במלאת 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, סינמטק תל אביב מציג החודש 24 יצירות מופת קולנועיות שעוסקות בה. חברי הפודקאסט "אוכלי סרטים" צללו אל תוך האוצר הזה וחזרו עם מסקנה קשה: אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים בקולנוע. הכלי היחיד לראות את המציאות הוא החשיבה הביקורתית שלנו
>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. החודש תוקרן בסינמטק תוכנית קולנועית מיוחדת במלאת 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, במסגרתה יוקרנו 24 יצירות מופת על המלחמה ההיא במטרה להזכיר לכולם שחזרה ל-1933 מובילה גם לחזרה ל-1939. חברי הפודקאסט הקליטו פרק מיוחד לכבוד את התוכנית והוא מחכה לכם אחרי הפרסומת.עוד פרטים וכרטיסים כאן.
>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בעולם
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
השבוע מלאו 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, וסינמטק תל אביב מציע תוכנית קולנועית שמבקשת להלחם תרבותית בגזענות, בפופוליזם ובפשיזם שהרימו ראש ב-2025, באמצעות24 סרטים על המלחמה ועל רקע המלחמה.זאת הזדמנות מעולה לערער על האמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו ולהסתכל במבט מפוכח – לפרקים גם מזעזע – על האופן שבו קולנוע מנסח מחדש את העבר. במילים פשוטות יותר: אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים. גם לא בסרט דוקומנטרי.בין הפריימים צפות השאלות: מה ההבדל בין זיכרון למציאות? מי מכתיב את הנרטיב – ומה המחיר של המיתוס?
החטא שבצפייה עצמה
נתחיל עם "ממזרים חסרי כבוד". קוונטין טרנטינו לא רק הורג את היטלר, הוא עושה את זה בתוך בית קולנוע. ב"ממזרים" ואחר כך גם ב"היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מייצר מציאות אלטרנטיבית בה הדמויות שלו משנות את ההיסטוריה הקשה שאנחנו מכירים מהעולם. זו נקמה קולנועית, סמלית, פנטסטית. ובאותה נשימה, טרנטינו מציב אותנו, הצופים, מול מראה. אין בעיה להרוג נאצים, אבל כשאנחנו נהנים מהאלימות של אלדו ריין וחבריו, נהנים לרסס את היטלר און-סקרין, נהנים מקירקוף גופות או קיעקוע של צלב קרס על מצח של אדם חי, איך אנחנו שונים מצופי התעמולה הנאצית של לני ריפנשטל?
בספרו ׳לא בשם האל׳, הרב יונתן זקס, מדבר על "רשע אלטרואיסטי": תופעה שבה מוסריות מוצהרת משמשת ככיסוי לאלימות. קחו לדוגמה את העדפת הנאצים להשתמש ברכבות להשמדת יהודים במקום לסייע לחיילים שלהם בחזית הרוסית. זה רוע כל כך טהור, כל כך שיטתי, שהוא הופך לאבסורד טקטי ומוסרי. כמוהם גם ה"ממזרים" עוברים דה-מיתיזציה. דמויות גיבורי מלחמה קלאסיות (ג'ון מילר ב"להציל את טוראי ראיין", ריק בליין ב"קזבלנקה") נבחנות על האידיאלים, הערכים וטוהר ליבן הבלתי מעורער, תכונות אילו שמאפשרות להם לנצח בסיפורים גדולים מהחיים. הממזרים לעומתם נבחנים על מספר שיא של קירקופים.
כמו סרט התעמולה שמוקרן בתוך הסרט, גם "ממזרים" הוא תמרור אזהרה, לא רק מהנאצים עצמם, אלא משביעות הרצון העצמית שלנו הצופים, וכפועל יוצא, שלנו העם המגדיר את עצמו כקורבן. כשהאלימות מכוונת כלפי הרעים, היא פתאום מותרת? בדיוק בתחום האפור הזה המוסריות שלנו נמדדת.
דנקירק: מלחמה כפרקטיקה
אם טרנטינו עושה קולנוע מהול בהיפר-רגש, כריסטופר נולאן ב"דנקירק" עושה בדיוק את ההפך. אין שמות לחיילים, אין מיתולוגיה. רק הישרדות. וזה הסיפור. נולאן מעקר את הגאווה הלאומית ומראה מלחמה כסדרה של החלטות טכניות ומעשים שקטים. נולאן כאילו לוקח את נאום "נילחם בחופים" המפורסם של צ׳רצ׳יל והופך אותו לוויזואלי, “We must be very careful,” אומר צ׳רצ׳יל “Not to assign to this the attributes of a victory. Wars are not won by evacuations״.
מילותיו של צ׳רצ׳יל ניצבות בניגוד מוחלט להצהרה הפומפוזית של היטלר שדיבר על אותו פינוי כ"קרב היסטורי שיזכר לנצח". שני המסגורים המנוגדים האלה של אותה סיטואציה מלמדים אותנו שני דברים – האחד, הנאצים היו פופוליסטים באופן אפקטיבי עוד לפני שזה היה טרנדי, והשני, פרקטיקת מסגור הנרטיב והתאמתו לאידאולוגיה זה דבר שמחזיק עד היום – "איך" אנחנו מספרים סיפור חשוב לא פחות מ"מה" שקרה בסיפור עצמו.
קריאת תיגר על ארכיטיפ הלוחם הגברי
הדמות של וורדי, בגילומו של בראד פיט ב"זעם" (Fury), מוצגת כארכיטיפ של לוחם שהגבריות שלו נשחקה ונשחקת שוב בשדה הקרב באירופה. הוא והצוות שלו חיים בטנק, רוצחים כל מה שזז, שורדים, שותים, ומעמידים פנים שזו גבורת מלחמה. אבל זו לא גבורה, זו דה-הומניזציה. הדמות שלו מאלצת חייל צעיר לרצוח שבוי גרמני כטקס חניכה, ומעודדת אלימות מערכתית (מזכיר לכם מישהו בממשלת ישראל?), ודרך המעשה הזה חושפת את הצד האפל של מה שהמלחמה דורשת מהגיבור. לא הרואיות, אלא הסתגלות לאכזריות. הגבורה שלו, אם בכלל, היא בהישרדות נפשית בתוך מערכת שהפכה את המוות לשגרה. וורדי מחובר לטראומה, לצורך לנקום, ולמוסר שהוא אישי ולא אוניברסלי, גבורה שמדברת בשפת הפוסט-טראומה של המאה ה־21.
מולו, ב"משחק החיקוי", אלן טיורינג מציע מודל אחר לגמרי של גבריות ושל גבורה. לא כובש שטח אלא מפצח צופן. טיורינג – חכם, א-חברתי, הומוסקסואל – מודר מנרטיב הגבורה הבריטית הקלאסית, אך דווקא מתוך השוליים שלו הוא מציל מיליונים. הסרט חוגג את כוח האינטלקט כצורה אחרת של לחימה, את היכולת לפעול מתוך שקט, מתוך ריכוז, ולא מתוך אגרסיה. הוא מתמודד לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם מול ההומופוביה הבריטית, מערכת שלא מכירה בגבורה מסוגו. אם וורדי מגלם את הגוף שנטחן על ידי המלחמה, טיורינג מגלם את התודעה שמבקשת לשנות את כללי המשחק.ביניהם, מתרחש העימות הפילוסופי הגדול של המאה ה־20: האם הגבורה היא פעולה או התנגדות? האם היא נולדת מהגוף או מהתודעה?
מיתוס הטוב והרע
וכמובן, "קזבלנקה". מיתוס הוליוודי מהזן המשובח ביותר, שבו המוסר המוחלט מנצח את האהבה. ריק מייצג את ארכיטיפ הגיבור הרומנטי: אדם המוותר על אהבתו למען המאבק בנאצים. או במילתיו האלמותיות: "הבעיה של שלושה אנשים קטנים לא שווה גרגר באדמה המשוגעת הזו", משפט שהופך את ההקרבה האישית לסמל של מאבק גלובלי גדול יותר.
המיתולוגיה של "תמיד תהיה לנו את פריז" מלווה את ריק ואלזה – וממיסה את ליבנו עד היום – הרבה אחרי שהנאצים כבשו את העיר. זה לא זיכרון, זו פיקציה הכרחית כדי לשחרר את אלזה ולאפשר לה לעזור במאבק של ויקטור לאסלו.הסרט הופק ב־1942, כשעוד היה צורך נואש במיתוס מעודד. וכך הפכה "קזבלנקה" לא רק לסרט, אלא לכלי גיוס של ממש. דמותו של לאסלו. לוחם המחתרת האידיאליסט, מייצגת את הגיבור הטהור, בעוד הנאצים מוצגים כדמויות קריקטוריות. גם פה הפשטות באה נגדנו, בסצנה שבה ריק יורה במאיור שטרסר וחושף את הסתירה הפנימית של המיתוס: האלימות נחוצה כדי לשמור על "טוהר" המוסר.
הנאצים: הנבל המושלם של המערב
מה הפך את הנאצים לנבלים האולטימטיביים? ייתכן שהתשובה פשוטה מדי – רשע טהור. הנאצים היו כל־כך רעים, עד שכל מי שהתנגד להם הופך אוטומטית לטוב, גם אם המעשים שלו היו בגדר כישלון מוסרי מזעזע (הפצצת אוכלוסייה אזרחית בפצצת אטום, מסעות האונס והשוד האכזריים של הצבא האדום הסובייטי).מלחמת העולם השנייה – או לפחות רוב היצירות הבדיוניות שנעשות על בסיסה – מספקת סוג של בהירות מוסרית, שבימינו מוכיחה את עצמה כמנחמת מדי. קל לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", כמו שראינו ב"דנקירק" או ב"ממזרים חסרי כבוד". מה שקולנוע טוב עושה הוא לייצר סדקים בדיכוטומיה הזאת.
הגיבורים הופכים לאנטי גיבורים ("זעם"), הקורבנות לוקחים שליטה על הסיטואציה (שושנה דרייפוס), והנבלים, כמו הנס לנדה, מגלים כריזמה, תחכום ותושיה שגורמים לנו לחשוב פעמיים. ולפעמים, כמו שחנה ארנדט כותבת ב״הבנאלית של הרוע", הרוע הוא לא שטני, אלא בירוקרטי. הוא פועל יוצא של צייתנות עיוורת לשלטון לא מוסרי.
המיתוס כבבואת תודעה קולקטיבית
המסקנה של המסע הקולנועי הזה לא בדיוק נוחה. אנחנו זקוקים למיתוסים. הם מאחדים, הם מרגשים, הם מציעים פסקול לחיים שלנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אבל אנחנו גם חייבים לחשוב עליהם טוב – מי יצר אותם? את מה הם משרתים? ומה המחיר של ההזדהות המוחלטת איתם?
חשוב לזכור שהמיתוס הוא לא היסטוריה, הוא כלי לביקורת חברתית. לא משנה אם אנחנו זוכרים את השואה בשחור לבן בגלל "רשימת שינדלר" או בוחרים להתמודד עם הזוועות באמצעות הומור כמו ב"ג'וג'ו ראביט", אלה שתי קצוות של סקאלה, וגם אם אנחנו רואים חדשות או קולנוע דוקומנטרי הם לא מראים לנו את המציאות אלא מתווכים לנו אותה דרך סיפור.הכלי היחיד לראות את המציאות הוא דרך החשיבה הביקורתית שלנו.אז אם תרצו, מה-8.5 ולאורך החודש, סינמטק תל אביב מזמין אתכם למסע של 24 סרטים ו־24 נקודות מבט שונות. בין מיתוס למציאות, בין זיכרון לאמת, ובין הקולנוע לבין עצמכם.יש כרטיסים כאן.
