ישנם שני סוגים של אנשים בעולם הזה: אלה שיושבים וממתינים בסבלנות לרדת מהמטוס בצורה רגועה ומסודרת אחרי הנחיתה, ואלה שקמים על רגליהם ומתחילים להוריד את המזוודות שלהם מהתאים העליונים ברגע שהמטוס נוגע בקרקע. וכן, מתברר שלא רק ישראלים עושים את זה. את התמונות הקשות אתם מכירים: עשרות נוסעים קמים מכסאותיהם טרם זמנם, חוסמים את המעברים ומייצרים כאוס בעוד צוות האוויר הנואש מנסה להזכיר בתקיפות שמותר לקום מהכיסא רק אחרי שהמטוס הגיע לעצירה מלאה והשלט המורה להישאר ישובים וחגורים כבה. צחוקים? עוד מעט כבר לא.

>> יצאנו אט: 12 עגלות הקפה ששוות נסיעה (קצרה) מחוץ לתל אביב
>> הצפון הטעים: סיורים קולינריים למתקדמים בחיפה, עכו, ירכא ועוד

אם אתם נמנים על הקטגוריה השנייה של הנוסעים, ומאמינים שצוות המטוס סתם מבקש מכם להמשיך לשבת כדי שיהיה לו על מה לנג'ס, ייתכן שבקרוב תקבלו קנס על ההתנהגות הזאת שיגרום לכם לחשוב על העניין שוב. פורצת הדרך היא דווקא טורקיה, שם פרסמה בסוף השבוע רשות התעופה האזרחית הטורקית תקנות חדשות המטילות קנסות על נוסעים שקמים לפני ששלט חגורת הבטיחות כבה.

כן, הבנתם נכון – לא עוד קרבות שליטה על המעבר במטוס, לא עוד קריאות ייאוש מתא הטייס, לא עוד נוסעים שחושבים שלקחת ראשונים את התיק מתא המטען שמעל למושב באמת נותן להם איזשהו פור ולא סתם מייצר כאוס. בטורקיה הסבירו שהמדיניות נועדה למנוע מצוות הדיילים להתיש את עצמו, לשפר את בטיחות הנוסעים ולהסדיר את ההתנהלות במהלך ההגעה לטרמינל, זאת לאחר שבטורקיה – כמו בישראל – מתעלמים נוסעים רבים מההנחיות עם הנחיתה.

חברת התעופה הלאומית של טורקיה, Turkish Airlines, שטסה ל-131 מדינות שונות (יותר מכל מפעיל אחר בעולם) תהיה הראשונה ליישם את הכלל החדש, אך הוא חל על כל חברות התעופה שמפעילות טיסות לטורקיה וממנה. בטיסות של החברה כבר מושמעת הודעה אוטומטית לאחר נחיתת הטיסה שאימצה טון נוקשה יותר ונוסעים שימשיכו להתעלם ממנה עשויים להידרש לשלם קנס של כ-250 שקלים. בהתחשב בכך שאף אחד מאיתנו לא מתכוון לבקר בטורקיה בקרוב, יש לקוות שגם ברשות התעופה שלנו ימצאו דרך לאמץ את הרעיון. ועד שזה יקרה נצא מכאן בקריאה נרגשת: באמאש'כם, שבו עד פתיחת הדלתות, מה יש לכם.

• הבועה
• טיסות
• חופשה בחו"ל
• טורקיה
• שדה תעופה

רוב הסרטים על מורים מתחלקים בין שני סוגים – סיפורים מעוררי השראה על מורים מסורים בבתי ספר מאתגרים, שמצליחים לסחוף את תלמידיהם להישגים לא צפויים ("סיכון מחושב", "רדיקלי"), או סיפורים על מורים מתוסכלים וחסרי מוטיבציה שמפגש כפוי עם תלמידים מצית בהם מחדש את הגחל שכמעט כבה ("לונאנה: יש יאק בכיתה", "נשארים לחג"). יש גם סיפורים על מורים עם כוונות טובות שמסתבכים עם אחד התלמידים (הסרט הגרמני "חדר מורים" שיעלה בקרוב). "על עשבים יבשים" של נורי בילגה ג'יילן, שאותו כתב כמו תמיד עם אשתו אברו ג'יילן, אינו תואם אף אחת מהתבניות האלה. זה חלק ממה שהופך אותו לעמוק ומרתק, אך גם מעורר בצופים תהיות לא פתורות.

>> תשכחו מעוד "מסכנים שכאלה": יורגוס לנתימוס חזר לשנוא בני אדם

ג'יילן הטורקי נחשב מזה כעשרים שנה לאחד הבמאים הגדולים בעולם. כמה מסרטיו זכו בפרסים חשובים בפסטיבל קאן, כולל דקל הזהב שהוענק ל"שנת חורף" ב-2014. גם "עשבים יבשים" יצא מהפסטיבל עם פרס בולט – מרווה דיזדר הוכתרה כשחקנית הטובה ביותר על הופעתה הנהדרת כמורה שאיבדה את רגלה בפיגוע טרור (הרגל הקטועה היא אפקט דיגיטלי משכנע ביותר). דיזדר מגלמת את נוריי, אקטיביסטית פוליטית שבעקבות הפיגוע חזרה מאנקרה לבית הוריה במזרח אנטוליה, ומלמדת בבית ספר מקומי. נוריי היא מסוג המורים המסורים שבדרך כלל מובילים סרטים. אבל לא הפעם.

"על עשבים יבשים" מתמקד דווקא בסאמט (דניס ג'לילואו), מורה לציור ששובץ ללמד בבית ספר בכפר נידח, והוא מת לברוח משם ולחזור לאיסטנבול. בהתחלה הוא מצטייר כאיש ידידותי ונבון, אך ככל שהסרט מתקדם סאמט נחשף כאדם מתוסכל, מתנשא, קנאי, בוגדני ומורה גרוע (באחד השיעורים הוא מדביק ללוח תצלום קטן ואומר לתלמידים להעתיק אותו, למרות שממקום מושבם הם לא יכולים לראות מה יש בו). למה שנרצה לבלות שלוש וחצי שעות עם אדם כזה? משום שהסרט חכם ועמוק ומרהיב עין (ג'יילן היה צלם סטילס לפני שהחל לביים, וזה ניכר בכל פריים), ומשום שסאמט הוא בן אנוש שלם ומורכב.

וטרינר מקומי מספר לו שהציל את הכלב של מישהו, ואותו מישהו הרג בתמורה שתי פרות שלו. "למה?" שואל סאמט. "כי הוא בן אנוש", עונה הווטרינר, והסיפור הקטן הזה משמש כאחד המפתחות של הסרט, העוסק בתמות גדולות שעניינן איך אנחנו בוחרים לחיות את החיים שלנו. האם לצאת להפגין נגד הממשל, גם במחיר היתקלות באלימות, או להישאר בבית ולקטר בחמיצות? זאת אינה פרפרזה על מה שקורה כרגע בישראל – זאת תמצית אחת השיחות המרכזיות בסרט, שבסופה הדוברים מגיעים למיטה.

יש להוסיף שסאמט מוקף אנשים שמעוררים את הזדהות הצופים, בעיקר המורה נוריי, התלמידה סווים (אצ'ה באג'י המהממת) ותלמידה נוספת שסאמט אפילו אינו מזהה (עוד ביטוי להיותו מורה גרוע), שנותנת את נעליה החדשות לאחותה הקטנה. הרגע הקטן והיפה הזה מותיר עקבות סימבוליים בשלג המכסה את העשבים היבשים שבשם הסרט – מעשים טובים מותירים עקבות, אפילו אם סאמט הציני מתכחש לכך. סווים בת ה-14 היא התלמידה המועדפת על סאמט, וזה מתבטא גם בכך שהוא מביא לה מראה קטנה כמתנה, ומניח ידו על כתפה. סווים ככל הנראה מפתחת קראש על המורה, ונפגעת מאוד כשהוא משקר ומסרב להחזיר לה מכתב אהבה שכתבה (בכיתי יחד איתה). אפשר להניח מי הנמען, אך המכתב אינו נחשף לעיני הצופים, וזה מעורר תהיה מה עוד הסרט לא מראה לנו.

בעקבות הסצנה המסעירה בחדר המורה, סווים וחברתה מתלוננות על סאמט, ועל מורה נוסף בשם קינאן, שהם מתנהגים איתן באופן לא ראוי. סאמט ממהר להכחיש ונראה שהמערכת עומדת לצידו. בסרטים אחרים תלונה כזאת היתה מתניעה את הדרמה המרכזית ואולי מעוררת את המורה לעשות בחינה עצמית, אבל כאן היא ממוסמסת והפוקוס עובר ליחסים בין סאמט ונוריי. הם נפגשים בבליינד דייט ובהתחלה היא לא ממש מעניינת אותו כי הוא עם הפנים לאיסטנבול. לכן הוא מציע לקינאן, החתיך והנלהב ממנו, להיפגש איתה. השלושה נפגשים לתה, ולא אמשיך לספר מה קורה ביניהם. אציין רק שסאמט שוב אינו מציג מודל ראוי לחיקוי. ומה לגבי התלונה על ההטרדה? איזה מסר עולה מחוסר פתרונה המתסכל?

זה מבלבל, ואף מטריד, כי סאמט הוא היחידי שזוכה לווייס אובר, ומסכם את הסרט כמו היה המספר בגוף ראשון של רומן, המשתף את הקוראים עם התרשמויותיו הפיוטיות לגבי החיים, ולגבי היותנו כעשבים יבשים. הוא גם היחידי שברגע מסוים מציץ אל מאחורי הקלעים של הסרט וחודר לטריטוריה של הבמאי. האם זה אומר לנו שהבמאי מדבר דרכו, ומסמן לנו לקבל את נקודת מבטו? זה נתון לפרשנות, אך אני רוצה להאמין שהסרט מתבונן מעבר לכתפו של הגיבור, שעוצב כדמות כה בעייתית. מה גם שסווים זוכה לקלוז אפ הכי מהמם בסרט כולו, ונראה שהיא מתבוננת לעבר הצופים.

חלקים נרחבים מהסרט מתרחשים בחוץ על רקע נופים מושלגים. הדיאלוגים תמיד מפורטים ומעניינים, גם בתמות שהם מעלים וגם באופן שהם מאירים את הדמויות. אני לא מספיק מכירה את המתחים החברתיים והפוליטיים בטורקיה שנראה שהסרט רומז להם, אך הוא עשיר בניואנסים ובמורכבות אנושית גם ללא הבנת הרובד הפוליטי, והוא צובר בהדרגה רוחב נשימה אפי. תורם לכך הביקור בסוף הסרט בהר נמרוט, אתר ארכיאולוגי שבו נמצאים מקדש וקבר מלכותי, שהוקמו על ידי אנטיוכוס הראשון תאוס לפני יותר מאלפיים שנה.

בנאום התודה של דיזדאר בפסטיבל קאן היא הקדישה את הפרס ל"כל האחיות שלי ש… נוקטות בפעולה כדי לחזק את מאבקן של נשים, שמסכנות הכל ולא מוותרות על תקווה ויהי מה… מחכות לחוות את הימים הטובים המגיעים להן בטורקיה". הנאום, שעורר מהומת עולם במולדתה, תואם את דמותה בסרט. נראה שכמו בסרטים האקזיסטנציאליסטיים של מיקלאנג'לו אנטוניוני, שג'יילן אימץ את שפתם הקולנועית, הנשים ב"על עשבים יבשים" בוגרות ומודעות יותר מהגברים. אותו קלוז אפ שהזכרתי למעלה משאיר אותנו עם השאלה איזו אישה תגדל סווים להיות.

4.5 כוכבים
About Dry Grasses בימוי: נורי בילגה ג'יילן. טורקיה 2023, 197 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• טורקיה
• קולנוע זר

ממש מתחת לאף שלנו, כך מסתבר, המוסד הטורקי האהוב מוטפאק החליף ידיים בשנה שעברה. אם לא הרגשתם בשינוי בטעם, כנראה שזה כי המתכונים, חומרי הגלם ומוצאו הטוריקי של הבעלים החדש נשמרו. אבל משפחת אולגון, שהיו הבעלים המקוריים של הדונרייה המושלמת מסלמה, כבר לא מחזיקים בבעלותה. אבל החשק לבשר טורקי טוב נשאר במשפחה, ונראה שעכשיו אנחנו זוכים לקבל את מה שאמורה להיות – אולי רק בדמיון שלנו – מוטפאק 2.0: הדור הבא.

>>השפית לילך רווה משנה מקום, משנה מזל, ומה זה משנה מה המגדר שלה

את מוטפאק הקימו קיה וג'אן אולגון, אב ובן (בהתאמה), שניהלו והפעילו את הדוכן/מסעדה במשך כ-5 שנים. כאשר קיה האב החליט לשוב לטורקיה, ג׳אן העדיף להקדיש יותר זמן לחיי המשפחה, בין היתר כי העבודה במוטפאק מאומצת. שנה לאחר המכירה, והאהבה למטבח חזרה לדגדג באצבעות, וג'אן החליט לפתוח מקום טורקי חדש, עם אותה גישה משפחתית שעבדה גם במוטפאק.

ניבו, הקרוי על שם ניב, בנו של ג׳אן, נפתחה בימים אלה בפלורנטין. מדובר במסעדת גריל טורקית, עם טוויסט מזן "הכל נשאר במשפחה". במטבח ליד ג'אן תמצאו את אחותו סלין (גם היא פנים מוכרות ללקוחות מוטפאק), כשאשתו אורטל אמונה על הניהול השוטף, וההורים משגיחים על המתרחש מטורקיה. ״מאוד חשוב לי שהכל יישאר במשפחה״, מספר לנו ג׳אן, ״זה גם מאפשר לי לתמחר באופן הוגן, ולהשתמש בחומרי גלם איכותיים, שעל זה אני לא מתפשר״.

אז אמנם את הדונר והאיסקנדר המופלא של מוטפאק לא תמצאו כאן, אבל הפתעות אחרות בהחלט, ובראשון קבב טורקי מופלא. כשנכנסים לניבו הניקיון הבוהק בולט לעין, וזה בהחלט מעורר תיאבון, שמגיע לשיאו ברגע שרואים את ג'אן במקומו הטבעי – על יד הפלאנצ'ה, חותך, מטגן, צולה, מנפנף, מחלק הוראות בטורקית, ומתבל ביד מיומנת תוך כדי המלצות לסועדים על מה הכי כדאי לשלב במנה.

מנת הדגל של ניבו היא, כאמור, קבב טלה איכותי ומתובל כהלכה, שמוגש על יוגורט עשיר וחמצמץ. מידת עשייה מדויקת, תיבול ייחודי וביס חלומי שמשתלב נפלא עם היוגורט, והרבה אופציות להזמין בצלחת (65 ש"ח) עם שתי תוספות לבחירה, או באחד מהפחמימות הטריות (פיתה 50 ש"ח, בגט 45 ש"ח, לאפה 47 ש"ח), כולן נאפות במקום. עוד בתפריט תמצאו סטייק אנטריקוט מבשר מובחר (48 ש"ח בפיתה), שניצל ביתי או חזה עוף במרינדה (38 ש"ח לפיתה), פרגית עסיסית על הגריל (40 ש"ח לפיתה) – גם הם זמינים בצלחת, בגט או לאפה לבחירתכם.

טוויסט מעניין נוסף תמצאו בצ'יפס, אותו ג'אן חותך ומטגן ממש במקום, ומוסיף אליו מתערובת התבלינים הסודית. התוצאה היא צ׳יפס פריך, טרי וחמים, עם אקס פקטור מסקרן שנוצר בעקבות התיבול. לא רצינו להפסיק לאכול ממנו, וכך גם אתם.לטורקיה כבר לא בטוח שנטוס בקרוב, אז אז מזל שעם מקום כזה, זה כמעט מרגיש שאנחנו לא צריכים. ג'אן כבר יסדר אותנו.
ניבו, ויטל 2. פתוח בימים א'-ה' בין 11:00-21:00, שישי ושבת סגור

• אוכלים שותים
• מוטפאק
• אוכל טורקי
• טורקיה
• קבב
• אוכל רחוב

תראו, אנחנו לא מתים על חרם תרבותי. קודם כל, מה אנחנו, בכיתה ג'? שנית, אם הממשל הטורקי מטומטם, זה לא אומר שהציבור ו/או היוצרים מטומטמים, ובדיוק כמו שלא היינו רוצים שיחרימו אותנו בגלל ביבי, לא מגיע לסדרות טורקיות להיפגע. ובכל זאת, מודים שאחרי התקופה האחרונה הופתענו לגלות את המותחן הטורקי "קוּבּרא" מככב ברשימת עשרת הלהיטים הגדולים בישראל של נטפליקס. הופתענו, אבל לא בהכרח התאכזבנו.

>>סוף העולם לייב: לכולם יש סיבה טובה להשתיק את "דו"ח רולניק"

"קוּבּרא", אם כן, היא סדרה מז'אנר הפראנויות טכנולוגיה א-לה "מיסטר רובוט". גוקן הוא בסך הכל מכונאי, שסתם ככה ביום אחד מתחיל לקבל הודעות מדמות בשם קוּבּרא, שהיא אולי ואולי לא אלוהים עצמו. או כמו שהטורקים קוראים לו, אולוהום. סתם, סליחה נו, ברור שזה אללה. גוקן כמובן הופך לדמות מרכזית בסביבתו, ומושך לכיוונו אנשים רבים – חלקם מאמינים שמתאספים סביבו, חלקם אויבים שרואים כוח וצריכים לשלוט עליו.

אולי חשוב להדגיש כשמדברים על טורקיה, שלא מדובר באופרת סבון. זו סדרה רצינית שצוללת לשאלות כמעט פילוסופיות ובהחלט מעניינות, ומטפלת בהן – לפתוח על פי ההתחלה – בכובד ראש, במקביל לאנרגיה סוחפת. הטריילר גם מעיד שנראות הסדרה מעניינת מאוד, ולעזאזל עכשיו אנחנו קצת רוצים לנסוע לטורקיה כל זה באמת יפה. עזבו, במקום זה פשוט נזמין דונר נצפה בבינג' של זה, יא אולוהום.
"קוּבּרא",עכשיו בנטפליקס, 8 פרקים

• מה רואים הלילה
• המסך
• טורקיה

בפעם האחרונה שרעידת אדמה חזקה פקדה את טורקיה, הייתי בת 17. בבית שלי באיסטנבול, עיר הולדתי, הרצפה כמו פערה את פיה והתקרה איימה לקרוס. יצאתי החוצה כשבגדים תחתונים בלבד לגופי. זו הייתה חוויה טראומטית, אבל בדיעבד גם מצחיקה. והיה לי הרבה מזל.

ל-850 אלף תורכים אחרים היה פחות מזל בחודש שעבר, כשרצף רעידות אדמה פקד את מחוז הטאי. הם חיים באוהלים כרגע, אם בכלל – יותר מ-50 אלף מתוכם קיפחו את חייהם. בזמן הרעידה הקטלנית הזו הייתי בביתי ביפו, בה אני חיה ב-13 השנים האחרונות, ובה הקמתי את משפחתי. הילדים שלי ישנו בבטחה במיטותיהם בזמן שאינספור ילדים אחרים איבדו את בתיהם. לא יכולתי לעמוד מנגד.

אני אמנית. אפשר לומר שההחלטה שלי ליזום ולאצור תערוכת התרמה לנפגעי רעידות ההתרמה בטורקיה בכולי עלמא (המתקיימת עד היום, ה-15.3) הייתה מעשה של צדקה. זו דרך אחת להסתכל על זה. אבל האמת היא שזו הייתה דרכי לתעל את הייאוש והדיכאון שתקפו אותי, את הטראומה שצפה.

בשנים האחרונות העבודות שלי עוסקות בזהות מגדרית ובמשמעות של היותי אישה במזרח התיכון, ולכן, באופן טבעי, חברתי לנשים, אמניות עם זיקה לטורקיה שחלקן חברות קרובות שלי: המאיירות רייסי קמחי ואאידה בכר, הצלמת מיכל ברץ קורן והקרמיקאית מלאני הקימוגלו. בתוך כשבועיים הרמנו יחד תערוכת מכירה מגוונת, שכל ההכנסות ממנה קודש לעמותות הפועלות כרגע המחוז הטאי בטורקיה. מחירי העבודות נעים בין 60 שקל (לפרינט) לכמה אלפי שקלים (לציורי קנבס בגודל בינוני).

זו התארגנות ספונטנית, אד הוקית במונחים של עולם האמנות, ובכל זאת, נדמה לי שהצלחנו לייצר שפה משותפת בין העבודות ולספר באמצעותן סיפור קוהרנטי. איכשהו, בדרך קסם, האיורים הצבעוניים ורבי הקסם של רייזי, הצילומים האציליים, שניחנו ביופי אפל, של מיכל, והאלגנטיות של עבודות הקרמיקה של מלאני, דרים בטבעיות זה לצד זה, כאילו היו שם מאז ומעולם.

בשיאה של הפתיחה ביום ראשון האחרון, עצרתי לרגע להתבונן בעשרות האנשים שהגיעו אליה, ולא יכולתי שלא להתפעם – שוב – מכוחה של אמנות לחבר בין אנשים, להפיח תקווה ולעורר סולידאריות. תושבי מחוז הטאי זקוקים לכל עזרה שתוכלו להגיש להם. אפשר לתרום להם ישירות דרך הלינק הבא:ahbap.org. ואם אתם בסביבה, אפשר גם לבוא לתערוכה, לרכוש עבודה, לשתות משהו ולדבר. לזכור שרעידת אדמה יכולה להסתיים בריצה בבגדים תחתונים לרחוב, וגם באופן טרגי. לנצור כל רגע בחיים.

תערוכה לתמיכה בנפגעי רעידת האדמה בטורקיה, 15.3 בכולי עלמא (מקווה ישראל 10) החל מ-21:00. בואו לתרום ולקבל אמנות בחזרה

• אמנות
• ❤ תרבות
• תרומה
• טורקיה
• כולי עלמא