בשבוע שעבר קיבלתי פניה מנומסת בדיאם בפייסבוק, ממישהי שסיפרה שרצתה לשתף אתהטקסט שלי לגבי הליכה ברגל, אבל החליטה לא לעשות את זה בגלל העיוות בשפה. היא טענה שלכתוב "שלכם.ן" או "להם.ן" זו טעות בעברית ושהיא לא תתן לזה יד. הודיתי לה על הרצון הטוב והצהרתי שאני אמשיך לכתוב ""שלכם.ן" ו"להם.ן" ולא באמת משנה לי אם זה תקני או לא. העולם משתנה ובעקבותיו גם השפה, ומה לעשות שהעברית היא שפה סופר-ממגדרת שצריכה להתאים את עצמה לעולם הזה. סה לה וי (או שנאמר בעברית תקנית: אלה החיים).

במוזיאון העיצוב בחולון נפתחה השבוע תערוכה שעוסקת בדיוק בזה. לא רק בשפה, כמובן, כי מוזיאון העיצוב ועל כן עיצוב הוא בראש מעייניו, אבל השפה היא חלק ניכר מזה, בטח למי שחי.ה בישראל. "שובר.ת שוויון" (בפרסומים מופיעה ה-ת' בצבע שונה וללא נקודה, לכל המודאגים.ות), שאצרו מיה דבש, רונה זינגר ועדי המר יעקבי, היא תערוכה שבוחנת את תפקידו של העיצוב ביצירת תודעה מגדרית. ועיצוב הוא תחום רחב הרבה יותר מעוד ת' או נקודה באמצע מילה.

בואו נתחיל מדבר אחד ברור: מדובר בנושא חשוב. לפעמים לא ברור לא עד כמה חשוב. בטח אם אנחנו בנים, אבל גם אם אנחנו בנות שצריכות פתאום להשתין בטבע או לקנות סכין גילוח, ואז נאלצות להתעמת עם העובדה שהעולם מעוצב על פי מודל גברי. כן, אנחנו רגילות לזה. אבל האם זה אומר שאנחנו צריכות להיות רגילות לזה? לפני 50 שנה נשים היו רגילות שגברים זרים תופסים להן בתחת כדי להביע חיבה. זה אומר שזה בסדר?

התשובה היא כמובן לא, וזה גם מה שהתערוכה מנסה להסביר. באמצעות כ-120 עבודות ופרויקטים של אמניםות ומעצביםות ישראלייםות ובינלאומייםות היא פורשת ספקטרום רחב של עיסוק מגדרי בעיצוב – בין אם מדובר בעיצובים פרקטיים קיימים כמו אמצעי מניעה לגברים (כן, מסתבר שיש כזה דבר), צעצועי מין בלתי ממוגדרים ומושבי אופניים שמותאמים אישית. כי מה לעשות, האנטומיה היא שונה. ומסתבר שהטכנולוגיה קיימת, גם אם היא לא נפוצה במיוחד.

לצד האובייקטים הפרקטיים ודוגמאות למוצרים מסחריים או כאלה מהתרבות הפופולרית, מוצגות גם שלל וריאציות ופרשנויות אמנותיות ועיצוביות על הנושא. מהמובייל הענק והצבעוני של קרן שפילשר שמקבל את פני העולים לקומה העליונה, שמלא בסמלים גבריים ונשיים שברגע הראשון מעט קשה לפענח אבל אז הם נהיים ברורים ומטרגרים; דרך סדרה של כלי קרמיקה מאוירים של מאיה לרנר, בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבוחנים את דמות האישה בספרות הרבנית (ספוילר: מזלכן שאתן לא נשים בספרות הרבנית); וכלה בסדרת צילומים משעשעים של קני דוס, צלם ואב בלגי שתיעד את עצמו בחופשת לידה – פרויקט שהפך במהרה לוויראלי ובהמשך גם לספר.

אל תוך התמהיל המגדרי הזה נוספו עבודות שמגיבות לאירועי ה־7 באוקטובר (כי קשה שלא), ביניהן סדרת פוסטרים של להב הלוי שמתייחסת לזוועות שעברו ועוברות נשים ישראליות בשבי החמאס ולשתיקה העולמית לגביהן, וגם עבודות שמתייחסות למיצג השפחות ששטף את המדינה בשנה שעברה והפך לסמל מוצלח ומזוהה למאבק הנשים על זכויותיהן בישראל. גם שושקה, הרוקסטארית של עולם המגדר (ושל עולם האמנות, ושל עולם האקטיביזם, ושל עולם ההנצחה ובעצם של כל עולם. שושקה היא הרוקסטארית של הלב שלנו) מבליחה בתערוכה בסרטונים דוקומנטריים שמתעדים את הפעילות שלה בהפגנות ובמעצרים שהגיעו בעקבותיה.

בתוך כל המערך המורכב הזה שזורים אלמנטים נוספים: משחקי מחשב אינטראקטיביים, סטריפים של קומיקס של שקד בשן הגאונה שעוסקים במערכות יחסים ומיניות, ואלמנט שמוקדש לעברית רב-מגדרית (כן, אנחנו שוב בזה). אבל גם מחוץ לתערוכה המרכזית עצמה קורים שני דברים חשובים לא פחות:

הראשון הוא התערוכה שמוצגת במעבדת העיצוב שבקומת הכניסה תחת השם "קובבות של בוץ" (שם מעולה, אגב), שאצרה נגה שמשון ופונה לקהל צעיר יותר – ילדיםות ובני.ות נוער. באמצעים כמו איורים וספרים היא מנסה, גם במקרה הזה, להעביר את המסר שמגדר זה מורכב. באופן אישי הייתי מסבה את תשומת ליבם של הילדיםות גם לסרטון של כאן 11 שמוקרן בחלל ועוסק בגברים שלובשים חצאיות (מי זוט שכבר שנים אומרת זה לוהט מי???).

השני הוא התערוכה שמוצגת במסדרון ההיקפי, חלל שהמוזיאון עושה עבודה מוצלחת במיוחד בשימוש בו ברוב התערוכות (ותודה לרון ארד – האדריכל, לא הנווט השבוי – על תכנון מרהיב שסיפק חלל תצוגה נוסף). הפעם זוהי התערוכה "בשירות הציבור" שלקחו על עצמם יובל סער, אסף דיי ושאול כהן – האיש ומדפסת תלת הממד שבאמצעותה הוא עושה קסמים. סער ודיי הפכו (ליטרלי הפכו) את חדרי השירותים של המוזיאון על מגדרם, כך שבשירותי הנשים תרגישו כמו דמות במשרד של דון דרייפר (כולל בקבוק הוויסקי, מינוס הוויסקי עצמו, לצערי); ובשירותי הגברים תוכלו לרוקן את השלפוחית אל תוך משתנה פרחונית-ורדרדה. פשוט, חכם, כיפי והכי חשוב – מעורר מחשבה.

כי הרי זה מה שאמנות ועיצוב אמורים לעשות. לעורר מחשבה. לגרום לנו לשים לב לדברים שאנחנו לא שמים.ות לב אליהם בשוטף, למשוך אותנו באמצעות דימויים אטרקטיביים שבסופם נמצא מסר או אמירה. ורצוי שהתהליך גם יהיה מהנה, כך נרצה לצלול עמוק יותר פנימה, לחקור ולהבין למה התכוון המשורר (או המשוררת). התערוכה הזאת עושה בדיוק את זה, ובצורה מוצלחת במיוחד. היא אמנם עמוסה ולעיתים המוח שלנו מפוצץ מדי כדי להכיל את הכל, ועדיין – נצא ממנה עם עוד כמה נקודות למחשבה. בין אם הן נמצאות באמצע המילה ובין אם לא.

שובר.ת שוויון. מוזיאון העיצוב חולון, גולדה מאיר 6. 45 שקלים לאדם.פרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• אמנות
• עיצוב
• מוזיאון העיצוב חולון
• מגדר
• תערוכות

"גבריות? נשיות? זה תלוי בסיטואציה. חוסר מין הוא המגדר היחיד שהכי מתאים לי". לא יאמן שהמשפט הזה, שנשמע כמו הצהרה סטנדרטית בעידן הפוסט ג'נדר של ימינו, נכתב לפני כמעט מאה שנה. ההיסטוריה של האמנות מתהדרת בכמה פורצי ופורצות דרך נועזים שלא קיבלו הכרה בתקופתם, ורק עם הזמן נחשפו חשיבותם וגאוניותם. קלוד קאהון היא ללא ספק הבולטת שבהם – דמות סוערת, עצמאית ויצרית שהקדימה את זמנה ופרצה גבולות אמנותיים ומגדריים. כמעט 50 שנה לפני שדיוויד בואי הפציע עם דמותו האנדרוגינית, ויותר מ-60 שנה לפני שג'ודית באטלר טענה שמהמגדר הוא קטגוריה התנהגותית ולא מולדת – קלוד קאהון אתגרה את הייצוגים המקובלים של נשיות וגבריות והשתעשעה ברעיונות של נזילות מגדרית, במסכות ובהתחפשויות.

בתערוכה "מין זה שאינו אחד", שנפתחה במוזיאון חיפה תחת אשכול תערוכות הפמיניזם העכשווי "עושות היסטוריה", מוצגים 13 מהתצלומים האיקוניים והמפורסמים של קאהון, שמככבים כמעט בכל ספר או תערוכה המוקדשים לה.

מהביוגרפיה של קלוד קאהון אפשר לעשות מטעמים הוליוודיים: יהודייה שחיה בין שתי מלחמות העולם, לוחמת פוליטית ולסבית מחוץ לארון שהתאהבה באחותה החורגת

קאהון (או כהון, אבל יש לבטא זאת "קאהה") הייתה משוררת, כותבת, שחקנית וצלמת. היא הייתה מקורבת למעגלי הסוריאליסטים והציגה איתם מספר פעמים. אבל כמו רבות מהאמניות בתחילת המאה ה־20, היא נשכחה מהר מאוד. בסוף שנות ה־80, שלושה עשורים אחרי מותה בגיל 60, היא התגלתה מחדש על ידי חוקר אמנות צרפתי שנתקל במקרה בכתביה, ועד מהרה נכנסה לקאנון בתור חלוצת האמנות הפמיניסטית. לא סתם התגלתה קאהון באייטיז: היא התאימה כמו כפפה ליד לרוח של אמני התקופה – מסינדי שרמן על דיוקנאותיה העצמיים המצולמים בהם היא מתחפשת לדמויות מסרטי קולנוע מומצאים, ועד נאן גולדין שתיעדה את הקהילה הגאה בניו יורק בשיאה של בהלת האיידס. לא לגלות את קאהון בתקופה שהתחילה לדבר על מין אחר – היה כמעט פשע.

אמנם קאהון מקוטלגת בספרי האמנות תחת האמנות הסוריאליסטית, אבל כיום היא נלמדת בעיקר בהקשרים פמיניסטיים ופוסט מודרניים. קאהון פורצת הדרך, שאימצה לעצמה שם פסבדונים אנדרוגיני שבצרפת היה יכול להיות גם של גבר וגם של אישה, לא הייתה צלמת הרפתקנית במיוחד בהשוואה לאמנים בני תקופתה כגון מאן ריי, שהתנסה בטכניקות צילום שונות. היא פיתחה תמונות באופן פשוט ובפורמטים קטנים, ממש כמו צילומים של אלבומי משפחה פרטיים. אבל הסצנות המבוימות מלאות הדימיון והעין הרגישה והאמיצה שלה, הולידו גוף עבודות מדהים וחסר גיל.

בעבודותיה בחנה קאהון את זהותה המגדרית באמצעות סדרת צילומי דיוקנאות עצמיים. בכל אחד מהתצלומים היא אימצה לעצמה פרסונה אחרת – פעם היא טום בוי קצוץ שיער, פעם ונוס חושנית שעולה מן הים, פעם היא דמות אנדרוגינית גלוחת ראש, לפעמים היא מרימת משקולות, בודהה ואפילו כיפה אדומה. למרות שכל העבודות עוסקות בה ובחקירה של עצמה, זהותה האמיתית של קאהון מתעתעת ומטושטשת, כאילו היא משחקת מחבואים עם המצלמה – חושפת ומסתירה בו זמנית.

באחת העבודות היותר מזוהות איתה משנות ה־20 שמוצגת בתערוכה בחיפה, קאהון עומדת מול מראה בשיער בהיר קצוץ ובפנים שזופות להחריד. היא לובשת שכמייה גברית משובצת שחור לבן, ומושכת את הצווארון כלפי מעלה כאילו מנסה להסתתר מאחוריו. המראה מכפילה את דמותה, אבל היא לא מתבוננת בה, בניגוד לרבות מהדמויות הנשיות שהונצחו בתולדות האמנות. היא מפנה את מבטה הצידה, כמעט בבוז, אולי כהתרסה לפרויד, האורים והתומים של הסוריאליסטים, שהאמין כי הומוסקסואליות היא בבסיסה נטייה נרקיסיסטית.

לא רק את הזהות אתגרה קאהון, אלא גם קונבנציות אמנותיות. בצילום מ־1929 מופיעה קאהון בתלבושת של אחת הדמויות שגילמה באותה תקופה בתיאטרון האקספרימנטלי "לה פלאטו". כותרת העבודה, "דיוקן עצמי", מתנגשת עם הדמות התיאטרלית המחופשת בכבדות, והיא לכאורה רחוקה מלהיות דיוקן עצמי.

בקרוב הדוקו?

קלוד קאהון היא מסוג האמנים שלא ניתן להפריד את האמנות מהסיפור האישי שלהם. ואכן, מהביוגרפיה שלה אפשר לעשות מטעמים הוליוודיים: אמנית שנולדה בסוף המאה ה־19 למשפחת אינטלקטואלים צרפתייה, יהודייה שחיה בתקופה הסוערת שבין שתי מלחמות העולם, פעילה פוליטית לוחמת ולסבית מחוץ לארון שהתאהבה באחותה החורגת.

קאהון נולדה בשם לוסי שוואב למשפחה יהודייה אמידה בנאנט שבצרפת. אביה היה מוציא לאור של עיתון יומי ומספר מגזינים ספרותיים, ודודה, מרסל שוואב, היה משורר ידוע שעסק רבות בזהויות מטושטשות. למרות מוצאה הפריבילגי, חייה של קאהון לא היו גן של שושנים: אמה סבלה ממחלת נפש, והיא גודלה על ידי סבתה. קאהון העידה על עצמה שהייתה ילדה קטנה ורזה, ומעולם לא התאימה לקונבנציות הנשיות המוסכמות. "אמא שלי כינתה אותי 'החזירה הקטנה שלי'", היא כתבה. "היא נהגה למשוך את קצה האף שלי. היא הייתה מאוד מאוכזבת שאין לי אף יווני". האף הנשרי והארוך של קאהון, "האף היהודי", יככב מאוחר יותר בדיוקנאות הצילומיים שלה, כמעין התרסה על הדיוקנאות הקלאסיים המושלמים.

בבית הספר סבלה קאהון מבריונות אנטישמית והיא נשלחה ללימודים באנגליה. היא חזרה לצרפת בגיל העשרה המוקדם עם נטיות אמנותיות מובהקות וגם עם נטיות מיניות ברורות – בצרפת היא התאהבה בסוזן מלהרב, בת של ידידי המשפחה. כמה שנים לאחר מכן, אביה של קאהון התחתן עם אמה של מלהרב, והשתיים הפכו לאחיות חורגות ולזוג לחיים וגם ליצירה – את רוב דיוקנאותיה של קאהון צילמה מלהרב, שכינתה את עצמה מרסל מור.

השתיים עברו להתגורר בפריז בתחילת שנות ה־20. קאהון למדה בסורבון ומור עבדה כמעצבת תיאטרון וכמאיירת. דירתן הפכה למקום התכנסות של סופרים ואמנים, שהירבו לדון בלהט על צדק חברתי ועל התנגדות לפשיזם. ברטון כתב עליה באותה תקופה כי היא "אחת הנפשות הסקרניות ביותר של זמננו".

בשנת 1937, כשרוחות הפשיזם הורגשו כבר באוויר, קאהון ומור עברו לאי הבריטי ג'רסי שלחופי נורמנדי. עם פרוץ המלחמה האי נכבש על ידי הנאצים והשתיים פצחו בפעולות גרילה אקטיביסטיות, שהמשיכו במידה רבה את עיסוקה של קאהון במסכות ובהתחפשות: הן הפיצו עלונים וכרזות אנונימיות שקראו למרד בקרב החיילים הגרמניים. כאשר הן התגלו הן נעצרו ונידונו למוות, אבל האי שוחרר לפני שההוצאה להורג יצאה לפועל. עשור לאחר מכן, ב־1954, כשהיא מותשת ועייפה מתלאות הכלא הנאצי, נפטרה קאהון. מור התאבדה 18 שנים מאוחר יותר.

גם היום, יותר משלושה עשורים אחרי הגילוי המחודש של קאהון, לא נס ליחן של עבודותיה – הן מלאות חופש, תעוזה ודימיון, הן מעודדות את הצופה לחשוב מעבר לנורמות ולקונבנציות המקובלות. גבעשור השני של המאה ה־21 העבודות של קאהון רלוונטיות ועכשוויות יותר מאי פעם.

← "מין זה שאינו אחד", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26 חיפה, עד 20.6

• אמנות
• צילום
• מגדר
• להט"ב
• מצעד הגאווה

אם עוד לא יצא לכם לבקר בפרופיל האינסטגרם של בעלי מותג האופנהFecal Matterעכשיו זה הזמן. הזוג הקנדי רוז דלטון וסטיבן ראג' בהסקאראן עשו קריירה מתחושת הזרות שלהם. שיטוט בעמוד האינסטגרם שלהם מעלה אימג'ים מטרידים המציגים אותם בסט אינסופי של לוקים שלא מהעולם הזה, תרתי משמע. עדשות מגע המדמות אישוני ענק, איפור המשלב מוטיבים גותיים, רומנטיים וחייזריים, מלבושים אקצסנטריים עם קריצה לעולם הבדס"מ. בכמה מהתמונות את גופם של השניים מעטרות אפילו פציעות מדומות או ציורים משכנעים להבהיל של חלקיהם הפנימיים.

https://www.instagram.com/p/By6G9XihQuD/

https://www.instagram.com/p/By5ti8TBn1L/

כיאה ליוצאי דור ה-Y, השניים התחילו לפרסם תמונות של עצמם באינסטגרם ובמקביל פנו לייצור פריטי לבוש ואיבזרים המזוהים עם הקו האסתטי שגיבשו. לפני שנה נערכה בלונדון תצוגת האופנה הראשונה שלהם. על המסלול צעדו גופים מבעיתים, כשגולת הכותרת היו נעליים מיוחדות שהושקו שם והפכו מאז לסנסציה: מגפי עקב גבוהות עשויות סיליקון, המדמות במדויק את כף הרגלה של הנועלת או הנועל ומשוות להם מראה מעוות ועוכר שלווה.

https://www.instagram.com/p/BsjRP0WApx1/

https://www.instagram.com/p/BxBEYfhFHRD/

פיקל מאטר אינם היחידים שעוסקים בגופים חריגים ובהטלת מורא באמצעות אופנה ועיצוב. האינסטגרם עמוס חשבונות ביזאריים, בראשם Salvia, נערה בריטית בת 18, Hngry ו-MLMA. בסצנה המקומית אפשר למצוא את 0rgal, אור גל המגדיר עצמו כ-Alien Boy ואת המעצבת הצעירה נוי מוניס. גל מעלה לרשת אימג'ים מרוטשים בהם הוא מופיע בלוקים לא טבעיים וחייזריים, ומוניס הציגה בתצוגת הבוגרים של שנקר את הקולקציה Exceeding Expectations שכללה מראות עתידניים.

https://www.instagram.com/p/BujzRBNnWM_/

״אני רואה את זה כדרך לצעוק משהו לעולם״ מסבירה מוניס. ״זו פרובוקציה שמטרתה להתבלט בנוף כיצור אוטופי. הייתי רוצה שיותר אנשים יאמצו את הביזאריות. ביטוי עצמי גבוה וטוטאלי הוא מאוד מעצים, גם אם זה אומר ללבוש דמות אחרת מהיום יום שלך. שינויים גדולים מתחוללים כשהולכים עד הסוף". לדבריה של מוניס עולם האופנה מגלה עניין מחודש באסתטיקה עתידנית ומשונה, לא אנושית.

"כולם נראים היום אותו הדבר", מוסיף גל, "כיף לראות פתאום משהו שונה. זה גורם לך לעצור ולהתבונן, לחשוב. אני רוצה לגרום לאנשים לעשות מה שבא להם. לא לתת לאחרים לדכא אותם. זה לא אומר שחייבים להפוך לחייזרים, אבל כן להיות מי שהם באמת, גם אם בדברים הקטנים. המראה החייזרי מאפשר לשחק. כל אחד יכול ליצור לעצמו דמות אליה הוא רוצה להפוך ודרכה לדבר על תחומי העניין שלו".

ההיקסמות של עולם האופנה מהחריג והמוזר באה לידי ביטוי בין היתר בטקס המט גאלה האחרון, בו התמה האופנתית הנבחרת לשנת 2019 הייתה קאמפ. ג'ארד לטו אחז בהדמיה של ראשו מתחת לזרוע ועזרא מילר התפאר בלא פחות משבע עיניים אמינות להבהיל.

״אמנים לכל אורך ההיסטוריה נגעו בתחום הזה של body modification – יצירת עיוותים במכוון או נסיון לשנות את הגוף האנושי כך שידמה זנים אחרים.״ מסביר רון קאהן, מנהל קריאייטיבי בקבוצת רנואר. ״אני חושב שכיום אנחנו פשוט כל כך מופגזים בדימויי c.g.i (אימג׳ים יצירי מחשב, מ"צ), שזה כמעט בלתי נמנע שיוצרים ינסו לדמות את המראות הללו גם במציאות. אסתטיקה חוצנית מככבת בתרבות המנגה באסיה, וגם בקולנוע אנחנו נחשפים לדמויות בעלות פיזיולוגיה שונה, רק שכיום בשל ההתפתחות הטכנולוגית הן לא דמויות מונפשות, אלא שחקנים שמטופלים בטכנולוגיות פוסט מתקדמות. העין שלנו כל כך רגילה לדימויים שעברו ריטוש, שיפור ושיפצ'ור שאין פלא שיש אנשים שמייצרים לעצמם גוף חדש".

גם חוקר התרבות שחר אטואן סבור שזו אינה הפעם הראשונה בה דימויים כאלה חודרים אל המיינסטרים. "מרלין מנסון, ביורק, הקולקציה האטלנטית של אלכסנדר מקווין או הסרט קרימאסטר של מת'יו בארני. מדובר בתרבות שלמה שמרקדת על התפר שבין גועל להיקסמות ממנה. חייזרים, גותיקה אפוקליפטית, לא יודעים איפה הגוף מתחיל והבד נגמר. בעולם האופנה מכוער הוא הבון טון – כל מה שגרוטסקי ועל אנושי מועלה על נס".

אנושי לא עוד

ומה בין אופנה לזהות? נראה שבמקרה של הזוג מפיקל מאטר הביטוי החיצוני-חייזרי שלהם מבטא מרד במגבלות האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. דלטון ובהסקאראן חיים את האמנות שלהם הלכה למעשה. בראיון שערכו במגזין ווג הם סיפרו שמגדר לא משחק תפקיד במערכת היחסים שלהם. בהסקאראן מעדיף שיפנו אליו בתואר הערטילאי mx ומגדיר עצמו כנון-בינארי טראנס-אנושי. ברפרטואר של המותג קיימת הפקת אופנה המוקדשת כולה לצילומים שלו עם בטן הריונית, ואילו דלטון תועדה מספר פעמים בעירום מלא, כאשר בין רגליה שטח חלק ונטול גניטליה. בצילומים נועזים יותר, השניים עומדים מעל מה שנראה כמו גופותיהם חסרות החיים שלהם עצמם, בגלגול אחר בו התלבשו כמו שני אנשים נורמטיביים.

אין מדובר רק בהשלכת החציצות המגדריות, אלא בפירוק כללי הגוף האנושי, מעין דה-קונסטרוקציה של הדברים שנחשבים אנושיים וטבעיים, או במילים אחרות פוסט-אנושיות. "השיח הפוסט-אנושי שואף לקחת את האדם מעבר לגבולותיו ולהעניק לו דרגות חופש", מסבירה ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב. "הרעיון הוא לא לשים את עצמך בשום קופסא, להתעלות על עצמנו ולהיות יותר ממה שאנחנו. בעזרת טכנולוגיה אדם יכול ללוש את עצמו לכדי דבר אחר. זו גישה אינדיבידואליסטית של לתת את כל הכוח ליחיד ולא להפריע לו במשימה של פריצת גבולותיו, במיוחד כאלה שנחשבים טבעיים כמו גוף ומוות. הניסיון לשבור את כל סוגי החיץ מיצר זהות נוספת, זרה עוד יותר – החייזר".

וייסמן מציעה גישה מעט אחרת לבחון באמצעותה את הכמיהה של יוצרים צעירים לצאת מהגבולות של עצמם, אותה היא מכנה פוסט-הומניזם. "פוסט-הומניזם מעודד גמישות ומשחקיות בתפיסה ולא שולח אותנו לפעולה כלשהי. אני חושבת שזה מאוד מסוכן לנסות "להקריס" לגמרי קטגוריות כגון מגדר רק מפני שהן נתפסות כדיכוטומיות. זה עשוי להיות דכאני והרסני דווקא בגלל שהיחסים ביניהן יותר מורכבים ולכן עלינו להישאר עם השאלות הפתוחות, לשהות עם הסתירות הללו, להכיר במורכבות. אין באמת חיים בלי קטגוריות כלשהן. כן אפשר ואף רצוי לשחק איתן אבל מי שינסה לבטל אותן לחלוטין יגדע את הענף עליו החיים יושבים".

• אופנה
• טרנדים
• חייזרים
• החיים היפים
• מגדר
• א-מגדרי

• Facebook
• Twitter
• Email

אנחנו שמחים לבשר על חזרתה של חולצת הקרופ טופ לגברים. עם לא מעט עדויות ברחובות העיר (ראינו, נשבעים) ומגוון רחב של חולצות קצרצרות ב-ASOS, נראה שהטרנד, הידוע גם כחולצת בטן, חוזר למחוזותינו כל הדרך משנות ה-80.

תאמינו או לא, לפני 40 שנה לא היה שום קשר בין חולצות בטן לאורח חיים קווירי אלא לספורט, ובאופן יותר ספציפי, פוטבול. במטרה לחשוף את שרירי הבטן שלהם ואת הגוף שעבדו עליו כל כך קשה, שחקני פוטבול אמרקיאים רבים היו מוותרים על החלק התחתון של החולצות שלהם. "חיתוך החולצה נתן תחושה של טורסו מאורך ושרירי בטן בולטים יותר", סיפרה פרופ' ויקי קרמינס מאוניברסיטת מאסי שבניו זילנד למגזין ID. "מדובר במחווה שנחשבה בזמנה למאוד גברית, גם בחדרי כושר".

הטרנד הספורטיבי הזה תורגם לימים לטרנד אופנתי. מותג הספורט נייק החל לעצב חולצות בטן לגברים, ב-1984 ג'וני דפ נראה בסרט 'סיוט ברחוב אלם' בחולצת בטן ובהמשך ניתן לראות גם את וויל סמית' בחולצת בטן בסדרה 'הנסיך המדליק מבל אייר' ואת אדם סנדלר בסרט Airheads (רוק'נרול באוויר) ב-1994.

הרבה מים עברו בנהר האופנה מאז, ומה שנחשב למעוז המאצ'ואיזם בשנות ה-80, מזוהה היום בעיקר עם גייז. שגריר הקרופ טופ הבלתי מעורער הוא כמובן ג'ונתן ואן נס, אך לא מעט הטרוסקסואלים בהוליווד בשנים האחרונות, ביניהם ג'יידן סמית' וקיד קודי, הבינו שחולצת קרופ טופ יכולה לעשות להם רק טוב.

נכון להניח שמדובר בניצנים ראשונים, וזה לא שאנחנו מצפים לראות את הגברים של תל אביב מסתובבים בחולצות בטן כאילו מגדר ודעות קדומות התנדפו להם מהעולם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לקוות.

• אופנה
• טרנדים
• שנות ה-90
• החיים היפים
• וויל סמית
• ג'וני דפ
• סלבס
• מגדר

• Facebook
• Twitter
• Email

תערוכות הבוגרים הן עוף מוזר: הן לא ממש תערוכות – אין להן נושא מאחד ולרוב גם לא גופי עבודה מהודקים ובשלים; והן גם כבר לא ממש המקום לגלות בו את הדבר הבא. תם העידן שבו גלריסטים ואוצרים נהרו בהמוניהם אל תערוכות הבוגרים וחטפו את הבולטים שבהם. אף אחד כבר לא נושא עיניים אל בתי הספר לאמנות בתקווה למצוא בהם בשורה חדשה או משב רוח רענן.

15 מסלולי האמנות שפועלים מצפון ועד דרום (חלק מהתערוכות ננעלו, לכן לא כולן מסוקרות כאן) פולטים מדי שנה את בוגריהם לשוק אמנות מוצף, שהופך למאתגר וקשוח יותר ויותר. רוב הבוגרים בכל מקרה לא יבחרו בקריירת אמנות, ומתוך אלו שכן רק בודדים יצליחו להחזיק מעמד בתחום. ולמרות זאת, תערוכות הבוגרים הן קפסולות זמן מזוקקות, שמבטאות את הלכי הרוח המנשבים בעולם האמנות, אפילו אם התוצאות בוסריות ולא אפויות.

כמדי שנה, סטודנטים רבים הולכים בדרך הקלה והנוחה ובוחרים לעסוק בעצמם ובסביבתם הקרובה. אפשר לחוש זאת השנה היטב במחלקה לצילום בבצלאל, שהרוב המכריע של בוגריה מתפלשים בעצמם עם דיוקנאות עצמיים ומשפחתיים, נופים עזובים של ילדות ומסעות לגילוי עצמי. מי שחורגות מהמנהג הסטודנטיאלי הזה הן מחלקות האמנות בבצלאל ובשנקר, שבוגריהן מצטיינים ביציאה מאזורי הנוחות ובצלילה לעומקים פילוסופיים, חומריים ומחקריים.

שנקר, שתערוכות הבוגרים שלה ייצרו אי אלו סערות בשנים האחרונות (ציור העירום של איילת שקד ב-2016 והדיוקן של שרה נתניהו ב-2017), עושה זאת השנה שוב והפעם עם אחת ההברקות המוצלחות שנראו פה בשנים האחרונות. אלנה שטלצר הציבה בחזית האיקונית של בניין עלית המיועד לשימור, שם ממוקמת התערוכה, חנית מתכת אימתנית באורך של 12 מטרים שבראשה נעוץ דגל שחור. החנית חודרת דרך הקיר החיצוני של הבניין, מפלחת את רצפת הקומה השלישית וחודה משתלשל באוויר בקומה השנייה.

שטלצר הגיעה לישראל מגרמניה, האומה שהביאה לעולם את הבאוהאוס. היא מוציאה אצבע משולשת לכרישי נדל"ן שעושים את הונם מהפיכת התנועה למותג, ולפונקציונליות המודרניסטית הקרה והמנוכרת של הבאוהאוס, שהולידה אווטרים חסרי נשמה כמו איקאה. האקט האלים של שטלצר נראה כמו פעולת גרילה אנרכיסטית, אך למעשה תוכננה היטב מול רשויות העירייה. בסופו של דבר היא לא קיבלה את אישורן הסופי ואלו הוציאו צו הריסה לעבודה ועוררו זעקות שבר של צנזורה.

אם אפשר להצביע על איזושהי מגמה בקרב הבוגרים, היא ריבוי הקולות שהם משמיעים. כמעט כל קבוצה מודרת ומדוכאת אפשר למצוא בתערוכות השנה: פלסטינים, חרדים, מתנחלים, טרנסג'נדרים, פליטים, נפגעי נפש, נכים ואפילו לבקנים. בקיצור – סופרמרקט של זהויות אקזוטיות שמציע לנו התבוננות חומלת על האחר. המגמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בעובדה שפוליטיקת הזהויות חזרה בשנים האחרונות לאופנה, אם כי רבים מאמינים שהיא מסוכנת מפני שתוצאותיה יכולות להיות פירוק חברתי ויצירת גטאות סגורות של זהויות מתנגשות.

נוכחותן ההולכת וגוברת של הסטודנטיות הפלסטיניות בבתי הספר לאמנות היא דוגמא מובהקת לכך. את רובן מעסיקים נושאים פנים חברתיים, בעיקר מעמדן כנשים בחברה הערבית הפטריארכלית. פרץ היצירה הנשי בחברה הערבית הוא מבורך, אבל נשאלת השאלה אם עיסוקן של האמניות בנושא זהותן לא מגביל וסוגר אותן תחת ז'אנר של אמנות פמיניסטית־ערבית; זהות האישה הפלסטינית באמנות העכשווית היא תערוכת גטו קלאסית שזועקת לצאת אל הפועל.

מי שחורגות מעבר לדימויי הנשיות הפלסטינית הן ורוד שמאסנה במוסררה ולובנא עוידאת בשנקר. שמאסנה, שהיא גם כבדת שמיעה, מתעדת בצילומיה את מקום מגוריה, מחנה הפליטים שועפט. דרך השיטוט הוולטר בנימיני שלה ברחובות המסוכנים והמטונפים מוקפי החומות והצחנה, שממש אפשר לחוש אותה דרך הצילומים, מתגלה דווקא יופי שקט ופואטי, כמעט רומנטי.

עוידאת מציגה מיצב פיסולי שלוקח את המונח "עבודה ערבית" למחוזות חושניים ותיאטרליים. היא מייצרת פס ייצור עם היגיון פנימי משל עצמו, שכולל לוחות עץ בחיתוך מדויק שנראים כמו עבודת אריגה עמלנית, ותפוחים אדומים, שביהדות יש להם קונוטציה מינית ובאסלאם – סגולות של ריפוי.

עוד נוכחות מגזרית בולטת השנה הם הדתיים והחרדים – לא עניין של מה בכך בזמנים שבהם האמנות נתפסת בתור טריטוריה של חילונים בלבד. שתי עבודות בולטות הן של מרסל ביטון בבצלאל ואלינורה שוורץ במוסררה: ביטון מציגה את "אדרי במאה שערים", גרסה חרדית ל"ארוחת בוקר בטיפאני". היא מפרקת את הסצנות האיקוניות של הסרט ובונה אותן מחדש עם אותו נרטיב ואותה תנועת מצלמה. אבל את העולם הנוצץ, הנועז והמשוחרר מינית של הולי גולייטלי מחליף עולמה המסוגר של אדרי ממאה שערים, בת דמותה של אודרי הפבורן. הסרט של ביטון עובר מטמורפוזה מקומדיה רומנטית הוליוודית לדרמה משובשת וסלפסטיקית.

במוסררה מציגה אלינורה שוורץ תערוכה עוצמתית שניכר בה דחף יצירתי עמוק וסוער. שוורץ, חרדית שיוצרת בהיחבא, הציגה בעבר בכמה תערוכות, בין היתר בתערוכה של גודה פלקייטה הליטאית בגלריה רו ארט. בתערוכת הבוגרים היא מציגה את "שמוציג" (לכלוך בגרמנית), חלל מסויט של נשיות גרוטסקית וחונקת. בעבודות הווידיאו, הפיסול והצילום שלה עורכת שוורץ טקסי היטהרות קרקסיים ומשלבת אותם בשפה קולנועית שמתכתבת עם ז'אנר סרטי האימה.

https://www.youtube.com/watch?v=UwU6SjiVCnU

גם נושאים מגדריים מעסיקים לא מעט מהבוגרים: במדרשה ענבל כהן חמו מציגה סדרת עבודות צילום, פיסול וסאונד שנעשו בשיתוף עם בנה בן ה־18 שמגדיר את עצמו כג'נדרקוויר, לאחר ניתוח התאמה מינית שעבר. תערוכת הגמר של פטריש, גם היא במדרשה, הופכת את סוגיות המגדר לחגיגה הומוריסטית שלא לוקחת את עצמה ברצינות ושכל כולה זהות נזילה. פטריש הוא אלטר אגו, אמנם לא אפוי אבל עם המון פוטנציאל, עטוי מסיכה ושדיים סרוגים. חלל התצוגה שלו כולל כל מיני הברקות כמו מזרקה עשויה מבולבול מפוסל, תצלומים שנוזלים על הרצפה, פוחלצים ואיברי מין סרוגים.

עוד פרויקט מעניין הוא "פתחתי דלת ועמדת שם" של אבי שיאון במנשר. דמותה של המוזה שמלווה את האמנות מאות בשנים הופכת אצל שיאון למחקר על התבגרות הגוף הנשי ועל המבט הגברי המחפצן. שיאון תיעד את אשתו הרקדנית בת ה־60 פלוס. הוא ביים אותה בתנוחות ששמורות להפקות אופנה, וניסה לחלץ מדמותה המתבגרת איכויות נעריות ומיניות.

"תוציאו רגע טלפונים" של אורי ויינשטיין ויעל דן בבצלאל עושה טייק אוף משעשע למיצבי הסאונד הפיסוליים של ג'נט קרדיף. השניים משתמשים בסאונד כחומר טקסי ותיעודי: הם הציבו בחלל שלהם 11 רמקולים על כסאות כתר פלסטיק, מכל אחד בוקע קול של זמר במקהלה. זו מזפזפת בין ציטוטים הלקוחים מסיפור חייו של הפעיל החברתי מבקש המקלט, טוגוד עומר אדם, לבין עומר אדם אחר, שבהופעת הענק שלו במנורה מבטחים לפני שנתיים עודד את הקהל להנציח את הרגע, "להוציא טלפונים ולפתוח את הסטורי".

← שנקר, ז'בוטינסקי 8 רמת גן, ראשון־חמישי 10:00־22:00, שישי 10:00־13:00, עד 25.7
← מוסררה בית הספר לאמנות ולחברה, הע"ח 9 ירושלים, שבטי ישראל 22 ירושלים, ראשון־חמישי 10:00־20:00, שישי 10:00־14:00, עד 30.7
← המדרשה – קמפוס המדרשה בית ברל כפר סבא, ראשון־חמישי 12:00־20:00, שישי 10:00־14:00, עד 30.7
← מנשר, דוד חכמי 18 תל אביב, ראשון־חמישי 11:00־19:00, שישי־שבת 11:00־15:00, עד 3.8
← בצלאל – קמפוס הר הצופים ירושלים, ראשון־חמישי 10:00־21:00, שישי 10:00־15:00. עד ה-2.8

• אמנות
• מגדר
• פלסטינים
• חרדים
• תרבות