בואו נדבר על גרעינים תורניים. אנחנו בפתחם של חגי תשרי ותנו לי לעשות לכם ספויילר: גם השנה תהיה סערה סביב תפילות במרחב הציבורי. למה ברור שזה יקרה? כי זה משרת את הממשלה הקיצונית פה. הם רוצים אותנו מסוכסכים, הם רוצים להוציא את תושבי תל אביב-יפו שונאי דת ודתיים. איך עושים את זה? באמצעות הפרויקט הפוליטי – גרעינים תורניים.

אנשים דתיים במרחב הציבורי זה לא משהו שמאיים עלי, גם לא משהו שהוא לעומתי לאורח החיים שלי. גדלתי במשפחה מסורתית ובעיר מסורתית – שדרות. הרקע שבו גדלתי גרם לי להכיר את היופי של מסורתיות ודת במרחב הציבורי. כיום אני חיה בתל אביב-יפו, פעילה בתנועת התושבים עיר סגולה, ובעוד פחות משנה אכנס ברוטציה להיות חברת מועצת עיר מטעם התנועה (שרצה בבחירות ביחד עם שותפים תחת הרשימה "כולנו העיר"). בעיר סגולה אנחנו נאבקים למען תל אביב-יפו אחרת. אנחנו נאבקים על עיר שתהיה עבור כל התושבים בה, ערבים, יהודים, דתיים וחילונים, כי האנשים הופכים את העיר למה שהיא.

העיר שלנו, יש בה מגוון, ומבחינת הגרעינים התורנים והממשלה שלנו מגוון הוא איום; חיים ביחד בשלום ובשלווה – הם סכנה. בטח ובטח ביפו – האיום הגדול ביותר מבחינתם הוא חיים משותפים של יהודים וערבים

פרויקט הגרעינים התורנים עושה בדיוק את ההפך מזה.לכן אני מודאגת מתופעת הגרעינים התורנים. לא כי אני נלחצת לראות דתיים ומסורתיים ברחוב. העיר הזאת צריכה להיות של כולנו, אבל הגרעינים התורניים לא חיים לצד שאר התושבים פה בעיר. מטרתם הברורה היא השתלטות על אזורים, טריטוריות ושכונות בניסיון לדחוק החוצה את מה שכבר קיים.

על הפעילות של הגרעינים התורניים ביפו ניתן ללמוד קודם כל ממי שהובילו את הגרעינים בתחילת דרכם, בשנת 2008. שני הגרעינים הוקמו על ידי אנשי ישיבת "עטרת כהנים", הפועלת ברובע המוסלמי בירושלים. הגרעין התורני "מאירים ביפו" מונהג על ידי אליהו מאלי, שבמהלך המלחמהדיבר על הצורך ב"מלחמת מצווה" ואמר כי אין לפסוח גם על קשישים וילדים.הגרעין השני נקרא "גרעין חברתי יפו" ומנהיג אותו יובל אלפרט שמקדם מערכות חינוך נפרדותורואה בעיה בשותפות היהודיתערבית כיוון שהיא גורמת להתבוללות.

לייהד את יפו – זו המטרה המוצהרות של הגרעינים והמוסדות שהוקמו בה. הם רוכשים נכסים ביפו כדי להדיר ממנה את האוכלוסייה הערבית, והכל בכסות של מאבק ב"התבוללות". כך למשל דברים שאמר מאלי בשנת 2010: "התייעצתי עם גורמי הביטחון. ההגדרה, לפחות כרגע, לערביי יפו הנוצרים והמוסלמים וגם חילונים, היא של גר תושב. אנשים שחיים לפי החוק של מדינת ישראל ושומרים דת בסדר, פחות או יותר שבע מצוות פחות או יותר, אז היחס אליהם הוא של 'חביב אדם שנברא בצלם'".

אופן הפעולה של הגרעינים הוא בעייתי בכמה רמות: יש את הניסיון לייצר הפרדה בין האוכלוסיות השונות שחיות כיום ביפו – ערבים, יהודים, חילונים ודתיים (החל מהחינוך ועד פעילויות קהילתיות), ויש את תפיסת "האדון" שהם מחזיקים כלפי אוכלוסיות מוחלשות בעיר. למעשה הם מסתכלים על עצמם כמי שבאמצעות התיישבות באזורים מוחלשים מצילים את האוכלוסיות המוחלשות מעצמן. זו תפיסה בעייתית שהופכת את תופעת הגרעינים התורניים לבעייתית בכללותה, לא רק בערים מעורבות אלא גם בערי פריפריה, שבהן תקציבים מופנים לאוכלוסיה "החזקה" שבאה מבחוץ ובכך בעצם מסיטה משאבים שיכלו לחזק את האוכלוסייה המקומית.

>> המתקפה על תל אביב בעיצומה. ככה יודעים שיום כיפור מתקרב
>> מיקי זוהר משקר: אין זוכי פרסי אופיר ש"מכפישים את חיילי צה"ל"

ולמה דווקא בתל אביב-יפו? כי העיר שלנו, יש בה מגוון, ומבחינת הגרעינים התורנים והממשלה שלנו מגוון הוא איום; חיים ביחד בשלום ובשלווה – הם סכנה. בטח ובטח ביפו – האיום הגדול ביותר מבחינתם הוא חיים משותפים של יהודים וערבים. אנחנו מהווים אלטרנטיבה למגמות שהממשלה הקיצונית הזו מובילה בכל רמות חיינו.

מדאיגה מאוד העובדה שעיריית תל אביב יפו והעומד בראשה, משתפים פעולה על מלא עם המטרות הפוליטיות של הימין. מצד אחד הקצאות של תקציבים ומבנים ציבוריים. ומצד שני פרסומים וכותרות על שינוי חוקי החכירה של בתי כנסת שיהיו "ללא הבדל דת גזע מין ואמונה", שמשחקים לידיים של פוליטיקאים דוגמת טלי גוטליב, המתארת את תושבי תל אביב-יפו כחסרי סובלנות לדתיים ודת. אבל במציאות אנחנו חיים פה יחד ביום-יום שלנו.תל אביב-יפו יכולה להיות אלטרנטיבה למגמות הקיצוניות שהממשלה מנסה לקדם, אבל העירייה צריכה להפסיק לתמוך בהרחבת הגרעינים. יפו היא אחת הסיבות בגללן העיר שלנו יכולה להתהדר בהיותה מגוונת ומשותפת באמת. העירייה צריכה להשקיע בה ולא בגרעינים התורניים.
>> מאיה פרץ היא יפואית, חברה בהנהגת "עיר סגולה" ובקרוב חברת מועצה מטעם הרשימה

• טור דעה
• גרעינים תורניים בתל אביב
• יפו
• יהודים וערבים
• ערבים
• עיריית תל אביב

קצת יותר מעשרים שנה חלפו מאז נכנס צביקה יחזקאלי לחיינו בסערה ככתב לענייני ערבים של ערוץ 10, וצריך להתאמץ מאוד כדי לשלוף מהזיכרון את דמותו הנמרצת דאז, את ההתלהבות והסקרנות שהביא איתו לפינה הקבועה ב"לונדון וקירשנבאום", את הסיפורים המגוונים והמרתקים שהביא מכל קצוות העולם המוסלמי. מכל זה לא נותר דבר. זה לא חדש. כבר זמן רב שהוא לא מתפקד כעיתונאי או כפרשן ונשמע יותר כמו מטיף דתי פנאטי מאשר מישהו שקשור למקצוע. אבל בימים האחרונים הוא פרש ממנו סופית.

זה התחיל עם הופעתו של יחזקאלי ב"הצינור" שלשום, שם הדהים את גיא לרר כשאמר "לדעתי היית צריך להרוג פי כמה יותר מ-20 אלף, היית צריך להתחיל מכה עם מאה אלף". יחזקאלי אף הבהיר שאינו מתכוון רק ללוחמי חמאס, המונים לדבריו כ-25 אלף איש. אתמול המשיך יחזקאלי בקמפיין הג'נוסייד שלו גם ב"אזור בחירה" מול רביב דרוקר, שנראה כאילו הוא עומד להקיא כשהפרשן הבהיר שהוא עומד מאחורי דבריו כי בעזה אין חפים מפשע. ההסתייגויות הרפות של לרר ודרוקר מדבריו לא שינו את התמונה הגדולה: במשך יומיים ברציפות שידרו ברשת 13 קריאה של אחד מפרשני הערוץ הבכירים לרצח עם.

גרוע מכך: ברשת 13 ניסו להפחית מחומרת הדברים, ואף העלו לטוויטר וידאו ובו עיקרי דבריו של יחזקאלי לדרוקר. רק אחרי שפרצה סערה ברנז'אית מצומצמת נמחק הציוץ הרשמי, אבל בתגובה לבדיקת "העין השביעית" ניסו בערוץ לטעון בתגובה רשמית כי "הדברים הוצאו מהקשרם" (הם לא) וכי "אנחנו מאמינים בפלורליזם של דעות" (צריך באמת לומר שקריאה לרצח עם אינה "דעה"? כנראה שכן). וזה כבר חמור אפילו יותר מדבריו של יחזקאלי. כי זה אומר שבחדשות 13 לא רואים את הקו העבה והברור שמפריד בין עיתונות ובין שיח טוקבקיסטים, ומוכנים לנרמל כל זוועה אנטי-דמוקרטית ואנטי-הומניסטית בתירוץ המביך של "פלורליזם". החרפה הזאת עושה עכשיו סיבוב ויראלי גדול מסביב לעולם בשירות תעמולת החמאס. זה מה שנשאר מחדשות 13?

הסיפור כאן הוא לא יחזקאלי, שכבר מזמן לא איתנו כעיתונאי וכאדם (וראוי שימצא את מקומו בין האייתוללות של ערוץ ההידברות ומפיצי השקרים והרעל מערוץ 14 אם הוא מתעקש להישאר מול המצלמות), אלא ערוץ מרכזי במצוקה מתמשכת, עם חברת חדשות שמוותרת שוב ושוב על עקרונות ברזל עיתונאיים בניסיון להשיג עוד אחוזון רייטינג ואולי עוד איזו הקלה רגולטורית מהממשלה. רק לפני תשעה חודשים, על רקע ההפיכה המשטרית שהוביל נתניהו, יצאו שם בקמפיין נרגש שמבטיח לשמור על העיתונות החופשית והדמוקרטית ולספק יותר חדשות ופחות פייקים. מאז זרמו מעט מאוד מים בנהרות ארצנו הצחיחה, אבל בחדשות 13 כבר הספיקו להחליף מנכ"ל ולשכוח מכל ההבטחות.

גם זו אינה התרחשות בחלל ריק: בחדשות 13 איבדו די מזמן את אמון הצופים המעטים שנותרו להם כשהעיפו מהמסך בזה אחר זו את ברק רביד, אושרת קוטלר, לוסי אהריש, ירון לונדון ואבי עמית – כולם מזוהים כעיתונאים ביקורתיים כלפי השלטון – ואיפשרו במקביל למופעי ההסתה המתוקה של אבישי בן חיים להתרחש באין מפריע, איפשרו לאיילה חסון במה נרחבת לתעמולה הביביסטית שלה והשתלטות חלקית על חטיבת החדשות כולה, ואף החזירו לשורותיהם את העלבון למקצוע העיתונות שהוא שרון גל. כשכל זה לא עזר לרשת מול קשת שפתחה ממנה פער, נזכרו ברשת שאולי אפשר בעצם לתת יותר זמן מסך לדרוקר, ברוך קרא, הילה אלרואי ושאר העיתונאים הליברליים שספגו בשתיקה את עידן הפאשיזציה בערוץ. וזה לא היה הזגזוג האחרון, כאמור.

לאורך מלחמת המחדל הנוכחית החל להשתקם מעט האינטגריטי של חדשות 13, בעיקר בזכות עיתונאים ותיקים וטובים שאפשר לתת בהם אמון כמו אודי סגל, אלון בן דוד ואלמוג בוקר, שמוכיחים בכל רגע שלהם על המסך את פערי האיכות המקצועית בינם ובין ערוץ 14 המזנב בהם. המופע של צבי יחזקאלי בימים האחרונים הוא תזכורת חשובה לכך שלמרות שהערוץ אוחז בקאדר רחב של אנשי תקשורת מעולים, קברניטי רשת טרם החליטו אם הם בעניין של עיתונות דמוקרטית שמשרתת את הציבור או תעמולה לאומנית שמשרתת את השלטון. דילמה.

קריאתו של יחזקאלי לטבח של 100 אלף איש "במכת פתיחה" לא אמורה להשאיר את השאלה פתוחה אפילו דקה אחת נוספת. ערוץ רציני, עם חברת חדשות רצינית, עם פרטנזיות עיתונאיות רציניות, לא יכול להרשות לעצמו לשדר אמירות כה רצחניות וקיצוניות כשהן מגיעות לא כ"דעה" של איזה אורח קיקיוני באולפן, אלא מפרשנו הבכיר ביותר לנושא, אדם שמייצג דה פקטו על המסך את עמדת הערוץ. עיתונות וקריאות לביצוע פשעי מלחמה אינן עולות בקנה אחד. זה די מצב של או זה או זה. זכותו של כל אדם לדעתו, אבל לא על הפיי-רול של הערוץ ולא כגורם עיתונאי מרכזי בו. וזהו רגע המבחן של רשת 13: צבי יחזקאלי לא יכול להישאר בתפקידו. שום גוף עיתונאי נורמטיבי בשום מדינה דמוקרטית לא היה מאפשר את זה. זו לא אמורה להיות שאלה אפילו. אבל הנה, בכל זאת נמתין לתשובה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• אקטואליה
• ערבים
• תל אביב נלחמת

>> עוד השבוע על יפו:
יפו 2028: כך ישנה משבר הדיור את הרובע היהודי-ערבי של תל אביב
בדרך לשדרות ירושלים, הרכבת הקלה דרסה את העסקים הקטנים
החנויות הקטנות: 10 מקומות מהממים לעשות בהם שופינג ביפו

1. יפו לוהטת. יפו בוערת. יפו גם לוהטת וגם בוערת. יפו של שוק הפשפשים ושכונת נגה, יפו של הרכבת הקלה ושל שדרות ירושלים המתחדשות ומתמרקות לקראתה, היא רובע עירוני נחשק ויוקרתי למגורים ומוקד בילוי אהוב על כל תל אביבי שיודע מה טוב לו. היפו הזאת, היפה, היאפא, עם הנמל שהולך ומשתפץ לקראת עוד ניסיון קאמבק ועם גן הפסגה היפהפה ועם שלל הפינות הקסומות שמתחבאות בה, פשוט לוהטת. כשמתהלכים בה היא מרגישה רחוקה מתל אביב. אבל יש גם יפו אחרת. היא רחוקה מתל אביב עוד יותר. והיא בוערת.

2. אני מתגורר ביפו קצת יותר משנה. אני מאוהב. בזמן שבעולם מדברים בהתרגשות על "עיר 15 הדקות" – עיר שבה יכול כל תושב להגיע ב-15 דקות הליכה לכל מוקדי חייו – אני כבר חי את החלום. העבודה, בית הספר של הילדים, בית הקפה וכל מה שצריך נמצאים במרחק 15 דקות צעידה מתונה מביתי. לשכנים הערבים בבניין החדש אני אומר סבאח אל ח'יר כל בוקר, אחלה דו קיום יא זלאמה, במכולת השכונתית המשפחתית אני רוכש מאפים פלסטינים מעולים, שוחה בחוף עג'מי עם כל השבאב, אני עשוי מ-70 אחוז חומוס אבו חסן עכשיו. אני חלק מהבעיה. יפו בוערת גם בגללי.

3. לשכונה שאני גר בה קראו פעם אל-נוזהא ("הטיילת"), היום קוראים לה שכונת דקר או יפו א' או מרכז יפו, תלוי את מי שואלים ואיפה. לפני קום המדינה זאת הייתה שכונת פאר של ערביי יפו העשירים שביקשו להתרחק מהעיר העתיקה אל עבר השדות והפרדסים, אחרי המלחמה הידרדרה במשך עשורים כשכונת פשע מוזנחת. כיום כ-40 אחוז מתושבי השכונה הם ערבים והמספר הזה יורד בקצב הג'נטריפיקציה. ההתפתחות המרהיבה של יפו, שדרוג התשתיות, הפארקים, שבילי האופניים, בתי הקפה, הסצנה הקולינרית, חיי הלילה – הכל דוחק בתושבי הרובע הערבים לצמצם נוכחות אם לא לפנות את מקומם. בסוף כל משפט על נדל"ן בעברית יושב ערבי עם צו פינוי.

4. עברתי לגור כאן על טפי, מקני ומשפחתי שבועות ספורים אחרי מהומות מאי 2021, ורבים שאלו אותי אם אני לא מפחד לעבור לגור ביפו. אמרתי שלהפך, זאת יפו שצריכה לפחד שאעבור לגור בה. כל מי שראה את "המדריך לג'נטריפיקציה", סדרת הדוקו המצוינת של אסנת טרבלסי, קרן שעיו ולביא ונונו, יודע שההגעה שלי ליפו אינה מקרית. היא תוצר של קמפיין מכוון וממוסד של עשרות שנים שנועד לדחוק את ערביי יפו אל הפינה, ואם אפשר להמשיך מהפינה החוצה זה יהיה מצוין, שוקראן. יפו היא פרויקט פוליטי שבו בחסות הג'נטריפיקציה ה"טבעית" ו"כוחות השוק" מתבצע גירוש על בסיס אתני-מעמדי. וככל שיותר אנשים כמוני יגורו בה, יפי נפש וטובי כוונות, כך ישאר בה פחות מקום לתושביה המקוריים.

5. אז עכשיו כשאנחנו מקדישים את הסופ"ש לכמה שיפו יאפא ומגניבא, נזכרתי שלפני ארבע שנים כבר ערכתי יחד עם נדב נוימןגיליון מיוחד של טיים אאוטובו ניסינו להבין איפה עומד הסיפור הזה של הדו קיום בתל אביב, וכמובן שגילינו ולא להפתעתנו שמלבד מספר אנקדוטות מרגשות על שותפות יהודית-ערבית, יש לנו בעיקר התעלמות הדדית שקטה ומתוחה בין האוכלוסיה היהודית והערבית,מחיקה מתמשכת של התרבות הערבית, דחיקה מתמדת של ערבים מיפו ותחושה עמומה שמתישהו כל זה הולך להתפוצץ לנו בפרצוף. כך שלעבור לגור בה היה הדבר ההגיוני לעשות.

6. עכשיו כשכולם עפים על יפו הנהדרת והנפלאה, על החינוך האלטרנטיבי שפורח בה ועל ההתחדשות העירונית בכל פינה, על הקסם המיוחד, על ברי היין ועל בתי הקפה, היה כמעט סוריאליסטי לקבל ביום חמישי פוש חדשותי על שב"ח פלסטיני שנתפס ביפו עם נשק חם ומטעני צינור לקראת פיגוע עתידי במרכז תל אביב. זו דינה של האשליה, המתקיימת גם ביפו, שהכל בסדר, משתפר, יהיה יותר טוב. איך אמר אייל שני השבוע בדמוקרטTV? "יש דבר אחד מעניין בארץ – זה הכיבוש. עד שישראל לא תיסוג אל תוך גבולותיה, שום דבר טוב לא יכול לקרות. הקרקע שהיא יושבת עליה שבורה, עקומה, מעוותת ומלאה זרעי פורענות". כל כך הרבה זרעים של פורענות נזרעו ביפו. כשצועדים בשדרה הפסטורלית והשקטה בשעות בוקר אפשר לראות אותם מבצבצים מהסדקים.

7. ובכן, אם כך, מה אני עושה פה ביפו. הרבה יהודים יעברו לגור ביפו בעשור הקרוב, אחוז הערבים מתוך האוכלוסיה ברובע השביעי ימשיך לרדת, פעם בכמה זמן תפרוץ בשכונות הדרומיות של יפו אינתיפאדה קטנה. זה הדיל. אנחנו, שאוהבים כל כך את יפו, גם קצת הורגים אותה חרף נפשנו היפה וכוונותינו הטובות. יפו לא יכולה להיות רק טרנדית, רק להיט נדל"ני למשקיעים, רק לוקיישן תל אביבי מועדף למסעדות בלקניות. יפו חייבת להיות גם יאפא, ותושביה החדשים חייבים יהיו להיאבק למען תושביה הוותיקים כדי לשמור על כל מה שיפה בה. זאת גם הסיבה הכי טובה להתמקם בה. עם כל הכבוד לאבו חסן.

>> עוד השבוע על יפו:
יאפא ונכונה: 21 המסעדות שאנחנו הכי אוהבים ביפו
הג'אפה שעפה: 12 בתי הקפה הכי טובים ביפו. אבל ממש טובים
אוכלים ביפו: בדקנו את השווארמה של איציק הגדול כדי שאתם לא תצטרכו

• טור עורך
• הבועה
• יפו
• ערבים
• ג'נטריפיקציה
• יהודים וערבים
• דו קיום
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 912 // יפו בוערת

היום (ראשון, 29.5), לציון שנה לאירועי מאי 2021 ובתגובה למצעד הדגלים והשנאה בירושלים, יתקיים ביפו הפנינג מחאתי יהודי-ערבי בקריאה להפסקת הוצאת צווי פינוי לכאלף משפחות, מרביתן ערביות, המתגוררות כבר עשורים במעמד של דייר מוגן בדירות נכסי נפקדים. דרישתם המרכזית של המפגינים באירוע המחאה היא ביצוע תוכנית ממשלתית-עירונית בת השגה להסדרת הבעלות על נכסים ביפו.

האירוע יתקיים בגן טולוז, סמוך למרכז הערבי-יהודי ביפו, בין השעות 16:00-19:30. בין השאר יופעו באירוע אחינועם ניני, גיל דור, מירה עווד, סיסטם עאלי ואמל מורקוס. מלבד ההופעות יתקיימו גם מופעי רחוב וסדנאות לילדים בנושא הזכות לדיור.

הארוע נועד להפגין סולידריות יהודית ערבית, להעלות מודעות ציבורית למצוקת המשפחות ולהפעיל לחץ לקבלת העיקרון שהציע ראש העיר ת"א-יפו, רון חולדאי, לפי תוענק לתושבים אפשרות לרכוש את הבתים בם הם מתגוררים בהנחה גדולה, כאשר העירייה תסייע בסבסוד בעזרת קרן עירונית ייעודית לנושא.

בימים אלה צפויות להתפרסם המלצות ועדה ממשלתית שמונתה להכין תוכנית להסדרת הזכויות של דיירי נכסי נפקדים, שתכריע בנוגע לגורל המשפחות. הדיירים חוששים שההמלצות לא יהלמו את המצב הייחודי ביפו, ודורשים שהתוכנית להסדרת הבעלות של הדיירים ביפו תאמץ את המתווה הייחודי לעיר, כפי שהוצע במחקר של מרכז הגר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

>>לפרטים נוספים הקליקו כאן.אירוע המחאה מאורגן על ידי כולנא יאפא, זזים קהילה פועלת, התיאטרון היהודי ערבי ביפו, תיאטרון אל סראייה אלרביטה- אגודת ערביי יפו, אנחנו העיר, סדאקה רעות, ערוס אלבחר, דנטל-נשות יפו, בית בנימיני לקרמיקה עכשווית, עמותת האמנים היהודית ערבית -יפו בוחרת בחיים והקרן החדשה לישראל.

• הבועה
• דו קיום
• יפו
• ערבים
• יהודים וערבים
• סיסטם עאלי

שירי מלר, 33, עובדת ב-WIX, בוגרת תואר שני לעיצוב תעשייתי בבצלאל. גרה במרכז תל אביב כבר 12 שנים.בימים האלו היא עובדת בנחישות וסקרנות גבוהה על منقول מנא'ול, פרויקט תרבותי-חברתי שהגישה במקור כעבודת גמר לבצלאל. התקווה העיקרית היא שכבר בקיץ הקרוב תוכלו להתרשם ממנו בפארק צ'ארלס קלור, ויותר מזה – שהוא ישפיע על הדרך שאנחנו חושבים בשתי השפות, עברית וערבית.

תוכלי ספרי קצת על הפרויקט הזה?
"לפרויקט קוראים منقول מנא׳ול. הפירוש של זה בערבית זה מועבר או מועתק. זה פרויקט שהיה עבודת הגמר שלי בלימודים לתואר השני בבצלאל, ואני עובדת על ההוצאה שלו בימים האלו עם נואל ערפאת שהיא מעצבת גרפית. הרעיון של הפרויקט הוא להשתמש במרחבי הבילוי הציבוריים כפלטפורמה ליצירת קשר בין תרבותי באמצעות הנכחת השפה הערבית במרחב".

איך הרעיון נולד?
"בעקבות מחקר על שפה במרחב באופן כללי. יצאתי לחילופי סטודנטים בזמן הלימודים בבצלאל, למדתי בעיר באיטליה שנקראת בולצנו. בהתחלה לא ממש הבנתי את זה, אבל מאוד ניכר שזאת עיר דו לשונית. זה היה אזור שנכבש על ידי אוסטריה וכשהוקמה הרפובליקה האיטלקית הם קיבלו מעמד מיוחד, ובכל האזור הזה יש שימוש גם בשפה הגרמנית וגם באיטלקית, בשפה המדוברת ובשלטים. יש שם למשל רחובות עם שני שמות, שם באיטלקית ושם בגרמנית, וזה לא אותו השם".

למה בחרת בלימודי התואר השני?
"הגעתי לתואר השני בכלל מעולם הכתיבה, וחשבתי שאני מגיעה לתואר כדי לקבל עוד פרספקטיבה. תמיד עבדתי בעולמות שמתמקדים בתוכן וצורה, ורציתי לקבל מידע ואסמכתא על העולמות החזותיים, אבל תוך כדי הלימודים בבצלאל הבנתי שאני יותר מתעניינת במכניקה של כתיבה ככלי עיצובי".

והייתה לך גם התנסות מחקר מעשית לבחינת השפה במרחב בזמן חילופי הסטודנטים?
"כן, זה היה בתחילת הקורונה ולא היה כלום ברחוב. עבדתי בשכונה של מהגרים שיש בה קשיים חברתיים ורצינו ליצור בה פסטיבל אמנות מקומית. הקרנו את הפסטיבל בלייב על הקירות של הרחובות ונתנו לאנשים להגיב בצ'אט. פתאום ראינו שכל האוכלוסיות האלו של המהגרים, שהשפה שלהם לא נמצאת במרחב, מוחאים כפיים כל פעם שהם רואים את השפה שלהם מופיעה. היו מלחמות של זמן אוויר על טקסטים בשפות שונות. היה ממש מעניין לבחון מה זה עושה לך כשהשפה שלך מופיעה במרחב הציבורי, למה זה כזה עניין".

הפרויקט הנוכחי שלך מתמקד בקשר בין השפה הערבית והעברית במרחב הציבורי. זה נולד שם בחילופי הסטודנטים?
"לפני זה בלימודים לא עסקתי בזה. אני כן מתעניינת בזה בחיים האישיים אבל לא חשבתי שזה יהיה פרויקט הגמר שלי. גם כשחזרתי לא ידעתי מה הוא יהיה, ידעתי ששפה מעניינת אותי והתחלתי לחקור מה קורה עם השפה במרחב בישראל. התחלתי לדבר עם דוברי שפות זרות, מבקשי מקלט וכל מיני אנשים שהגיעו לכאן בגלל סיבות כמו עבודה או אהבה. רציתי לדעת מה זה עושה לך להסתובב במרחב שלא נהיר לך".

כשהסתובבת ברחובות באיטליה גם את היית שרויה בתחושה הזאת או שידעת לקרוא איטלקית או גרמנית?
"לא ידעתי, אבל החוויה שלי הייתה יותר של אורחת. באחת השיחות לקראת המחקר בארץ, דיברתי עם אישה ערביה ביפו שסיפרה שהבת שלה לא מסכימה לה לדבר איתה ברחוב בערבית כי היא אומרת שהרחוב זה מקום שמדברים בו עברית. זה גרם לי להבין שמעניין אותי לעסוק בשפה הערבית. זה ההבדל בין אורחים לבין אנשים שנולדו כאן. בבולצנו כולם דיברו את שתי השפות, ומאוד מפריע לי שכאן השפה הערבית מאוד קרובה לעברית, הכי נפוצה באזור, ואנחנו לא יודעים אותה. אחוז אחד מתוך האוכלוסייה הבוגרת בישראל יכול לקרוא ספר בערבית, זה מטורף. יש לנו שפה זמינה והיא לא קיימת במרחב".

ואנחנו צריכים אותה להמון דברים, לתקשורת מקרבת וגם לתקשורת בסיסית.
"נכון. בינתיים התחלתי לקרוא עוד מחקרים וגיליתי מחקר מאוד ענף שנקרא 'נוף לשוני'. מדברים בו הרבה על הנוכחות של השפה שלך במרחב הציבורי וברחוב ככזאת שתורמת לתחושת הערך העצמי של דוברי השפה. מדינת ישראל מאוד נחקרת בתחום הזה, יש פה עניין של העלמת השפה מהמרחב. עניין אותי להבין איך אני מייצרת פעולה במרחב הציבורי ויצרתי קשר עם עמותת סיכוי שמקדמת מאוד ערבית במרחב הציבורי".

איך זה התקדם משלב עבודת הגמר בבצלאל ועד לרצון להוציא את הפרויקט הזה החוצה למרחב בתל אביב?
"בעמותה עודדו אותי להתמקד בפארקים וגנים עירוניים, כי אלו מקומות שהאוכלוסיה הערבית משתמשת בהם ומדובר גם בנקודות חיכוך. ישר הבנתי שאם כבר פארקים, אני רוצה להתמקד בתל אביב, וספציפית בפארק צ'ארלס קלור, נקודת מגוז בין יפו לבין תל אביב, לבין הים, לבין העיר. הפארק גם נבנה על שכונת מנשייה. בשלב הראשון הלכתי לשם וצילמתי את כל השלטים. הייתי בטוחה שיהיו הרבה שלטים בערבית".

ומה הוליד מחקר השלטים בפארק? היו הרבה?
"רק ב-17 אחוז מהשלטים שם מופיעה השפה הערבית. השלטים שהערבית מופיעה בהם אלו רק שלטי הנחיה, אזהרה ואיסור, וקצת בהסבר לשירותים עירוניים. בכל שלטי התרבות ופנאי וההנצחה והזיכרון יש את השפה האנגלית והעברית. רק לשם השוואה, אנגלית מופיעה ב-53 אחוז מהשלטים ועברית בשמונים אחוז מהשלטים. גם לזה יש חוקיות: העברית והאנגלית, כשהן מופיעות הן אחת ליד השנייה, ערבית תמיד תהיה ממוקמת אחרונה. גם אם יש גם אנגלית, הערבית תופיע אחריה. אין גם גרפיטי בערבית, רק באנגלית".

יש שלט שכתוב רק בערבית?
"אחד. מה שכתוב בו זה שהשחייה ללא מציל אסורה".

את יודעת ערבית?
"אני לא יודעת ערבית, אני יכולה לקרוא ערבית לפעמים, וזה הרבה בזכות הפרויקט".

מה בפועל יהיה בפרויקט שאת מתכננת?
"מהמחקרים והעיסוק בשלטים גיליתי ששלטים זה דבר מאוד מכוער, במיוחד בפארקים ובים. כל כך הפריע לי בעין שיש דשא, וים וחוף ואז יש שלט אדום שעובר התחמצנות ונהיה מגעיל. יש זיהום ויזואלי מטורף ולא רציתי ליצור פרויקט שיצור עוד מזה. בשלב הראשון עשיתי סקר משתמשים, וניסיתי להבין את הצרכים של המבקרים בפארק: מה הפעילויות שם, מה הם צריכים ובאילו אזורים. ביקשתי מהם לספר מה חסר להם וביקשתי לשמוע סיפורים אישיים מהפארק, כדי לקבל נופך אישי על המקום. מהר מאוד התברר שיש אזורי פעילות: פיקניק, יוגה וספורט ואזור לעל-האש. המשותף לצרכים של כולם זה שמשיות ומים. באותה תקופה, עם הקורונה, העירייה שמה כל מיני שרפרפים וארגזים ברחוב וחשבתי שזאת הזדמנות לשים את השפה הערבית בחפצים כאלו ולתת לה להוביל".

מה הכוונה להוביל?
"במחקרי השלטים גילתי שמה שקורה עוד בפעילות העירונית זה שהשפה הערבית מופיעה רק בתעתיק, כלומר היא רק ייצוג של המילה העברית. אני רוצה לתת לערבית מקום כמובילה".

איך זה יתבטא?
"התכנון הוא לשים בכל אזור פעילות חפצי פנאי שתומכים בפעילות, שהמילים עליהם יהיו בערבית ואילו העברית בתעתיק".

איך בחרת מילים ותוכן?
"תוך כדי המחקר לפרויקט ובזמן קריאת השאלונים, גיליתי שבכל פעם שענה מישהו דובר ערבית הוא השתמש בהמון ביטויים שהשתלבו. התייעצתי עם מורים לערבית שסיפרו לי שזה מאוד נפוץ כי השפה הערבית מאוד שגורה בביטויים. זה הפך להיות הטאגליין של הפרויקט: פתגם אחד טומן בתוכו סיפור שלם عبارة واحدة تحكي قصة كاملة.ככה החלטתי ליצור ביטויים שגורים לפי אזורי פעילות ויצרתי קשר עם נואל, שהיא מעצבת גרפית ,ויצרנו שפה לפרויקט. יהיו את המילים והפתגמים בערבית, עם תעתיק בעברית, ויהיה קוד סריקה שדרכו יהיה ניתן לקרוא עוד על היוזמה וללמוד את המילים".

אלה פריטים שאת מצפה שממש ישתמשו בהם? בשמשייה, בשרפרף ועוד?
"כן, הרעיון הוא ממש לחלק אותם, כמו שהעירייה עשתה בקורונה. אנחנו עוד עובדים על איך זה יהיה".

מה החלום שלך ושל השותפה שלך לפרויקט הזה? את חושבת ששמשיה שכתוב עליה בערבית תקרב בין האוכלוסיות?
"האידיאל הוא לנסות את זה פה ובהמשך להכניס את זה בעוד שטחי בילוי ציבוריים ברחבי הארץ. השלב הראשון הוא לנרמל את השפה הערבית במרחב, שזה לא יהיה חריג בנוף, שהשפה הערבית לא תהיה רק באיסור ובהנחיה. להוריד את הלחץ מהשפה הערבית, להראות שהיא נוכחת פה והיא נעימה והיא שלך. העניין הנוסף הוא המשחקיות דרך התעתיק, זה שהמילים מתגלגלות על הלשון לפני שאת לומדת מה זה, ולנסות להבין מה זה על פי ההקשר. קשה לי להגיד מה זה יעשה, כי אני רגילה לחיות במרחב שבו השפה שלי נוכחת.אני מקווה שיתהיה לזה השפעה. המחקר הזה גילה לי כמה השפה יכולה להפוך את הקשר למקום לעמוק ויותר אישי ולתרום לתחושת השייכות. אני לא חושבת שאם אני אשים ארגז בצ'ארלס קלור אז הבעיות יפתרו, אבל אני חושבת שזה סממן לזה שזה יכול לקרות".

קיבלת תגובות על הרעיון עצמו מערבים ודוברי ערבים שהם לא מתחומי העיצוב והאמנות?
"האמת היא שבהתחלה, לפני שדיברתי על סיכוי, חשבתי גם על המרחב של שדרות ירושלים ודיברתי הרבה עם בעלי העסקים שם וכשסיפרתי להם על הרעיונות הם כל הזמן אמרו לי שלא יכולה להיות השפה הערבית במרחב, זה לא יהיה ואין מה לעשות. אני רוצה שהפרויקט יצא ואז נוכל לראות מה יהיו התגובות".

מתי נוכל לראות את منقول מנא׳ול בפארק?
"מה שממש משמח זה שקיבלנו עכשיו מענק מהקרן החדשה להקים את הפרויקט ואנחנו בקשר עם עמותת סיכוי. אני מקווה שזה ייצא לאור בקיץ הקרוב".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"סבא וסבתא שלי. כשהייתי קטנה, סבא וסבתא שלי משני הצדדים גרו בתל אביב ואני הייתי בטוחה שזאת העיר שבה כל הסבים והסבתות גרים בה".

• האנשים שעושים את תל אביב
• ❤ תל אביב
• פארק צ'ארלס קלור
• דו קיום
• ערבים
• ערבית
• יפו