תל אביב-יפו השתנתה בשנים האחרונות. צמחה כאן תרבות מסעדות ואוכל רחוב ברמה עולמית, התפתחו מרחבים ציבוריים כמו כיכר הבימה ופארק המסילה, וצצו גורדי שחקים כמו פטריות אחרי הגשם. דבר משמעותי נוסף שלא ניתן לפספס בנוף האורבני לאחרונה הוא שינויי התשתית המסיביים שנעשים ברחובות העיר. חלק משינויים אלה מתבצעים כחלק מעבודות הרכבת הקלה והבינוי, שמסבים אי נחת רב לתושביה. באותה ההזדמנות, עיריית תל אביב מבצעת מתיחות פנים לרחובות העיר ומעצבת אותם מחדש.

אלמנט חשוב ומבורך שנוסף לתוואי הרחוב המחודש הם נתיבי האופניים המתרבים, שנועדו לתת מרחב בטוח לרוכבי האופנים והקורקינטים החשמליים. ולא פחות חשוב: החזרת המדרכות להולכי הרגל, שסובלים מנסיעת הרוכבים על מדרכות העיר הגורמת לתאונות רבות. מי שחי או עובד בעיר לא יכול שלא לראות כאלה בגוף ראשון, ואולי אף יותר גרוע, להיות שותף לאחת. עיריית תל אביב-יפו הגדילה לעשות ויצאה לאחרונה בקמפיין שנועד להביא למודעות את הסוגיה הכואבת עם תמונות מוחשיות מאוד של נפגעי תאונות. קשה שלא להרהר בתופעה בכובד ראש.

מצדו השני של המתרס, אי אפשר לשכוח את רוכבי האופניים והקורקינטים שמשתמשים בכלים אלה כאמצעי תחבורה. בהיעדר תחבורה ציבורית הולמת, ימי שמש רבים והיותה עיר שטוחה, תל אביב היא מועמדת מצוינת לרכיבה ככלי ראשי להתניידות במרחב העירוני. לאור הקמפיין האגרסיבי של העירייה להורדת הרוכבים ממדרכות העיר, ביקשתי לבדוק בעצמי את השאלה: האם לרוכבי האופניים והקורקינטים יש נתיבי אופניים ראוים ובטוחים לרכיבה?

תחמתי את הניסוי בגבולות מסוימים שמכילים את מרבית נתיבי האופניים של העיר – מצפון: דרך קק"ל; דרום: דרך יפו; מזרח: דרך נמיר שמתחלפת לדרך מנחם בגין; ומערב: הטיילת.להלן מפה של נתיבי האופניים שבהם נסעתי המסומנים בשלושה צבעים:
אדום:נתיב איטי, ולא בטוח לנסיעה לרוכבי האופנים והולכי הרגל לצידם.
כתום:נתיב שניתן לנסוע בו במהירות ובטיחות בינונית.
ירוק:נתיב שבו ניתן לנסוע מהר ובבטחה ללא סכנה מרכבים או הולכי רגל.
ניסיתי לנסוע בנתיבי האופניים המרכזיים ביותר ולהתעלם מהקטנים. בנוסף סימנתי בתמרור אזהרה מספר מקומות שבהם כמעט ולא ניתן לרכוב בכלל, ומהווים מוקד סכנה לרוכבי האופנים והולכי הרגל יחדיו.

לפני שנגיע לתשובה לשאלה שאיתה יצאתי לדרך, הנה מספר תובנות נוספות שאספתי מהרכיבה:
1. הנתיב המהיר והאיטי ביותר שניתן לחצות איתו את העיר מקצה אחד לשני– מהיר: הטיילת. הנתיב ברובו מופרד ומהיר (למעט הקטעים המסומנים במפה באדום וכתום כאמור), והנסיעה לאורך הים מהנה. איטי: דרך נמיר ודרך מנחם בגין. אחד הצירים החשובים ביותר לתנועת אופנים וקורקינטים היורדים מרכבות ואוטובוסים, או אלה שמגיעים בנסיעה רציפה מערים אחרות, הוא גם אחד המאכזבים שהם. הנתיב מקוטע, וככל שמתקדמים לאזורי התנועה המרכזיים (תחנת סבידור מרכז ועזריאלי), הנתיב נהיה לא מופרד והתנועה בו איטית ומסוכנת.

2.התנועה חכמה מהתשתית –במספר מופעים במהלך הרכיבה נתקלתי בדרכים ראשיות שנגמרות בבת אחת, או מובילות לדרכים צדדיות ועוקפות שפוגעות ברצף הרכיבה התקין. ניתן לראות זאת לדוגמא בסמינר הקיבוצים, המשך דרך נמיר לכיוון דרום, נמל תל אביב, כיכר רבין (על רחוב אבן גבירול עוד נדבר בהמשך), וכיכר הבימה.

עיריית תל אביב חשבה שאם תבטל את נתיב האופניים באזור מסוים (בעבר היה נתיב אופניים בסמינר הקיבוצים וכיכר רבין) או תוביל לדרכים עקיפות, אזי הרוכבים יפעלו בהתאם. ומה אתם חושבים שקורה בפועל? כמובן שהרוכבים נוסעים בכביש במקרה הטוב, ובמקרה היותר שכיח על המדרכה. ממש כמו עקרון החסכנות (פרסימוניה) הנובע מהמודל האבולוציוני, כך הרוכבים יסעו בדרכים היעילות והמהירות ביותר עבורם. אין היגיון שיפנו לדרכים צדדיות, יסכנו את חייהם בנסיעה בכביש מהיר, או ירדו מהאופניים וילכו ברגל.

3. עבודות תשתית הרכבת הקלה ובינוי בכללי –העבודות ברחובות העיר אולי זמניות (מי יודע מתי יסתיימו באמת), אבל כמות נתיבי האופנים שנרמסו על ידי עבודות הרכבת במרכז העיר היא משמעותית – כמעט כל רחוב בן יהודה, רחוב אבן גבירול שבלאו הכי נתיביו היו לא בטוחים לנסיעה, רחוב ארלוזרוב, ומקטעים קצרים נוספים ברחבי העיר שקצרה היריעה מלהכיל. רוכבי האופנים והקורקינטים הם לא המקופחים היחידים מעבודות הבינוי,אבל כאשר תוואי רכיבה משמעותי נלקח מהרוכב, הרוכב יאלץ להשתמש בתוואי אחר. התוואי כפי שנרשם לעיל יבוא על חשבון תנועת רכבים או הולכי הרגל.

4. דרכים חדשות, דרכים טובות –גם מילה טובה צריך להגיד. ככל שנתיבי האופנים חדשים יותר, ניכר שהם מופרדים טוב יותר מתנועת הרכבים והמדרכה, ומסומנים בצבע ירוק אשר מדגיש את נתיב האופנים לרוכבים ולהולכי הרגל גם כן. בנתיבים חדשים יותר ניתן לראות בנוסף הפרדה מיטיבה של נתיבי האופניים ממפרצי האוטובוסים, שמהווים נקודת מפגש נפיצה בין הולכי הרגל לרוכבי האופנים והקורקינטים. בנוסף, היכן שההפרדה בין המדרכה לנתיב האופניים ברורה (נתיבים חדשים כאמור), כך גם הליכה של הולכי רגל על הנתיב הרבה פחות נפוצה. ניתן לראות דוגמאות לכך ברחוב בוגרשוב, טיילת תל אביב ברובה, ורחובות רבים בשכונות אשר נמצאים מעברו הצפוני של הירקון.

ועכשיו לשורה התחתונה:במצב הנוכחי התשתית של תל אביב-יפו רחוקה מלהיות מספקת עבור רוכבי האופניים והקורקינטים שנוסעים ברחבי העיר. כפי שניתן לראות במפת נתיבי האופנים ולהבין מכתבה זו, במארג הסבוך של הולכי רגל, רוכבי אופניים, קורקינטים וכלי רכב, ובהיעדר תשתית נאותה, כולנו הרוכבים, ההולכים, ותנועת הרכבים מפסידים בגדול.

זוכרים את התמונה של הילדה הפצועה מתחילת הכתבה? גול עצמי מפואר של קמפיין העירייה. בלתי אפשרי לצפות מהרוכבים להתמודד עם תשתית לא בטוחה ולא מספקת, ואז להאשים אותם באופן בלעדי בגרימת תאונות. תשתיות עירוניות כמו נתיבי אופניים הן דבר מורכב שלוקח זמן לביצוע נכון, וזמן נוסף להטמעה והסתגלות של תושבי העיר. השיפור לאורך הזמן בהחלט ניכר, ובמידה ועיריית תל אביב-יפו תשקם את נתיבי האופניים שהרסה בעקבות בניית הרכבת ותבנה נתיבים נוספים לפי הסטנדרט החדש (כפי שנראה בתוכנית המוצגת באתר העירייה), מצב הרוכבים והולכי הרגל יהיה טוב הרבה יותר.עד אז, הכאוס שכל כך מאפיין את העיר, ישאר איתנו.
>> עמית הפנר, גדל וגר בתל אביב כל חייו, מתעניין בתנועה של אנשים במרחב העירוני ובשינויים שהעיר עוברת בשנים האחרונות

• הבועה
• שבילי אופניים
• אופניים
• תחבורה בתל אביב
• #פיד_תחבורה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?

איפה:רחוב הפנינים 1, יפו
מי:חגי אשל(40), עידו אלקסלסי (31)
ותק:שנה וחצי
מטראז': 200 מ"ר

דלת עץ עתיקה שמאחוריה גרם מדרגות אבן צר וארוך מובילה לבית הקסום של חגי ועידו. בית אבן עתיק שכולו פיס וינטג' אחד היסטרי, שבו הם חיים ומארחים למחייתם. חגי מתעסק בתחום האירוח כבר הרבה שנים, כשב-8 השנים האחרונות הוא בעל העסק "נודדת" שמפיק אירועי שטח קטנים מלאי סטייל.

"לפני שנתיים פינו אותי מהדירה שלי ביפו באופן פתאומי" מספר אשל. "זה היה בשיא של תקופת הקורונה, וחיפשתי בית בכל מקום אפשרי. אחת החברות שלי במקרה חלפה פה וראתה שלט 'להשכרה'. זו דירה ענקית שהייתה הרבה מעל התקציב שלי אבל נשביתי בקסם שלה מהרגע הראשון. אז קיבלתי את ההחלטה להכניס את העסק הביתה ולהשתמש במרחב הזה גם כחלל לאירועים קטנים, מקום אינטימי לאירוח באווירה ייחודית.

"באופן מפתיע אני מרגיש מאוד בנוח לחלוק את הבית עם העסק. אני אדם מאוד פתוח ושקוף באופן טבעי, והבנתי עם הזמן שהייעוד שלי הוא להפגיש אנשים ולייצר קשרים. התקשרות שהמרחב הזה מייצר מרגשת אותי כל פעם מחדש. מי שבא להתארח פה מתארח אצלי בבית. זו אינטימיות שלא נוצרת במקום זר, שלא שייך לאף אחד. בדירה יש שלושה חדרי שינה וספייס גדול עם גלריה שבו נמצאים הסלון, המטבח ופינת האוכל. חדר המאסטר הוא החדר שלי ושל עידו. באירועים הוא נשאר סגור ומחוץ לתחום. את שני חדרי השינה האחרים הסבנו לבר וללאונג' והם מוסיפים תחושה שונה לגמרי למרחב הכללי".

שולחן האוכל

"את הבית הלבשתי בעזרת אורטל תורג'מן, מעצבת פנים שעובדת איתי צמוד בעסק. התקציב שלי לא היה גדול כך שאת רוב הדברים הבאנו משווקי הפשפשים ביפו ובחיפה. את הכיסאות עם מסגרות העץ השונות שהיו בעלי ריפוד צבעוני, ישן ומרופט – ריפדנו מחדש בעור שחור. זה יצא הרבה יותר זול ועם הרבה יותר אופי. גם השטיחים הם משוק הפשפשים. הבנתי שצריך לבוא לשוק עם תקציב ולא עם ויז'ן, וזה היום טיפ הזהב שלי. אתה אומר לסוחר 'יש לי 800 שקל, אני צריך שטיח – והוא מביא לך את כל המציאות מהמחסן. שם נמצאים כל האוצרות האמיתיים".

הלאונג'

"כשהייתי בפורטוגל בעיירה קסומה בשם סינטרה, ישנתי בדירת האיירבנב הכי יפה שהייתי בה בחיים. צילמתי תמונה של הסלון שלה וידעתי שככה יראה הסלון הבא שלי. כשנכנסתי לחדר הזה לראשונה, הסלון מפורטוגל ישב פה בול. את הספות והשידה רכשתי בפלורליס במבצע מטורף והן התאימו במדויק בחומריות ובצבעוניות והוספתי אקססוריז משלימים, כמו מנורת וינטג' וצמחייה. עכשיו הוא החלל האהוב עליי בבית".

תיבת האוצר

"כשהסוחר משוק הפשפשים בחיפה הוביל לי את הכיסאות לפינת האוכל, הוא סיפר לי שהוא אסף בדיוק איזו תיבה שיכולה להתאים לי ללאונג'. היא לגמרי הייתה הפיס המושלם לפה, אבל מה שלא ידענו הוא שהיא מכילה בתוכה אוצר היסטורי. כשפתחנו אותה גילינו מאות מכתבים משנות ה-60, בהם התכתבות בין משפחה שרק עלתה לארץ לבין הקרובים שלה שגרו באמריקה. במשך שבועות קראנו אותם וניסינו לפענח את הסיפור המלא, שעדיין נותר לא פתור. עם הזמן, בשכבה התחתונה של התיבה, התחלתי למלא מכתבים שלי. מי יודע, אולי יום אחד היא תעמוד למכירה באיזה שוק פשפשים עם כל סיפורי האהבה שלי. ועם המכתבים מביטוח לאומי".

האמנות

"הבית הפך מהר מאוד לסוג של גלריה. ככה אני מצליח לתת במה וחשיפה לאמנים מקומיים, וגם לשנות ולגוון את החלל לעיתים תכופות. כרגע תלויות על הקיר עבודות של עמרי דנינו, אמן יפואי מוכשר שאני אוהב. הצילומים נשארו פה מאירוע חברה של COS. אלה צילומי מגזין של המותג שנדלקתי עליהם והתאימו בול למסדרון".

השידה

"רציתי שידה גדולה לסלון שתאחסן את כלי האוכל שלי. דמיינתי ברוחי משהו פתוח מעץ שיתאים לאווירת הווינטג'. בעודי מתווכח בשוק הפשפשים עם הסוחר על המחיר של סט צלחות, משאית הורידה את שידת חלומותיי. כשהבנתי שהיא בול במידות הרגשתי שזה שידוך משמיים, וכבר באותו היום היא היתה אצלי בסלון. מילאתי אותה כלים ושמתי בה גם שתי תמונות מדהימות של סבתא ברכה. כל הבית הזה נולד מהסבתא התימניה שלי, ראש השבט שלנו, שהנתינה שלה הייתה אינסופית. הבית שלה היה תמיד פתוח, מלא בשפע, והיא זו שלימדה אותי לתת ככה מהלב. היא חלק בלתי נפרד ממי שאני היום – אז יש לה פה מקום של כבוד".

הגלריה

"בגלריה נמצא המשרד שלי ולאחרונה התחלתי לייצר פה גם נרות שאני מוכר. אני יוצק אותם לכל מיני כלים שאני אוסף מהשוק ומכין אותם בריחות שונים. אני מאמין שריח הוא חלק בלתי נפרד מאווירה, ככה שטבעי לי לייצר גם נרות שמשלימים את חוויית האירוח".

בימים חמישי ושישי, 9-10.2, יתקיים פסטיבל שוטטות ביפו העתיקה, במסגרתו גם הבית של חגי ועידו יהיה פתוח לביקור (ותוכלו גם אתם להנות מהבריזה המדהימה במרפסת)

• דירה להכיר
• עיצוב
• עיצוב הבית
• אדריכלות
• עיצוב ואדריכלות
• יפו
• יפו העתיקה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?

John Mulaney – The Comeback Kid

ג'ון מולייני נראה כמו לחם לבן ומתלבש כמו קומיקאי משנות ה-50, אבל זה מראה מתעתע. כי מאחורי חזות הקומיקאי-לבן-סטרייט הגנרית, מסתתר ראש חרדתי חד עם שפה ייחודית רק לו, קול מעורער בדיוק במידה וראש שלא מפסיק לפקפק בעצמו. כשהוא רותם את כל התכונות האלו יוצא לו ספיישל מבריק ושובה לב כמו זה. כשהוא לא, יוצא הרס עצמי. אז אנחנו מעדיפים בהרבה את הספיישל הזה, ולו רק בזכות הסיפור הנהדר על קלינטון, ובעיקר – איך מולייני יודע לספר אותו כל כך טוב.

Neal Brennan – 3 Mics

הסיפור של ניל ברנאן בתעשייה הוא אחד המוזרים. הוא פרץ כחבר של דייב שאפל והכותב הראשי של השאפל שואו, וכך צבר אהבה גדולה בקרב קהל אפרו-אמריקאי, אבל את קריירת הסטנדאפ שלו התחיל בגיל די מאוחר. והוא בכלל התגלה בתור סטנדאפיסט מריר ודיכאוני – היפוך מוחלט מחברו שאפל. כשהוא השתעמם גם מזה, הוא החליט לשבור פורמטים של סטנדאפ, כשהספיישל "3 מיקרופונים" הצליח להיות מקורי מאוד, וגם הצדיק את הפורמט הייחודי. בחלל שבין מופע אישי לסטדנאפ, ברנאן הצליח לחצוב את הדרך שלו, להיות מעמיק ומחכים, אבל גם להשאיר את הפאנצ'ים הדבילים בפנים.

>> מה מצחיק: העולם במשבר. הקומדיה במשבר. כל בדיחה היא סכנה

Bo Burnam – Inside

כולנו קצת התחרפנו במהלך הקורונה. חלק הפכו לקונספירטורים, חלק למדו להכין מחמצת (מה קרה עם זה בסוף?), אבל רק בו ברהאנם הפך את ההתחרפנות שלו לספיישל סטנדאפ מהפכני. הדעות על איכות הספיישל הזה עדיין חלוקות, אבל קשה שלא לראות את היצירתיות, הכישרון וההברקה שבליצור ספיישל סטנדאפ בלי קהל, לבד בבית במהלך מגיפה עולמית, ולעשות אותו יצירה שמצליחה לחבר אנשים ביחד לרגע דיגיטלי מוזר ומצחיק אחד. ניצול מקסימלי של הסיטואציה.

Sarah Silverman – We Are Miracles

האמת הפשוטה היא שאנחנו מתגעגעים לשרה סילברמן – ששחררה רק שני מופעים בעשור האחרון (אבל למרבה המזל, יוצאת לסיבוב הופעות עם מופע חדש ממש בימים אלה). למרות לא מעט רגעים מוצלחים גם במופע החדש יותר, A Speck of Dust, המופע המוקדם יותר מהשניים, We are Miracles, קבע את מה שהפך בהמשך העשור לטרנד משמעותי עבור קומיקאים מצליחים – לצלם את המופע שלהם לא באצטדיון או באולם ענק בשביל להראות בדיוק עד כמה הם מצליחים, אלא להיפך, להופיע מול כמה עשרות אנשים (לואי סי.קיי עשה את זה ב-Live at the Comedy Store, עזיז אנסרי ב-Nightclub Comedian, ריי רומנו ב-Just Here Around the Corner), לחזור לשורשים, לא להידרש לצחוק של עשרות אלפי אנשים כשאת מספיק בטוחה ביכולת שלך להוציא אותה כמות רעש גם מ-40 ומשהו צופים בני מזל. סילברמן הייתה הראשונה בטרנד הזה וכנראה גם זו שביצעה אותו הכי טוב.

>> סתם צחקנו: מצעד 20 סרטי הקומדיה הכי טובים בעשור האחרון

Patton Oswalt – Annihilation

אם תצפו בטריילר שנטפליקס שיחררו לקראת הספיישל הזה מ-2017, תטעו לחשוב שמדובר בעוד קומיקאי שזועם על נצחונו של טראמפ ולחוץ מהתנודות החברתיות. מי שמכיר את פאטון אוסוולד המצחיק מלפני ידע שבטוח יהיו כמה בדיחות גיקיות מבריקות על באטמן. אבל גם מי שעקב אחר סיפור חייו של אוסוולד, וידע שהספיישל הזה הוקלט שנה אחרי מות אישתו מסרטון, לא יכל לצפות עד כמה החצי השני של הספיישל הזה כואב, מרגש, מצחיק, נוגע, שובר לב ובעיקר יפה.

Louis CK – Oh My God

לסטנדאפיסטים מעטים, אם בכלל, היה רצף של מופעים קלאסיים כמו זה שהיה ללואי סי.קיי בין 2007 (Shameless, איתו הוא פרץ באמת) ועד ל-2013 עם Oh My God. אחר כך היו לו צמד מופעים פחות מוצלחים ומה קרה איתו אחר כך כולנו יודעים. לרבים זה העביר את החשק לראות את הסטנדאפ שלו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמשך כמעט עשור, סי.קיי שלט בכיפת הקומדיה באופן בלתי מעורער. Oh My God הוא כנראה הטוב, החכם והמתוחכם שבמופעים שלו, שמגיע לשיא עם הקטע הקלאסי "Of Course… But Maybe", שמדגים את החשיבה המפותלת שלו ואת הקשב שלו לשפה כשהם בשיאם.

>> אם העולם מצחיק, אז למה הסטנדאפ האלטרנטיבי במשבר?

Maria Bamford – The Special Special Special

כולם יכולים לספר בדיחות קרינג', בטח, זו לא חוכמה גדולה, ובעשור האחרון זה בדיוק מה שמרבית הקומיקאים עשו. אבל יש לפתוח את הפינות הכי מביכות בחיים שלך באופן מבוקר ומתוכנן על הבמה, ויש לעשות את מה שעשתה מריה במפורד, שזה פשוטו כמשמעו לפתוח בפני הצופים את הפינה הכי אינטימית בחיים שלה. את The Special Special Special שלה היא הקליטה מול שני צופים בלבד – ההורים שלה, בסלון הבית שלהם. כלומר, יצרה עבור עצמה באופן מבוקר ומתוכנן תנאים למופע מצולם שרוב הסטנדאפיסטים לא מעזים לדמיין אפילו בסיוטים שלהם: זו ההופעה שלו, באו רק שני אנשים ואלו ההורים שלך.

Michelle Wolf – Nice Lady

ההופעה המגה-ויראלית של בוגרת ה"דיילי שואו", מישל וולף בארוחה החגיגית של תא העיתונאים של הבית הלבן ב-2018 – אירוע שהוא בדרך כלל רוסט של הנשיא המכהן בנוכחות הנשיא המכהן, אבל כמובן שדונלד טראמפ לא הגיע – הפכה אותה לכמה שבועות לקומיקאית הפוליטית הכי מדוברת בארצות הברית, והזניקה אותה ללייט נייט סאטירי-פוליטי משל עצמה בנטפליקס (שלא האריך ימים). אבל וולף במיטבה דווקא כשהיא מדברת – וכן, זה הקול האמיתי שלה, כפי שהיא מדגישה בכל הזדמנות – על דברים אישיים. הכי אישיים. כן, היא מדברת המון על אברי מין כאן, וזה כל כך הרבה יותר מצחיק – ונראה שגם כל כך הרבה יותר מעניין ומצחיק אותה – מהנשיא הקודם, הנוכחי או הבא.

>> להוציא את ה"קומי" מה"קומיקס": למה סרטי מארוול נהיו כל כך רציניים?

Anthony Jeselnik – Thoughts & Prayers

אנתוני ג'סלניק הוא נקודת הקצה של שתי מסורות קומיות ותיקות: הוואן-ליינרס, והומור שחור. בסגנון הדד-פן האופייני לו, הבלונדיני הגבוה והקצת רובוטי מפיל פאנץ' אחר פאנץ' שנועד לזעזע באופן קומפולסיבי שילד בן 3 שאומר "קקי" לגננת. לפעמים זה עשוי לעלות על העצבים, ואין ספק שג'סלניק לפעמים יכול להתיש – אבל הספיישל הזה מצליח להלך במדויק על הקו שבין להתריס ללהצחיק. מעבר לזה, המעבר שלו לביטים ארוכים יותר בהחלט שובר את הפורמולה, ומצליח לגבש את המופע המוצלח ביותר שלו, כפי שמוכיח הקטע שנתן את השם לספיישל.

Norm McDonald – Hitler’s Dog, Gossip & Trickery

האבידה הגדולה ביותר של עולם הסטנדאפ בעשור האחרון הייתה ללא ספק המוות של נורם מקדונלד, רק בן 61, מהלוקמיה ממנה סבל לסירוגין מאז 2013. את מופע הפרידה שלו, Nothing Special, הוא הקליט לבד בבית, מול מיקרופון, זמן קצר לפני שנכנס לבית חולים בפעם האחרונה – למרות שהוא היה לא גמור, כדי שישאר תיעוד של החומרים במידה ולא יחזור. אבל בשביל לראות את מקדונלד במלוא הדרו כקומיקאי צריך ללכת דווקא למופע המלא שהקליט בנטפליקס שנים ספורות קודם לכן, עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: עומד מול קהל ומספר בדיחות. וזה היה היופי אצל מקדונלד: אלו לא היו סיפורים, לא תובנות, לא נאומים פילוסופיים. כלומר, בבדיחות שלו הייתה יותר פילוסופיה מאשר בעשרה מופעים אחרים – אבל אלו תמיד היו קודם כל בדיחות.

Chelsea Peretti – One of the Greats

רוב הסיכויים הם שאתם מכירים את צ'לסי פרטי מהתפקיד האדיר שלה ב"ברוקלין 99" (כשהיא עזבה את הסדרה, גם כל השאר התדרדר מיידית), אבל כאן היא חוזרת לשורשים שלה: סטנדאפ-בואכה-אימפרוב שכל הזמן משחק עם הפורמט. היא מצחיקה מאוד גם כשהיא סתם מספרת את הבדיחות, אבל כשהמצלמה מתחילה לחתוך לקהל הצוחק… דווקא שם מתחילות לקרות ההפתעות האמיתיות של השעה המצוינת הזאת.

Gary Gulman – The Great Depresh

המופע היפהפה, השובר מצחוק וקורע הלב של גארי גולמן מספר את כל סיפור חייו תוך כדי שהוא עוצר על תחנות מרכזיות בהתפתחות הדיכאון הקליני ממנו סובל מילדות. אם לא ראיתם את זה, יש מצב שגלגלתם עיניים עכשיו: אוקיי, עוד ליצן מדוכדך? עוד מישהו שלא ממש סגור על איך להצחיק אז הוא עושה סטנדאפ עצוב? ודאי שלא. זה גם מופע סטנדאפ, על האמא היהודיה שלו, על הניסיון שלו להפוך לשחקן בייסבול מקצועי בנעוריו, על מיליניאלז, על מה לא. הדמעות הן רק בונוס.

Nick Kroll & John Mulaney – Oh Hello

זה לא בדיוק סטנדאפ, חוץ מאשר במובן שזה מצחיק נורא וזה קורה על במה מול קהל. זו לא הצגה קומית, כי אין עלילה ולא בדיוק דמויות (אבל כן פרסונות), למרות שניק קרול וג'ון מולייני מופיעים כאן כשהם מחופשים לשני קשישים ניו יורקים זעפנים. זה לא מאולתר, אבל נראה שלפעמים זה קצת כן. זה מערכון באורך שעה וחצי שלא משעמם לשניה. זה פשוט "Oh, Hello!": פרודיה על תיאטרון ועל אנשים שאוהבים תיאטרון, חגיגת מבטא ניו יורקי מוגזם, המון בדיחות על יהודים וכמות מזעזעת של סלט טונה.

Bill Burr – Live at Red Rocks

מה עוד אפשר להגיד על ביל בר, האיש שעשה בעשור הזה טרנספורמציה מדהימה מקומיקאי מאוד מצחיק, מאוד כועס ומאוד לא פוליטיקלי קורקט לקול ייחודי, שונה, אישי, מרגש – ועדיין, הכי מצחיק, הכי כועס והכי פוגעני? ב-Live at Red Rocks בר משלים את המהלך שהחל במופע הקודם Paper Tiger (עמו גם הופיע בישראל): מבלי לוותר על מילימטר מהפרסונה הפרובוקטיבית שלו, מבלי להפסיק לצחוק על כולם (כן, בהחלט גם על פמיניסטיות), הסטנדאפ של בר כאילו עבר שיפוץ בו שברו קיר ומאחוריו התגלה עוד בית שלם. הוא עדיין מצליח לשחק באופן מושלם את האיש הכי אטום אבל גם לחשוף עד כמה הוא רגיש (דבר שכולם חשדו בו, אבל לא היו לו הוכחות רשמיות) וגם לדבר בצורה חשופה מאי פעם על השורשים של הכעס שלו. מופע מושלם.

Dave Chapelle – Sticks & Stones

למרות הבאקלאש ההולך ומתגבר בשנים האחרונות אל מול דייב שאפל, קשה להתכחש לעובדה שהוא הקומיקאי הכי גדול, משפיע וחשוב בעידן הנוכחי. ובתכלס, מי שלא יסכים שהוא גם גאון, פילוסוף ואחד האנשים המצחיקים עלי אדמות, הוא סתם הייטר. תאהבו את מה שיש לו לומר או תחשבו שהוא הומופוב מיזוגן חשוך, כדאי מאוד להקשיב לו. כל המופעים שלו מאז הקאמבק שווים צפיה – חלקם הרפתקנים יותר, חלקם בכלל מרגישים כמו סיפור טוב בלי פאנצ'ליין של ממש – הספיישל הזה (שתורגם בנטפליקס ל"צוחק איתכם") הוא המגובש והאחיד ביותר שלו, עם רגעים מבריקים ששואבים מלהטוטי השפה של קרלין, דחיקת הגבולות החברתיים של פראייר, החיוך של אדי מרפי ויכולת הניתוח של סיינפלד. זה גם הספיישל שמצליח לגבש את האג'נדה שלו למשפט אחד, שמגיע אחרי פאנץ' מתריס במיוחד: "תזכרו – אתם אלה שהקלקתם על הפרצוף שלי".

Fortune Feimster – Sweet & Salty

אחד הקולות החדשים הכי רעננים בסטנדאפ האמריקאי, פורצ'ון פיימסטר (איזה שם שכיף להגיד. שם של דמות בסיטקום אייטיזי על נערה חצופה אבל טובת לב) מספרת סיפורים על עולם שמרגיש רחוק נורא עבור המאזין הישראלי הממוצע – בעיקר על הילדות והנעורים שלה בדרום ארה"ב, וכמובן שיש לה את המבטא המתאים – אבל גורמת להם להרגיש קרובים, מוכרים ומקומיים. שימו לב שהמופע הזה משום מה נפתח בעשר דקות חלשות למדי שכמעט עושות חשק לוותר עליו, ואז פתאום מזנק והופך לחגיגה של צחוקים. קצת סבלנות ואתם שם.

Bret Kreisner – The Machine

ברט קריישר הוא כדור הריסה אנושי. דבר שמנמן, גס, רועש עם לוק של פראט-בוי מזדקן ומנטליות תואמת. רק שאצלו קרה איזה נס לא ברור – אולי מכת ברק, אולי קללה צוענית – ונער הקולג' הזה כאילו גידל בן רגע מודעות. המודעות העצמית הזו היא הכח המניע של הספיישל הזה, ובין אבחנות די מבריקות על תרבות המסיבות וכמובן שפע של הומור עצמי על כמה שהוא דביל, אתם מגלים תוך כדי שאתם די מתים על הטמבל הזה. ואז מגיע הסיפור שנתן לספיישל, ולקריישר עצמו, את השם "המכונה", וזה באמת אחד מסיפורי הסטנדאפ הכי מצחיקים שתשמעו.

Tig Notaro – Happy to Be Here

הקריירה של טיג נוטרו קיבלה דחיפה בזכות סט אגדי שהקליטה יום אחרי שגילתה שהיא חולה בסרטן השד. המופע הזה היה מצוין, אבל הוא היה קצת מטעה לגבי מה מצחיק בטיג נוטרו בדרך כלל – כי לרוב ההומור שלה הוא לא אישי בכלל. זה מופע קצת איטי, ההגשה של נוטרו יבשושית בכוונה, והיא נורא אוהבת תבניות וחזרות. היא נורא אוהבת תבניות וחזרות. אי אפשר באמת להסביר למה הכוונה מבלי לספיילר את קטע הסיום האפי של המופע, שמתחיל כמו הכנה לקטע סיום סטנדרטי, דופק מיד פנייה שמאלה, משחק ביד אמן עם הציפיות והסבלנות של הקהל ומסתיים ב… בקיצור, היא נורא אוהבת תבניות וחזרות.

• המסך
• קומדיה
• סטנד אפ
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?
• נטפליקס

מה מצחיק פה. מה לעזאזל מצחיק פה. מה מצחיק. זאת שאלה שנשאלת בזמן הזה שוב ושוב, לעיתים בתקווה להצטרף אל הצוחקים, לעיתים מתוך תהיה אמיתית, בדרך כלל בזעף. מה מצחיק. מה מצחיק במשבר האקלים. מה מצחיק בקפיטליזם המאוחר. מה מצחיק במגיפה שמשתקת את העולם. מה מצחיק בעליית הפופוליזם הפאשיסטי. תסתכלו רגע מסביב ותגידו מה מצחיק.

החוכמה העממית המקובלת היא שבעיתות משבר הקומדיה פורחת כי כולם רוצים לצחוק קצת. כנראה שכמו חוכמות עממיות רבות, גם זה קשקוש פולקלוריסטי מיושן שאינו תקף למציאות הנוכחית שבה אנחנו חיים. המשבר הגלובלי הנוכחי יכול לעורר פחד, יכול לעורר כעס, אבל גם הקומיקאים הגדולים ביותר מתקשים למצוא הומור בתוך הסיטואציה. כשהם בכל זאת מנסים זה מייצר יותר זעם מצחוק. ומי שצוחק מעורר חשד: מה מצחיק? על מי אתה צוחק? על חשבון מי הפאנץ'?

לא, הפוליטיקלי קורקט לא הרס את הקומדיה. הפמיניסטיות גם לא הרסו את הרומנטיקה, תודה שווידאתם. אבל הקומדיה הפכה לנשק פוליטי בשימוש המוני בעשור האחרון ובהחלט עברה פוליטיזציה ופיצול

>> עוד ב"טיים אאוט סופ"ש":
>> הו הו הוליווד: הקומדיות הכי טובות של עשר השנים האחרונות
>> אם העולם מצחיק, אז למה הסטנדאפ התל אביבי במשבר?
>> להוציא את הקומי מהקומיקס: איך סרטי מארוול נהיו רציניים?
>> המקום הכי מצחיק בתל אביב: העיר של אביעד בנטוב

תעיפו מבט בקומדיה הפופולרית ביותר בטלוויזיה בארצות הברית בימים אלה, "אבוט אלמנטרי". היא מתרחשת בתיכון עני בפילדלפיה, משתייכת לז'אנר המוקומנטרי, ממחזרת את השטיק הקרינג'י של "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" – אבל הרבה (הרבה) יותר מתוקה והולסום משתיהן. למרות שהיא יושבת על חבית הנפץ הבינגזעית והבינמעמדית של ארצות הברית, היא עושה כמיטב יכולתה לא לייצר סאטירה מפורשת, רק סאבטקסט מתמשך. בהשוואה למודלים שלה מהעשור הראשון של האלף היא מאוד משתדלת לא לדרוך לאף אחד על הרגל.

לא, הפוליטיקלי קורקט לא הרס את הקומדיה. הפמיניסטיות גם לא הרסו את הרומנטיקה, תודה שווידאתם. אבל הקומדיה הפכה לנשק פוליטי בשימוש המוני בעשור האחרון – תגידו תודה לממים, תודה לטוויטר, תודה לטיקטוק – ובהחלט עברה פוליטיזציה ופיצול מימין ומשמאל. הביקורות על הקומדיה הרומנטית "אין גברים כאלה", למשל, תלויות לחלוטין בהשקפת הכותב על המצב הלהט"בי. מעטות מהן עוסקות בעובדה שזה סרט מצחיק מאוד ומנסות להבין מדוע. רובן מנסות לפרק אותו מנשקו. מה אתה צוחק. מה מצחיק.

בזמנים בהם נוסחאות הקומדיה הישנות דועכות ונחלשות ומתקשות לגייס אמון וכסף בהוליווד, ובעת הזאת כשהמציאות מנצחת את הסאטירה שוב ושוב בפראותה, קל יותר קל יותר לעשות קומדיה כשלא מנסים לעשות קומדיה

בשנת 2023 קומדיה היא הז'אנר המסוכן ביותר. אתם יכולים להראות על המסך אלימות מזעזעת ומיניות וולגרית ולקבל פרסי אמי, אבל כל בדיחה חדה היא סכנה. קומדיה חדה תמצא מי שיחווה אותה כפוגענית, תסבך אתכם ותסמן אתכם, ובכל מקרה תתקשה להיות להיט פופולרי. עלייתה ועלייתה של תופעת הסטרימינג הובילה לפיצולו של ז'אנר הקומדיה לשלל נישות ותת-ז'אנרים, ובעידן של קומדיה מבוזרת גם סדרות קומיות נועזות שהיו מחוללות פעם מהומת אלוהים – "ריק ומורטי" בעונותיה הראשונות, נניח – מגיעות כיום בעיקר אל קהל היעד שלהן ועוברת מתחת לרדאר או מעל הראש של מי שהיו עשויים להתפלץ.

לכן גם בכלל לא מקרי שחלק גדול להפתיע מהקומדיות הכי אהובות עלינו (סליחה, "הכי טובות") הן בכלל סרטי קומיקס, תעלומות בלשיות או דרמות קומיות עם אלמנטים מז'אנרים אחרים. בזמנים בהם נוסחאות הקומדיה הישנות דועכות ונחלשות ומתקשות לגייס אמון וכסף בהוליווד, ובעת הזאת כשהמציאות מנצחת את הסאטירה שוב ושוב בפראותה, קל יותר לעשות קומדיה כשלא מתחייבים להצחיק. קל יותר כשנשענים על ז'אנר נוסף לצרכי פארודיה, הומור-קרינג' והומור-מטא שכולו רפרנסים. קל יותר לעשות קומדיה כשלא מנסים לעשות קומדיה. זה מה שמצחיק פה.

אז הקומדיה במשבר. העולם במשבר. כולנו שרויים כבר כמה שנים במשבר עולמי מתמשך ורווי טראומות. קשה לנו יותר מתמיד לצחוק ביחד. אם נצא מזה – גם הקומדיה תצא מזה. בשוליים תמיד קורים דברים יצירתיים וחדשניים, ואחרי יותר מאלפיים שנות קומדיה אפשר גם לומר בביטחון מלא שמדובר בז'אנר שכבר חווה לא מעט סייקלים של התחדשות, פופולריות, מיצוי ודעיכה רק כדי להיוולד מחדש מצחיק מתמיד, ואי אפשר לבטל את האפשרות שיום אחד נסתכל לאחור על כל זה ונצחק. ונצחק. ונצחק.

• ❤ תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?
• קומדיה
• קומדיה רומנטית
• סאטירה
• סאטירה פוליטית
• צחוק
• דיסני+

כבר כתבתי כאן על כך שהמשבר בתעשיית הקולנוע שחוללו הסגר בימי הקורונה והתעצמות שירותי הסטרימינג הכניס קולנוענים למצב רוח נוסטלגי, והביא עלינו סרטים כמו "הפייבלמנים", "בלפסט" ו"בבילון" המתרפקים על הקולנוע של פעם. אל אלה מצטרף עכשיו "הצגת הקולנוע האחרונה" שהודו שלחה לאוסקר (הוא הצליח להשתחל לשורט ליסט אבל לא המשיך משם למועמדות). סרטו של פאן נאלין ("סמסרה") מתואר בכל מקום כסמי-אוטוביוגרפי. כמו נאלין, גם סמאי בן התשע עוזר לאביו למכור תה בדוכן שלו שבתחנת הרכבת בכפר במדינת גוג'אראט, וחומק מבית הספר לבית הקולנוע. אלא שנאלין בחר למקם את הסיפור לא בשנים שבהן הוא עצמו היה ילד, אלא ב-2010, והסיבה לכך מתבררת לקראת סוף הסרט.

כמו ש"בבילון" מתרחש ב-1927, השנה שבה הקולנוע החל לדבר, גם "הצגת הקולנוע האחרונה" מתאר חידוש טכנולוגי שחולל משבר עבור רבבות אנשים שהתפרנסו מקולנוע. ב-2010 מקרנים דיגיטליים החליפו את מקרני הפילם בבתי הקולנוע, ורבים מהמקרינים הוותיקים איבדו את עבודתם. המשבר הזה מיוצג בסרט באמצעות דמותו של פאזאל, מקרין בבית קולנוע שאינו יודע אנגלית, והמיומנות שפיתח במהלך שנים רבות של טיפול בפילם אינה נדרשת עוד. "הצגת הקולנוע האחרונה" הוא כל כולו נוסטלגיה למוחשיות של הפילם ולפלא של קרני האור שמספרות סיפורים.

פאזאל הוא אביו הקולנועי של סמאי, שמלמד אותו את רזי ההקרנה בתמורה לארוחות הצהריים הטעימות שאמו של הילד מכינה עבורו (כן, הדמיון ל"סינמה פרדיסו" בולט). אביו האמיתי – ברהמין שירד מנכסיו – מתנגד לצורת הבידור הנחותה הזו. איכשהו הוא לא מבחין שסמאי מרבה לחמוק מבית הספר ולנסוע ברכבת לעיר הסמוכה כדי לראות סרטים. אחרי שהוא נלכד מנסה להסתנן לאולם, הילד העני מוזמן על ידי פאזאל להצטרף אליו בחדר ההקרנה. סמאי מתרגש מהאופן שבו האור לוכד את הדימויים וסוחף אחריו את חבריו בכפר. יחד הם מנסים לבנות מקרן משלהם, כדי להקרין לעצמם גלגלי סרטים שהם מפלחים מתחנת הרכבת.

באמצעות הסיפור על השלבים השונים בפיענוח האופן שבו חתיכת פילם גנובה הופכת לתמונה נעה על הקיר, "הצגת הקולנוע האחרונה" כמו משחזר את התפתחות הקולנוע בימיו הראשונים, עד שלב הסאונד. נאלין אף משלב בסרט סצנה שכמו נגזרה מהקומדיות האילמות של בסטר קיטון, שבה סמאי וחבריו מסיעים את עצמם לבית הקולנוע באמצעות עגלה שמוּנעת על מסילת הרכבת במנגנון ידני. יש לציין שבמקביל לפאזאל, גם אביו של סמאי יאבד את דוכן התה שלו לקדמה טכנולוגית – חשמול מסילת הרכבת.

קטעי הסרטים שמוקרנים בבית הקולנוע הם ממיטב התוצרת הבוליוודית – מיוזיקלס צבעוניים עם כוריאוגרפיות המוניות. עבור צופים הודיים הרגעים האלה מעלים אנחות של נוסטלגיה, אבל גם צופים שאינם מעורים בקולנוע הבוליוודי מתרשמים מהאנרגיה היצירתית. הילדים מצליחים לפענח כיצד להקרין את קטעי הסרטים הגנובים בבניין נטוש, אך אצלם הסרטים המוזיקליים הופכים לאילמים. באחד הרגעים היפים והמרנינים ביותר בסרט, הם מוצאים פתרון גם למחסור בסאונד.

סמאי ושאר הילדים מאוד חמודים, והסצנות המוקדשות להמצאה המחודשת של הקולנוע שובות לב. הדרמה המשפחתית פחות משכנעת. אמו היפהפייה של סמאי (שחקנית בוליווד ריצ'ה מינה), שרק מכינה אוכל ומשלחת לעברו מבטים אוהבים, נראית כמו כוכבת בוליווד זוהרת ולא כמו אמא כפרייה, ואביו משורטט בקווים ראשוניים כמי שממהר לשלוף מקל כדי לחבוט בבנו, עד שהוא מתהפך בבת אחת.

המערכה האחרונה, שנראית מנותקת מהנרטיב של הסרט, עורכת הספד לפילם, ומרימה מחווה לקולנוענים וקולנועניות מהודו ומשאר העולם. לצד צ'רלי צ'פלין, סטיאג'יט ריי וג'יין קמפיון, נאלין מזכיר גם את סטנלי קובריק, שמוקדם יותר בסרט הוא הצדיע לו באמצעות דימוי הצפייה בסרט דרך חלון חדר ההקרנה לסיקוונס תעופת החללית דרך מערבולת של אורות צבעוניים ב"2001: אודיסיאה בחלל". זאת וריאציה יפה על מכתבי אהבה לקולנוע שכמותם ראינו בסרטים שהוזכרו בשורות שמעל.

★★★☆ 3.5 כוכבים
Last Film Show בימוי: פאן נאלין. הודו 2021, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 931 // מה מצחיק?