• Facebook
• Twitter
• Email

יש לי חברה, שמה שמור במערכת, שאוכלת רק את התוספות של הפיצה. היא לא עושה את זה מסיבות בריאותיות או בגלל איזו דיאטה ביזארית, אלא כי היא באמת אוהבת רק את התוספות. היא מקלפת את מעטה הגבינה, אוספת בדרך חופן נאה מהרוטב והתוספות, ומשאירה משולש בצק עירום מאחוריה. זה סוטה, אבל במידה מסוימת, זו זווית ראייה מעניינת על פיצה. הרי פיצה ללא כלום כבר יש לנו – הפוקאצ׳ה כמובן – אז למה שלא ניצור פיצה שכולה תוספות? ומה אם אגיד לכם שכבר יש פיצה כזו, ושהיא הדבר היפה בעולם?

אי שם בשיקגו, עיר שבה הכל גדול, מוגזם ושמנמן, נולדה הדיפ-דיש (Deep-Dish) פיצה – מפלצת יפהפיה שנראית יותר כמו פאי. זו פיצה, במובן הרחב של המילה, שמורכבת כמו עוגת שכבות עבה: בצק עבה כבסיס, שכבת גבינה עבה, שכבת תוספת בשרית (לרוב פפרוני, נקניק איטלקי קצוץ, בייקון או בדרך כלל – שלושתם), רוטב עגבניות סמיך ומתובל ועוד שכבה קלה של פרמזן. כלומר, לא רק שמדובר בפיצה בעובי של לזניה, אלא גם כזו שבנויה הפוך (הגבינה למטה, הרוטב מעל התוספות) ותאמינו לי, מניסיון, גם אם אתם בדרך כלל מחסלים מגש ומבקשים עוד סלייס, בדיפ-דיש אי אפשר לסיים יותר משניים-שלושה משולשים, למרות שתמיד רוצים.

לכן באופן טבעי התלהבתי כשראיתי שפיצה האט הכריזו על פיצה בסגנון שיקגו, במסגרת שיתוף פעולה עם אל על לקידום יעד טיסה חדש לעיר הרוחות. תזמון מחורבן מבחינת טיסה, אבל תזמון מצוין מבחינת פיצה, מאכל שנולד עבור אנשים בבידוד. האמת, לרגע לא ציפיתי שהגרסה של האט תזכיר יותר מדי את הדיפ-דיש או את אחותה התאומה, הסטאפד (Stuffed) פיצה, שכוללת שכבות בצק ורוטב נוספות. שורת התיאור המינימלית ("פיצה מבצק עבה עם מוצרלה בשוליים") הצביעה על כך שלכל הפחות הם שואפים לייצר אשליית דיפ-דיש, אבל שסיכויי החלום שלי לטעום אפילו משהו דומה הלכו והצטמקו.

עם זאת, אני נוטה להאמין בטוב שבאדם, לכן רציתי להאמין שבפיצה האט עשו לפחות מאמץ להתקרב לגרסת המקור. הזמנתי מגש אחד של פיצה בסגנון שיקגו ומגש אחד של פיצה רגילה להשוואה. בפיצה האט אין תוספות בשריות כנהוג בשיקגו, אז הסתפקתי בחצי פטריות וחצי תוספת גבינה (קיוויתי שאולי זה יעזור למסיבת הגבינות שדיפ-דיש אמורה להיות), והמגש הרגיל קיבל חצי עם אננס וחלפיניו (שקט, זה שילוב מושלם ואני לא מוכן לשמוע תלונות נוספות!). כשהגיעו הפיצות, החששות שלי התגשמו. לא הייתי מצליח להבדיל בין המגשים אילולא הקראסט הממולא במוצרלה. השיקגו סטייל התגלתה כפארסה שיווקית גרידא – זה כולה פיצה רגילה מאותו בצק עבה דמוי סופגניה עם גושי מוצרלה בשוליים. התיאור אמנם קלע בול, אבל השם מטעה. כלומר, אפילו הפיצה הרגילה היתה יותר עבה מהפיצה שהתיימרה להדמות לפיצה המפורסמת משיקגו. אני מאוד מקווה שאף אחד משם לא יראה את הפיצה הזו.

למעשה, הפיצה הרגילה שהזמנתי היתה עבה יותר, עם יותר גבינה וגם תכלס יותר טעימה. האכזבה שלי מתכסיס השיקגו לא נבעה משנות האור שהפרידו בינה לבין פיצת המקור, אלא מחוסר המאמץ המופגן של פיצה האט. הרי הם יכלו לייחד את הפיצה בהשראת הדיפ-דיש במגוון דרכים, ובכלים הקיימים להם – לשפוך את הרוטב מעל הגבינה, להוסיף מעט ממנו בשוליים, להעמיס בגבינה, או במינימום לייצר את מרקם השכבות הייחודי לפיצת שיקגו. אבל לא, במקום זה בסך הכל קיבלנו קצת מוצרלה בשוליים כאילו השנה היא 2002 וזה עדיין מלהיב. עדיין רציתי את טעם הדיפ-דיש, או לפחות משהו שיזכיר אותו, אז ברגע שאני יכול לתאר רק כהבזק גאונות טראשי, ובהשראת חברתי העלומה והפיצה המקורית, קילפתי מהפיצה הרגילה את הגבינה, התוספות והרוטב כדי לערום אותן על משולש השיקגו. לקחתי ביס ממגדל הפיצה הקטן שבידי, ולרגע אחד חזרתי בדימיוני לסוויט הום שיקגו.

כוכבים:2
טעים:רק אם אתם אוהבים פיצה האט רגילה
וייב:סניף פיצה האט בשיקגו, או בכל מקום אחר
מחיר:110 למגש פיצה שיקגו ומגש רגיל ללא תוספות, כל תוספת 9.9 ש"ח למגש
כל יום 11:00 – 00:30, טלפון 1700-506070

• מנת יתר
• פיצה
• פיצה האט
• אוכל רחוב

אף פעם לא חיבבתי את ירושלים. אל תקראו לי תל אביבי מתנשא, אני בכלל מפתח תקווה. חוץ מזה, אין לזה קשר לטינה המיוחצנת בין תל אביב לירושלים, שכן חוסר הסימפטיה התחיל אצלי הרבה לפני שדרכתי על חופי יפו. זוהי סלידה מינורית, כמעט לא מוסברת. אולי אלו העליות והירידות, אולי התחושה שהיא צפופה מדי ומרווחת מדי בו זמנית, ואולי העיר פשוט בנויה כדי שכולם ירגישו בה זרים באופן שוויוני. אולי ירושלים היא ביתו של האל, אבל אני מעולם לא מצאתי את עצמי בה. ובכל זאת, קשה לי לעמוד בפיתוי של כריך מעורר תיאבון.

אין ספק שהכריך של GG Kubala (ג'יג'י קובלה), החדשה מבית מחניודה של אסף גרניט ואורי נבון, נראה מפתה במיוחד. בהובלת אחד מהטבחים הוותיקים בקבוצה, מיכאל ידיד, הסנדוויצ'יה מציעה חידוש פחמימתי – הקובלה, הלא הוא שעטנז בין קובנה וחלה. הקמחים באים מכלת השבת, שיטת האפייה מושאלת מהמלך התימני והמטרה היא לחם אוורירי שאמור לספוג את הרטבים והנוזלים הנלווים למילוי מבלי להתפרק כמו העיר הזאת בכל פעם שמישהו משתעל לא נכון בהר הבית. נשמע כמו סיבה נהדרת, אולי היחידה, לעלות ירושליימה.

ג'יג'י קובלה ממוקמת גם היא ברחוב הדקל, כמה צעדים ממסעדת האם, בתוך חור בקיר, לא יותר גדולה מדירת חדר קטנטנה בפלורנטין. המרחב הקטנטן מעוצב ברוח הקבוצה, כולל פעמון ממותג עם הכיתוב "Jerusalem" שלמרבה שמחתי, לא צילצל אפילו פעם אחת. אין הרבה מרחב ישיבה – שני כיסאות על החלון, דלפק עם ארבעה מושבים מול מראה (איכס) ושולחן נמוך צמוד לוויטרינה, ממש מתחת לאיפה שמגישים את האוכל, ונראה כמו שולחן ילדים מושקע. הזמנתי קובלה קורנביף (46 ש"ח) עם צ'יפס (15 ש"ח) ושתיה, שעלו ביחד 60 ש"ח כארוחה. הזמנתי גם קובלה קיסר (42 ש"ח) וצ'יקן מחנום (נאגט עוף יחיד על מקל ארטיק. 8 ש"ח) והתיישבתי על דלפק המראה. ג'יז, אם הייתי רוצה לראות את עצמי אוכל הייתי ערוץ ולוג אוכל.

עצמתי עיניים, נגסתי בקובלה קורנביף ונרגעתי. לתחדישים קולינריים שכאלה יש נטייה לפעמים להפוך לגימיק סתמי, ראו דוגמת לחמניות הבייגלה המיותרות, אבל הקובלה מצדיקה את הלחם המילים הנורא. זה אמנם לא הענן שהובטח, אבל הבצק בהחלט רך, עם מתיקות מאוד זהירה שמתקשרת עם מה שנמצא בתוכה מבלי להשתלט על הטעם. הבשר, חזה בקר כבוש ואז מבושל ארוכות, מתפרק בפה, ועל אף שהחרדל והאיולי צ'יפוטלה תורמים פיקנטיות, הכרוב הכבוש מגיב בקרירות יפה. הקובלה עצמה לא כל כך גדולה, עמדה בלחץ מבלי להתפרק, נתח נאה מבשר נפל נפל ממנה ונאכל ביד, אולי כי לא היה כזה הרבה ממנו. הקובלה קיסר היתה נדיבה יותר, עם שני שניצלים עבים שכורכים סלט לכריך, וגם ממלאת יותר.

אחרי שסיימתי לנשנש את הצ'יפס (פשוט אבל קראנצ'י להפליא) והנאגט (איזה רעיון מעולה! למה אין דוכני נאגטס על מקל?) קמתי להזמין את הקינוח המסקרן, שנקרא קובבקה. כן, זה עוד הלחם מילים מעצבן, הפעם בין קובנה ובבקה. בלי ששמתי לב, אולי כי התעלמתי מהמראה, המקום התמלא אנשים. לא יותר מדי, אבל מספיק כדי לפקוק את פס הייצור המהיר שקודם לכן סיים את כל המנות שלי תוך חמש דקות. בשל העומס, הקובבקה הגיעה אלי אחרי המתנה ארוכה יותר, וכבר איבדתי את מקומי במשחק הכיסאות המעוות הזה.

מצאתי את עצמי מוגלה לספסל צדדי, אוכל קינוח סליזי מול ההולכים והשבים ברחוב. בג'יג'י קובלה כנראה לא מאמינים בסכו"ם, כי כל מה שהיה להם להציע לי לתפעול הקובבקה היו שני מקלות ארטיק – לא דבר פשוט כשמדובר בבצק עמוס רטבי טופי וקינמון לצד קרם עוגת גבינה. הבעיה התגלתה כגדולה יותר כשגיליתי כמה זה טעים. חגיגת הרטבים, הניגוד בין הקור של הקרם לחום של הבצק, הספוגיות והמתיקות הכללית פיתו אותי לזנוח את הצ'ופסטיקס המאולתר שלי ולפרק את הקובבקה כאילו היתה קובנה. בקיצור, התנהגתי כאילו אני בבית. אולי בכל זאת יש סיכוי לירושלים הזאת.

כוכבים: 5/4
טעים:בסיום הארוחה תלקקו את הטופי מהאצבעות
וייב:מחניודה אקספרס
טבעוני:יש, קובלה עם כרוב על גריל פחמים, טחינה חמוצה, צ'ימיצ'ורי זעתר ולימון
מחיר:60 שקל לארוחה הכוללת מנת קובנה, צ'יפס ושתיה
ראשון-חמישי 12:30 ועד שנגמרות הקובנות, שישי מ-11:30, הדקל 1 ירושלים

• מנת יתר
• אסף גרניט
• מסעדות בירושלים
• אוכל רחוב

טוב, אין דרך קלה להגיד את זה: המבורגר הוא רשמית פלאפל. בעיר נס ציונה שבה בה עוצבה דמותי הרוחנית, הדתית והמדינית, יש רחוב אחד. כלומר, יש רק רחוב אחד. נס ציונה היא רחוב, לא עיר. ברחוב יש בכל רגע נתון בין 4 ל-6 פלאפליות וביניהן, מסיבות הנוגעות לכשרות, מספרות. אם תנסו ללכת את הרחוב תוך שאתם עוצרים לתספורת ופלאפל בכל אחת מהמספרות והפלאפליות, יקח לכם יומיים ללכת חצי קילומטר. ובסוף תמצאו את עצמכם בראשון. אוי.

"GDB" שנפתחה באבן גבירול-פינת-קפלן מעלה את השאלה אם אבן גבירול הוא בועה של המבורגרים שסופה להתפוצץ. מי שילך מסוף קרליבך ועד לכיכר רבין, מרחק של קילומטר, יתחיל את הדרך בבודגה, יעבור דרך ממפיס, עד העצם אקספרס, מקדונלדס, GDB וויטרינה ויגיע לקפטן בורגר בתחילת כיכר רבין. וזה מבלי שספרתי את ההמבורגרים בדיינר, במזנון ובקרנף. תתקדמו עוד קצת ותגיעו גם למג'יק בורגר, ריינבואו וברגר קינג. מי שירצה לאכול את כל ההמבורגרים ברחוב יצטרך לפנות לעצמו חודש. כי זה הזמן שיקח לו לחפש חניה חחחחחח.

בחזרה לבחור החדש בשכונה. GDB נפתחה על ידי קצביית ג'ורג' דה בף. לקצבייה כבר היו כמה פופ-אפים מצליחים, וכנראה שהחליטו שם למסד את הפורמט יחד עם קבוצת ווי לייק יו טו, שאחראית בין היתר על הבוטקה-קפה הזה שיושבים בו היפסטרים ורמי הויברגרים והמעדנייה/קפה/פטיסרי "נורדיניו". השם של המקום תפס כזה עניין, שבשבוע השני לקיומו כבר משתרך שם תור כל כך ארוך, שהוא הפריע לכניסה של עוד שתי המבורגריות ברחוב.

התפריט ב-GDB מהווה בשורה חדשה לאוכל הרחוב (לא מאמין שעוד אפשר להגיד את המשפט הזה). הוא כולל גם סטייקים. כן, סטייקים ברחוב. 150 גרם סטייק סינטה עם צ'יפס ב-79 ש"ח. עכשיו, אני רוצה להתעכב על זה שנייה. למרות הרעיון הנחמד, זה תמחור של 52 ש"ח ל-100 גרם, שזה על הצד הגבוה של סטייק במסעדה. למה שאני ארצה לשלם מחיר כזה בשביל לאכול סטייק ברחוב? לא הבנתי. אבל אנחנו לא הגענו בשביל סטייקים, הגענו בשביל ההמבורגר המפורסם ובשביל ההמבורגר הטבעוני.

נגמר ההמבורגר הטבעוני. היינו צריכים לחכות בתור כדי לגלות זאת מהדלפקאי הנחמד שהתנצל וזיהה את הצמחונית שבינינו כלקוחת הנורדיניו. קריפ, תוריד את הטלפיים היפהפיות שלך מחברה שלי. הזמנו את ארוחת ה-GDB שכוללת את ההמבורגר המיוחד של המקום (מיד נספר), צ'יפס, ושתייה קלה או בירה.

המבורגר GDB מכיל ככה: המבורגר, ארוגולה, חלפיניו, איולי שום קונפי, רוטב פלפלים, גבינת צ'דר וגאודה. כן. זה יותר מרכיבים מהמבורגריות באבן גבירול. כל זה מונח בתוך לחמניית בריוש מצופה בסמל של המקום – כיפת שום שחור מרובעת. ואם כל זה נשמע לכם כמו חוכא ואיטלולא, או קיש קיש קריא איסתרא בלגינא, זה כי אין לכם מושג מה המושגים האלה אומרים. הביס של ההמבורגר הזה כל כך עמוס ומבולגן, שלקח לי זמן להבין מה אני אוכל. קצת כמו שיר מורכב שצריך לשמוע כמה פעמים כדי שייקלט. סוגי המיונז השונים, יחד עם שתי הגבינות, יוצרים בלגן מרקמי שפשוט קשה לזהות. במסגרת המלחמה הזו של טעמים ומרקמים, פלפל החלפיניו הוא היחיד שטעמו מצליח להתבלט, ואפילו אולי להשתלט על כל הקונסטרוקציה האדירה. וזה לא טוב.

בין ביס לביס ניסיתי להבין את טעם הקציצה. כשזו הצליחה להתבלט היא הייתה נהדרת. למרות שהייתה דקה יחסית הצליחה לשמור על אדמומיות כהה במרכזה ועל ורדרדות נעימה לאורכה. היה לה זיכרון בולט של חריכה והיא באמת הייתה עסיסית וטעימה. כשהרגשתי בה. הלחמנייה, לחמניית בריוש מתוקה וקלילה, לא סופגת את הרוטב, שומרת על המבנה יציב, אך היא מעט קלה ומתוקה מדי. לחמנייה קלאסית הייתה עובדת פה טוב יותר. באשר לכיפת השום המפורסמת – היא מוסיפה בעיקר אסתטיקה. נגיסה בה בנפרד הזכירה מעט טעם כמהין, אך במסגרת הביס היא לא הייתה מורגשת. או יותר נכון, הכל היה מורגש, וכלום לא.

הצ'יפס מתואר בתפריט כ"צ'יפס פריך" והוא מהז'אנר הדק-אך-סמרטוטי. מפתה לומר: הרע משני העולמות. ובאשר למחיר? אמנם מדובר בהמבורגר מוגזם, איכותי ועם מיני תוספות, ואדם שיזמין במסגרת הארוחה בירה כבר יתקרב לתמורה יחסית הגיונית, אבל ב-78 ש"ח יש חשש שהשוק, כלומר הרחוב, ילך בעקבות הסמן החדש.

GDB התמקם במרכזו של שוק רווי מהמבורגרים ונראה שמיקומו הגיאוגרפי כמו גם מיתוגו נועד לתת פייט לוויטרינה בז'אנר ה"פרימיום המבורגר". אבל לא ברור למה מקום שמתמחה באופן כל כך מדויק בבשר מרגיש צורך להסוות אותו בבליל כה אדיר של מרכיבים. התפריט והמחירים במקום מבשרים על תחילתו של מטבח רחוב עילי, והתור האדיר מבשר על כך שתל אביב נכונה למטבח שכזה. ואני? אני במחיר הזה הולך לדפוק 6 מנות פלאפל ו-7 תספורות בנס ציונה. גם יש פול חניה חחחח.

כוכבים:3.5
טעים:כשמבינים מה טועמים
וייב:אם כריסטופר נולאן היה מביים את הוויטרינה
מחיר:78 לארוחת GDB
טבעוני:בעקרון יש, הפעם לא

אבן גבירול 22, GDBURGER, אבן גבירול 22 תל אביב, א-ה מ-17:00 עד 23:00

• מנת יתר
• אוכלים שותים
• המבורגר
• אוכל רחוב
• מסעדות בשר

זה רשמי: המנה המכונה "פיש אנד צ׳יפס" עברה את מעגל החיים של כל מנה שניסתה לפלס את דרכה למגוון הקיים של אוכל הרחוב התל אביבי – נסיון ראשון שמנסה להיקלט. דחייה. בצבוץ הדרגתי של מספר דוכנים ההופכים ל״טרנד״. חלקם גוועים, השוק מתאזן לפי היצע וביקוש, ולבסוף: קליטה מלאה משל המנה תמיד הייתה חלק ממרקם חיינו הקולינרי. אז אם בעבר הלא רחוק פתיחה של פיש-אנד-צ׳יפסייה הייתה בשורה או נסיון, כיום אפשר להגיד: נפתח עוד דוכן של פיש אנד צ׳יפס.

FishAnd נפתחה בכניסה לשוק הכרמל, מול הפסטה בסטה וליד דוכן הבשרים בגריל כרמל. ממש כמו כל מסעדת אוכל רחוב חדשה שנפתחה בעיר, היא שופצה כהוגן בתמהיל של בטון חשוף וקרמיקות בוהקות. תבדקו אותי, ככה כל הדוכנים החדשים נראים. שילוב של ברוטליזם גותי ושירותי אורחים ברמת השרון. התפריט במקום מציע את המנה הקלאסית (קוד בבלילה עם צ׳יפס) אך כדי לייחד את עצמו ובכל זאת להשאר כשר, מציע גם שילובים פחות מוכרים (טונה אדומה, סלמון, ופילטים של ברבוניות). שאלנו את המוכר החינני בדלפק על מה הוא ממליץ וזרמנו: קוד בבלילה ״עם גרייבי״ וטונה אדומה בקראנץ׳. ויאללה לשולחן.

זמן לא רב אחר כך הגיעו שתי המנות רותחות ומהבילות. הקוד הקלאסי (מגיע בשלושה גדלים, לקחנו מדיום) מוגש בארבעה נתחים גדולים של דג הנערמים מעל כמות נכבדת של צ׳יפס בשרני שנחתך באופן ידני. מעל הכל הוזלף ה״גרייבי״ – רוטב בריטי (לדברי בעלי המקום) המבוסס על פטרוזיליה, שמנת וחלב. בשר הדג היה שומני ורותח, והוא נטה להתפרק ככל שכורסם. לא הייתה פה בשורה גדולה אך הוא היה עשוי כהלכה. הצ׳יפסים היו מהטובים שאכלתי בעיר – חתוכים בסגנון מסעדה מזרחית אך שמרו על פריכות ולא היו מסמורטטים. זו כנראה מנת הצ׳יפס המכובדת בעיר מבחינת גודל, שניה רק לזו של קפטן בורגר. ב-40 ש״ח ניתן לומר שזו אחת מהמנות המשתלמות ביותר בעיר, ודאי מבחינת כמות. באשר לרוטב, הוא הוסיף לדג אך גרע מהצ׳יפס וגרם לו להירטב, ולכל המנה להיות כבדה אף יותר ממה שהיא. מציע, אם לוקחים, לבקש בצד – אך במחיר של 6 ש״ח אפשר לסכם שהוא מיותר.

ניסינו גם את הטונה האדומה. כמות אדירה של קוביות גדולות של טונה צופו בפירורי לחם ונוקדו במה שנראה כמו שומשום שחור, טוגנו קלות ונחתכו לשניים. מה שמקבלים זו מנה מרהיבה ביופיה: גושי טונה ורודים שעטיפתם מנומרת ותוכם אדום בוהק. מתאר לעצמי שככה הרגישו אבותינו החשמונאים כאשר היו בולסים טיגריסים בהרי ירושלים. המנה אמנם יפה, אבל ממש כמו הרבה אושיות שמצטלמות נהדר באינסטגרם, כשנותנים בהן ביס מסתבר שזה לא חוקי. הטונה, למרות הטיגון המדוייק, מעט התייבשה. ״שניצל טונה״ הוא רעיון יפה בתיאוריה שעוד צריך לעבוד עליו.

לצד כל המנות מוגשות פנכות של רטבים: רוטב טרטר מצויין מבוסס צלפים ומיונז, רוטב קארי צהבהב, פירה אפונה (טעים אך מעט מיותר) וכמובן קטשופ. יחד עם הצ׳יפס הבאמת מצויין של המקום, המנות שמתקבלות הן צבעוניות, נדיבות וכיפיות במיוחד. ככה זה במעגל החיים של מנה תל אביבית, צריך לעשות הכל כדי שזה לא יהיה סתם עוד דוכן של פיש אנד צ׳יפס.

כוכבים: 3.5

טעים:כן, אבל בעיקר כיפי וצבעוני

וייב:בה״ד 1 פוגש את חנדהל׳ה בהוד השרון

טבעוני:הצ׳יפס כן, והוא שווה את זה

מחיר:40 ש״ח למנת קוד בינונית עם צ׳יפס (מהמנות המשתלמות בעיר), 59 ש״ח לטונה וצ׳יפס, 6 ש״ח לרוטב

ראשון-חמישי 11:00-23:30, שישי 10:00 עד שעה לפני כניסת השבת, הלל הזקן 18 תל אביב, 03-6984555

• מנת יתר
• פיש אנד צ'יפס
• שוק הכרמל
• אוכל רחוב

בשנים האחרונות, ככל שמחירי השכירות בפלורנטין השוו עצמם למחירים במרכז העיר, החלו בעירייה להמציא שכונות חדשות שכביכול תמיד היו כאן. לשכונות שמות גנרים כמו ״נווה דן״, ״נווה צה״ל״, ״נחלת יצחק״. לאחרונה אפילו שמעתי על ״כפר שלם״. על מי אתם עובדים? אחת מהשכונות האלה שהפכה כר פורה לג׳נטריפיקציה היא כמובן שכונת שפירא, שנוסדה לפני בערך שלוש שנים כשאנשים מפלורנטין חיפשו שכונה חדשה שבה בעלי הבית עוד מאפשרים לשוכרים לגדל ראסטות.

הבולסים מבינכם ודאי מכירים את שכונת שפירא כמעוז המטבח הבוכרי. ברחוב מסילת ישרים לבדו נמצאות חנן מרגילן שהפכה למוקד עליה לרגל ומאפיית מרכז אסיה. כעת, באותו רחוב, נפתח פלאפל חדש, ״שר הטבעות״ שמו. המקום פעל במקור ברחוב מלכי ישראל כפיילוט במהלך 2018 תחת השם ״הפלאפל של אבא״. כעת, שנתיים לאחר הפיילוט, הבן של האבא החליט שהפיילוט הצליח, וכדאי לתת לו לרוץ כסדרה במשך כמה עונות.

המזללה החדשה בוהקת, רצופה בקרמיקות מקושטות. בתל אביב של 2020 גם פלאפל חדש שנפתח לא יכול להרשות לעצמו שלא לעבור שיפוץ מסיבי. במקום לא מקבלים אשראי, ואם אתם מחפשים כספומט באזור – נדפקתם. כלומר, נדפקתי. לאחר נדודים אין ספור ועמלה של 6.9 ש״ח חזרתי למקום וחיכיתי בתור בזמן שאיציק, הבן של אבא, הבעלים והפלאפל-מן של המקום, מטגן בו-במקום את הפלאפלים ונותן לממתינים לטעום.

עת ההרכבה מגיע. איציק מתחיל במריחה של קרם עמבה וחריף, מכניס שני פלאפלים, ודוחף סלט, כרוב כבוש, חמוצים, בצל, פטרוזיליה, עוד שליכטה של קרם, עוד פלאפלים, ואז עוד שליכטה. לבסוף הוא בוזק מעט פתיתי בצל מטוגנים כמו השף התורכי ההוא עם המלח. המנה שמתקבלת יפה וזהובה.

הפלאפל ב״שר הטבעות״ כשמו כן הוא, טבעתי. אם לרגע זה נשמע כמו גימיק, זה ממש לא מרגיש כמו אחד. אתם ודאי מכירים את המבוכה שבאכילת פלאפל שתוכו לא התבשל. במקרה הזה, החור שבאמצע טבעת הפלאפל מאפשר לבלילה להיטגן לחלוטין בזמן קצר, וכך לשמור על רכות נפלאה, בזמן שהמעטפת עצמה קראנצ׳ית מהרגיל. הפלאפל במקום הוא מהסוג הירוק, ובפירוש יש לו טעם ״מסויים״, כזה שיהדהד בפעם הבאה שנחזור למקום, תכונה שכל פלאפל שמתיימר להפוך למיתולוגי חייב להתהדר בה.

הבניה של איציק את המנה הצליחה. הביסים הראשונים הם על טהרת הפלאפל וקרם העמבה (שגם בו העמבה רק מהדהדת אך לא משתלטת), כאשר ככל שמתקדמים למרכזה הטעמים של התוספות מצטרפים לתשלובת. בסוף המנה מגיעים לאותו סוף מעוך וספוג בטעמים רטובים ומרוכזים. עם זאת, יתכן ושלוש השליכטות של קרם העמבה היו שליכטה אחת יותר מדי. גם שעות לאחר האכילה עדיין הייתי מפוצץ, וטעמו של הפלאפל (ככל פלאפל) נשאר למשך שעה בנחיריים, אך בעדינות ומתינות שאיפשרו להתגעגע אליו לאחר מכן.

בעיר שבה לא נותנים מספיק כבוד לפלאפל (ב-6 שקלים) או נותנים לו יותר מדי כבוד (21 שקלים) אך הגיוני שננדוד עד לשכונת שפירא בשביל מנה הגונה שזוג צעיר עדיין יכול להרשות לעצמו. סוף סוף פלאפל שאפשר להגיד עליו – אני רוצה אותו, ולכן כדאי שאשים עליו טבעת.

כוכבים:4

מחיר:15 ש״ח למנה

וייב:פלאפל בחנות חרסינה

טעים:ממש

טבעוני:כן נו

מסילת ישרים 92 תל אביב, 076-5403445, ראשון-חמישי 10:00-22:00 שישי 10:00-16:00

• מנת יתר
• אוכלים שותים
• פלאפל
• אוכל רחוב
• שכונת שפירא