>> שי אספריל הוא סופר, עורך דין ומרצה (וגם עיתונאי חוקר ב"כלכליסט" בעברו). "חבר קרוב" הוא ספרו החמישי והוא ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד, כשבמרכז העלילה גבר ואישה המנהלים רומן מחוץ לנישואים וממשיכים בחייהם עם סיומו, עד שתאונת דרכים קטלנית מכריחה אותם להתעמת מחדש עם כל השדים.אתם כבר יודעים מה לעשות.

>> ציור במוזיאון, דילוג בין קברים ופלאפל מושלם // העיר של תום שובל
>> קפה שכונתי כמו פעם ויער נדיר בתל אביב // העיר של אדית בן גיטה

1. הים

מה היינו עושים בלי הים? בעיר חמה, לחה, מחניקה, יקרה, מלוכלכת, משתפצת ולאחרונה גם מופגזת – הים מהווה מפלט כמעט מהכל. אני מגוון בין החופים בהתאם לעונות השנה – בחורף צועד בעיקר למציצים או לחוף הדתיים (בשבתות), בקיץ אני בוחר בחופים יותר מבודדים בצפון העיר.

2. פארק הירקון

אני רץ בפארק בערך פעמיים בשבוע, בהתאם למצב הרוח, ומגיע לשם עם כוס קפה ומוזיקה באוזניים כשסתם בא לי לשבת ולבהות בציפורים ובאנשים. אני אוהב לשבת בחלק הקרוב לרחוב אוסישקין, אבל לפעמים כשנחה עליי הרוח אני מעמיק עוד פנימה לכל מיני לוקיישנים מבודדים שמצאתי במרוצת השנים.

3. צ'אנדרה יוגה

אני מתרגל יוגה כמעט עשרים שנה ותרגלתי במקומות שונים בעיר. בעשור האחרון אני גר במתחם בזל ומתרגל בסטודיו מקצועי ונעים ברחוב אשתורי הפרחי בשם צ'אנדרה יוגה.
אשתורי הפרחי 4 תל אביב

4. נווה שרת

שכונת ילדותי הממוקמת בקצה הצפון-מזרחי של העיר, ובה גרתי עד גיל 11. זו שכונה שנבנתה על חורבותיה של מעברת יד המעביר (שם נולדה אימי), ולמרות שכמעט כל משפחתי המורחבת כבר עזבה את השכונה, יוצא לי מדי פעם לבקר שם. כשאני שם, אני אוהב לעבור ליד בית הספר שבו למדתי עד כיתה ה', או להשקיף על הבניין שלנו שבעבר היה הגבוה בשכונה, ובשנים האחרונות נראה כה קטן בצילן של מפלצות הנדל"ן שקמו שם.

השכונה כבר לא תהיה אותו דבר. מגדלים חדשים בנווה שרת (הדמייה: תדהר/יחסי ציבור)

5. ספריית ניסטור

מרבית הספרים שאני קורא מושאלים מהספרייה. בשנים האחרונות אני נהנה להגיע לספריה קטנה המצויה לא הרחק מן הים, בין רחוב בן יהודה לירקון. בספריית ניסטור יש מבחר מרשים של ספרי פרוזה טובים, אווירה משוחררת ונעימה ומנהלת ספריה נהדרת, שבין חטאיה ניתן למנות את אהבתה הרבה לספרים שפרסמתי.
לסל 7 תל אביב

יש להם טעם טוב. ספריית ניסטור (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

מקום לא אהוב בעיר:

פלורנטין. כל מה שאני לא אוהב בתל אביב מצוי שם במרוכז, וכמעט כל מה שאני אוהב בתל אביב חסר שם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה בהופעה של אביב גדג' בבארבי. אביב הוא מוזיקאי בחסד עליון, והאווירה בבארבי החדש בנמל יפו הייתה מחשמלת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני לא מאמין גדול בספרי צמיחה אישית, אבל"כוחו של הרגע הזה"הוא מהספרים החד פעמיים שבאמת נוטעים בך עוצמות. בנוסף, הסרט הנפלא "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו תמיד מעודד אותי, דווקא בגלל שהוא סרט שמספק הצצה אל האמיתות הלא יפות של החיים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הבדידות היא המגפה של המאה ה-21, ובדידות בזיקנה היא עניין מטריד. אני מציע שכל אחד יכול ימצא את הדרך שלו לסייע במשהו לאלה שמרגישים לבד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לעסקים הקטנים ברחוב אבן גבירול. אני אישית משתדל לקנות חומרי ניקוי וטואלטיקה בכל-בו יחזקאל בפינת נורדאו.

מה יהיה?
מה שהיה הוא שיהיה.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• חוף הים בתל אביב
• פארק הירקון
• יוגה
• נווה שרת
• ספריות
• פלורנטין

1. הוואדי של נווה שרת

כשהייתי ילדה קטנה בנווה שרת, ביליתי עם חברי שעות על גבי שעות בוואדי מאחורי הבית. "הואדי" הוא אחד מיובליו של נחל הירקון, טבע עירוני של צמחיה סבוכה, בעלי חיים והפרדסים האחרונים של תל אביב. שם התרוצצנו, בנינו מחנה, שחקנו במשחקי דימיון והטמנו "אוצרות". הוואדי עבר בשנים האחרונות פרויקט שיקום סביבתי ומותג מחדש כ"נחל פרדסים". בשנים האחרונות יצא לי לפקוד מחדש את הואדי עם ילדיי, הוא עדיין מקסים ואנחנו נהנים מטיול משפחתי נעים, אבל עבורי הוא נותר בראש ובראשונה אחד המקומות שהכי מסמלים את הילדות שלי בתל אביב.

2. כיכר רבין

רצח רבין ב-1995 השפיע עליי עמוקות והיווה נקודת מפנה משמעותית עבורי ואת תחילת המעורבות הפוליטית והחברתית שלי. תחילה פקדתי את הכיכר עם חבריי בנסיון למצוא משמעות בתוך חווית החוסר אונים ובהמשך לאורך השנים השתתפתי במאות הפגנות בכיכר. שתי ההפגנות שהיו הכי משמעותיות עבורי היו אלה שהשתתפתי בהן כפעילה למען פליטים בישראל: ההפגנה הראשונה אורגנה על ידי מבקשי מקלט ב-2014, ונכחו בה עשרות אלפי מבקשי מקלט שמחו על מדיניות הממשלה כלפיהם, דרשו שבקשות המקלט שלהם יבחנו ושהמדינה תחדול ממדיניות מעצר וכליאה שלהם. ההפגנה השנייה הייתה בניסיון הגירוש של 2018, כבר כחברה בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט, שהפך לביתי בשנים האחרונות): למעלה מ-25 אלף מפגינים ישראלים יצאו נגד תוכנית הגירוש של המדינה והתייצבו לצד מבקשי המקלט. כדור שני, ההתגייסות של אלפי ישראלים, בהם הרבה ניצולי שואה, שמחו נגד גירוש פליטים, מילאה אותי בכוחות והזכירה לי שיש שותפים ושותפות למאבק על דמותה של החברה הישראלית.

3. שוק התקווה

עם כל הכבוד לחסידי הכרמל ללא ספק השוק האמיתי היחיד בתל אביב הוא שוק התקווה! אין בו סצנת בילויים והוא לא מהווה מוקד תיירות וזה ממש בונוס. בתור חובבת פחמימות ואלכוהול של בוקר שישי, אין כמו לפתוח את הבוקר בקניות ולקנח רגע לפני שהשוק מתמלא בארוחה בסאלוף (מומלץ לא להפוך את הסדר כי מתבקש שנ"צ מיד אחרי).

4. קפה אמירה

חצי שנה חיפשנו דירה בעיר וממש מתוך יאוש עברנו ליד אליהו, רגע לפני הקורונה. היום אין לי מושג מה נעשה אם יוקר המחייה והעלייה הפסיכית בעלות השכירות ידחקו אותנו החוצה. זו שכונה מעלפת ולא רק בגלל הקרבה היחסית למרכז העיר, אלא מפני שהיא מזכירה לי את השכונה שנולדתי וגדלתי בה מבחינת הקהילתיות שלה. רגע אחרי פיזור הילדים לגן ולביה"ס ולפני הרכיבה על אופניים למשרד, אני הכי אוהבת לעצור בקפה אמירה. לאחר טרפת של התרגשות עם פתיחת הקפה הראשון בשכונה, קפה אמירה הוסיף לשכונה קפה קר משובח ומאפין פיסטוק. אז מה עוד ניתן לבקש?
הפלמ"ח 28

5. מדרחוב נווה שאנן

כילדה תל אביבית זה היה ה-רחוב לקנות בו נעליים. כיום המדרחוב לחלוטין שינה את פניו, הוא רוצף ובצדיו יש שורה של חנויות ומסעדות, חלקן פנינים של ממש – אבל הוא לא מימש את הפוטנציאל שלו. מחדל תכנוני אחר מחדל עירוני הביאו לכך שהוא רחוק מלהיות מוקד של חיים עירוניים ותיירותיים כפי שהוא יכול היה להיות. לאחר 15 שנים של עבודה והתנדבות לצד ועם קהילת הפליטים בישראל, מדרחוב נווה שאנן מסמל עבורי פוטנציאל לחיים משותפים לצד הפליטים – ועד כמה החברה הישראלית בכלל, והתל אביבית בפרט הייתה יכולה להרוויח אם הייתה מקבלת ומשלבת אותם באופן מלא. הפוטנציאל קיים, אבל המימוש כל כך חסר, וכשצועדים ברחובות נווה שאנן, ובמדרחוב, אי אפשר להתעלם מההזנחה של עשרות שנים, ההשפעות ההרסניות של התחנה המרכזית על השכונה ותושביה, הדיכוי החברתי וההדרה הממסדית הנשקפים מכל עבר.

טלי אהרנטל היא מנכ"לית ארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים), שמקיים בימים אלה קמפיין גיוס המונים, במטרה להוסיף ולהרחיב את פעילותו למען פליטים ומבקשי מקלט בישראל.כל תרומה לקמפיין תוכפל אם נגיע ליעד הגיוס שלנו. בואו ותרמו גם אתם

• העיר שלי
• א.ס.ף
• כיכר רבין
• נווה שרת
• נווה שאנן
• שוק התקווה

הם שלושה תל אביבים אמיצים שעשו את המעבר שכולנו מבועתים ממנו וזזו מהרדיוס המיידי של שדרות רוטשילד לשכונות המסתוריות שמעבר לירקון. אז מה היה הקש ששבר את שכר הדירה? כמה זמן לקח להם להסתגל? . אנחנו מצידנו היינו נחמדים ולא דרשנו דרכון בכניסה, בכל זאת אין לדעת מתי עלויות שכר הדירה יכריעו גם אותנו ונשמח שיש לנו קשרים באיזור.

אוריאל דסקל, איש תקשורת, נשוי + 1. עבר מדיזנגוף למעוז אביב ונווה שרת

מה היה המניע למעבר?

"גרתי בדיזנגוף, משם נעתי לאיזור דרום העיר שם עברתי לא מעט דירות ואז שוב לדיזנגוף. רצה המקרה וסוג של נזרקתי מהדירה ובדיוק חבר מהצבא חיפש שותף לדירה שלו במעוז אביב. במקביל קיבלתי הצעת עבודה בעיתונות ברמת החייל וחשבתי, אוקיי, זה מסתדר לי. המעבר למעוז אביב קרה לפני קצת יותר מעשור. זה היה מאוד נוח מבחינת העבודה, לא הייתי צריך רכב, רכבתי על אופניים לרמת החייל. אז גם פגשתי את מי שהפכה להיות אשתי – גם היא עברה מאיזור אבן גבירול וגם היא עבדה ברמת החייל. זה פשוט היה נוח, לא היינו צריכים לעשות את המסע המתיש ממרכז העיר לצפון. מאוחר יותר התחלנו לחפש דירה באזור ומצאנו בנווה שרת. הפטנזיה הייתה דירה בז'אן ז'ורס, אבל זה פשוט לא היה אפשרי. אנחנו שני אנשים שעובדים קשה מאוד אבל לא נגיע לחלום הזה אלא אם נזכה בלוטו וגם אז לא בטוח. גם את הדירה הזאת היה לנו מזל לרכוש. היום זה היה הרבה יותר יקר".

היה הלם תרבות?
"כשעברתי למעוז אביב הרגשתי שאני בקיבוץ. מדובר בשכונה סופר מיוחדת ומוזרה מבחינת איך שהיא בנויה ואיך שהקהילה שם עובדת. זה משהו אחר לחלוטין מלגור בדיזנגוף וזה היה שינוי משמעותי בסגנון החיים. זה לא שירדתי למטה לפאב השכונתי, אלא הייתי צריך להגיע אליו בתחבורה. אבל זה גם מפתיע לטובה שיש קיבוץ באמצע תל אביב".

קשה או שהתרגלת?
"יש לפעמים את הרגעים שאני מתגעגע מאוד ויש רגעים שזה טוב, אבל נווה שרת זה לא פרבר באמת. אנחנו עדיין מרגישים את העיר".

אתה מרגיש שאתה גר בעיר? זאת עדיין תל אביב?
"בנווה שרת יש גם את כל היתרונות התל אביבים מבחינה הגיוון באוכלוסיה ומבחינה תרבותית, אבל כן, זה לא כמו לגור במרכז. בגלל העבודות כרגע לוקח שעה להגיע למרכז תל אביב, אז מתישהו ב-2038 כנראה נרגיש שאנחנו יותר מחוברים".

לאן יוצאים בנווה שרת?
"לוקחים מונית ונוסעים לתל אביב, כלומר, למרכז העיר. הרבה פעמים יוצאים לרמת החייל".

השאלה שכולם חוששים לדעת את התשובה עליה: וולט מגיעים אליכם?
"יש פה ושם מסעדות שלא, אבל בגדול יש כל מה שרוצים. ברמת אביב עצמה יש את כל רשתות המזון וברמת החייל יש מסעדות ולא חסרים מקומות טובים. בוולט אולי חסר קצת סושי טוב, לתשומת לבכם. יש ביקוש".

מה הפינה האהובה עליך בשכונה? זאת שווה להגיע אליה גם אם אתה לא גר שם?
"הקאנטרי והבריכה מאוד קהילתיים. זה מעין מועדון ספורט שהייתי שמח שיהיה בכל שכונה ויש גם כאלה שמגיעים אליו ממרכז העיר כי הבריכה באמת מעולה. אחלה מוסד".

שלושת הדברים העיקריים שמי ששוקל מעבר צריך לדעת?
"יש הכל בשכונה, יש מרכז מסחרי שיש בו כל מה שצריך, יש הרבה ילדים ובני נוער שפחות רואים מסתובבים במרכז. השכונה מגובשת מאוד, היו בחירות לועד השכונתי והיו הרבה מועמדים והרבה מעורבות בהצבעה – לאנשים אכפת מאוד מהשכונה. הרבה פרוייקטים חדשים נבנים ויש עוד בקנה. זאת אולי השכונה הכי שכונתית שגרתי בה: כולם מכירים את כולם, קצת כמו לגור באחת הקריות רק עם כל היתרונות של תל אביב".

גיל רגב, בת 27, עובדת בקרן הון סיכון, בזוגיות + כלבה. עברה ממרכז העיר לרמת אביב הירוקה

מה היה המניע למעבר?
"שנינו גרנו בתל אביב שנתיים, הוא בכרם ואני ברחוב הפרדס ואז בשנקין. אחר כך יצאנו מהעיר לטובת לימודים, וכשחזרנו החלטנו לחזור לרמת אביב הירוקה. אני מאוהבת בתל אביב ובאיזור לב העיר. כשעברתי ללמוד בבאר שבע, בשנה הראשונה ללימודים הייתי מדוכדכת והיה לי קשה. התגעגעתי. בלב העיר יצאתי החוצה והרגשתי טוב, שהעיר נותנת לי השראה ושאני שייכת. למרות כל זה החלטנו לא לחזור למרכז – בגלל המחיר. רובינו בחבר'ה זוגות צעירים ולא נשואים שלא מתכננים ילדים כרגע. פשוט לא רצינו להוציא כל כך הרבה על מגורים".

היה הלם תרבות?

"יש לנו עוד זוגות חברים שעשו את המעבר וכולנו גרים באותו רדיוס וזה עזר. זאת אמנם שכונה יותר משפחתית אבל עם חמישה זוגות שגרים באיזור אנחנו לא מרגישים תלושים ויש בר-שניים טובים שעושים את העבודה. אחרי המעבר גיליתי דברים שלא חשבתי עליהם – גדלתי במושב ומרכז העיר מאוד צפופה ובנויה. בירוקה יש יותר מרחב והמון ירוק. אפשר לבחור אם לקחת חלק בטירוף של המרכז או לחיות יותר באיזי. בעבודה אני חיה בקצב מאוד גבוה, אז מרגיש לי נעים לחזור לשכונה רגועה ושקטה. אני במרחק אוטובוס או קורקינט מהמרכז ובשבילי כרגע זה מספיק טוב".

קשה או שהתרגלת?
"אני מתגעגעת למרכז העיר, זה מאוד שונה. יש תחושת פומו תמידית. אני לא גרה במקןום שהכל קורה בו".

את מרגישה שאת גרה בעיר? זאת עדיין תל אביב?
"כן, אבל לא בלב שלם, כמו שהרגשתי קודם שאני תל אביבית. אפשר לומר שכן אבל עם כוכבית".

לאן יוצאים ברמת אביב הירוקה?
"אנחנו גרים ליד ברודצקי – ממש ליד בר בשם ראש פינה. יכולים לשבת שם חבר'ה מבוגרים על בירה אבל יהיה גם שולחן של אנשים בגילנו, זה מעורבב. יש גם בר יין מצוין – ברשל – שיש בו אווירה לאנשים בגילנו. שניהם דקה הליכה מהדירה שלנו".

השאלה שכולם חוששים לדעת את התשובה עליה: וולט מגיעים אליכם?
"לא קרה לי שרציתי להזמין ולא היה אפשר".

מה הפינה האהובה עלייך בשכונה? זאת שווה להגיע אליה גם אם את לא גרה שם?
"חורשת רידינג, ליד תיכון אליאנס. עכשיו בקיץ היא קצת חומה, אבל בכללי היא מאוד ירוקה ומוצלת. יש בה גינת כלבים גדולה ועכשיו יש בה גם קפה. בחורף היא מקבלת וייב סופר אירופאי ואנשים יושבים עם שמיכות. היא ממש באמצע השכונה ורואים בה מגוון – משפחות עם ילדים, צעירים ומבוגרים. השכונה לא הומוגנית ולא מיועדת רק למשפחות, למרות התדמית שלה. צריך לזכור שהיא קרובה לאוניברסיטה ויש בה גם הרבה סטודנטים".

שלושת הדברים העיקריים שמי ששוקל מעבר צריך לדעת?
"לא לפחד מאוטובוסים – אנשים שגרים במרכז העיר רגילים ללכת ברגל ולעלות על אוטובוס נראה פרוייקט, כי הכל נורא קרוב. במרכז לא צריך להתאמץ על דברים – מקניית חלב עד ללתחזק קשר עם חברה – וזה סוויץ' שצריך לעשות בראש. חברה שהגיעה אליי מדיזנגוף הייתה בשוק שלקח לה רק 10 דקות באוטובוס. זה יותר קרוב ממה שזה מרגיש. מדובר באיזור שכונתי במובן האינטימי, תהנו מהקצב האיטי – זה מדייק את החיים. אני כבר לא עושה דברים כי הם ברירת מחדל ופשוט נמצאים שם אלא אני ממש צריכה לבחור. זה דווקא משהו טוב".

מיטל ברקוביץ, מייסדת מיזם "נשים בהייטק", נשואה + 2. עברה ממרכז העיר להדר יוסף

מה היה המניע למעבר?
"לפני עשור גרנו בדירת שני חדרים ביהודה המכבי. הילדה הייתה איתנו בחדר והייתי בהריון עם השנייה. כל הזמן ניסיתי לסדר את הדירה ככה שתתאים ונסתדר. בשבוע 35 נכנסתי ללחץ, וככה מהרגע להרגע, כשאני בשבוע 38, עברנו להדר יוסף. ילדתי 4 ימים אחרי המעבר".

קשה או שהתרגלת?
"מכיוון שלא היה מקום במרכז העיר, הילדה הייתה כבר בגן בהדר יוסף והיה לי גם חבר טוב שגר פה אז הכרתי את השכונה בזכותו ולכן היה לנו פחות הלם במעבר. זה שונה, כל הפעילות פה היא אחר הצהריים, יש גינות, את בית הקפה והפיצה השכנותית המעולה. יש בשכונה משהו קהילתי-משפחתי. מרחב התנועה ללא כבישים מדהים וזה התאים מאוד לשלב שהיינו בו עם ילדות קטנות שמתחילות ללכת. מהר מאוד חברנו לעוד משפחות שהפכו להיות המשפחה שלנו. קל לי יותר לגדל את הבנות כאן. העזרה ההדדית פה גבוהה והבנות בגיל צעיר התחילו ללכת לבד. הכל מרגיש בטוח יותר".

את מרגישה שאת גרה בעיר? זאת עדיין תל אביב?
"לא מרגיש לי תל אביב ואני מתגעגעת לעיר. כשאני נכנסת לאבן גבירול, בפניה מרוקח שמאלה, אני אומרת 'איך אני מתה על תל אביב, איך אני מתגעגעת'. אין את האנרגיה, התנועה, החיות, זה לא קיים פה. ועדיין, זה לא לגור בקיבוץ. זה משהו באמצע, מקום שהוא בין תל אביב לקיבוץ".

לאן יוצאים בהדר יוסף?
"אנחנו מטר מפארק הירקון, אין באמת צורך לצאת לעיר. יש הצגות בבית פרנקפורט, בית קפה שכונתי, פיצה ריסו המצוינת, אם צריך קניון – קופצים לאיילון. אנחנו יוצאים גם לרמת החייל. מבחינה מקצועית אצלי הכל קורה במרכז העיר, אז אני נכנסת על בסיס קבוע, כמובן עם אוטו כי זה רחוק. אפילו על אופניים חשמליים זאת חתיכת נסיעה לעיר".

השאלה שכולם חוששים לדעת את התשובה עליה: וולט מגיעים אליכם?
"מגיע בשפע ויש מבחר".

מה הפינה האהובה עלייך בשכונה? זאת שווה להגיע אליה גם אם את לא גרה שם?
"פיצה ריסו במרכז המסחרי הישן".

שלושת הדברים העיקריים שמי ששוקל מעבר צריך לדעת?
"תלוי גילאי הילדים – חייבים להכיר את בית פרנקפורט, את המרכז המסחרי, ולהזמין כרטיסים לכל ההופעות בפארק כי אחרת שומעים אותן בפול ווליום ומתבאסים שאת לא שם".

• הבועה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 905 // חשיפה לצפון
• צפון תל אביב
• הדר יוסף
• מעוז אביב
• קאנטרי נווה שרת
• נווה שרת
• רמת אביב

עידן הפוסט-קורונה ותחושת הריחוק שמייצרת החוויה הדיגיטלית מעוררים בנו חשק ליצורים חיים שהם לא הכלב שלנו. יצאנו לחפש קהילות מיוחדות בעיר שבאות לתת גב ומשענת לכל אלה שמפחדים להישאר, שוב, לבד.

1. "תושבי שכונת פלורנטין"

את קוון קק, מנהלת קהילת"תושבי שכונת פלורנטין"ראיינתי בטלגרם, דרכו היא גם מנהלת חלק מפלטפורמות הקהילה (אחת הגדולות, אם לא הגדולה והמשפיעה ביותר, בשדה הקהילות השכונתיות). "הקהילה נוסדה ב-2008, השנה שבה עברתי לתל אביב, על ידי סשה פרידמן. לא עלה בדעתי לגור בשכונה ה-'שבורה' הזו", היא משתפת, "ב-2015 בן הזוג שלי סיפר לי על בר חדש שנפתח ופרסמו אותו בקבוצת פייסבוק שנקראת 'תושבי שכונת פלורנטין'. הסקרנות ניצחה ונכנסתי לקבוצה".

תוך יומיים קוון התאהבה בקהילה ובשכונה, וארבעה חודשים לאחר מכן היא ובן הזוג עברו אליה. "התאהבתי בשכונה בגלל האנשים וזה היה מורגש מאוד בקבוצת הפייסבוק. בנוסף, נדהמתי מהשפע של סוגי העסקים ובעלי המלאכה, ובחודשיים הראשונים שלי בפלורנטין יצרתי לעצמי מפה כדי לסמן אותם בה. פתחתי את המפה לחברי הקבוצה, והביקוש הוביל לזה שהוספתי אליה ידנית 300 עסקים. סשה פנתה אליי ושאלה אם אני רוצה לנהל, אמרתי מיד כן".

"לאחרונה תושבים חשים שהקהילתיות בפלורנטין נפגמה. אני מאמינה שזה בגלל שהעסקים והתושבים הוותיקים מתמעטים וכבר אין תחושה 'של פעם', השכונה הופכת ממתפתחת למפותחת. היום ממרום 7 שנותיי בשכונה – אני רואה את הג'נטריפיקציה – אבל כולנו חלק ממנה", היא מעידה.

הקהילה הווירטואלית מונה 40 אלף חברות וחברים (ביחס שווה בין המגדרים), פי 4 ממספר תושבי השכונה. "החלטתי שקבוצת הפייסבוק תשמש כ'שכונת פלורנטין הווירטואלית', שאפשר לגור בה גם בלי שכר הדירה היקר ושאפשר להרגיש בה חלק. זו אחת הסיבות שבגללן הבנתי שחייבים לקיים את הקהילה בפלטפורמות נוספות, שיכילו ספציפית רק את תושבי השכונה, ומיניתי מנהל שותף כדי להצליח לעשות יותר".

"יש בקהילה שלנו רוח אקטיביסטית, בפלורנטין מושקעים תקציבים רבים של העירייה וזה יוצר נכונות לשיתופי פעולה ולפיתוח יוזמות שלנו", משתפת קוון, "בגלל מורכבות הדברים שהשכונה שלנו מתמודדת איתם – הלכלוך, המחסור בפחים ופחי מחזור, מפגעי רעש, חוסר התאמה למשפחות ועוד, זה מצריך הרבה מאוד אנרגיות משני הצדדים". הקהילה מנסה להתמודד עם הסיטואציה גם באמצעות הקמת ועד שכונה. באשר לשיתופי הפעולה עם העירייה, יוזמה מיוחדת שזכתה לתקצוב ממנה היא "טפטופלורנטין" של תושב השכונה אלי בירנבאום, שחיבר בין בעיית טפטוף המזגנים למחסור בצמחיה והציע להשתמש בצינור המזגן להשקיה של עמוד עם שתילים.

"רוב חברי הקבוצה צעירים, אבל עד לפני שנה זכינו להכיר את נילי ז"ל, החברה הפעילה המבוגרת ביותר בקבוצה, שהקרינה על השכונה ברוח הצעירה שלה ובאישיות המרתקת שלה. בימיה האחרונים בבית החולים חבר קרוב ששהה במחיצתה סיפר שהדבר הראשון שהיא ביקשה היה מחשב, כדי שתוכל להתחבר לקבוצה שלנו", משתפת קוון, "אלו היו ימים שהרגשתי בהם שהקבוצה לא מועילה לאף אחד, והיא הפיחה בי רוח חיים חדשה".

לאחר שנילי ז"ל נפטרה נכתבו עליה פוסטים רבים, ואחד מחברי הקבוצה שנחשב אז "טרול" אף יזם קיר הנצחה בעזרת אמניות גרפיטי מהשכונה. על הקיר נכתב "תודה למחבבים", משפט שנילי הייתה כותבת בתגובה ללייקים. "זה קיר שרק תושבי השכונה שהם חברי הקבוצה יבינו, הוא מייצג שיתוף פעולה כמעט דמיוני כשקורה שניתנת ל'טרולים' הזדמנות להתחבר באמת לקהילה".

"מערכת היחסים בין התושבים לבין העסקים היא כנראה מה שמייחד את הקהילה שלנו ביחס לקהילות שכונתיות אחרות. אני מאפשרת לכל עסק שכונתי לפרסם בקבוצה עד פעמיים בשבוע – אז ישנה הזדמנות שווה לכולם", משתפת קוון, "השיטה הזו מוכיחה את עצמה. כשיש תלונות על עסק למשל – תושבים רבים מתגייסים להגנתו ולא רק להגנת המתלונן. בעלי העסקים כאן הם חברים שלנו ואנחנו רוצים שהם יצליחו – אם הם זקוקים לסיוע, אנחנו נהיה שם".

2. קהילת השוות של תל אביב יפו

אי אפשר, פשוט אי אפשר לדבר על קהילות בתל אביב בלי לציין את המלכה האם שלהן –קהילת השוות של תל אביב-יפו. הקבוצה מונה יותר מ-35,000 נשים ומגדירה את עצמה 'קהילת נשים מבוססת מיקום'. בזכות איזשהו נס בעולמה העסוק, הצלחנו לתפוס לריאיון את דותן האס הרשקוביץ, מקימת הקהילה בתל אביב. "את יודעת כמה גברים מנסים להיכנס לקבוצה הזו כי הם חושבים שמדובר בסוג 'הזה' של שוות?", היא פותחת בצחוק. "לפני עשר שנים ליאת ורדי בר הקימה את קהילת השוות בפרדס חנה. הקהילה הזו עשתה כל כך הרבה הדים עד שנשים שעזבו את פרדס חנה ביקשו מליאת להקים קהילות דומות במקומות החדשים אליהן עברו. מתוך כך – נוצרו 26 קהילות 'שוות' בארץ ובעולם – ניו זילנד, ניו יורק, פילדלפיה ועוד", מספרת דותן.

המטרה של הקהילה, בראש ובראשונה, היא להפיג בדידות. "יחד עם צוות מדהים של נשים שמנהלות איתי את הקהילה, אנחנו רוצות לייצר חיבורים בעולם הדיגיטלי שיובילו לחיבורים מחוצה לו. זה נשמע הירואי והזוי, אבל הקורונה הוכיחה כמה זה מדהים, נוכח ואפשרי", היא מסבירה, "אנחנו מצליחות לגעת בכל כך הרבה תחומים – יש לנו מחסן תרומות שנתרם לנו על ידי TLVBOX לחברות קהילה שזקוקות לו, מפגשים של 'שוות עצמאיות' בעולם התעסוקה, נשים אחרי לידה, קורסים של הגנה עצמית, אירועי קיימות עם העירייה. זה מפעל עצום וכולנו עוסקות בו בהתנדבות מלאה".

"ההבדל בין קבוצה לקהילה הוא שייכות. אנחנו לא קבוצת פייסבוק שנשים יכולות רק לבקש בה המלצה לכירורג שד, למשל, אלא למצוא מישהי שתבוא איתן, או שתדאג שהן יגיעו לתור ולא יוותרו מתוך פחד", משתפת המנהלת, "נשים יכולות לחפש כאן חברות, להיחשף, יש להן אפילו אפשרות לפנות באנונימיות מוחלטת לחברות הקהילה וכולן יעשו מאמץ לתת מענה מיטבי".

'שוות' הפכה לסוללת תמיכה של ממש עבור עשרות אלפי תל אביביות – החל ממפגשי 'שוות מבלות' בהן יכולות חברות קהילה לצאת עם נשים חדשות, דרך 'דגל אדום' על מקרי אלימות בקהילה ועד ציוותים של עורכות דין, עו"סיות ורווחה לנשים שצריכות סיוע. "הקורונה כמובן העצימה את הבדידות בכמה מידות, והיתה פאניקה", אומרת דותן, "הקהילה התגייסה לזה – במקום שנשים יתכנסו בעצמן, פתאום הן פחות פחדו לבקש עזרה, חברה וליווי. מאות פניות של נשים הובילו לסיוע שלנו בהשגת עזרה ראשונה נפשית, חיבורים לפי אזור מגורים כדי שלנשים יהיה עם מי לדבר בסגר – יצרנו ממש לו"ז של פעילות בקהילה לפי הצרכים שהן העלו".

ומה החלום? "אני לא יודעת לחלום בקטן. אנחנו רוצות מקום פיזי, 'בית השוות', שיכולו לבוא לעבוד בו, להגיע כשהן צריכות מישהי, להרגיש חלק ממשהו גדול", מסכמת הרשקוביץ, "עד אז – הדלת תמיד פתוחה. אם מישהי רוצה לדבר, לשמוע, או לשתף, אנחנו רוויות ניסיון בטוב וברע ושמחות לתת כתף".

3. גרגרני שאנן

גיא שפר עובד בכלל בסטארט-אפ, אבל בשש השנים האחרונות הוא מנהל את אחת מקהילות הפודיז המעניינות והלא שגרתיות בעיר, שמונה כבר יותר מ-2500 חברים. "אני וכמה חברים ראינו שיש המון אוכל מגניב בנווה שאנן, והרבה אנשים לא יודעים על קיומו. אין ידע, אין שילוט, והמקום תמיד משתנה ונפתחים דברים חדשים בלי שאף אחד יודע", הוא מספר.

"קהילות גרגרנים בתוך קהילות מהגרים הן דבר די רווח בעולם. הקהילה שלנו קמה כי אוכלוסיית המהגרים והפליטים שהתמקמה בנווה שאנן מקימה כבר שנים דוכני אוכל ומסעדות. האוכל הזה לא מותאם בדרך כלל לחך המקומי, הוא נועד לאנשים שגרים ספציפית בשכונה – אבל יש שם כל כך הרבה אוכל בהמון סגנונות, ורצינו להבין מה אפשר לעשות עם כל השפע הזה", מסביר גיא.

"יש לנו כמה מטרות עיקריות – האחת היא למפות מה קיים בשכונה, כי בתי עסק רבים בה לא קיימים בגוגל מפות או בווייז", הוא מפרט, "השנייה היא התייעצות – צמחוניים שמחפשים מה לאכול, מה אפשר לעשות עם חומרי גלם משווקים באזור. השלישית, ואולי הקהילתית ביותר, היא היכולת לבוא כקבוצה ולאכול ביחד, משום שבהרבה מהמטבחים המסורתיים עדיף להזמין מנות כמספר הסועדים ולהתנסות כמה שיותר".

קינוחים פיליפיניים, אינג'רות אריתראיות, מסעדות ויאטנמיות וסודאניות אותנטיות –גרגרני שאנןגילו את נווה המדבר הקולינרי בדרום העיר והחליטו לצאת לחקור יחד. "הקבוצה גדלה, יש נוכחות גדולה יותר של נשים, אולי מתוך הרצון לא להסתובב באזור לבד ובכל זאת לגלות את היקום הקולינרי שהיא מציעה. יצאנו לעוד מקומות שנחשבים כמטבחים לא שגרתיים – כמו בני ברק למשל".

"מה שמייחד אותנו מקבוצות פודיז אחרות היא שאנחנו מתעניינים באמת באוכל, במקורות שלו ובייחודיות שלו. אנחנו גם לא קבוצה פוליטית מבחינת המתרחש בנווה שאנן", מעיד מנהל הקבוצה, "הפעילות שלנו מתרכזת בעיקר במפגשים – חבר'ה מתאגדים באמצעות הקבוצה, לרוב בסופי שבוע כשרוב העסקים פתוחים, והולכים לאכול. מספיק שמישהו רעב, הוא יצליח לאסוף סביבו קבוצה".

מרבית חברי הקהילה אינם תושבי השכונה כלל, אלא נמשכים אליה מתוך סקרנות ואהבת האוכל. "האוכל בנווה שאנן הוא יותר מאוכל זר – הוא אוכל נווה שאנני, אוכל תפר. האנשים שחיים כאן מחברים בין המטבח בארץ למטבח ארץ המוצא שלהם ולסגנון שמבשלים בה", הוא מסביר. "הקהילה פתוחה לכולם כמובן, אבל חשוב לי שאנשים יבינו שאפשר להגיע לשכונה ופשוט לאכול", מסכם גיא, "אין סיבה לחשוש. הרבה פעמים כשאני בא עם קבוצה, כולם מזמינים את מה שאני הזמנתי מתוך הפחד לנסות משהו חדש. נווה שאנן הרבה פחות מאיימת מהאופן שבו מציגים אותה. צאו לחקור ולהתנסות".

4. "לעשות שכונה" – נווה שרת

אי שם בצפון העיר, בין צהלה לרמת החייל, נחה לה שכונת נווה שרת. על אף מיקומה בין השכונות המודרניות והמפותחות של העיר, מעידה אופיר הורביץ, תושבת השכונה, שדבר לא השתנה בה כבר הרבה שנים. "גדלתי כאן וחזרתי לפני שנה. למראית עין – הבניינים מאוד ישנים, והמצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה נמוך מאלו שסמוכות לה. אבל בשנים האחרונות יש המון פינוי בינוי וקהלים חדשים נכנסו לשכונה. נוצרים אתגרים חדשים מתוך המפגש הוותיק-חדש הזה".

"לעשות שכונה" נוצרה בקורס של עיריית תל אביב לפעילים ויזמים חברתיים מנווה שרת שהתקיים בין הסגרים. "למרות המצב, הקבוצה שלנו התגבשה והמשיכה לרוץ אחרי הקורס, אנחנו מלווים עד היום על ידי עובדת סוציאלית ורכזת קיימות של העירייה. כל אחד תפס נישה – אני מתעסקת בקיימות, יש כאלו שמתעסקים בחינוך ונוער וכו', ואנחנו יוצאים לכל מיני מיזמים שדרכם כל אחד משיג את מטרותיו למען הצרכים הקהילתיים השכונה והתושבים".

"אנחנו רוצים ליצור כאן קהילה שותפה לכולם", היא משתפת, "פעם היה גיבוש אחר בשכונה, אנשים הכירו אחד את השני ברחוב, ואנחנו רוצים להחזיר את זה. הקורונה היתה זמן אידיאלי לזה – אנשים חיפשו משהו קבוצתי, זה היה זמן טוב לחבר אותם למען משהו".

מדור הקיימות, עליו אחראית אופיר, כבר הביא לשכונה קומפוסטרים, הקים חנות יד שנייה בשכונה וערך אירועי יד שנייה, פתח מחסן קהילתי לשימוש תושבי השכונה, והקים ספרייה קהילתית. "כל אחד מהפרויקטים הזה היה פרויקט קהילתי", משתפת הורביץ, "כשהמחסן נפתח עשינו אירוע בשיתוף העירייה בו ילדי השכונה יצרו יחד עם אמן בתחום קישוט קבוע מפסולת לא מתכלה. הספרייה הקהילתית הציפה משהו בתושבים – הם באים לקטלג, לסדר, מעלים לפייסבוק, משתפים ביקורות על ספרים – זה כל כך פשוט ומאוד מחבר".

"הקהילה שלנו היא מרתון לטווח הארוך. אנחנו רוצים לעשות עדיין המון דברים – להביא מסגרות נוער לשכונה, לתחזק 'מקרר קהילתי' שיכיל מזון שיועד לזריקה, להקים תחנות האכלת חתולים ועוד", היא מספרת, "מה שמלווה את כולנו, בכל תחום, זה להביא אנשים מתוך השכונה שייקחו חלק. אנחנו לומדים איך להתנהל ברשתות ואיך לרתום אחרים. כל הודעה באינסטגרם של מישהו שרוצה להצטרף ממלאה את הלב".

פעם, מעידה אופיר, קבוצות הפייסבוק של השכונה היו רוויות תלונות – לכלוכים, בעיות חנייה, תמ"אות, אך עכשיו היא מרגישה רוח שונה נושבת באוויר. "העשייה הזו מכניסה אווירה חדשה – אנשים מצטלמים עם הקומפוסטר, מספרים על האירוע שהיה, וגם שואלים מה קורה בקרוב. כולם רצו לראות שינוי ולא ידעו מאיפה להתחיל. אני אדם די ציני, אבל אני לא יכולה להתכחש לזה שיש לנו כוח של קבוצה שקשור אותנו יחד".

5. Urban moms

"אורבן מאמס" תל אביבהוקמה לפני ארבע וחצי שנים על ידי שירן אמיר, מתוך צורך למציאת קהילה וחברות למהלך חופשת הלידה שלה. "הייתי בהריון כשפתחתי את הקבוצה ורציתי להכיר חברות שהיו באותו סטטוס כמוני", היא פותחת, "אכן הכרתי נשים נפלאות, אבל הפעילות בפייסבוק לא הספיקה לי. פתחנו עמוד אינסטגרם, קבוצות וואטסאפ אזוריות לאמהות וקבוצות ווטסאפ לקראת לידה ולחופשה שלאחריה. התחלנו להרים הקרנות סרטים בשיתוף עם קולנוע לב להורים בחופשת לידה, הרצאות בנושא הורות וקריירה, מועדוני קריאה, סיורים ועוד".

"הקהילתיות מורגשת גם במימד הווירטואלי", מדגישה שירן, "חברות מזהות אחת את השנייה כבר מהתגובות ומתגייסות לטובת כל מטרה – לפעמים מאות נשים יכולות לצאת לחיפוש אחר חפץ יקר ערך שאבד למישהי. החיבוק הווירטואלי שניתן לאמא שחושפת קושי או מצוקה מרגיש אמיתי. אנחנו מעבירות חפצים שסיימנו להשתמש בהן מהאחת לשנייה ומתייעצות על רופאים ונושאים דחופים גם באמצע הלילה".

המפגשים הפרונטליים של הקבוצה נעים בין כאלו קלילים וספונטניים – 'אני הולכת לשתות קפה בשדרה, מישהי מצטרפת?', למפגשים יזומים בנושאים שיעניינו את חברות הקהילה. "אני חושבת שיש צורך בקהילת אמהות בכל עיר. כשאני מתלוננת על התמ"א שעושים לי מול הבית ומעירה לי את התינוק – אני יודעת שכולן בקבוצה יודעות על מה אני מדברת", מסבירה מייסדת הקבוצה, "מנגד – הורות בתל אביב היא מאפשרת. יש שפע של תרבות בכל מקום, ים ופארקים, שאפשר לחלוק עם כולן".

"הרגעים המרגשים הם גם כשחברות קהילה מספרות לי שאנחנו הגוגל שלהן, או שהן הכירו את החברות הכי טובות שלהן בקבוצה, אבל גם כשנשות קהילה מבקשות עזרה", מציינת שירן ומרחיבה, "גיוס הכספים המרכזי שביצענו היה למען שירה איסקוב. לפני ששירה עברה לגור במצפה רמון היא הייתה משתתפת פעילה ב'אורבן מאמס', וכשהמקרה המחריד קרה חיברנו מיד את הקצוות. התחלנו לאסוף עבורה דברים ספציפיים לבקשת המשפחה, נאסף גם לא מעט כסף ופתחנו תיבת מייל בשם 'מכתבים לשירה', בו כל מי שרצתה להביע תמיכה מתוך הקהילה יכלה לכתוב. אנחנו חברות עד היום".

"אורבן מאמס היא קהילה עבור נשים שהן אמהות, בגלל שחשוב לי מאוד שנשים ישימו את עצמן במקום מרכזי בחיים שלהן ויבינו שאמהות וחיים הוא שילוב אפשרי. הילדים שלי הם המרכז של חיי, אבל יש בו מקום גם לי, לבן זוגי ולקריירה שלי", מסכמת אמיר, "בנוסף – הכי חשוב לי שאף אימא לא תרגיש לבד בתקופה הזו".
בהכנת הכתבה השתתפה נתלי מון

• הבועה
• ❤ תל אביב
• פייסבוק
• קהילה
• נווה שאנן
• פלורנטין
• נווה שרת

• Facebook
• Twitter
• Email

אם היינו מאמינים שהמשיח יגיע רכוב על חמור, היינו חושבים שאולי הוא כבר הגיע לתל אביב. דמיינו שאתם הולכים רגע למכולת כדי לקנות פילטרים, ופתאום קופצים מולכם חמורים שמחים וטובי לב שמתרוצצים להם בשכונה. זה מה שקרה לתושבים של נווה שרת, שהופתעו לגלות חמורים מסתובבים ברחובות השכונה הפסטורלית.

לדברי עמוס סופר, חבר בוועד השכונה, "זו בעיה חוזרת. יש חווה מאולתרת באזור, כנראה נערים מביאים לשם חמורים, לא יודעים מאיפה ואיך. אנחנו קרובים לאותם שדות, והחמורים מסתובבים אצלנו". ולא רק שם: החמורים נצפו גם במקומות נוספים ברובע הצפון מזרחי של העיר, כולל ברמת החייל.

"אנחנו פוגשים את החמורים בכניסה לבניין, בגינת המשחקים, בלובי", אומר סופר. "יש אנשים טובים שנותנים להם אוכל ושתיה, אבל זה גורם לחמורים לרצות להשאר שם". הקונפליקט בין הרצון לדאוג לחמורים לבין המטרד שהם גורמים לאנשים מסוימים הפך לנושא בוער בקבוצת הפייסבוק השכונתית, שם מתווכחים שני הצדדים בנושא השכם והערב. מצד אחד ישנם תושבים המתלוננים על הרעש בלילות ואף חוששים מנוכחותם של השכנים החדשים, ומצד שני ישנם כאלה שדואגים לרווחתן של החיות החמודות.

אל דאגה, החמורים לא נשארים מוזנחים: הווטרינר העירוני של רמת השרון והשיטור העירוני של תל אביב אספו עד כה 14 חמורים, שהועברו לחווה שיקומית בצפון הארץ. "נראה לי שמדובר בנערים שמשחקים איתם", משער סופר. "החווה הזו היא סוג של תחביב של כל מיני אנשים, זה לא שטח מוגדר של מישהו".

הבעיה שמתאר סופר נוגעת לסוגיות המוניציפליות של הרשויות העצמאיות על תא השטח הקטן יחסית שהוא גוש דן: "הבעיה הקשה היא שנוווה שרת, כולל החווה המדוברת, היא בסוף שטחי השיפוט של תל אביב. האזור שבו זה קורה זה סוג של שטח ספר של רמת השרון. רמת השרון אינה מוטרדת, הדיירים לא מוטרדים. אנחנו מתלוננים אבל בפועל, פורמלית, זו לא בעיה של תל אביב כי זה קורה ברמת השרון. הבעיה היא שרמת השרון לא מפעילה שום סמכות שם".

מעיריית תל אביב-יפו נמסר כי "העירייה מכירה את הנושא ונמצאת בקשר שוטף עם הווטרינר העירוני של רמת השרון שרוב רובם של החמורים נמצאים בתחומה. לפי העדכונים מדובר בלהקה שהגיעה למקום כתוצאה מפינויים משטח של מינהל מקקעי ישראל הצמוד לשטחים הפתוחים של רמת השרון והנושא מטופל. בכל מקרה, עיריית תל אביב-יפו אספה את החמורים בתחומה והעבירה אותם למקלט מוגן לקלוטי פרסה מחוץ לעיר ובכל מקרה תפעל להידוק הבקרה בתחומה".

מעיריית רמת השרון נמסר: "עיריית רמת רמת השרון מתמודדת עם חמורים וסוסים משוטטים באופן רציף ועקב סכנה לבטיחות אינה מתעלמת בשום מקרה. במידה והסוסים והחמורים נמצאים בשטח שיפוט של רשות אחרת (ת"א או מינהל מקרקעי ישראל) דואג הווטרינר העירוני ליידע רשויות אלו ומוודא שהן אוספות את בעלי החיים. השירות הווטרינרי העירוני של רמת השרון נמצא בקשר רציף ושיתוף פעולה מלא עם כל הרשויות הרלוונטיות (עיריית ת"א, יחידת הפיצו"ח, סיירת ירוקה, משרד החקלאות ומשטרת ישראל)".

• הבועה
• נווה שרת
• צפון תל אביב
• עירוני
• בעלי חיים