונה. כשהאלימות מתחילה, יאיר פונה לשוטר (נבו קמחי), אך הוא מנפנף אותו. "כל השכונה הזאת חומר נפץ. אל תדליק לי אותה בגלל החנות שלך", אומר השוטר במה שנשמע כהדהוד למשפט המפורסם שמסיים את הפילם נואר של רומן פולנסקי – "תשכח מזה ג'ייק, זאת צ'יינטאון".

"בית" הוא השם של חנות המחשבים, וגם התמה הדרמטית המרכזית. גיבור הסרט אמנם נשאר חרדי (אף שהוא מחליף חולצה וקונה לאשתו שמלה אדומה צמודה) אך שאיפותיו אינן תואמות את הציפיות של רעייתו ושל בני משפחתה. הסרט נע בין הסיפור של החנות לבין הסיפור של המשפחה, ומראה כיצד יאיר הולך עם הראש בקיר וכמעט מאבד את שתיהן באותו ערב (תבנית מלודרמטית קצת משומשת מדי). בשלב מסוים ההתמקדות בחנות נראית כבעיה לא רק של יאיר אלא גם של הסרט, כי סיפור האהבההלא פשוטבינו ובין אשתו מעניין ונוגע יותר.יש גם נקודות שבהן החיבור בין שני הסיפורים רעוע, בעיקר בסצנה שבה נאווה מגיעה לבקר בחנות החדשה, ויאיר אומר לה "בלעדייך לא היינו מגיעים לזה". עד אותו רגע היא נשארה מנוכרת לעסקי המחשבים ולכן החיווי הזה נשמע מנותק ומלאכותי.

ב-2023 "בית" היה מועמד לתשע פרסי אופיר, בהם לסרט, לתסריט ולבימוי הטובים ביותר. שתיים מהמועמדויות תורגמו לפרסים לשחקנים רועי ניק ודרור קרן. שניהם מצוינים, וכמותם גם כל שאר השחקנים (אסתי קוסוביצקי מצחיקה בתפקיד אמה של נאווה). גם עופר אלדובי שצילם במסך רחב ובתאורה סוגסטיבית עשה עבודה מרשימה, ותרם רבות לאווירה וליופי החזותי של הסרט. על הרלוונטיות של "בית" בימים אלה ממש (יש גם סצנה של הפגנה המונית של חרדים נגד כל שינוי בדרכי חייהם) אין צורך להרחיב – הוא תמיד רלוונטי.
3.5 כוכבים
בימוי: בני פרדמן. עם רועי ניק, דרור קרן, ירדן תוסיה-כהן. ישראל 2023, 111 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• חרדים
• מאפיה

ביום חמישי הקרוב (24.8, 20:30) תתקיים צעדת מחאה המונית של תנועות ההתנגדות אל תוך בני ברק, במחאה על ניסיון המחיקה המתמשך של נשים בישראל ורוח גבית מפוליטיקאים לפגיעה בזכויותיהן ("הדרת נשים" הוא מונח מכובס, תדחפו אותו למייבש) מטעם ממשלת העבריינים של נתניהו.

בתקשורת החרדית התפרסמו בימים האחרונים ידיעות לפיהן המשטרה תאסור על קיום האירוע מחשש לעימותים, אך אתמול (שני) לעת ערב התקבל האישור המשטרתי לצעדה. יש עם האישור הזה רק בעיה אחת: מתווה הצעדה שהוגש בידי יוזמות המחאה לא אושר, ותחתיו קבעה המשטרה מתווה חלופי שכלל אינו עובר ברחובות המרכזיים של בני ברק אלא בגבולותיה של העיר החרדית עם פרדס כץ ורמת גן.

על פי המתווה שאישרה המשטרה, הצעדה תתחיל מדרך ששת הימים (קניון איילון) ותמשיך משם אל רחוב מבצע קדש באזור התעשייה של בני ברק, והלאה אל רחוב ז'בוטינסקי ורחוב מצדה ליד מגדלי בסר, שם תוקם גם בימת נאומים. בפרסומים לגבי אישור המתווה נטען כי הצעדה תעבור בלב בני ברק, אך מי שמכירים אפילו מעט את העיר השכנה לתל אביב יודעים כי לא מדובר ברחובות מרכזיים ומשמעותיים מבחינת האוכלוסיה החרדית שמתגוררת בה, כך שבפועל נדחקה ההפגנה אל הספסל האחורי של העיר.

יוזמת צעדת הנשים בבני ברק זכתה לביקורת גם מכיוון נשים חילוניות בולטות: "להפגין נגד ציבור שלם, נגד עיר שלמה, גברים נשים וטף, זו לא הדרך. זה לא נכון ערכית, ובכלל לא בטוח שמשרת את המאבק, שחשוב בימים אלה יותר מתמיד", כתבה תמר איש שלום בטוויטר וזכתה לתגובות חריפות מצד תומכי המחאה ("הייתה אתמול צעדת נשים בתל אביב. שמעת עליה? מישהו סיקר?").

מארגנות הצעדה הבהירו כי המחאה פונה אל ההנהגה החרדית ומבקשת להידבר עם הציבור החרדי. בחודש מרץ ובחודש מאי התקיימו צעדות מחאה נגד ההפיכה המשטרית אל תוך בני ברק, ובניגוד לחששות המוקדמים להתנגשויות אלימות, הפכו שתיהן לאירועים מרגשים למדי של הידברות, דיאלוג והסברה.

ממארגנות ההפגנה נמסר: "לא שותקות יותר על השתמטות, לא שותקות על שליחת הבנות שלנו אחורה באוטובוסים, לא שותקות על שוביניזם והדרת נשים ממוקדי הכוח. בטוב, בנחישות ובהרבה סולידריות נשית אנחנו אומרות להנהגה החרדית ולממשלה: עד כאן. אנחנו פה".

• מחאת הדמוקרטיה
• בני ברק
• שוויון
• אפליה
• חרדים