>> ייגור פראוזנקו הוא מבכירי המיקסולוגים בישראל, יליד אוקראינה והאיש מאחורי "DROP", פופ-אפ קוקטייל בר סקסי בקומה השנייה של קפה אירופה (עד 31.3); בתחילת אוקטובר 2023 הוא נסע לגרמניה לתערוכת הברים הגדולה ביותר באירופהופגש חבר מאוקראינה. "למחרת בבוקר התעוררתי משיחות טלפון רבות והבנתי שאני נמצא כעת באותה סיטואציה כמוהו", הוא משחזר. כמה ימים אחר כך הוא שב לתל אביב והתנדב בהכנת אוכל לחיילים ושינועו לצפון. כמה שבועות לאחר מכן הוא פתח מחדש את מעבדת הקוקטיילים 7:1 Lab, בה היה שותף ומילא את כל התפקידים – מלצר, ברמן, מנהל, מארח ושוטף כלים.בשנה האחרונה הוא מתמקד בפיתוח קריירה חדשה כיועץ ברים וממתין כמו כולם לשלום שיבוא.

>> פארק ריק מאנשים ושווארמה שמזכירה לי חבר // העיר של טאפש // פסטיבל המגבר
>> הרחוב עם הריח הכי טוב וכיכר עם חור בלב // העיר של מוטי ביקובסקי // פסטיבל המגבר

1. גן הקקטוסים בפארק הירקון

גן ייחודי עם אוסף עצום של קקטוסים וסוקולנטים. מקום שקט אבל מלא אנרגיה. אני אוהב לברוח מדי פעם מהרעש של העיר, וזה האסקייפ המושלם.

2. גן הפסגה

מקום יפהפה ביפו עם נוף פנורמי משוגע של העיר והים, שממחיש את תל אביב כעיר מודרנית ומתפתחת. עבדתי במלון דה ג'אפה בתחילת דרכו, ולעיתים קרובות הייתי מגיע לכאן עם חברים לעבודה, לפני או אחרי משמרת.

3. חוף תל ברוך

מקום מושלם להירגע ליד הים. זה היה החוף הראשון שביקרתי בו בתל אביב. הבית הראשון שלי בעיר היה מעון העולים בבית ברודצקי ברמת אביב. לא היו לי תעודת זהות ישראלית, כרטיס אשראי או סים. לקחתי את האופניים ושאלתי אנשים איפה הים. איכשהו הגעתי לתל ברוך, ומאז זהו החוף האהוב עליי.

4. מרכז סוזן דלל

מרכז מצוין להופעות מחול ותיאטרון, ושטח ציבורי מעולה לישיבה ובהייה בעוברים ושבים. אני אוהב לשבת בכיכר המרכזית. יש שם תמיד אווירה מיוחדת שאין בשום מקום אחר בעיר.
יחיאלי 5

5. חנויות אסייתיות בתחנה המרכזית

כשגרתי בשכונת שפירא, סניף הדואר שלי היה בתוך התחנה המרכזית, והייתי מגיע לשם מדי שבוע לאסוף חבילות. שם גיליתי את החנויות האסייתיות, שנתנו לי השראה לרעיונות חדשים לקוקטיילים וחשפו אותי לטעמים חדשים. אפשר למצוא שם פירות אקזוטיים כמו דוריאן או ירקות ותבלינים שאין בשום מקום אחר בעיר.
לוינסקי 108

מקום לא אהוב בעיר

כרוכב אופניים, אני מוצא את רחוב סלמה אחד המסוכנים ביותר בתל אביב, במיוחד בצומת של סלמה ושדרות ירושלים. הרחוב הזה זקוק בדחיפות לשביל אופניים למען בטיחות התושבים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בשנה שעברה הוזמנתי להרצות בפסטיבל ברים בגאורגיה, ושם נכחתי בסמינר של זולטאן נגי מבוטיק בר בודפשט. המילים שלו השאירו עליי רושם עמוק. במיוחד: "הזמן הטוב ביותר לשתול עץ היה לפני 20 שנה. הזמן הטוב הבא הוא עכשיו" ו"אדם נהנה מסירה (boat) פעמיים: כשהוא קונה אותה וכשהוא מוכר אותה".

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה "אייל קטן" לימדה אותי שהבעיות שלנו יכולות להיות פחות חמורות ממה שהן נראות, והזכירה לי לשמור על פרספקטיבה. גם מצאתי את עצמי מתחבר מאוד לדמות הראשית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל, חשוב להתחבר לעמותות שקרובות ללבכם. באופן אישי, אני תומך ביוזמות שמסייעות לעולים חדשים בישראל. לפני ארבע שנים יזמתי פרויקט חברתי בשם First Step Matters שנועד לעזור לעולים חדשים למצוא עבודה בתעשיית האירוח. לאחרונה פגשתי ברמנית שסיפרה לי שמצאה את העבודה הראשונה שלה באירוע שארגנתי, וכיום היא מנהלת בר. בנוסף, כאוקראיני, כשפרצה המלחמה ארגנתי אירוע צדקה למען אוקראינים שנפגעו מהפלישה הרוסית. ביקשתי מחברים בתעשיית האלכוהול לתרום מוצרים, והברמנים בעצמם התנדבו, והכנו תפריט מיוחד לאירוע. כל מטרה שקרובה ללבכם מבורכת, החל מאימוץ בעלי חיים ועד עזרה לתושבים שפונו מבתיהם בעקבות המלחמה.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון אנשים שזקוקים לעזרה, החל מתמיכה נפשית ועד עזרה כלכלית. חשוב לי להדגיש את חשיבות התמיכה בעסקים קטנים כמו מאפיות ובתי קפה. מאז שהמלחמה החלה, העסקים האלו נאבקים לשרוד, ותמיכה בהם חיונית לעתידם.

מה יהיה?
הלוואי שידעתי, אבל אני מאמין שלאחר המלחמה נרגיש עליה במספר האנשים שיעלו לארץ. האירועים האחרונים הובילו רבים בעולם לחשוב על ביטחונם האישי. כשהמלחמה תסתיים, התיירות צפויה לעלות – לאו דווקא תיירות נופש, אלא ביקורים של ישראלים החיים בחו"ל – מה שיחזק את הכלכלה שלנו, יתמוך בעסקים וישנה את האווירה בעיר. גם תיירות החוץ תחזור, גם אם לא במספרים שהיו לפני הקורונה.

• העיר שלי
• קוקטיילים
• קפה אירופה
• קקטוסים
• גן הפסגה
• חוף תל ברוך
• סוזן דלל
• תחנה מרכזית תל אביב
• סלמה

רעות ברנע היא עיתונאית ועורכת (פה בטיים אאוט, במגזיןפורטפוליוובמגזיןטקסטורה), מדריכה סיורי אמנות, אוצרת עצמאית וחברת צוות בבית לאמנות ישראלית. בשבוע שעבר נפתחהבמוזיאון נחום גוטמן לאמנותבנווה צדק התערוכה באוצרותה "הצדף הכי יקר", תערוכה לכל המשפחה ובה 20 עבודות אמנות שמתכתבות עם שירי הילדים של מיה מיטב. במקבילרואים השירים אור בספר חדש, שבו מופיעות גם היצירות לצד כל שיר

>> מקום שמרומם את הנפש וריח שמחזיר לילדות// העיר של שי גבסו
>> חלקת טבע פלאית ומקום להרגיש בו שהכל יהיה בסדר// העיר של נטע חוטר

1. דרך סלמה

דרך סלמה כשמה כן היא, הדרך שלי בערך לכל מקום. השער שלי לעולם. נכון, יש כאלה שזכו בשערים מהודרים יותר, אולי אפילו כאלה שיש בהם צל בשעה מסוימת ביום, אבל זה השער שלי ואני חיה איתו בשלום. לפעמים אני תוהה איזה אחוז מהחיים שלי אני מבלה בהליכה על סלמה, בין אם על הציר מערבה לכיוון יפו או על זה מזרחה לכיוון קרית המלאכה. כשנקודת המוצא שלך היא פלורנטין ואת לא מאמינה ברכבים פרטיים, אין מנוס מלמצוא את עצמך הולכת על סלמה. כמעט כל יום. זו לא תמיד חוויה פסטורלית, אבל פסטורליות היא גם ככה אוברייטד בעיני. בסביבת אגזוזים של אוטובוסים, אתרי בנייה רועשים ועבודות בלתי פוסקות בכביש – אני מרגישה הכי בבית.

2. קריית המלאכה

אם בסלמה אני מרגישה בבית, בקרית המלאכה אני מרגישה סלב. בעיקר אם זה בוקר שישי או שבת, אבל גם באמצע השבוע, אני מוצאת את עצמי מסתובבת בממלכת שביל המרץ-המפעל-התנופה ומנופפת לשלום לא.נשים שאני לא מזהה משל הייתי מלכת אנגליה. אני לא יכולה לבחור מקום אחד בקריה, כי היא שופעת בכל כך הרבה חללי תצוגה שווים שתמיד יש בהם מה לראות, והכל גם מתחלף נורא מהר אז אף פעם לא משעמם. וכן, יש עדיין מלא א.נשים שלא דרכו בה רגל בחיים. איך אומר הבן שלי? בעיה שלהם.

3. רחוב אלנבי (ז"ל)

אלנבי היה האהבה הראשונה שלי בתל אביב. הרחוב שהשיטוט בו הרגיש לי כאילו גיליתי את אמריקה וניצחתי את העולם בו זמנית. המקום שבו הייתי מבלה 40 דקות ויוצאת עם שני ג'ינסים, ארבע חולצות ושלושה זוגות נעליים בסכום כולל של 119.90 ש"ח. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבדים הסינטטיים תוצרת בנגלדש שאני כל כך אוהבת. בחודשים האחרונים אלנבי עובר תהליך של גסיסה מתקדמת, הודות לעבודות הרכבת הקלה שאני כמובן מאוד בעדה. ועדיין, בכל פעם שיוצא לי להתהלך בו אני מרגישה את החיסול הממוקד הזה בבטן. מי ייתן ועוד נזכה לתקומה מחודשת של בוטיק רינה והכל בדולר בימינו אמן.

4. "ישנים" // יעל פרנק

קודם כל כי חתולות הן בכללי הדבר הכי טוב שקיים בעולם. אחר כך כי זה פסל משגע, חכם ומצחיק בלוקיישן מדויק. יעל פרנק הציבה אותו במסגרת פרוייקט פיסול החוצות החדש של עיריית ת"א-יפו (יש בסך הכל 30 מהם פזורים ברחבי העיר). הוא נמצא בדרך שלי למוזיאון (מקום שראוי לקטגוריה נפרדת אבל מה לעשות אין מקום להכל), וגם בדרך חזרה מקפלן אם כיסיתי את מכסת הצעדים היומית שלי ואני מפרגנת לעצמי בנסיעה הביתה ברכבת הקלה. וגם, זה בערך הכי הרבה טבע שאני יכולה להכיל.פינת שאול המלך-בגין

5. יפו העתיקה

באתי בגלל האמנות, נשארתי בגלל הא.נשים. ליפו העתיקה התוודעתי מקרוב בשנים האחרונות, הודות לסיורים, תערוכות ועניינים אחרים שלקחו אותי אליה. מעבר לעובדה שמדובר באזור יפה מבחינה אובייקטיבית, עם הנוף הכי שווה לים והמקום היחיד שבו איתרתי תרנגולים שחיים על עצים, גיליתי גם שמדובר במקום עם הא.נשים הכי חמודיםות שחיים ועובדים בו והופכיםות אותו למה שהוא.

מקום לא אהוב בעיר

קל.רמת החייל. מקום שלא ברור איך הוא עדיין קורה. הכל בו מורכב ומסובך ואי אפשר להגיע אליו בשום צורה (תחבורה ציבורית או רכב פרטי, אותו חרא), ומשום מה המון א.נשים עדיין נאלצים להגיע אליו על בסיס יומיומי. תודה לאל שאני כבר לא אחת מהן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"לא לפי הספר", מופע שהוא משהו בין הרצאה על אופנה לאירוע מוזיקלי לאמנות לעיצוב ולספרות – של המאסטרית יערה קידר יחד עם אורן ברזילי (כן, מהקספרים). יערה היא הסטורי-טלרית הכי טובה שאני מכירה, והיא יודעת לתפור סיפורים בצורה שאני יכולה רק להתקנא בה. אורן מתבל את הסיפורים בשירים והכל מלווה באיורים משגעים של גפן רפאלי, עוד אחת שנוטף ממנה כשרון בגאלונים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הגלויה היומית של אנגלמאיר. האיש הרגיש הזה מאייר יום יום כבר כמעט שמונה חודשים עבודה חדשה שרלוונטית לטרללת הזאת שאנחנו חיים בה. בעקביות, מבלי לפספס אף יום וכמעט אף מאורע. כולן מלוות בטקסטים שהם סיפורים מרגשים בפני עצמם, לפעמים אפילו יותר מהאיורים, ובאיזשהו אופן מפתיע הן נותנות קצת תקווה, כל יום מחדש.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"מקומות שמורים", מיזם שעושה עבודת קודש בהנגשת תכנים של תרבות ואמנות לילדיםות (וגם למבוגריםות) ממגוון נוירולוגי (אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה מורכבות, ויסות חושי, טורט, מש"ה ועוד). נכון, אני מקורבת, אבל מאוד גאה בזה שיש א.נשים מהמשפחה הקרובה שלי שבאמת משניםות את העולם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שעומד.ת על בסיס יומיומי בשער בגין. אני מעריצה את הכוחות והלוואי שהם.ן לא יצטרכו לעשות את זה לאורך זמן.

מה יהיה?
אלוקימה יודעת. אני אדם אופטימי מטבעי והתבגרתי בניינטיז אז איפשהו במקום לא-מאוד רציונלי במוח שלי אני עוד מאמינה שיום אחד יהיה פה שלום. לפעמים אני מיואשת, לפעמים אני כועסת, לפעמים אני דואגת לעתיד של הילדים שלי פה. אבל אני משתדלת להתרכז בדברים שעושים לי טוב וממליצה לכולם.ן לעשות את זה גם (וגם ללכת ברגל. ולשתות יין. וללטף חתולות. ולצאת להפגין).

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• מוזיאון נחום גוטמן
• סלמה
• קריית המלאכה
• יפו העתיקה
• רחוב אלנבי
• פסלים בתל אביב
• רמת החייל

איסקנדר היא מנת הגילטי פלז'ר שלי. מאז שהכרתי את מנת הדונר החמאתית הזו, לפני בערך 4 וחצי שנים, בכל פעם שאני רוצה להתפרע מעבר לכל גבול, אני מזמין לעצמי צלחת חמימה ומנחמת של המעדן הטורקי המופרע. מודבר במנה עצומה וכבדה אפילו לאדם כמוני, שיכול להתמודד בקלות עם צמד המבורגרים, כולל תוספות, בארוחה אחת – אבל התמורה שלה, מעבר לערך הקלורי המוגזם, לגמרי שווה את המאמץ. גילופי דונר ברוטב עגבניות חמאתי עם חתיכות בצק קטנות ויוגורט מרענן – האם אתם מכירים מנה יותר מושחתת? כי אם כן, שלחו לי דחוף את הלוקיישן שלה, אני אשמח לטעום אותה.

הבעיה היא שאין הרבה מקומות שמכינים איסקנדר.מוטפאק, כמובן, הם הגו-טו שלי.המקום שהכיר לי את המנה, הכין לי אותה כל כך הרבה פעמים ובטח אחראים על לפחות 4 שנים שאיבדתי מחיי. וזה היה שווה את זה. אבל מזה זמן מה שמעתי על האיסקנדר של באבאג'ים – המוסד הבת ימי שהיגר לתל אביב לפני כמה שנים – ולמרות שהם ממוקמים רק 900 מטר ממוטפאק, לא טרחתי להביא את עצמי לטעום את הגרסה שלהם למאכל הסולטנים. זה לא אישי, פשוט מוטפאק נמצאים 900 מטר משם, ולמה שאוכל משהו אחר ממוטפאק? חוץ מזה, אני מודה שנראות הסניף של באבאג'ים על האזור המערבי של דרך שלמה לא עודדה אותי להיכנס. אבל תל אביב תמיד מתחדשת – שזו דרך נחמדה להגיד שהיא תמיד בשיפוצים והריסות – מה שאילץ את באבאג'ים להגר אל מעבר לכביש, למתחם רבעיית פלורנטין, ותנו לי להגיד לכם, המעבר עשה להם רק טוב. הסניף החדש של באבאג'ים, שנפתח סוף סוף לפני כשבועיים, כבר נראה כמו מקום מזמין. עיצוב שחור-לבן אלגנטי עם גימור מוזהב, מרופד בשטיחים על הקיר וצילומי ענק שמספקים אווירה של טורקיה, לא כולל הארמון של ארדואן. הכל היה מצועצע בקטע הכי טוב. בשעת הערב המוקדמת בה הגעתי, בערך 17:00, לא היה אף אדם בסניף. למזלי, הגעתי ממש כמה דקות לפני החלפת סיח הדונר, כך שהספקתי להזמין איסקנדר אחד לנשמה.

התיישבתי בשולחן שחור נקי, ומיד הונחו לפני שלושה סלטונים– סלט עגבניה-בצל-חסה קטנטן, סלט כרוב והכי חשוב, סלט טורקי חרפרף. תוך עשר דקות, הכוכב המרכזי הגיע: מנת איסקנדר יפהפיה שזרחה בצבעי חום-אדום-לבן, מוגשת על מחבת לוהטת ובכמויות נדיבות. ואני מדגיש את הנדיבות, כי במנה של 80 ש"ח זה מחייב. המחיר אולי גבוה, אפילו גבוה מאוד לאוכל רחוב, אבל המנה כל כך נכבדת עד שהיא יכולה בקלות לספק גם שני אנשים. מעבר לכמות הבשר הנאה, ראוי לציין גם שהיוגורט נמזג ברוחב לב, וזה חשוב כי אחד הדברים המהנים ביותר במנה הזו הוא משחק הטעמים.

מיהרתי לנעוץ מזלג בערימת הבשר הנאה, אוסף מהרוטב וחתיכות הלחם, לא שוכח לקחת גם מהיוגורט, ומשחק הטעמים המדובר התחיל מצוין. זה היה לוהט, וזה היה טעים. גילופי הבשר היו יחסית עבים (וביחסית אני מתכוון למוטפאק, כי זו נקודת ההשוואה שלי), מה שנתן להם עסיסיות, אבל גם קצת הקשה על הלעיסה. קצת קשה לאמוד את טעם הבשר עצמו בין כל הרוטב הזה, אבל ממה שהצלחתי לדוג הרגשתי שהבשר תובל בעדינות, והטעם העוצמתי של בשר הכבש נכח שם. מה שלא היה מורגש כל כך זה החמאה שברוטב. כלומר, היא הייתה שם, אני בטוח, אבל טעם של חמאה מזוקקת לרוב כל כך עוצמתי שהוא מוסיף שכבת טעם שלמה לכל ביס. פה זה לא נכח.

האיסקנדר של באבאג'ים היה נהדר, והרבה יותר מדי אוכל ממה שאדם יכול (או צריך) לצרוך בישיבה אחת. סיימתי, כמובן, וגם ניגבתי את שארית הרוטב עם פיתה. בעיה אחת קטנה שהתגלתה לאורך הסעודה היא שהמחבת הלוהטת ממשיכה לבשל את חתיכות הדונר, כך שהשכבה התחתונה של הבשר התקשתה מעט, מה שהפך את הביסים האחרונים לטיפה צמיגיים. מה שכן, הסלטים שהוגשו לצד המנה קפיצו את הרעננות שלה, בדגש על הסלט הטורקי שהכניס חריפות מתבקשת, גם מעבר לפלפל הקלוי. דברים קטנים מונעים מבאבאג'ים להפוך למתחרה אמתית של המנה השכנה, 900 מטר משם, אבל הסניף החדש והאווירה המצוינת שבו הופכים אותו לאופציה פלורנטינאית נהדרת, במיוחד אם אתם רוצים לשבוע ליומיים הבאים.
באבאג'ים, דרך שלמה 43, שני-שבת 11:00-23:00

• אוכל רחוב
• אוכל טורקי
• דונר קבב
• סלמה
• אוכלים שותים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 922 // הקינג והסנטר

אירית דקל היא מוזיקאית ושחקנית שחיה בתל אביב ובלונדון. היא עובדת על אלבום שלישי, וזהו הסינגל החדש מתוכו:

1. יונה הנביא 11

יש לי אהבה רבה לבנייני באוהאוס.התגוררתי בבניין כזה בדירת גג קטנטנה, שבעצם בזמנים מוקדמים יותר, שימשה כחדר הכביסה של הבניין, כך שהתקרה ממש נמוכה בהתחשב בדירות עצמן שמאופיינות בתקרות מאוד גבוהות. בחודשי אוגוסט נמלטתי למשך כל היום והעזתי לחזור בחזרה רק לעת ערב, מפני שחצי מהתקרה היתה עשויה פח כך שהדירה עצמה להטה כל כך שהיה קשה להימצא בה. עם זאת, בשאר החודשים חגגתי בגג, בלילות יכולתי להריח ולשמוע את הים, ובחורף, בלילות, הגשם ירד וניגן לי על גג הפח וזה אחד הסאונדים האהובים עלי ביותר מאז. עד כדי כך אני אוהבת באוהאוסים שהייתי צופה שעות בתיאטרון מחול אקספרימנטלי ששאב השראות ברורות מהארכיטקטורה של הבאוהאוס ושילב את זה כקומפוזיציה בחלל.

2. סיורים בתל אביב בשדרות רוטשילד

היתה לי נטייה להצטרף לסיורים בתל אביב מבלי לציין שאני מתגוררת בתל אביב. נהנתי להצטרף לקבוצת א.נשים זרים וביחד איתםן לגלות מחדש פינות וסיפורים על העיר. הסיור שזכור לי הכי לטובה היה הסיור שהתחיל בתחילת רחוב רוטשילד ועד הבימה ששם בנויים לאורך כל הרחוב הבניינים שמבחינה ארכיטקטונית מציינים את שלושת העליות הראשונות בתחילת המאה ה-20.

3. תיאטרון גשר

מאז שאני ילדה תיאטרון היה עבורי עולם ומלואו וחלמתי להיות חלק מהקאסט של תיאטרון גשר. בעיניים של אז זה היה נראה לי הדבר הכי מדהים וקסום שיש. ביקשתי חזק מאוד ועבדתי לא מעט עד שמצאתי את עצמי בתיאטרון הזה במספר הפקות שזה בכלל לא מובן מאליו והתרגשתי מאוד לקראת המעמד הזה. מהר מאוד אותו חלום הפך ל"החלום והתפכחותו" בהיבט הכי חיובי שיכול להיות משום ששם בעבע רצון עז להגשים את החזון והיצירה שלי לצד יצירות נוספות של אמנים.ות שונים.
תיאטרון גשר, שד' ירושלים 9

4. האולפן של אלדד ציטרין

שם, ברחוב קיבוץ גלויות 25 א', בקומה הרביעית מימין היה מה שבמשך תקופה ארוכה זה היה אחד המקומות האהובים עלי ביותר. אלדד ואנייצרנו שם מוזיקה נפלאה, חלמנו הרבה ובגדול,האמנו ותקשרנו בשפה חדשה שרק מוזיקה יכולה לחבר כך בין א.נשים ולחולל קסמים.

5. סלמה 35

כשגרתי מספר שנים בלונדון והייתי מבקרת בארץ ישר משדה התעופה הייתי קופצת לסלמה 35 (אלה אומרת שזה 35, אני חושבת שזה היה 36 או 29) לדירה של חברה שלי, אלה רוזנצווייג. זה היה נוהל קבוע, הייתי משאירה אצלה את כל הדברים שלי ואחרי יומיים הייתי ממשיכה לבקר את המשפחה ושאר חברים.ות וכ"ו.היא תמיד אירחה אותי נפלא והייתי בת בית שם.אולי זו גם הזדמנות טובה להכיר תודה על החברות שהיתה לנו במשך שנים, כשברקע נופיה של תל אביב וזה שאלה היא גם תל אביבית "אמיתית", שנולדה וגדלה שם – אז בכלל יש לזה ערך מוסף מבחינתי. אני חושבת ששתינו זכינו לחברות כמו חברות שיש בבית ספר,מה שלאחר מכן יותר מורכב למצוא. עשינו הכל יחד, בילינו שעות יחד, היתה לנו שפה משלנו. נפרדנו רק כשישנו בלילה. זה באמת נדיר.

>> משוררים מתים ותרנגולים חיים: העיר של יובל פלוטקין
>> העיר של אשף הגלידה שטפן מאכר: אינטימית וכיפית

• העיר שלי
• סלמה
• שדרות רוטשילד
• תיאטרון גשר

שוק התקווה

עם כל הכבוד לשוק הכרמל, בעיני אין תחרות לשוק התקווה. עם רחובות רחבים ומקורים, ובלי הצפיפות והכי חשוב – בלי תיירים. כתושב יד אליהו הסמוכה זו תחנת חובה בשבילי ביום שישי לדגים, ירקות ופרחים. בסוף היום המחירים צונחים והמקום מקבל וייב של נדיבות אגרסיבית ישראלית מאוד. בימי חול זה המקום היחיד שאני מכיר בארץ שאפשר למצוא בו את המנה הגאונית והמושחתת סביח בפריקסה ורק בשביל זה שווה להגיע (ולסגור שעה לשנ"צ אחרי).
התקווה 10

שוק סלמה

בדרך לסטודיו שלי על פינת סלמה והר ציון המאובקת, החנות הזו נראית מבחוץ כמו עוד ירקניה עייפה וחסרת ייחוד. אבל כשנכנסים פנימה מגלים ארץ פלאות של מוצרים נדירים ומעניינים. האווירה היא טרום היפסטרית ולא מעוצבת בעליל, אבל כזו שיודעת להעריך את החיים הטובים. יוגורט ממחלבה בצפון, עלי גפן טריים ורחת לוקום מטורקיה. בעונה אפשר למצוא כאן את המנגו הטוב בעיר. כמה טרום היפסטרי ולא מעוצב? הנה התמונה היחידה שלו שזמינה באינטרנט:

סלמה 102

גלריה רוזנפלד

להיות אמן יכול להיות מקצוע די בודד, רוב היום אתה לבד בסטודיו עם המחשבות והרעיונות. ייצוג של גלריה, מעבר להיותו הסדר כלכלי, הוא גם מערכת יחסים לכל דבר ולכן כדאי לבחור אותו בקפידה והוא גם במידה רבה עניין של מזל. גלריה רוזנפלד, הגלריה שמייצגת אותי כבר כמה שנים, היא ממש מזל כזה. עם דלת פתוחה לקפה ושיחה וראש פתוח לשטויות שלי, להגיע לגלריה תמיד מרגיש לי כמו להגיע הביתה. בימים אלו אפשר לראות שם כמה פסלים שלי.
המפעל 1

בית בנימיני

אחרי שנים שסבל ממוניטין של מלאכת יד חביבה לפנסיונרים חווה תחום הקרמיקה רנסנס של ממש ותופס את מקומו הראוי בחזית של האמנות העכשווית. בארץ יש לרנסנס כתובת מרכזית אחת – בית בנימיני. יש למקום הזה הרבה קרדיט בכניסה של קרמיקה לתוך עבודת הסטודיו שלי ואני תמיד נהנה להגיע לבניין היפה הזה בשערי קריית המלאכה, להתייעץ, לעבוד או סתם לעיין בספריה. אם הוא פתוח, הגג של הבניין הוא התצפית הטובה ביותר על קריית המלאכה הפסטורלית.

העמל 17

ספריית מוזיאון תל אביב

אמנות ומזגן הם כנראה שני הדברים שאני הכי אוהב בעולם. ובמוזיאון תל אביב שניהם משובחים. כחבר איגוד האמנים אני נכנס חינם למוזיאון, מה שהופך את הביקור בו לקז'ואלי יותר והישגי פחות. הספריה הריקה והשקטה של המוזיאון מלאה בספרי אמנות וקטלוגים והיא המקום המושלם לעבודה שקטה ומרוכזת או סתם לבטלה אמנותית.
שאול המלך 27

אלעד רוזן יציג בתערוכה הקבוצתית "המשך יבוא" בגלריה רוזנפלד, המפעל 1

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• אלעד רוזן
• גלריה רוזנפלד
• מוזיאון תל אביב
• שוק התקווה
• סלמה
• בית בנימיני