"לכרוז לנוסעים, ביום השואה, כאשר אתה יודע בוודאות שרבים מהם לא סבורים כמוך, רק כי אתה יכול – זה הביטוי המובהק ביותר לתפיסה האמיתית של הטייס הנ״ל: שדעתו שווה יותר, ורק היא ראויה להישמע. ולזה ייקרא מאבק למען הדמוקרטיה. מרוב דבשת יש לנו כאן גמל מעופף"
(עמית סגל בטוויטר, על קברניט אל-על שהעז להגיד במהלך טיסה ביום השואה משהו שלא בא טוב לדף המסרים המדבר, כאילו ששימוש במעמד הציבורי להביע את דעותיך זה לא משהו שעמית סגל עושה על בסיס קבוע)

>> מה ישראלי בעיניך? התשובה הנכונה היא ההתנגדות לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

עמית סגל. זה מה שישראלי בעיניי. הוא כל מה שישראל הפכה להיות. תסכלו עליו, ותראו אותנו. אנדרדוג שצמח למימדים מפלצתיים, אבל נשאר עם תודעת קורבן מוחלטת. מופע בלתי נגמר של רהב וביטחון עצמי שלא מגובים בשום תוצאות בשטח. צדקן מוחלט שחושב שכל מי שלא מסכים איתו, שונא אותו. ומה שהופך אותו באמת לסמל של הישראליות החדשה – חוסר היכולת להבין את כל זה. כי אין דבר שיותר מאפיין את הישראלים מאשר דבשת ענקית על הגב שלהם שהם לא מסוגלים ו/או לא רוצים לראות.

מדינת ישראל היא מדינה שנבנתה על שני יסודות. הראשון הוא הדחקה. המוטו הישראלי הוא "אני מדחיק משמע אני שורד". אין עם בעולם שהצליח להדחיק באופן כל כך יעיל ואפקטיבי טראומה לאומית כל כך קטלנית כמו השואה. ספק אם יש הרבה מדינות שהיו מצליחות לשמור על מראה נורמלי כשהן חיות על הר געש ביטחוני כל כך פעיל שיכול להשמיד אותך בכל רגע. או לפחות לנסות. הדחקה היא מה שמאפשר לנו להמשיך קדימה ולא להתעסק מבוקר עד ערב באסון שמביא עלינו ועל שכנינו הכיבוש.

הבעיה עם הדחקה, היא שיש לה תופעת לוואי. ברגע שאתה מתחיל להדחיק, אתה פשוט לא יכול להפסיק. אתה מדחיק הכל. את העשבים השוטים, את הטעויות, את הלקחים. אתה פשוט מסתכל קדימה וצועד באוטומטיות. לא עוצר לחשוב. לא עוצר לבדוק. הפחד לפגוש משהו שאתה לא רוצה או יכול להתמודד איתו, גורם לך לא להתמודד עם כלום. במקום לחשוב קדימה, מאלתרים.

היסוד השני שעליו יושבת המדינה הוא תחושת עליונות. אנחנו הרי העם הנבחר, לא אנשים פשוטים כמו שאר העולם. רק שמי שחושב שהוא יותר טוב מאחרים במקום אחד, יחשוב את זה גם במקום אחר. אם יש מדרג של בני אדם והיהודים הם מעל כל השאר, הרי שמדרג כזה יכול להיות גם בתוך העם היהודי. כלומר יש כאלו ששווים וחשובים יותר.

>> מה ישראלי בעינייך? סרטי מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

התוצאה של השילוב הקטלני הזה, בין תחושת עליונות לבין הדחקה, הופך את הישראלי לתופעת טבע. אדם שיכול להטיף נגד אלימות ולתעלם לחלוטין מהשיטות האכזריות של הכיבוש. שמסוגל לראות את העוולה הקטנה ביותר ולהתקומם מולה, אבל להיות עיוור לחלוטין לאותה איוולת מהצד שלו. אוסף של גמלים שמסתובבים במדבר עם דבשות ענקיות על הגב, עסוקים בלהצביע על הדבשות של אחרים, ולהתעלם מזו שעל הגב שלנו. אחרת איך אפשר היה לשבת באולפן מרכזי ולחרטט על "ממשלה של תומכי טרור", כשיש לך כזאת דבשת משפחתית של "טרוריסט ללילה אחד".

• ביקורת טלוויזיה
• כיבוש
• ישראל
• יום העצמאות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?
• עמית סגל

שמעון פרס היה תמיד איש של הפקות גדולות. כל הקריירה הפוליטית שלו רצופה באירועים גרנדיוזיים, רבי משתתפים, כאלו שמביאים חזונות גדולים לכדי מעשים בלתי נתפסים. החל מהקמת הכור הגרע- מפעל הטקסטיל בדימונה, דרך מבצע אנטבה ועד, כמובן, הסכמי אוסלו: פרס אף פעם לא היה אדם של מהלכים קטנים, אלא תמיד של מהלכים נועדו ללא פחות משינוי מקיף של המציאות (כמובן שהוא מעולם לא בחל במהלכים קטנים וקטנים מאוד שיקדמו את המהלכים הגדולים שלו). בדיוק כמו חייו, כך גם הסרט התיעודי "אל תפסיק לחלום" ("Never Stop Dreaming", מה שגורם לכל העסק להשמע קצת כמו סרט הופעה של ג'סטין ביבר), שעסק בחייו ועלה בשבוע שעבר לנטפליקס. הוא בוודאי סרט מאוד מושקע; ג'ורג' קלוני, לא פחות, הוא הקריין, שלושה נשיאים אמריקאים (קלינטון, בוש ואובמה) נבחרו כדי לתת רקע, אפילו ברברה סטרייסנד מופיעה פה ושם. וזה כנראה הגיוני, ואפילו מתבקש, והמסר של נטפליקס ברור: חיים גדולים מצדיקים סרט גדול.

https://www.youtube.com/watch?v=W3VeN3wN3tA

ובאמת, הסיפור של שמעון פרס הוא סיפור שיש עוד מעטים כמוהו בעולם. אדם שהתחיל את דרכו כאיש רכש במשרד הבטחון של מדינה קטנה במזרח התיכון, והפך לבעל שם שפותח דלתות בכל העולם ומתרועע עם האנשים המשפיעים ביותר על כדור הארץ. אבל כמו תמיד בסיפורים שכאלה, השאלה היא מי מספר אותו. מי נמצא בעמדת המספר, מאיזו זווית אנחנו רואים את הסרט הזה. כי בישראל לשמו של פרס נקשרו הכתרים הכי מחמיאים (נשיא אהוב) וגם הכי מעליבים (הלוזר), והם היו קשורים לאותו ראש ובו זמנית. זה הפרדוקס של פרס, שמתוך המדינה רואים אותו טוב מאוד. ובמבט מבחוץ?

ובכן, הסרט לא בהכרח עושה לפרס הנחות, אבל הוא בהחלט מצייר את הדיוקן שלו בגוונים ורודים למדי. הרבה דברים, כמובן, נעדרים מהסרט: ה"תרגיל המסריח", למשל, שבמסגרתו פרס ניסה להפיל ממשלת אחדות כדי להקים אחת בראשותו, בקושי מוזכר בחטף במשפט אחד וזאת בסרט שאורכו כמעט שעתיים. גם הפרשיות המפוקפקות בהן היה מעורב, כולל הטענות להטרדה מינית שהעלו לאחר מותו ח"כ לשעבר קולט אביטל ונשים נוספות, נותרו בחוץ. אולי זה המחיר שמשלמים כאשר עושים דוקו שבו מקבלים שיתוף פעולה מלא ממשפחתו של פרס (ואולי גם לקהל הבינלאומי של נטפליקס, חלקם – לפחות אלו העוסקים במאבקים הפנימיים בכנסת ישראל – הם באמת פחות מעניינים).

אבל דבר אחד נעדר יותר מכל מהסרט, שהוא קריטי לא רק בשביל לצייר ציור מלא של הביוגרפיה של פרס אלא של האופי שלו: וזו האמביציה האישית שלי. פרס, בשורה התחתונה, וגם בכמה וכמה שורות מעליה, היה פוליטיקאי. פוליטיקאי חד, חכם ומשופשף. אין דבר כזה פוליטיקה ללא מאוויים אישיים ורצון לכבוש את הפסגה. רצון כזה היה גם אצל פרס, שלא פעם הפעיל את כל כובד משקלו רק כדי להמשיך ולאחוז בשררה. הדוגמא הקלאסית היא ההחלטה (המוטעית, בדיעבד) שלא להקדים את הבחירות אחרי רצח רבין (שהתקיימו ב-1996, ונגמרו, כמובן, בהפסד דרמטי לבנימין נתניהו). פרס מוצג שם כ"מי שלא רצה לנצל את הטרגדיה", אבל האמת הפשוטה היא שהוא רצה לנצח (והאמין ביכולת שלו לנצח) בזכות עצמו בלבד, מבלי לרכב על הגל של הרצח המזעזע. גם הסכסוך ארוך השנים עם יצחק רבין (שבניגוד למה שניתן לחשוב, נמשך עד יום האחרון לחייו של רבין ז"ל) היה מונע הרבה יותר מהרצון של שניהם להגיע אל הבכורה, מאשר במחלוקות אידיאולוגיות על עתיד האומה.

אבל אולי במובן הזה, פרס מסמל היטב את דור הפוליטיקאים שלו. אם היום השחיתות היא ערומה ואישית לחלוטין, הם היו הדור ש"עשו הכל למען המדינה", לפחות כלפי חוץ. אבל האמת היא שכל המנהיגים הללו פעלו, בנוסף, גם לטובת עצמם – עמדת המנהיגות היתה שווה לא מעט באופן אישי, וגם פרס הרוויח ממנה המון לאורך חייו. ושלא תטעו; פרס היה אדם גדול ומשמעותי. אבל דור המנהיגים שהוא בא ממנו, שכונה גם "דור הנפילים" היה כזה שנע בו זמנית בין מעשים גדולים ומרחיקי לכת, לבין עניינים אישיים – אפילו קטנוניים של ממש. ראשם בעננים, וידיהם טבולות עמוק במעשה הפוליטי. הם עשו טוב, ועשו גם לא מעט רע. ושני הדברים היו נכונים בו זמנית, בדיוק כמו הדימוי הסותר בו אחז פרס בציבוריות הישראלית עד סוף חייו, וגם זה מתפספס בסרט של נטפליקס.

והבעיה עם הסרט, היא שהדיוקן המחמיא הזה של נטפליקס לא באמת מעשיר את הסיפור של פרס. להיפך, הוא פוגם בו. מדובר באדם שהחשיבות שלו להיסטוריה של מדינת ישראל היא עצומה, ואת הסיפור צריך לספר במלואו, כולל החלקים הפחות טובים והפחות יפים, דווקא כדי להבין את גודל האדם, לבסס ולהסביר את המעמד ההיסטורי שלו. לזכור שבתוך חליפת הברזל של "האיש בעל החזון" היה גם בן אדם שחיפש את טובתו הפרטית, שרצה לתפוס כיסא בממשלה, ושבעיקר תמיד, תמיד ניסה להשיג את אהבת הקהל. כל חייו. והעניין הוא שהצגה כזו גם לא הייתה מורידה מכבודו של פרס, להיפך. היא הייתה מאפשרת לנו לראות עוד נדבך בבנאדם שראינו כל חיינו, ובוודאי תייצג אותו – ואת המורשת שלו – טוב יותר. מעשיו של שמעון פרס ז"ל נטועים היטב בקרקע הישראלית, הם מסביבנו והם לא בסכנת מחיקה. הם היו יכולים רק להרוויח ממימד אנושי יותר.

• המסך
• נטפליקס
• ישראל
• שמעון פרס

• Facebook
• Twitter
• Email

בשירות הוד מלכותה

איך מנהלים משא ומתן מדיני ומתמודדים עם משברים עולמיים? מהי "שפה דיפלומטית"? כמה מותר לשתות במסיבת קוקטייל בבית השגריר? שגריר בריטניה בישראל דיוויד קווריידבר על דיפלומטיה, על החיים הדיפלומטיים ועל תדמיתה של ישראל בעולם.
ננוצ'קה, לילינבלום 30 תל אביב, 20:00, כניסה חופשית

עוד כתבות שיוציאו אותך מהבית:
שלחנו את בוני לטוטו קארה – זה נגמר בשירותים
בוורלי: חנות תקליטים שהיא יותר מזה
מעורבבים: 21 הברים הטובים בעיר

תולדות החשיש בפלסטין וישראל

פרופ' חגי רםיספר את סיפורו של החשישבארץ מראשית שנות ה־20 עד מחצית שנות ה־60 של המאה הקודמת. ההרצאה מתבוננת בחשיש כסחורה (שמבריחים וצורכים אותה) וכמטפורה (לתהליכים חברתיים ותרבותיים), בפרספקטיבות מקומית וגלובלית.
אנה לולו, הפנינים 1 יפו, 19:45, 10 ש"ח

דאבל פיצ'ר בבוקסא

חשש אמיתי (סינת' פופ בעברית) ופוטומט (אינדי פופ אלקטרוני) בדאבל פיצ'ר מפואר וחינמיהערב בבוקסא. אחרי ההופעות יתקלט רם אוריון.
בוקסא, רוטשילד 31, 22:00, כניסה חופשית

עם הילדים: "מזוודות ומציאות"

מאירופה של פעם עד לרכבת ישראל היום – לישראלים אין יותר מדי חוויות טובות הקשורות ברכבת, ודווקא מדובר בלוקיישן קלאסי להתחלה של סיפור מסע, בדיוק כמו העלילה של "מזוודות ומציאות" שמתאר את חייה של פקידה אפורה במחלקת אבדות ומציאות בסניף רכבת נידח שיוצאת להרפתקה בעקבות המזוודות.
מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, 11:00, 65 ש"ח, לגיל 6־10

• פוטומט
• רם אוריון
• חשיש
• פלסטין
• ישראל
• בוקסא
• ננוצ'קה

• Facebook
• Twitter
• Email

חובבי אופנה, התרגשו ומיד – COS, המותג הנקי והמדויק לנשים ולגברים מבית H&M, מגיע לראשונה לישראל – כך הוכרז היום (22.6) ממטה המותג בלונדון דרך הזכיינית בארץ. ההודעה שמה קץ לשמועות שרחשו בעולם האופנה המקומי בתקופה האחרונה, ובכנות – אנחנו לגמרי בעד. החנות הראשונה של המותג, שמציע עדכניות שלא לוקה בקורבנות־אופנתית, עתידה להיפתח בקניון TLV Fashion Mall המפונפן של גינדי לקראת אביב 2017.

רשת COS, שהוקמה בשנת 2007, נחשבה במשך שנים לסוד האופנתי הכמוס של אירופאים ושל תיירים יודעי דבר, כאשר סיפקה בגדים נצחיים בעיצוב מעודן ללא־חת ובתמחור נוח לכל הכיסים. בלתי נשכחים הפרגונים החמים שזכה להם המותג מכיוון ווג, שהצהיר עליו פעמים מספר שאיכות הבגדים שהוא מציע גבוהה משל מותגים מקבילים דוגמת זארה (וגם H&M), ושהקווים שלהם קלאסיים יותר ולא נופלים אף משל פריטי מעצבים דומים (סטלה מקרטני, מישהו?). אם הגעתם לגיל, הביולוגי או המנטלי, בו Top Shop כבר לא מספקים את הסחורה – המתינו איתנו לאביב 2017.

• TLV Fashion Mall
• COS
• הלבשה
• זארה
• ישראל
• חנות
• H&M
• גינדי
• אופנה
• החיים היפים