רואן אטקינסון הוא אדם מצחיק. בנוסף להיותו קומיקאי מוכשר שהקדיש את חייו לקומדיה, הוא גם פשוט נראה מצחיק. הפרצוף שלו, הדרך שהוא זז, האופן בו הוא מדבר – הוא פשוט מצחיק באופן טבעי. הקומדיה הטבעית הזאת הייתה המפתח לדמות הכי מפורסמת שלו, מיסטר בין, אותה דמות אילמת (ברובה) של אדם המנסה להתמודד עם העולם המודרני שלנו כמיטב יכולתו, בדרך כלל ללא הצלחה רבה. זה גם הקונספט שעומד מאחורי הסדרה החדשה של אטקינסון בנטפליקס, "אדם נגד דבורה".

נטפליקס, אם לא שמעתם, נמצאת במצב לא משהו. החברה מאבדת מנויים, מבטלת סדרות במהירות מסחררת ובאופן כללי נראה שזורקת כל מה שביכולתה על הקירות כדי לראות מה נדבק. "אדם נגד דבורה" מזכירה סדרה אחרת שנטפליקס הוציאה לאחרונה, "החמשושיה" בכיכובו של מייק מאיירס. הן לא דומות בעלילה או בפורמט, אלא בכך ששתיהן ניסיונות לקחת יוצרים קומיים ששיאם היה לפני עשורים, ולתת להם לעשות את מה שהם עשו פעם, אבל בנטפליקס. בשביל מאיירס זה קומדיה בה הוא משחק מספר דמויות שונים עם פיאות ומבטאים, ועבור אטקינסון זו קומדיה בה הוא משחק בחור טמבל אך טוב לב שכל הזמן הורס דברים בטעות.

הטמבל טוב הלב במקרה הזה הוא טרבור, אב גרוש שמתחיל עבודה חדשה בתור ״האוס-סיטר״ לזוג עשיר. הבית שהוא צריך להשגיח עליו הוא בית עם טכנולוגיה מתקדמת: ברזים אוטומטיים, חדרים שנפתחים רק עם זיהוי קולי, מגרות שנפתחות לפי תנועת יד. כל הדברים האלה כמובן הופכים למכשולים בשבילו, כאשר דבורה נחושה במיוחד נכנסת לבית, ובמרדף אחריה טרבור זורע הרס רב. קונספט פשוט שמוביל להרבה רגעי סלפסטיק משעשעים, אבל מעלה את השאלה: למה זה סדרה? למה במקום איזה סרט קצר של חצי שעה, זה חולק לסדרה בת תשעה פרקים שנעים בין עשר לעשרים דקות? התשובה כנראה קבורה עמוק באלגוריתם של נטפליקס, שעושה להם את כל ההחלטות.

אטקינסון עשה קצת כותרות השבוע כשיצאבריאיון– כנהוג – נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הזאת של הצעירים. "לכל בדיחה יש קורבן" הוא טוען, ולפעמים הקורבן הזה הוא מתחתיך בחברה. רבים באינטרנט כבר לעגו לו על הדעה הבומרית, בעיקר שבאה ממקור כל-כך מפתיע ("מי בדיוק היה הקורבן של ההומור של מיסטר בין? תרנגול ההודו שתקעת את הראש שלך בתוכו?") אבל במידה מסויימת, אטקינסון צודק. כלומר, אני לא בטוח אם לכל בדיחה יש קורבן, אבל להרבה מהן בהחלט יש. ובדיוק בגלל זה אנשים רוצים שקומיקאים יחשבו מי הקורבן שלהם, ואם זה נגיד קבוצה מוחלשת שהזכויות שלה מעורערות על בסיס יום-יומי אולי יניחו לה קצת. אתה מבין, בין?

אבל אם כבר מדברים על זה, מי בדיוק הקורבנות של "אדם נגד דבורה"? מושא הלעג הגדול של הסדרה הם המילניאלז העשירים שאטקינסון הורס להם את הבית. הם זחוחים, מעצבנים, מלאים בעצמם והם מקבלים את העונש שלהם כשהבית היומרני נהרס. אבל אין פה איזה אמירה גדולה נגד העשירים. זה לא "קומראד בין והדבורה הסוציאליסטית". זה פשוט אוסף של בדיחות סלפסטיק, חלקם מצחיקות מאוד, על ידי אדם מוכשר שעושה את מה שטוב בו, אבל לא מחדש הרבה.

אם אתם מעריצי קומדיה פיזית גדולים, שרוצים להעביר שעתיים בנטפליקס, אז אתם תהנו. אטקינסון לגמרי משקיע את עצמו בנפילות ובפרצופים המצחיקים, גם אם הוא לא משקיע כל-כך בעלילת הצד של הסדרה על הקשר של טרבור עם ביתו הצעירה. יש סיבה שלא הזכרתי את זה עד עכשיו.האם "אדם נגד דבורה" תהיה צעד חשוב בכיוון חדש בשביל נטפליקס? כנראה שלא. כנראה שהיא פשוט תישכח כמו סדרות רבות אחרות שנטפליקס הוציאו בזמן האחרון, במרדף שלהם אחרי מנויים. אבל לפחות היא מצחיקה לפרקים, ולא פוגענית. אה, סורי רואן. היא מאוד פוגענית, ומנצחת את תרבות הפי סי המרושעת. זה מה שרצית לשמוע?

"האדם נגד דבורה".עכשיו בנטפליקס

• המסך
• נטפליקס
• קומדיה
• בינג'
• פוליטיקלי קורקט

• Facebook
• Twitter
• Email

יום אחרי שאן הייש לוהקה לתפקיד הראשי בקומדיית ההרפתקאות הרומנטית "6 ימים 7 לילות", היא לקחה את בת זוגה הטרייה אלן דג'נרס לפרמיירה של סרט אחר, וכך יצאה מהארון באופן הכי פומבי שאפשר. זה קרה באפריל 1997, ובחודשים הבאים השאלה העיקרית שהטרידה את הוליווד הייתה אם קהל הצופים יהיה מוכן לקבל את הייש כגיבורה רומנטית מול הריסון פורד, עכשיו כשכולם יודעים שהיא מעדיפה להתנשק עם אלן. כשהסרט הדלוח של איוואן רייטמן יצא למסכים שנה אחרי כן, הוא זכה לביקורות השליליות שהגיעו לו. אבל בבואם לכתוב על הייש, מבקרים רבים הפגינו מאמץ מיוחד למצוא חן בהופעתה הצעקנית, כדי להבהיר לקוראים שהלסבית אינה אשמה במחדליו של הסרט (בהם חוסר כימיה בולט בינה לבין הכוכב המזדקן שלצדה). רק בודדים העזו לכתוב את האמת – הייש הייתה גרועה כמו שפורד היה גרוע, וכמו התסריט והבימוי וכל דבר אחר בסרט. אפשר היה להבין את המבקרים שחששו להיתפס כהומופובים או לא רצו לתרום לשיח הומופובי, אבל זה היה סימן למלכוד מסוג חדש שהונח לרגליהם: מלכודת התקינות הפוליטית.

מרבים לדבר על המחויבות לגיוון ועל התקינות הפוליטית שניכרים בסרטים ההוליוודיים של השנים האחרונות. יש המברכים על כך ואומרים שזה לא מספיק, ומנגד יש הקובלים על המלאכותיות והדידקטיות שבאה עם כל שינוי תודעתי. הרבה פחות מדברים על תרומתם של מבקרי הקולנוע לעיוותי ה־PC. נזכרתי בביקורות המתפתלות ההן על הייש כשצפיתי ב"לייט נייט", סרט על אחורי הקלעים של תוכנית אירוח טלוויזיונית בכיכובן של אמה תומפסון ומינדי קלינג. הקומדיה הפסאודו פמיניסטית החיוורת, העוקבת אחר קומיקאית מתחילה שמצטרפת לצוות הכותבים הכל גברי של התוכנית, זכתה באמריקה לביקורות אוהדות מאוד, ובעקבותיהן באה התהייה מדוע כשלה בקופות. באינדיווייר, למשל, נכתב: "'לייט נייט' ניחן בהומור קלאסי, תסריט פיקחי והופעות שובות לב של כל השחקנים. הסרט מגחך בחוכמה לא רק על העולם הסגור של תוכניות הטלוויזיה, אלא גם על האקלים התרבותי הנוכחי שמתקשה להתפתח בעולם משתנה". מכאן הכותבת ממשיכה וטוענת שהסרט נכשל בגלל שיווק לקוי.

הימש פאטל ב"יסטרדיי" זכה לתשבחות שלא בצדק. מי שגילמו את הוריו היו הרבה יותר מוצלחים, וברור שאני כותבת את זה כדי שלא תחשדו בי בגזענות

אז זהו, שלא. זה כמובן עניין של טעם, ואולי המבקרים באמריקה באמת ובתמים אהבו את "לייט נייט". לעומתם, אני התרשמתי שבעוד קלינג (יוצרת וכוכבת הסדרה "מינדי") ניחנה בנוכחות נעימה על המסך, התסריט שכתבה שטחי, מלא חורים, לא באמת מצחיק ולא משכנע בשום רובד, ולכן גם המסרים שלו פגומים. אבל הסרט ממלא את המשבצות של גיוון גזעי ומגדרי משני צדי המצלמה – הוא נכתב ובוים על ידי שתי נשים ממוצא הודי – ואנחנו בעד לקדם יוצרים ויוצרות שאינם גברים לבנים, וכך יוצא שהסרט מתקבל בקריאות עידוד על ידי המבקרים והמבקרות. אלה תורמות ליצירת ציפיות שגויות בקרב המפיצים, שהשקיעו 33 מיליון דולר בקידום הסרט שתקציבו נאמד ב־4 מיליון, והכניס רק 15 מיליון. כך בסופו של דבר התמיכה המאולצת של המבקרים בסרט יכולה לעבוד כמו בומרנג.

המקרה של "יסטרדיי", שמספר על מוזיקאי אנגלי כושל (ממוצא הודי) שמגלה שהוא היחיד על פני כדור הארץ שזוכר את שירי הביטלס ומארגן לעצמו קריירה חדשה, דומה ושונה. הסרט נכתב ובוים על ידי שניים מהיוצרים המובילים בקולנוע הבריטי – ריצ'רד קרטיס ודני בויל – ולכן אפשר היה לקטול אותו בכיף. מבקרים רבים באמריקה ובבריטניה (וגם בארץ) מצאו שהקונספט המגניב מפותח באופן לא מספק. אבל כל אותם מבקרים – ועברתי על עשרות ביקורות – טרחו לקשור כתרים לא מוצדקים להופעתו חסרת החן של הימש פאטל בתפקיד הראשי. דרך אגב, מירה סיאל וסנג'יב באסקר הרבה יותר טובים ממנו בתפקידי הוריו – וברור שאני כותבת את זה כדי שלא תחשדו בי בגזענות.

אבל מה עושים עם סרט שממלא משבצת אחת תוך כדי דריסת מיעוטים אחרים? ב־2015 כתבתי ל־Time Out טקסט על כך שבארץ כמעט לא מפיצים סרטים שחורים, וכדוגמה בולטת הבאתי את "Top Five" של כריס רוק – קומדיה רומנטית שזכתה לתהילה במולדתה. כמה חודשים אחרי כן צפיתי בסרט והתחלחלתי מהמיזוגיניה וההומופוביה שעלו ממנו – הלבן היחיד בסרט הוא הומו שנענש על העדפותיו המיניות בכך שדוחפים לו לתחת טמפון ברוטב צ'ילי חריף שגורם לו להתפתל בכאבים, ואילו מגוון הנשים כולל שתי זונות שמאשימות את הגיבור באונס על לא עוול בכפו, ועוד מבחר דימויים מעליבים של נשים מניפולטיביות, שקרניות, מרושעות ונצלניות. אני מניחה שאילו היה מדובר בסרט של קומיקאי לבן, המבקרים היו ערים יותר לבעיות הקשות בקומדיה הרומנטית הלא מאוד מצחיקה ולא בדיוק רומנטית הזאת. וזה גם עניין של תזמון: ב־2017, כשרוק אמר במופע סטנדאפ בניו יורק שהוא לא מעסיק נשים מאז שהחלו "לצעוק אונס כי הן רוצות כסף", מה שחמק מעין המבקרים שנתיים קודם לכן – כי איזה יופי שגבר שחור כותב ומביים קומדיה רומנטית – הפך פתאום לברור באופן מרתיע, והגיע לכותרות העיתונים. הפעם אף אחד לא צחק.

ההתלהבות מ"פנתר שחור", לעומת זאת, שגם היא התקבלה בארץ בספקנות, באה ממקום אחר. כי אף שיש בעיות מקומיות בתסריט, האימפקט של האגדה האפריקאית הפוליטית והמעצימה הזאת, לצד דימוי חדש של תרבות שחורה, גבריות שחורה ונשיות שחורה, הוא סוחף ומרגש. הסרט, שנכתב ובוים על ידי ריאן קוגלר וג'ו רוברט קול השחורים, נוצר בחדווה מתפרצת, מתובלת בזרעים של זעם היסטורי ואקטואלי גם יחד, והוא עורר תגובה עצבית תואמת במבקרים ובקהל, ללא צורך בגיוס תקינות פוליטית לעזרה.

• קולנוע
• סרטים
• תרבות
• פוליטיקלי קורקט
• המסך