בשבוע שעבר קיבלתי פניה מנומסת בדיאם בפייסבוק, ממישהי שסיפרה שרצתה לשתף אתהטקסט שלי לגבי הליכה ברגל, אבל החליטה לא לעשות את זה בגלל העיוות בשפה. היא טענה שלכתוב "שלכם.ן" או "להם.ן" זו טעות בעברית ושהיא לא תתן לזה יד. הודיתי לה על הרצון הטוב והצהרתי שאני אמשיך לכתוב ""שלכם.ן" ו"להם.ן" ולא באמת משנה לי אם זה תקני או לא. העולם משתנה ובעקבותיו גם השפה, ומה לעשות שהעברית היא שפה סופר-ממגדרת שצריכה להתאים את עצמה לעולם הזה. סה לה וי (או שנאמר בעברית תקנית: אלה החיים).

במוזיאון העיצוב בחולון נפתחה השבוע תערוכה שעוסקת בדיוק בזה. לא רק בשפה, כמובן, כי מוזיאון העיצוב ועל כן עיצוב הוא בראש מעייניו, אבל השפה היא חלק ניכר מזה, בטח למי שחי.ה בישראל. "שובר.ת שוויון" (בפרסומים מופיעה ה-ת' בצבע שונה וללא נקודה, לכל המודאגים.ות), שאצרו מיה דבש, רונה זינגר ועדי המר יעקבי, היא תערוכה שבוחנת את תפקידו של העיצוב ביצירת תודעה מגדרית. ועיצוב הוא תחום רחב הרבה יותר מעוד ת' או נקודה באמצע מילה.

בואו נתחיל מדבר אחד ברור: מדובר בנושא חשוב. לפעמים לא ברור לא עד כמה חשוב. בטח אם אנחנו בנים, אבל גם אם אנחנו בנות שצריכות פתאום להשתין בטבע או לקנות סכין גילוח, ואז נאלצות להתעמת עם העובדה שהעולם מעוצב על פי מודל גברי. כן, אנחנו רגילות לזה. אבל האם זה אומר שאנחנו צריכות להיות רגילות לזה? לפני 50 שנה נשים היו רגילות שגברים זרים תופסים להן בתחת כדי להביע חיבה. זה אומר שזה בסדר?

התשובה היא כמובן לא, וזה גם מה שהתערוכה מנסה להסביר. באמצעות כ-120 עבודות ופרויקטים של אמניםות ומעצביםות ישראלייםות ובינלאומייםות היא פורשת ספקטרום רחב של עיסוק מגדרי בעיצוב – בין אם מדובר בעיצובים פרקטיים קיימים כמו אמצעי מניעה לגברים (כן, מסתבר שיש כזה דבר), צעצועי מין בלתי ממוגדרים ומושבי אופניים שמותאמים אישית. כי מה לעשות, האנטומיה היא שונה. ומסתבר שהטכנולוגיה קיימת, גם אם היא לא נפוצה במיוחד.

לצד האובייקטים הפרקטיים ודוגמאות למוצרים מסחריים או כאלה מהתרבות הפופולרית, מוצגות גם שלל וריאציות ופרשנויות אמנותיות ועיצוביות על הנושא. מהמובייל הענק והצבעוני של קרן שפילשר שמקבל את פני העולים לקומה העליונה, שמלא בסמלים גבריים ונשיים שברגע הראשון מעט קשה לפענח אבל אז הם נהיים ברורים ומטרגרים; דרך סדרה של כלי קרמיקה מאוירים של מאיה לרנר, בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבוחנים את דמות האישה בספרות הרבנית (ספוילר: מזלכן שאתן לא נשים בספרות הרבנית); וכלה בסדרת צילומים משעשעים של קני דוס, צלם ואב בלגי שתיעד את עצמו בחופשת לידה – פרויקט שהפך במהרה לוויראלי ובהמשך גם לספר.

אל תוך התמהיל המגדרי הזה נוספו עבודות שמגיבות לאירועי ה־7 באוקטובר (כי קשה שלא), ביניהן סדרת פוסטרים של להב הלוי שמתייחסת לזוועות שעברו ועוברות נשים ישראליות בשבי החמאס ולשתיקה העולמית לגביהן, וגם עבודות שמתייחסות למיצג השפחות ששטף את המדינה בשנה שעברה והפך לסמל מוצלח ומזוהה למאבק הנשים על זכויותיהן בישראל. גם שושקה, הרוקסטארית של עולם המגדר (ושל עולם האמנות, ושל עולם האקטיביזם, ושל עולם ההנצחה ובעצם של כל עולם. שושקה היא הרוקסטארית של הלב שלנו) מבליחה בתערוכה בסרטונים דוקומנטריים שמתעדים את הפעילות שלה בהפגנות ובמעצרים שהגיעו בעקבותיה.

בתוך כל המערך המורכב הזה שזורים אלמנטים נוספים: משחקי מחשב אינטראקטיביים, סטריפים של קומיקס של שקד בשן הגאונה שעוסקים במערכות יחסים ומיניות, ואלמנט שמוקדש לעברית רב-מגדרית (כן, אנחנו שוב בזה). אבל גם מחוץ לתערוכה המרכזית עצמה קורים שני דברים חשובים לא פחות:

הראשון הוא התערוכה שמוצגת במעבדת העיצוב שבקומת הכניסה תחת השם "קובבות של בוץ" (שם מעולה, אגב), שאצרה נגה שמשון ופונה לקהל צעיר יותר – ילדיםות ובני.ות נוער. באמצעים כמו איורים וספרים היא מנסה, גם במקרה הזה, להעביר את המסר שמגדר זה מורכב. באופן אישי הייתי מסבה את תשומת ליבם של הילדיםות גם לסרטון של כאן 11 שמוקרן בחלל ועוסק בגברים שלובשים חצאיות (מי זוט שכבר שנים אומרת זה לוהט מי???).

השני הוא התערוכה שמוצגת במסדרון ההיקפי, חלל שהמוזיאון עושה עבודה מוצלחת במיוחד בשימוש בו ברוב התערוכות (ותודה לרון ארד – האדריכל, לא הנווט השבוי – על תכנון מרהיב שסיפק חלל תצוגה נוסף). הפעם זוהי התערוכה "בשירות הציבור" שלקחו על עצמם יובל סער, אסף דיי ושאול כהן – האיש ומדפסת תלת הממד שבאמצעותה הוא עושה קסמים. סער ודיי הפכו (ליטרלי הפכו) את חדרי השירותים של המוזיאון על מגדרם, כך שבשירותי הנשים תרגישו כמו דמות במשרד של דון דרייפר (כולל בקבוק הוויסקי, מינוס הוויסקי עצמו, לצערי); ובשירותי הגברים תוכלו לרוקן את השלפוחית אל תוך משתנה פרחונית-ורדרדה. פשוט, חכם, כיפי והכי חשוב – מעורר מחשבה.

כי הרי זה מה שאמנות ועיצוב אמורים לעשות. לעורר מחשבה. לגרום לנו לשים לב לדברים שאנחנו לא שמים.ות לב אליהם בשוטף, למשוך אותנו באמצעות דימויים אטרקטיביים שבסופם נמצא מסר או אמירה. ורצוי שהתהליך גם יהיה מהנה, כך נרצה לצלול עמוק יותר פנימה, לחקור ולהבין למה התכוון המשורר (או המשוררת). התערוכה הזאת עושה בדיוק את זה, ובצורה מוצלחת במיוחד. היא אמנם עמוסה ולעיתים המוח שלנו מפוצץ מדי כדי להכיל את הכל, ועדיין – נצא ממנה עם עוד כמה נקודות למחשבה. בין אם הן נמצאות באמצע המילה ובין אם לא.

שובר.ת שוויון. מוזיאון העיצוב חולון, גולדה מאיר 6. 45 שקלים לאדם.פרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• אמנות
• עיצוב
• מוזיאון העיצוב חולון
• מגדר
• תערוכות

אם עוד לא יצא לכם לבקר בפרופיל האינסטגרם של בעלי מותג האופנהFecal Matterעכשיו זה הזמן. הזוג הקנדי רוז דלטון וסטיבן ראג' בהסקאראן עשו קריירה מתחושת הזרות שלהם. שיטוט בעמוד האינסטגרם שלהם מעלה אימג'ים מטרידים המציגים אותם בסט אינסופי של לוקים שלא מהעולם הזה, תרתי משמע. עדשות מגע המדמות אישוני ענק, איפור המשלב מוטיבים גותיים, רומנטיים וחייזריים, מלבושים אקצסנטריים עם קריצה לעולם הבדס"מ. בכמה מהתמונות את גופם של השניים מעטרות אפילו פציעות מדומות או ציורים משכנעים להבהיל של חלקיהם הפנימיים.

https://www.instagram.com/p/By6G9XihQuD/

https://www.instagram.com/p/By5ti8TBn1L/

כיאה ליוצאי דור ה-Y, השניים התחילו לפרסם תמונות של עצמם באינסטגרם ובמקביל פנו לייצור פריטי לבוש ואיבזרים המזוהים עם הקו האסתטי שגיבשו. לפני שנה נערכה בלונדון תצוגת האופנה הראשונה שלהם. על המסלול צעדו גופים מבעיתים, כשגולת הכותרת היו נעליים מיוחדות שהושקו שם והפכו מאז לסנסציה: מגפי עקב גבוהות עשויות סיליקון, המדמות במדויק את כף הרגלה של הנועלת או הנועל ומשוות להם מראה מעוות ועוכר שלווה.

https://www.instagram.com/p/BsjRP0WApx1/

https://www.instagram.com/p/BxBEYfhFHRD/

פיקל מאטר אינם היחידים שעוסקים בגופים חריגים ובהטלת מורא באמצעות אופנה ועיצוב. האינסטגרם עמוס חשבונות ביזאריים, בראשם Salvia, נערה בריטית בת 18, Hngry ו-MLMA. בסצנה המקומית אפשר למצוא את 0rgal, אור גל המגדיר עצמו כ-Alien Boy ואת המעצבת הצעירה נוי מוניס. גל מעלה לרשת אימג'ים מרוטשים בהם הוא מופיע בלוקים לא טבעיים וחייזריים, ומוניס הציגה בתצוגת הבוגרים של שנקר את הקולקציה Exceeding Expectations שכללה מראות עתידניים.

https://www.instagram.com/p/BujzRBNnWM_/

״אני רואה את זה כדרך לצעוק משהו לעולם״ מסבירה מוניס. ״זו פרובוקציה שמטרתה להתבלט בנוף כיצור אוטופי. הייתי רוצה שיותר אנשים יאמצו את הביזאריות. ביטוי עצמי גבוה וטוטאלי הוא מאוד מעצים, גם אם זה אומר ללבוש דמות אחרת מהיום יום שלך. שינויים גדולים מתחוללים כשהולכים עד הסוף". לדבריה של מוניס עולם האופנה מגלה עניין מחודש באסתטיקה עתידנית ומשונה, לא אנושית.

"כולם נראים היום אותו הדבר", מוסיף גל, "כיף לראות פתאום משהו שונה. זה גורם לך לעצור ולהתבונן, לחשוב. אני רוצה לגרום לאנשים לעשות מה שבא להם. לא לתת לאחרים לדכא אותם. זה לא אומר שחייבים להפוך לחייזרים, אבל כן להיות מי שהם באמת, גם אם בדברים הקטנים. המראה החייזרי מאפשר לשחק. כל אחד יכול ליצור לעצמו דמות אליה הוא רוצה להפוך ודרכה לדבר על תחומי העניין שלו".

ההיקסמות של עולם האופנה מהחריג והמוזר באה לידי ביטוי בין היתר בטקס המט גאלה האחרון, בו התמה האופנתית הנבחרת לשנת 2019 הייתה קאמפ. ג'ארד לטו אחז בהדמיה של ראשו מתחת לזרוע ועזרא מילר התפאר בלא פחות משבע עיניים אמינות להבהיל.

״אמנים לכל אורך ההיסטוריה נגעו בתחום הזה של body modification – יצירת עיוותים במכוון או נסיון לשנות את הגוף האנושי כך שידמה זנים אחרים.״ מסביר רון קאהן, מנהל קריאייטיבי בקבוצת רנואר. ״אני חושב שכיום אנחנו פשוט כל כך מופגזים בדימויי c.g.i (אימג׳ים יצירי מחשב, מ"צ), שזה כמעט בלתי נמנע שיוצרים ינסו לדמות את המראות הללו גם במציאות. אסתטיקה חוצנית מככבת בתרבות המנגה באסיה, וגם בקולנוע אנחנו נחשפים לדמויות בעלות פיזיולוגיה שונה, רק שכיום בשל ההתפתחות הטכנולוגית הן לא דמויות מונפשות, אלא שחקנים שמטופלים בטכנולוגיות פוסט מתקדמות. העין שלנו כל כך רגילה לדימויים שעברו ריטוש, שיפור ושיפצ'ור שאין פלא שיש אנשים שמייצרים לעצמם גוף חדש".

גם חוקר התרבות שחר אטואן סבור שזו אינה הפעם הראשונה בה דימויים כאלה חודרים אל המיינסטרים. "מרלין מנסון, ביורק, הקולקציה האטלנטית של אלכסנדר מקווין או הסרט קרימאסטר של מת'יו בארני. מדובר בתרבות שלמה שמרקדת על התפר שבין גועל להיקסמות ממנה. חייזרים, גותיקה אפוקליפטית, לא יודעים איפה הגוף מתחיל והבד נגמר. בעולם האופנה מכוער הוא הבון טון – כל מה שגרוטסקי ועל אנושי מועלה על נס".

אנושי לא עוד

ומה בין אופנה לזהות? נראה שבמקרה של הזוג מפיקל מאטר הביטוי החיצוני-חייזרי שלהם מבטא מרד במגבלות האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. דלטון ובהסקאראן חיים את האמנות שלהם הלכה למעשה. בראיון שערכו במגזין ווג הם סיפרו שמגדר לא משחק תפקיד במערכת היחסים שלהם. בהסקאראן מעדיף שיפנו אליו בתואר הערטילאי mx ומגדיר עצמו כנון-בינארי טראנס-אנושי. ברפרטואר של המותג קיימת הפקת אופנה המוקדשת כולה לצילומים שלו עם בטן הריונית, ואילו דלטון תועדה מספר פעמים בעירום מלא, כאשר בין רגליה שטח חלק ונטול גניטליה. בצילומים נועזים יותר, השניים עומדים מעל מה שנראה כמו גופותיהם חסרות החיים שלהם עצמם, בגלגול אחר בו התלבשו כמו שני אנשים נורמטיביים.

אין מדובר רק בהשלכת החציצות המגדריות, אלא בפירוק כללי הגוף האנושי, מעין דה-קונסטרוקציה של הדברים שנחשבים אנושיים וטבעיים, או במילים אחרות פוסט-אנושיות. "השיח הפוסט-אנושי שואף לקחת את האדם מעבר לגבולותיו ולהעניק לו דרגות חופש", מסבירה ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב. "הרעיון הוא לא לשים את עצמך בשום קופסא, להתעלות על עצמנו ולהיות יותר ממה שאנחנו. בעזרת טכנולוגיה אדם יכול ללוש את עצמו לכדי דבר אחר. זו גישה אינדיבידואליסטית של לתת את כל הכוח ליחיד ולא להפריע לו במשימה של פריצת גבולותיו, במיוחד כאלה שנחשבים טבעיים כמו גוף ומוות. הניסיון לשבור את כל סוגי החיץ מיצר זהות נוספת, זרה עוד יותר – החייזר".

וייסמן מציעה גישה מעט אחרת לבחון באמצעותה את הכמיהה של יוצרים צעירים לצאת מהגבולות של עצמם, אותה היא מכנה פוסט-הומניזם. "פוסט-הומניזם מעודד גמישות ומשחקיות בתפיסה ולא שולח אותנו לפעולה כלשהי. אני חושבת שזה מאוד מסוכן לנסות "להקריס" לגמרי קטגוריות כגון מגדר רק מפני שהן נתפסות כדיכוטומיות. זה עשוי להיות דכאני והרסני דווקא בגלל שהיחסים ביניהן יותר מורכבים ולכן עלינו להישאר עם השאלות הפתוחות, לשהות עם הסתירות הללו, להכיר במורכבות. אין באמת חיים בלי קטגוריות כלשהן. כן אפשר ואף רצוי לשחק איתן אבל מי שינסה לבטל אותן לחלוטין יגדע את הענף עליו החיים יושבים".

• אופנה
• טרנדים
• חייזרים
• החיים היפים
• מגדר
• א-מגדרי

• Facebook
• Twitter
• Email

אנחנו שמחים לבשר על חזרתה של חולצת הקרופ טופ לגברים. עם לא מעט עדויות ברחובות העיר (ראינו, נשבעים) ומגוון רחב של חולצות קצרצרות ב-ASOS, נראה שהטרנד, הידוע גם כחולצת בטן, חוזר למחוזותינו כל הדרך משנות ה-80.

תאמינו או לא, לפני 40 שנה לא היה שום קשר בין חולצות בטן לאורח חיים קווירי אלא לספורט, ובאופן יותר ספציפי, פוטבול. במטרה לחשוף את שרירי הבטן שלהם ואת הגוף שעבדו עליו כל כך קשה, שחקני פוטבול אמרקיאים רבים היו מוותרים על החלק התחתון של החולצות שלהם. "חיתוך החולצה נתן תחושה של טורסו מאורך ושרירי בטן בולטים יותר", סיפרה פרופ' ויקי קרמינס מאוניברסיטת מאסי שבניו זילנד למגזין ID. "מדובר במחווה שנחשבה בזמנה למאוד גברית, גם בחדרי כושר".

הטרנד הספורטיבי הזה תורגם לימים לטרנד אופנתי. מותג הספורט נייק החל לעצב חולצות בטן לגברים, ב-1984 ג'וני דפ נראה בסרט 'סיוט ברחוב אלם' בחולצת בטן ובהמשך ניתן לראות גם את וויל סמית' בחולצת בטן בסדרה 'הנסיך המדליק מבל אייר' ואת אדם סנדלר בסרט Airheads (רוק'נרול באוויר) ב-1994.

הרבה מים עברו בנהר האופנה מאז, ומה שנחשב למעוז המאצ'ואיזם בשנות ה-80, מזוהה היום בעיקר עם גייז. שגריר הקרופ טופ הבלתי מעורער הוא כמובן ג'ונתן ואן נס, אך לא מעט הטרוסקסואלים בהוליווד בשנים האחרונות, ביניהם ג'יידן סמית' וקיד קודי, הבינו שחולצת קרופ טופ יכולה לעשות להם רק טוב.

נכון להניח שמדובר בניצנים ראשונים, וזה לא שאנחנו מצפים לראות את הגברים של תל אביב מסתובבים בחולצות בטן כאילו מגדר ודעות קדומות התנדפו להם מהעולם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לקוות.

• אופנה
• טרנדים
• שנות ה-90
• החיים היפים
• וויל סמית
• ג'וני דפ
• סלבס
• מגדר