>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. החודש תוקרן בסינמטק תוכנית קולנועית מיוחדת במלאת 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, במסגרתה יוקרנו 24 יצירות מופת על המלחמה ההיא במטרה להזכיר לכולם שחזרה ל-1933 מובילה גם לחזרה ל-1939. חברי הפודקאסט הקליטו פרק מיוחד לכבוד את התוכנית והוא מחכה לכם אחרי הפרסומת.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בעולם
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

השבוע מלאו 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, וסינמטק תל אביב מציע תוכנית קולנועית שמבקשת להלחם תרבותית בגזענות, בפופוליזם ובפשיזם שהרימו ראש ב-2025, באמצעות24 סרטים על המלחמה ועל רקע המלחמה.זאת הזדמנות מעולה לערער על האמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו ולהסתכל במבט מפוכח – לפרקים גם מזעזע – על האופן שבו קולנוע מנסח מחדש את העבר. במילים פשוטות יותר: אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים. גם לא בסרט דוקומנטרי.בין הפריימים צפות השאלות: מה ההבדל בין זיכרון למציאות? מי מכתיב את הנרטיב – ומה המחיר של המיתוס?

החטא שבצפייה עצמה

נתחיל עם "ממזרים חסרי כבוד". קוונטין טרנטינו לא רק הורג את היטלר, הוא עושה את זה בתוך בית קולנוע. ב"ממזרים" ואחר כך גם ב"היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מייצר מציאות אלטרנטיבית בה הדמויות שלו משנות את ההיסטוריה הקשה שאנחנו מכירים מהעולם. זו נקמה קולנועית, סמלית, פנטסטית. ובאותה נשימה, טרנטינו מציב אותנו, הצופים, מול מראה. אין בעיה להרוג נאצים, אבל כשאנחנו נהנים מהאלימות של אלדו ריין וחבריו, נהנים לרסס את היטלר און-סקרין, נהנים מקירקוף גופות או קיעקוע של צלב קרס על מצח של אדם חי, איך אנחנו שונים מצופי התעמולה הנאצית של לני ריפנשטל?

בספרו ׳לא בשם האל׳, הרב יונתן זקס, מדבר על "רשע אלטרואיסטי": תופעה שבה מוסריות מוצהרת משמשת ככיסוי לאלימות. קחו לדוגמה את העדפת הנאצים להשתמש ברכבות להשמדת יהודים במקום לסייע לחיילים שלהם בחזית הרוסית. זה רוע כל כך טהור, כל כך שיטתי, שהוא הופך לאבסורד טקטי ומוסרי. כמוהם גם ה"ממזרים" עוברים דה-מיתיזציה. דמויות גיבורי מלחמה קלאסיות (ג'ון מילר ב"להציל את טוראי ראיין", ריק בליין ב"קזבלנקה") נבחנות על האידיאלים, הערכים וטוהר ליבן הבלתי מעורער, תכונות אילו שמאפשרות להם לנצח בסיפורים גדולים מהחיים. הממזרים לעומתם נבחנים על מספר שיא של קירקופים.

כמו סרט התעמולה שמוקרן בתוך הסרט, גם "ממזרים" הוא תמרור אזהרה, לא רק מהנאצים עצמם, אלא משביעות הרצון העצמית שלנו הצופים, וכפועל יוצא, שלנו העם המגדיר את עצמו כקורבן. כשהאלימות מכוונת כלפי הרעים, היא פתאום מותרת? בדיוק בתחום האפור הזה המוסריות שלנו נמדדת.

דנקירק: מלחמה כפרקטיקה

אם טרנטינו עושה קולנוע מהול בהיפר-רגש, כריסטופר נולאן ב"דנקירק" עושה בדיוק את ההפך. אין שמות לחיילים, אין מיתולוגיה. רק הישרדות. וזה הסיפור. נולאן מעקר את הגאווה הלאומית ומראה מלחמה כסדרה של החלטות טכניות ומעשים שקטים. נולאן כאילו לוקח את נאום "נילחם בחופים" המפורסם של צ׳רצ׳יל והופך אותו לוויזואלי, “We must be very careful,” אומר צ׳רצ׳יל “Not to assign to this the attributes of a victory. Wars are not won by evacuations״.

מילותיו של צ׳רצ׳יל ניצבות בניגוד מוחלט להצהרה הפומפוזית של היטלר שדיבר על אותו פינוי כ"קרב היסטורי שיזכר לנצח". שני המסגורים המנוגדים האלה של אותה סיטואציה מלמדים אותנו שני דברים – האחד, הנאצים היו פופוליסטים באופן אפקטיבי עוד לפני שזה היה טרנדי, והשני, פרקטיקת מסגור הנרטיב והתאמתו לאידאולוגיה זה דבר שמחזיק עד היום – "איך" אנחנו מספרים סיפור חשוב לא פחות מ"מה" שקרה בסיפור עצמו.

קריאת תיגר על ארכיטיפ הלוחם הגברי

הדמות של וורדי, בגילומו של בראד פיט ב"זעם" (Fury), מוצגת כארכיטיפ של לוחם שהגבריות שלו נשחקה ונשחקת שוב בשדה הקרב באירופה. הוא והצוות שלו חיים בטנק, רוצחים כל מה שזז, שורדים, שותים, ומעמידים פנים שזו גבורת מלחמה. אבל זו לא גבורה, זו דה-הומניזציה. הדמות שלו מאלצת חייל צעיר לרצוח שבוי גרמני כטקס חניכה, ומעודדת אלימות מערכתית (מזכיר לכם מישהו בממשלת ישראל?), ודרך המעשה הזה חושפת את הצד האפל של מה שהמלחמה דורשת מהגיבור. לא הרואיות, אלא הסתגלות לאכזריות. הגבורה שלו, אם בכלל, היא בהישרדות נפשית בתוך מערכת שהפכה את המוות לשגרה. וורדי מחובר לטראומה, לצורך לנקום, ולמוסר שהוא אישי ולא אוניברסלי, גבורה שמדברת בשפת הפוסט-טראומה של המאה ה־21.

מולו, ב"משחק החיקוי", אלן טיורינג מציע מודל אחר לגמרי של גבריות ושל גבורה. לא כובש שטח אלא מפצח צופן. טיורינג – חכם, א-חברתי, הומוסקסואל – מודר מנרטיב הגבורה הבריטית הקלאסית, אך דווקא מתוך השוליים שלו הוא מציל מיליונים. הסרט חוגג את כוח האינטלקט כצורה אחרת של לחימה, את היכולת לפעול מתוך שקט, מתוך ריכוז, ולא מתוך אגרסיה. הוא מתמודד לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם מול ההומופוביה הבריטית, מערכת שלא מכירה בגבורה מסוגו. אם וורדי מגלם את הגוף שנטחן על ידי המלחמה, טיורינג מגלם את התודעה שמבקשת לשנות את כללי המשחק.ביניהם, מתרחש העימות הפילוסופי הגדול של המאה ה־20: האם הגבורה היא פעולה או התנגדות? האם היא נולדת מהגוף או מהתודעה?

מיתוס הטוב והרע

וכמובן, "קזבלנקה". מיתוס הוליוודי מהזן המשובח ביותר, שבו המוסר המוחלט מנצח את האהבה. ריק מייצג את ארכיטיפ הגיבור הרומנטי: אדם המוותר על אהבתו למען המאבק בנאצים. או במילתיו האלמותיות: "הבעיה של שלושה אנשים קטנים לא שווה גרגר באדמה המשוגעת הזו", משפט שהופך את ההקרבה האישית לסמל של מאבק גלובלי גדול יותר.

המיתולוגיה של "תמיד תהיה לנו את פריז" מלווה את ריק ואלזה – וממיסה את ליבנו עד היום – הרבה אחרי שהנאצים כבשו את העיר. זה לא זיכרון, זו פיקציה הכרחית כדי לשחרר את אלזה ולאפשר לה לעזור במאבק של ויקטור לאסלו.הסרט הופק ב־1942, כשעוד היה צורך נואש במיתוס מעודד. וכך הפכה "קזבלנקה" לא רק לסרט, אלא לכלי גיוס של ממש. דמותו של לאסלו. לוחם המחתרת האידיאליסט, מייצגת את הגיבור הטהור, בעוד הנאצים מוצגים כדמויות קריקטוריות. גם פה הפשטות באה נגדנו, בסצנה שבה ריק יורה במאיור שטרסר וחושף את הסתירה הפנימית של המיתוס: האלימות נחוצה כדי לשמור על "טוהר" המוסר.

הנאצים: הנבל המושלם של המערב

מה הפך את הנאצים לנבלים האולטימטיביים? ייתכן שהתשובה פשוטה מדי – רשע טהור. הנאצים היו כל־כך רעים, עד שכל מי שהתנגד להם הופך אוטומטית לטוב, גם אם המעשים שלו היו בגדר כישלון מוסרי מזעזע (הפצצת אוכלוסייה אזרחית בפצצת אטום, מסעות האונס והשוד האכזריים של הצבא האדום הסובייטי).מלחמת העולם השנייה – או לפחות רוב היצירות הבדיוניות שנעשות על בסיסה – מספקת סוג של בהירות מוסרית, שבימינו מוכיחה את עצמה כמנחמת מדי. קל לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", כמו שראינו ב"דנקירק" או ב"ממזרים חסרי כבוד". מה שקולנוע טוב עושה הוא לייצר סדקים בדיכוטומיה הזאת.

הגיבורים הופכים לאנטי גיבורים ("זעם"), הקורבנות לוקחים שליטה על הסיטואציה (שושנה דרייפוס), והנבלים, כמו הנס לנדה, מגלים כריזמה, תחכום ותושיה שגורמים לנו לחשוב פעמיים. ולפעמים, כמו שחנה ארנדט כותבת ב״הבנאלית של הרוע", הרוע הוא לא שטני, אלא בירוקרטי. הוא פועל יוצא של צייתנות עיוורת לשלטון לא מוסרי.

המיתוס כבבואת תודעה קולקטיבית

המסקנה של המסע הקולנועי הזה לא בדיוק נוחה. אנחנו זקוקים למיתוסים. הם מאחדים, הם מרגשים, הם מציעים פסקול לחיים שלנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אבל אנחנו גם חייבים לחשוב עליהם טוב – מי יצר אותם? את מה הם משרתים? ומה המחיר של ההזדהות המוחלטת איתם?

חשוב לזכור שהמיתוס הוא לא היסטוריה, הוא כלי לביקורת חברתית. לא משנה אם אנחנו זוכרים את השואה בשחור לבן בגלל "רשימת שינדלר" או בוחרים להתמודד עם הזוועות באמצעות הומור כמו ב"ג'וג'ו ראביט", אלה שתי קצוות של סקאלה, וגם אם אנחנו רואים חדשות או קולנוע דוקומנטרי הם לא מראים לנו את המציאות אלא מתווכים לנו אותה דרך סיפור.הכלי היחיד לראות את המציאות הוא דרך החשיבה הביקורתית שלנו.אז אם תרצו, מה-8.5 ולאורך החודש, סינמטק תל אביב מזמין אתכם למסע של 24 סרטים ו־24 נקודות מבט שונות. בין מיתוס למציאות, בין זיכרון לאמת, ובין הקולנוע לבין עצמכם.יש כרטיסים כאן.

• המסך
• קולנוע
• אוכלי סרטים
• מלחמת העולם השנייה
• סינמטק תל אביב
• קוונטין טרנטינו
• כריסטופר נולאן

לילה נטול הפתעות ודרמה בהוליווד: בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע שנערך הלילה זכו בפרסים המרכזיים כל המועמדים שהיו צפויים לזכות בהם, כפי שהסתמנו בטקסי הפרסים האחרים לאורך שלושת החודשים האחרונים, ובראשם "אופנהיימר" עם שבעה פרסים ו"מסכנים שכאלה" עם ארבעה. סרט האנימציה הישראלי הקצר "מכתב לחזיר" של טל קנטור הפסיד בקטגוריה לסרט "המלחמה נגמרה" שנוצר בהשראת שירם של ג'ון לנון ויוקו אונו. וזה כנראה אומר הכל.

>>

בערב שהיה נטול הפתעות לחלוטין, לקח כצפוי "אופנהיימר" את כל הקופה עם פרס הסרט הטוב ביותר, ופרסי אוסקר ראשונים בקריירה לכריסטופר נולאן (בימוי), קיליאן מרפי (השחקן הטוב ביותר) ורוברט דאוני ג'וניור (שחקן המשנה הטוב ביותר), כשאליהם מצטרפים פרס העריכה, פרס הצילום ופרס הפסקול המקורי. רגע מרגש קמעה נרשם כשסטיבן שפילברג העניק לנולאן את הפרס שלו, במה שנראה כסימבול להחלפת המשמרות בין שני הבמאים הגדולים של הוליווד.

זכיות משמחות נוספות נרשמו לאמה סטון (השחקנית הטובה ביותר, "מסכנים שכאלה") ובילי אייליש (השיר הטוב ביותר, "ברבי"), כשבמקרה של שתיהן מדובר באוסקר שני בקריירה הצעירה שלהן. כצפוי דה'ווין ג'וי רנדולף ("נשארים לחג") זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, הסרט "20 ימים במאריופול" על המלחמה באוקראינה זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, וסרטו של האיו מיאזאקי "הילד והאנפה" גרף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר.

בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר זכה סרטו הבריטי דובר הגרמנית של הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין", ואת הבמה ניצל גלייזר כדי לשאת נאום אמביוולנטי שבו תקף את ישראל אך הזכיר גם את קורבנות שבעה באוקטובר וטען שהשואה אינה יכולה לשמש הצדקה לכיבוש. "אנחנו עומדים פה כבני אדם המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה הקורבנות של השבעה באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה", אמר הבמאי בנאום שהיווה התייחסות יחידה למלחמה בעזה לאורך הטקס ונתן את הטון ליחס כלפי ישראל מאחורי הקלעים.

במה שנראה כתבוסה קשה להסברה הישראלית, לא צוינו בטקס ולו פעם אחת השבויים והחטופים בעזה, ועל השטיח האדום לא נצפו הסיכות הצהובות שמביעות סולידריות עם משפחות החטופים, בניגוד לטקס פרסי האמי וטקס פרסי גלובוס הזהב שנערכו מוקדם יותר השנה. מיד אחרי שבעה באוקטובר עמדה מרבית הוליווד לצד ישראל, אך החודשים שחלפו מאז מחקו את התמיכה והחליפו אותה בביקורת קשה. על בגדי רבים מהסלבז שהגיעו לטקס, ביניהם בילי אייליש, ראמי יוסף ומארק ראפלו. לפני הטקס נערכה מחוץ לאולם הפגנה פרו-פלסטינית שהובילה לעיכוב של מספר דקות בתחילתו. אפשר רק להתנחם בביצוע החי והאדיר של ריאן גוסלינג לשיר מ"ברבי", שהיה ללא ספק שיאו של ערב מחורבן למדי.
>> טקס האוסקר שודר בשידור ישיר ב-yes וב-+STING, הטקס הערוך והמתורגם ישודר ביום שלישי בשעה 21:00 ב-yes MOVIES DRAMA.

• המסך
• אוסקר
• כריסטופר נולאן
• אופנהיימר
• אמה סטון
• רוברט דאוני ג'וניור
• בילי אייליש
• ברבי

זהו, הכל מוכן עכשיו לטקס פרסי האוסקר שייערך בחודש הבא (11.3) ויחתום את עונת הפרסים בקולנוע ובטלוויזיה. אמש נערך בלונדון טקס פרסי ה-BAFTA של האקדמיה הבריטית לקולנוע, שנחשב בעיניי רבים לחזרה הגנרלית לקראת הפרס ההוליוודי הגדול, בהנחייתו המעולה של דיוויד טננט ("ברודצ'רץ'", "דוקטור הו", "בשורות טובות") ויש לו שורה תחתונה אחת: אופנהיימר, אופנהיימר, אופנהיימר. וגם "מסכנים שכאלה".

>> רוצו: אמה סטון היא גיבורה נפלאה ביצירה מלאת אהבת אדם
>> איפה אתם בחג: הסרט הזה מקבל 5 כוכבים רק כי אין שישה

אחרי שגרף כבר ערימות של פרסים לאורך החודשים האחרונים, מגיע כריסטופר נולאן לישורת האחרונה של הדרך אל האוסקר כשנראה שרק דרמה גדולה תמנע ממנו ומ"אופנהיימר" את כל הפרסים הגדולים. סרטו המונומנטלי של נולאן על ממציא הפצצה הגרעינית זכה בשבעה פרסי באפטא, ביניהם הפרסים המרכזיים לסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר ושחקן המשנה הטוב ביותר. "אופנהיימר" הכניס כבר כמעט מיליארד דולר בקופות מסביב לעולם, הישג בלתי נתפס לסרט מסוגו.

ערב גדול היה גם לסרט "מסכנים שכאלה", ממנו התלהבנו כאן לא מכבר, שגרף חמישה פרסי באפטא אתמול, ביניהם הפרס לשחקנית הראשית, אמה סטון הנפלאה, ומרבית פרסי העיצוב המרכזיים, בעוד סרט השואה של ג'ונתן גלייזר "איזור העניין" זוכה בשלושה פרסים. ד'ווין ג'וי רנדולף, זוכת פרס השחקנית הטובה ביותר ב"נשארים לחג", זכתה בהישג הנדיר של זכייה בכל טקסי הפרסים האפשריים השנה, וזכייתה באוסקר נראית ודאית ביותר.

כמו בטקסים קודמים השנה, גם הפעם המפסיד הגדול של הערב היה הסרט המצליח ביותר של 2023, "ברבי", שזכה באפס פרסים באופן מעליב למדי למרות שלל מועמדויות. בשנה שעברה הזוכים בפרסי הבאפטא אמנם לא ניבאו את הזוכים באוסקר, אך נדמה שהשנה יצטרך לקרות משהו דרמטי במיוחד בטקס פרסי האקדמיה ההוליוודית כדי לשנות את תמונת הפרסים.

הסרט הטוב ביותר:אופנהיימר
הבמאי הטוב ביותר:כריסטופר נולאן, אופנהיימר
שחקנית משנה:ד'ווין ג'וי רנדולף, נשארים לחג
שחקן משנה:רוברט דאוני ג'וניור, אופנהיימר
שחקנית ראשית:אמה סטון, מסכנים שכאלה
שחקן ראשי:קיליאן מרפי, אופנהיימר
תסריט מקורי:"אנטומיה של נפילה"
תסריט מעובד:"מעשיה אמריקאית"
סרט זר:"אזור העניין"

• המסך
• אוסקר
• הוליווד
• בריטים
• כריסטופר נולאן

ערב משעמם ביותר, נטול הפתעות וללא רגעי שיא של ממש ערב על טקס פרסי גלובוס הזהב ה-81 שנערך אמש בלוס אנג'לס: "יורשים" לקחה את כל הקופה הטלוויזיונית עם ארבעה פרסים, כשאחריה "הדב" ו"ביף" עם שלושה פרסים כל אחת, בעוד את הניצחון הגדול בקולנוע גרפו "אופנהיימר" וכריסטופר נולאן עם חמישה פרסים, כש"ברבי" מובסת על ידי "Poor Things" ("מסכנים שכאלה") בקטגוריית הקומדיה והשחקנית הקומית וזוכה בפרסים רק על שיר הנושא של בילי אייליש ועל "הישג קופתי וקולנועי", פרס חדש ומעליב למדי שנתפר למידותיהם של שוברי קופות.

>> המצעד השנתי: 20 הסדרות הכי טובות ב-2023
>> המצעד החודשי: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

המפסיד הגדול של הערב היה הטקס עצמו. אחרי מספר שנים של טלטלות ושערוריות, היה זה טקס פרסי גלובוס הזהב הראשון תחת בעלות מסחרית חדשה, לאחר שניהולו הוצא מידי תא הכתבים הזרים בהוליווד שחלש עליו עשורים ארוכים עם כל גילויי השחיתות הנלווים לכך. את הטקס הנחה לראשונה השחקן והסטנדאפיסט ג'ו קוי, שהסכים להנחות את האירוע עשרה ימים לפני התרחשותו לאחר שמרבית הקומיקאים הבכירים בהוליווד סירבו. במונולוג פתיחה חלש בן 10 דקות הוא גם התנצל ואמר "קיבלתי את התפקיד ממש הרגע, אתם רוצים גם בדיחות?".

הרגעים הטובים באמת של הערב התרחשו עם עלייתם של שחקני "יורשים" לבמה כדי לקבל את הפרסים שלהם, כשקירן קאלקין מנצל את ההזדמנות כדי להשתעשע עם פדרו פסקל מ"האחרונים שבינינו" ואמר לו מעל גבי הבימה "פדרו, תמצוץ", וכשמת'יו מקפיידן ניסה לטעון שהוא השחקן הגבוה ביותר בקאסט של יורשים, רק כדי שניקולס בראון (גרג מ"יורשים") יקום מהקהל ויקרא עליו תיגר.

רגע ישראלי של נחת נרשם כשהשחקנים ג'ון אורטיז ("אמריקן פיקשן") וג'יי קמרון-סמית' ("יורשים") ענדו סיכות של סרטים צהובים בתמיכה וסולידריות עם משפחות החטופים בעזה. רגע גלובלי של נחת נרשם כשאחרי כל ההתבכיינויות שלו על תרבות הביטול ועל כמה שאסור לו להתבדח יותר על שום דבר, זכה ריקי ג'ארוויס בפרס על מופע הסטנדאפ הטלוויזיוני של השנה, ויצטרך עכשיו למצוא משהו אחר להתבכיין עליו. ואלה הזוכים הגדולים בטלוויזיה (כי למי אכפת מהזוכים בקולנוע, בואו נודה באמת).

הדרמה הטובה ביותר:יורשים
הקומדיה הטובה ביותר:הדב
הסדרה המוגבלת הטובה ביותר:ביף
השחקן הטוב ביותר בדרמה:קירן קאלקין ("יורשים")
השחקנית הטובה ביותר בדרמה:שרה סנוק ("יורשים")
שחקן המשנה הטוב ביותר בדרמה:מת'יו מקפיידן ("יורשים")
שחקנית המשנה הטובה ביותר בדרמה:אליזבת' דביצקי ("הכתר")
השחקן הטוב ביותר בקומדיה:ג'רמי אלן ווייט ("הדב")
השחקנית הטובה ביותר בקומדיה:איו אדבירי ("הדב")
השחקן הטוב ביותר בסדרה מוגבלת:סטיבן יאון ("ביף")
השחקנית הטובה ביותר בסדרה מוגבלת:אלי וונג ("ביף")

טקס גלובוס הזהב® הערוך והמתורגם ישודר היום (יום שני) בשעה 21:00, ב- yes VOD וב- STING+

• המסך
• גלובוס הזהב
• יורשים: הסדרה הטובה של העשור?
• כריסטופר נולאן
• ברבי

זה היה צפוי למדי: המועמדויות לפרסי גלובוס הזהב 2024 הוכרזו בטקס הוליוודי קליל לפני שעה קלה, ואת הרשימה מובילות "ברבי" בקולנוע ו"יורשים" בטלוויזיה, עם תשע מועמדויות כל אחת, שמסמנות את הדומיננטיות הברורה שלהן בתחומן, כשעיקר הדרמה צפויה להתרחש בקטגוריית השחקן ושחקן-המשנה הטוב ביותר בסדרת דרמה, שני פרסים אליהם מועמדים שישה שחקנים מהקאסט של "יורשים".

מיד אחרי "ברבי" מתייצב הסרט "אופנהיימר" של כריסטופר נולאן עם שמונה מועמדויות, אחרי קיץ שבו שני הסרטים החזירו את הצבע ללחיים של תאגידי הקולנוע בהוליווד, ואחריו "רוצחי פרח הירח" ו"מסכנים שכאלה" עם 7 מועמדויות כל אחד. בינתיים בצד הטלוויזיוני של הדברים, גם "הדב", "האחרונים שבינינו", "1923", "פארגו" ו"ביף" קיבלו מספר מועמדויות בקטגוריות המרכזיות שלהן, ובסך הכל הציגה רשימת המועמדיות של גלובוס הזהב מעט מאוד הפתעות וסיבות להתמרמר – אם כי הריסון פורד יכול להיות מאוכזב שאף אחת מהופעות הבכורה הטלוויזיוניות שלו – בתפקיד ראשי ב-"1923" ותפקיד משנה ב"שרינקינג" – לא הביאה לו את המועמדות לפרס. אבל שאלה יהיו הצרות שלנו.

פרסי גלובוס הזהב עברו בשנתיים האחרונות ריענון מסיבי, אחרי שספגו אש כשהתברר שתא הכתבים הזרים בהוליווד שחבריו הם המצביעים בו – אינו מונה חברים שחורים כלל. מאז פורק המבנה הניהולי הקודם של הפרס ומספר החברים בתא הכתבים הזרים הוקפץ ל-300 איש ואישה מ-75 מדינות, אבל המכה שספגה יוקרתו של הטקס עדיין מורגשת, ועד לרגע זה לא ברור מי ינחה אותו אחרי שקומיקאים רבים סירבו לתפקיד. השנה יועבר הטקס לראשונה ב-CBS, אחרי ש-NBC ויתרה על שידורו בעקבות המהומה התקשורתית סביבו.הטקס עצמו יתקיים בחודש הבא (9.1.24), וישודר בישראל בשידור חי ב-yes.

הדבר החשוב ביותר, כמובן, הוא שאמה סטון אהובתנו מועמדת לשני פרסים, גם כשחקנית הטובה ביותר בקולנוע בקומדיה/מיוזיקל (על "מסכנים שכאלה") וגם בפרס הטלוויזיוני המקביל (על "הקללה" הווירדית עם נייתן פיילר). בהנחה ש"ברבי" ו"אופנהיימר" יתחלקו ביניהם בפרסים יפה יפה – בעיקר עקב העובדה שהם לא מתחרים ראש בראש ומפוצלים לקטגוריות "דרמה" ו"קומדיה/מיוזיקל" – אותנו מעניינת בעיקר התחרות בקטגוריות הסדרות הטובות ביותר: על פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר מתחרות "יורשים" (HBO), "הכתר" (נטפליקס), "1923" (פאראמונט+), "הדיפלומטית" (נטפליקס), "האחרונים שבינינו" (HBO) ו"תוכנית הבוקר" (אפל TV+), במירוץ שנראה שהוכרע מראש.

על פרס הסדרה הקומית/מיוזיקל הטובה ביותר נלחמים באופן אקלקטי למדי "הדוב" (FX), "בארי" (HBO), "אבוט אלמנטרי" (ABC), "רק רציחות בבניין" (Hulu), "טד לאסו" (אפל TV+) ו"Jury Duty" (אמזון FreeVee), ואין לדעת לאן זה ילך. בקטגוריית סדרת אנתולוגיה/מוגבלת מחכות לרגע שלהן "פארגו" (FX), "ביף" (נטפליקס), "דייזי ג'ונס אנד דה סיקס" (אמזון פריים וידיאו), "שיעורים בכימיה" (אפל TV+), "שותפים למסע" (שואוטיים) ו"כל האור שאיננו רואים" המושמצת (נטפליקס), וגם כאן הכל נראה פתוח מאוד אם כי מגיע ל"פארגו". נתראה ב-9.1 ונקווה שלא נצא כועסים שוב.

• המסך
• גלובוס הזהב
• ברבי
• יורשים: הסדרה הטובה של העשור?
• כריסטופר נולאן
• גרטה גרוויג
• נטפליקס
• HBO