נתחיל מהסוף: קוראים לי אבישי סלע. סלע = עברות של סלמי, שם המשפחה של אבא שלי. מצד אחד הודי, מצד שני חאלבי. על הנייר, מזרחי משני הצדדים. זו נקודת המוצא. עכשיו אפשר להתחיל.

בתוך האווירה האמוציונלית, המיליטנטית והבלתי נסבלת ששוטפת את ישראל בחצי השנה האחרונה, יצאה לאור אמש סדרה חדשה – קוראים לה "קרועים", והיא מבית היוצר של רון כחלילי. וכחלילי, בין שאר סגולותיו, יודע לייצר שיח – כך הוא עשה עם שורת סדרות בעבר, מ"על צד שמאל" (שסקרה את ההיסטוריה של השמאל הפוליטי בישראל), דרך "סרט שחור לבן" שנגעה בתופעת סרטי הבורקס ועד סדרה כמו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שאתם יכולים לנחש במה עסקה.

קו אחד שזור בין כל היצירות של כחלילי – 11 בסך הכל, כולל הנוכחית – והוא העיסוק באחד השסעים המרכזיים שעומד בלב החברה הישראלית, זה שבין אשכנזים למזרחים. הפעם, ב"קרועים", הוא מלווה את סיפורם של "המשתכנזים" – אנשים שנולדו למשפחות יוצאי עדות המזרח, ואימצו לעצמם עם השנים תרבות אחרת. כאלה שביקשו "להשיל מעצמם" את המזרחיות שצמחו ממנה, כדי להפוך להיות מעורים יותר בחברה הישראלית.

הסדרה מלווה, בכישרון רב, שורה של דמויות שעשו את המסע הזה – מגורי אלפי ועד גלית דיסטל-אטבריאן, מציון אמיר ועד אבי בוסקילה. הקייס של כחלילי מאוד ברור: מזרחיות מוגדרת בצורה מאוד מסוימת – מוזיקלית, תרבותית, התנהגותית – וכל הליכה מהשורשים המקוריים האלה לטובת כל דבר אחר, היא קרע (כמאמר שם הסדרה, "קרועים"). המילה "בגידה" לא נאמרת במפורש (אולי כדי לא להעליב את המרואיינים), אבל ברור שהיא מרחפת באוויר.

כלומר, יש רק דרך אחת להיות מזרחי: לשמוע מוזיקה מזרחית, לאמץ את המנהגים (אולי גם את המסורת היהודית), להיות מחובר למקום שממנו באת. כל ניסיון לחוות את החיים אחרת, הוא "להשתכנז" – לערוק החוצה מהמחנה, לטובת המחנה הנגדי. זה של האשכנזים, שהם ההפך הגמור.יש משהו מאוד מיושן בתפיסה הזאת, זו ששמה קו ברור, כמעט חומה, בין המזרחיות לאשכנזיות – ומבקשת לשים כל אדם בצד כזה או אחר של החומה. המציאות היא בוודאי לא אוטופית; גם עבדכם הנאמן נתקל לא פעם בהתייחסות השונה כלפי מישהו שנראה כמוני, או מחזיק בשם משפחה כמוני. אבל היא גם לא העולם של "קזבלן".

כי בעולם שאני חייתי וחי בו עד היום, אף אחד לא עשה את ההפרדה הזאת. תמיד חייתי בין כל מיני אנשים, והעדה שלי לא העלתה ולא הורידה. בתיכון קוגל בחולון, שבו למדתי, חננות לא עושים את החשבונות האלה. אף אחד לא ידע מה שם המשפחה של הבריונים שהפחידו אותי בתיכון, אבל כל הילדים ידעו להיזהר מהם בצורה שווה. נראה לי שבן גוריון קרא לזה "כור היתוך".

זאת בדיוק הבעיה בגישה שמניעה את כחלילי בסדרה הזאת – ההנחה הסמויה, ולעתים גם הגלויה, שמזרחיות צריכה וחייבת לבוא רק בדרך אחת. היא לא מכילה בתוכה את האפשרות שחלקנו, אולי אפילו יותר מאשר רק חלק, מעוניינים להיות מה שהם – בין אם הם רוצים לעשות מוזיקה ערבית, או היפ-הופ, או שניהם ביחד באותו הזמן.ויותר מזה – לא רק האשכנזים מפעילים מסננות, אלא גם המזרחים – והסדרה הזו היא הדוגמא הכי טובה לכך. סדרה שכולה "גייטקיפינג", שמסמנת לכולם מה זה להיות מזרחי, איזה מוזיקה צריך לאהוב ומה צריך להיות כדי להיחשב למזרחי "נכון" (בניגוד למזרחי הלא נכון, הוא המשתכנז, הוא זה שערק מהמחנה וניסה להתחפש).

אבל אנשים, תודה לאל, הם הרבה יותר מורכבים. בטח ב-2023. בהופעות של עומר אדם, או של רביד פלוטניק (האשכנזי!), אף אחד לא זוכר מאיפה ההורים שלכם באו. בפלייליסט שלי בספוטיפיי חיים זה לצד זה, חיים משה וברוס ספרינגסטין, יוני רכטר ושרית חדד, אתניקס וקנדריק למאר ובריטני ספירס (כי למה לא בעצם). את ההבדלים הישנים אני משאיר לסרטי הבורקס.

הניצחון האמיתי של המזרחיות יושג כשכולנו נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. חלק מאיתנו יישארו עם המזרחיות הקלאסית, חלק מאיתנו יילכו למקומות אחרים בחיים או בתודעה. ולאף אחד לא יהיה אכפת איפה אמא נולדה ומה שמעו בבית (אגב – אצלי בבית שמעו את יהודה פוליקר, שלומי שבת וגידי גוב. את שלושתם אני אוהב עד היום).הסדרה "קרועים" היא, במובן הכי טוב של המילה, עוד סדרה של רון כחלילי – היא מעניינת, היא מעצבנת במידה, היא מגרה אותך לחשיבה אחרת. זה מה שכחלילי תמיד ידע לעשות, ואת זה הוא עושה בהצלחה גם הפעם. האם השתכנעתי מהקייס של הסדרה? לא ממש. אבל היא עדיין שווה את הצ'אנס.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רון כחלילי
• דוקומנטרי
• השד העדתי
• אשכנזים
• מזרחים

• Facebook
• Twitter
• Email

מבט זריז על שירי הגאווה הרשמיים שיצאו בישראל בעשור האחרון מגלה נוסחה שעובדת פצצה: קחו זמר או זמרת מזרחיים, עיטפו אותם בפופ אמריקאי (אופציונלי), עשו שימוש נרחב במילון אבן שושנה והופ – יש לכם להיט ביד. זה אולי מגניב לשנוא נוסחאות, אבל העובדה היא שזה באנקר. עובד כל פעם מחדש.

"תל אביב" של עומר אדם וליין האריסה מ-2013 הוא הזכור מכולם, אבל הוא בהחלט לא היחיד: היה לנו את דודו אהרון ותותית ("קצפת עם תות"), די.ג'יי אונלי ואישתר ("בלונד ושחור"), מוטי טקה והאריסה ("טוקור"), האחיות כרקוקלי עם מאור אדרי ("מי מחפש אותי") ועוד ועוד – ואפשר לזרוק פנימה גם את "מלכת השושנים" של עדן בן זקן, שלא היה שיר גאווה רשמי, אבל אומץ בקהילה במהירות.

הניסיון האחרון שייך לסטטיק וג'ורדי, שניסו לרכוב על הגל עם "חביב אלבי" בביצוע סטטיק, בן אל ונסרין קדרי. אבל העניין עם נוסחאות הוא שבזכותן קל מאוד לזהות זיופים. השיר הזה כאילו יצא ממחולל שירי גאווה, ולא אחד מוצלח: גם בלי לחפש עומק בשירי פופ, חלק מהשורות בו פשוט סתומות ("איך אני אוהב את הצליל, שהלב שלי עושה ברגיל", נגיד); הניסיון להרים לקהילה ולתל אביב יצא מביך ומתחנף – אולי כי כל היוצרים המעורבים סטרייטים?; והלחן חסר השראה ולא סוחף אפילו לרגע.

קביעת האלמנט המזרחי בשירי גאווה הוא אחד הדברים הכי משמחים שקרו פה. הגבר המזרחי ההומו של האריסה הפך להיות סמל תל אביבי, ולכן גם ישראלי – והוא זה שמבדל את המצעד פה משאר העולם. שיר הגאווה הרשמי משקף את זה מדי שנה, ומוכיח שוב ושוב כמה נראות יש למזרחיות בקהילה הגאה. זהו גם קלף השיווק של עיריית תל אביב ומשרד התיירות: בכל שנה תל אביב נצבעת בצבעים אקזוטיים והופכת לאי סקסי של שפיות במזרח התיכון.

בשורה התחתונה, כולם מרוויחים והאינטרסים של כולם נענים – המסחריים, הקהילתיים והמזרחים. אבל "חביב אלבי" דורך ברגליים גסות בשדה פורח, ורומס את כל היופי שצמח בו. אני לא אומרת שהאינטרסים של המעורבים היו מסחריים גרידא – רחוק מזה. אבל אי אפשר לזרוק את כל הקלישאות לסיר אחד ולצפות שנאכל הכל – כן, כן, אפילו שבישלתם במיוחד לנו.

והערה לסיום: שיר הגאווה מיוצר מדי שנה במיוחד למצעד. השנה לא יתקיים המצעד בגלל הקורונה, ויכול להיות שזו הייתה הזדמנות לעשות משהו אחר, משמעותי יותר. עיריית תל אביב, שמשתתפת בהפקת השיר, בחרה לקיים את אירועי הגאווה בסימן "המהפכה לא הושלמה" – אבל לזה אין זכר בשיר החדש. הוא מתמקד במגוון של הקהילה הגאה ומכוון בעיקר כדי לשמח, אבל הלך הרוח בשטח שונה מאוד. רק לפני שבוע התאבד חן לנגר, מפצועי הברנוער, טרנסיות עדיין מותקפות ברחוב והמצב רחוק מלהיות שמח. "חביב אלבי" הוא שיר מנותק, וסטטיק וג'ורדי נתפסו בקלקלתם. אם להשתמש במילים שכתבו, הפעם הם לא נזהרו וגמרו לבד.

• מוזיקה
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• סטטיק ובן אל תבורי
• ג'ורדי
• מוזיקה מזרחית
• מזרחים
• פופ

• Facebook
• Twitter
• Email

המאבק המזרחי נכנס לפינה קצת בעייתית. המאמצים הרבים שהושקעו בניפוץ הסטיגמות והעלייה מהריסות כוך ההיתוך בראו דמות חדשה – המזרחי המשכיל, הרהוט, זה שבקיא ברזי העולם המערבי אבל כבר לא מסווה את מוצאו ולא מתבייש באוכל של אמא (שבינתיים אומץ על ידי השפים). אבל ההתפתחות הזו היא חרב פיפיות, שמצדה השני עומדים גילומיו של הסטריאוטיפ, שמה לעשות, קיימים בכל עדה ובלי קשר למוצא. כשאנחנו מתנערים מהם, אנחנו מתנערים מהפחות משכילים, הקולניים, אלה "שהורסים לנו", ש"לא מייצגים אותנו". וזה מביש.

ליטל סמדג'ה מ"הישרדות" היא מקרה בוחן מצוין. נורא קל להתנשא עליה: העברית שלה קלוקלת, היא קולנית, מקללת בלי סוף, בעלת פתיל קצר. היא מאויימת מכל מה שמריח מאינטלקטואליות, מכנה את חבריה לשבט קפרה משתכנזים – שם קוד למזרחים מקולקלים ומתנשאים – ומתעקשת שיחסם אליה עובר דרך פריזמת המזרחיות שלה.

לכאורה יש לירדן ועידן את כל הסיבות להתנשא על ליטל סמדג'ה, אבל שלא תתבלבלו: היא תמצית כל מה שבא רע בעין, וזה לא מקרי. היא המזרחית שהם רוצים לתקן

שלא תבינו, היא לא לגמרי טועה. ירדן ג'רבי הספורטאית האולימפית ועידן חביב האמן, מזרחים שניהם, בהחלט מתנשאים עליה. זה לא קשה. הם לא יודעים איך להתמודד איתה, אז הם מקטינים אותה – לא במילים, אבל שימו לב לטון הדיבור – או שותקים עד יעבור זעם. לכאורה יש להם את כל הסיבות לעשות את זה, אבל שלא תתבלבלו: סמדג'ה היא תמצית כל מה שבא רע בעין, וזה לא מקרי. היא המזרחית שהם רוצים לתקן.

מהרגע שנוצר החיבור בינה לבין ישראל אוגלבו וניקול רזינקוב, הבחור הרעיל טפטף להן דבר אחד: אנחנו העם, הם המתנשאים. זה אנחנו נגדם. ומרגע שפורקה השותפות, סמדג'ה נותרה להתמודד לבד מול השבט (ניקול אף פעם לא קופצת איתה לתוך האש). את המזרחיות היא הפכה למגן יצוק, המקור לכל העוולות שנעשות לה.

אפשר לטעון, ובמידה לא מבוטלת של צדק – שהיא הביאה את זה על עצמה. יש לה אופי לא פשוט, אם לומר בעדינות, ותוקפנות גוררת תוקפנות. נו, נגיד את זה: היא אדם קצת דוחה (אבל בהחלט לא יותר מסמיון, ישראל ואסי). אבל האם שליפת הקלף המזרחי מוצדקת הפעם? סמדג'ה מבטלת כל גוון של מזרחיות שאינו תואם לשלה, צובעת אותו בלבן ומעלה אותו על המוקד. היא חוגגת את המזרחיות שלה, הלא מבוייתת, הפנתרית, ורואה בה כביטוי הבלעדי והמייצג. אני פה, תתמודדו עם זה. היא כמובן טועה. אין לה בלעדיות על המזרחיות, וכל ניסיון לטעון אחרת הוא יריקה בעינו של המאבק. כשהיא מתנערת מ"המשתכנזים", היא עושה להם את העוול שעשו לה. ליטל היא מזרחית בדיוק כמו שירדן ג'רבי היא מזרחית, ולאף אחת מהן אסור לבטל את השנייה. זאת התנשאות וזאת התנשאות. קלף המזרחיות לא עובד הפעם, כי המזרחיות צריכה להכיל את כולנו, ואף גוון שלה לא יבוא על חשבון האחר. ליטל, נשמה, גם אנחנו פה. תתמודדי.

• טור דעה
• הישרדות
• מזרחים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

פסקול הילדות של רובנו נשמע כנראה אותו דבר: כולנו שרנו את אותם השירים בימי הולדת, בחגים ובקבלת שבת, ואין מי שלא מכיר את "הילדה הכי יפה בגן" ו"הסבון בכה מאוד". לא משנה אם בסוכות הייתם נוסעים לסבתא בראש העין או לסבא בגבעתיים. הכי ישראלי שיש. ואז, כשאנחנו גדלים, אנחנו מתחילים להיות מודעים לשאר התבלינים שההורים פיזרו בבית – עבור אחד אלו שירי ארץ ישראל, לאחרת זה זוהר ארגוב, תוך כדי האחים הגדולים זורקים לסיר גם MTV ובבוא היום אנחנו נדרשים לגבש טעם מוזיקלי משלנו.

העובדה שמגיל צעיר אנחנו סופגים בעיקר מוזיקה מערבית היא עניין שצריך להתעכב עליו. די ברור למה זה קורה – הארצישראליות הגדירה את עצמה בצורה ברורה ודחקה אל שוליה כל מי ומה שנשמע זר ומוזר. ההתעוררות המזרחית של השנים האחרונות גרמה לנו לחשוב שוב על עצמנו, אבל איכשהו, ככל שזה נגע לתרבות שילדינו צורכים, לא הקדשנו לזה מחשבה שנייה.

"אני משמיעה לתלמידים שלי גם מוזיקה ערבית, והם פתאום אומרים לי, 'אה כן, זה מוזיקה של מחבלים'. יש להם קונוטציה שמתחברת לצלילים, ואפשר לשנות אותה"

מי שדווקא שמו לב לוואקום הזה הם להקת אקוט (Ecoute), שהחודש ישיקו אלבום שירי מזרחית־ערבית לילדים בשם "מצד לצד". את הלהקה, שפועלת כבר 8 שנים בירושלים, מובילים ענבל ג'משיד (32) וגלעד ואקנין (33), בני זוג העובדים בחינוך מוזיקלי. עד עכשיו יצרו חברי הלהקה מוזיקה למבוגרים, והם מנגנים מוזיקה ערבית וצפון אפריקאית.

"מאז שהפכנו להורים הרגשנו פתאום בחוסר של מוזיקה מזרחית לילדים", מספרת ג'משיד. "יום אחד המצאנו לילד בספונטניות שיר על דג ושרנו אותו בבית, ואז קלטנו שהוא נשמע אחרת משירי הילדים שאנחנו רגילים לשמוע בגן, אלה שאנחנו מכירים מהילדות. רצינו לחקור את הנושא, וזה מה שיצא לנו באופן טבעי".

עוד לפני השקת האלבום, הלהקה כבר התחילה להופיע מעט עם השירים החדשים. ג'משיד מספרת שגם ההורים עצמם מגלים עניין במוזיקה, אולי בניגוד להופעות עם שירי הילדים הקלאסיים. "ספרים והצגות חדשים יוצאים כל הזמן, אבל שירים חדשים כמעט ואין. כולם מחפשים יצירה עכשווית, וזה חוצה עדות".

מה ההבדל בין עשיית מוזיקה מזרחית לילדים לבין עשיית מזרחית למבוגרים?
"הדברים ששינינו בעיקר הם אורך הקטעים – בפרויקטים קודמים היו לנו שיר של 10 דקות וקטע אינסטרומנטלי של 50 דקות בלי הפסקה. כאן השירים קצרים ומתאימים לילדים, שאת תשומת הלב שלהם אפשר למתוח עד גבול מסוים, כך שיוכלו לשיר איתנו. יש משהו קצר ופשוט יותר בשירי ילדים, שיהיה אפשר לזמזם אותם בקלות ולשיר ביחד. יש בהם משהו יותר מתקשר ויותר מתווך".

באילו אתגרים נתקלתם?
"התייחסנו לזה כאל פרויקט רציני לגמרי. זה שהוא מיועד לילדים לא אומר שהוא קל יותר. היינו באים לקבלות שבת בגני ילדים כדי לנגן להם, בדקנו מה עובד יותר ומה פחות. קשה לכתוב טקסט מעניין ופשוט ולא סתמי. בנוסף, לא רצינו לשמר את המוזיקה המסורתית – הרבה מתעסקים בזה עכשיו – אותנו עניין לעשות משהו חדש".

בניגוד למוזיקה עצמה, שיש בה גם רבעי טון, עוד, מנדול ודרבוקה, בתוכן השירים אין משהו "מזרחי" במיוחד, צוחקת ג'משיד למשמע שאלתי. "אלו שירי ילדים על דברים שלקוחים מעולמות הדמיון והיום יום שלהם – להכין עוגה בבוקר יום שישי, דג שמתחיל לשחות בשמים, דמיונות לפני השינה".

על אף שגדלתי בבית שבו שומעים בעיקר מזרחית, רוב חיי התנכרתי לה ולקח לי המון זמן לקבל ולהעריך אותה מחדש. את חושבת שחשיפה בשלב מוקדם באמת יכולה לשנות את המסלול הזה?
"אני בטוחה בזה. זה כבר משהו שהוא יותר נוכח בתרבות שלנו, בשיח. ילד סופג כל דבר שתתני לו, לא משנה מאיפה הוא בא. הוא שומע צלילים ומקבל אותם כחלק מהפסקול שלו. זה בוודאי יפתח אותו בעתיד לדברים חדשים והם לא ייתפסו בעיניו כזרים. בתור מורה אני משמיעה לתלמידים שלי גם מוזיקה ערבית, והם פתאום אומרים לי, 'אה כן, זה מוזיקה של מחבלים'. יש להם קונוטציה שמתחברת לצלילים, ואפשר לשנות אותה. אם אתה לא מחבר את הצלילים לדברים חיוביים אז אין להם דרך לעשות את זה לבד".

← השקת "מצד לצד": הצוללת הצהובה בירושלים (24.3), בסקולה תל אביב (30.3)

• מוזיקה
• מזרחית
• מזרחים
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

הכירו את עגילה: כוכבת רשת, תימניה צעירה מהפריפריה, גרושה טרייה, אישה גרוטסקית וקלת דעת, בעלת לב ענקי ובעיקר מתה לעשות כבר את הפריצה הגדולה שלה. על פניו, הדמות שיצר השחקן ניב מליחי (32) היא ביג נו נו: היא דורכת על כל מוקשי הפוליטיקלי קורקט ומאמצת כל סטריאוטיפ אפשרי בדרכה אל התהילה. אבל חכו עם הקלשונים, שבו ונשנשו קצת ג'עלה.

"עגילה היא האלטר אגו שלי. זאת דמות שאני רץ איתה כבר כמה שנים, עוד מימי בית צבי. אחרי שחזרתי מתל אביב לשיכון עלייה בכפר סבא שבו גדלתי, החלטתי לחבר בין שני העולמות שאני אוהב: זקנות תימניות ומשחק. וככה נולדה 'עגילה בשכונה'. במקום להוציא אותה מהשכונה דווקא נשארנו בה, היא מהרחוב, היא מהספסלים עם הזקנים. אני גבר שמחופש לאישה ומסתובב בשכונה מסורתית. זה קונטרסט שעובד".

בסדרת הרשת "עגילה בשכונה" מבקר מליחי, בדמותה של עגילה, בבתים של תימניות מבוגרות בשיכון ולוחץ להן על כל הכפתורים. התוצאה הורסת מצחוק ומרגשת – בעיקר עבור מי שמכירים את התרבות הזאת מבפנים. איכשהו, הדמות שהן אולי לא מבינות עד הסוף מתקבלת אצלן כבת בית והן נפתחות כלפיה בתמימות שובת לב.

מה המטרה בעצם?
"תיעוד של השכונה שלי, של המקום בו נולדתי, של דור הולך ונעלם. לצערי הרב קרוב לחצי מהכוכבות הגדולות שלי כבר לא בחיים. דור בא והולך והסדרה מפגישה בין החדש לישן וזה מדהים. הסדרה בעצם מספקת הצצה לחיים של אנשים שלא יוצאים מהאזור הגיאוגרפי שלהם, ומקיימים בו אורח חיים תימני־ישראלי־יהודי־דתי. הן פותחות בפניי את הדלת באהבה וזה אותנטי לגמרי: אם זקנה מביאה לי סחוג זה כי היא רצתה ולא כי אמרתי לה. הן מביאות לי קובנה בלי לשפוט אותי. הן מקבלות אותי באהבה גדולה ובטוהר של הכנסת אורחים".

איך הן מקבלות את הקוויריות שלך?
"הן לא הופכות את זה לביג דיל, הן מקבלות אותי במיליון ואחד אחוזים. חלקן חושבות שאני אישה, אבל יש גם מקרים מצחיקים שאני אומר שאני גבר והן ממשיכות לדבר בנקבה".

הנושאים היותר כואבים לא עולים בסרטונים. למה?
"הנשים כן מדברות על החיים הקשים, אבל אני לא הופך את זה לדבר עצמו. הכאב הוא חלק מאיתנו, הוא חלק מהחיים. אני מאפשר להן לכאוב אבל מנסה להלביש על זה אופטימיות ושמחה. זאת סדרה מוקומנטרית, ואני לא רוצה להפוך אותה למניפסט".

הודעות ממצרים ועזה

כמו עגילה, גם מליחי מחכה לפריצה הגדולה שלו. בתחילת השנה הוא הציג עם האוצר שרון תובל תערוכה בחלל המעבדה, בה הוקרנו שני פרקים מהסדרה וגם הוצגו צילומים וחפצים שהמשתתפות מסרו לו. "נחכה לדבר הנכון בשבילה ובשבילי", הוא אומר. הצעות לריאליטי כבר הגיעו, אבל מליחי מעדיף את הדרך הארוכה. "עגילה היא כבר סיפור הצלחה. היא מפורסמת בקהילה התימנית ובקהילה הגאה, גם בתל אביב. היא אייקון. אין שבוע שאני לא מקבל הודעות ארוכות ומרגשות ומצחיקות מאנשים – גם מירדן, מצרים, תימן, עזה וטורקיה. אולי הם מתחברים לסלנג הערבי".

הסלנג הזה הוא חלק ענקי מהדנ"א של הסדרה, וההומור הוא פנימי לגמרי. זה עובר החוצה?
"הסרטונים מקבלים מאות אלפי צפיות, אז המספרים מדברים בעד עצמם. אני מאמין שזה שבר את החומות של העדתיות, על אף שהתכלית היא התרבות התימנית. השפה התימנית נכחדת מהעולם הזה ואולי הסדרה מנגישה את הסלנג התימני ומשמרת אותו. אבל יש כאלה שחושבים שזה זלזול במורשת".

הדמות של עגילה תלויה בנשים שמקיפות אותה. ברגע שמוציאים אותה מההקשר הזה היא הופכת לבעייתית. נתקלת בתגובות שליליות?
"אני מופיע איתה כבר כמעט שלוש שנים בשבלול. הקהל התל אביבי מקבל אותה כמו נטע זר, אבל הקהל שלי מגיע מהפריפריה לראות את עגילה. אנשים לא כל כך יודעים איך לעכל אותה ואני עדיין מנסה להבין אי אני יכול לשכלל אותה. יש הבדל מעגילה של פרק 1 לעגילה של פרק 12".

בסרטונים של עגילה מככבות בעיקר הנשים התימניות, ורק מדי פעם פעם צץ לו מבוגר תימני בתפקיד אורח. "אני מתחבר לנשים ולזקנות תימניות מאז שאני קטן", מסביר מליחי. "אני מרגיש שכל אחת מהן היא סבתא שלי. יש לי חיבור לנשים יותר מאשר לגברים בעולם הזה". מליחי מספר שבילדותו היו לו שתי שכנות מבוגרות שתפקדו כבייביסיטר עבורו. "הן היו שרות לנו ומספרות לנו בדיחות ומחבקות ומכינות לנו זום ועסיד. הריח של הריחן התימני עוד באף שלי. אני זוכר את העגילים הגדולים והתלבושות המיוחדות ומטפחות הראש. אני לא מדבר תימנית, אז לא הבנתי אותן אבל הבנתי את הכוונות שלהן. רק רציתי להתעטף בחום הזה".

בוא נגיע לשאלה שתכלס בגללה התכנסנו. איפה יש את הג'חנון הכי טוב בתל אביב?
"אצל מזל ברחוב כנרת 2 בנווה צדק. היא מוכרת אותו בימי שישי, גם חילבה וקובנה ב־25 שקלים. אישה מדהימה בת 85, היא עובדת במטבח בבית של דמי מפתח ופשוט פותחת את הדלת לאנשים. גרתי בכרם התימנים והייתי יושב אצלה כל שישי פק"ל. עד היום, כשאני מבקר בתל אביב אני בא אליה. בטח אצלם גם אותה בקרוב".

• אינטרנט
• מזרחים
• תרבות