אחד העקרונות הכי חשובים בארצות הברית – ובדמוקרטיה בכלל, אבל בארצות הברית בפרט – הוא חופש הביטוי. זאת זכות כל כך חשובה מבחינתם, שהם מוכנים להכיל צעדות נאציות ברחובות, מזעזעות ככל שיהיו, רק על מנת לא לפגוע בחופש הביטוי של אותם ניאו-נאצים מסכנים. זכות כל כך חשובה שסטנדפאיסטים יצאו למלחמת עולם על זכותם לצחוק על טרנסיות ושאר מיעוטים מוחלשים. זכות כל כך חשובה שמתברר שרק דבר אחד יכול לגבור עליה: כסף סעודי גדול.

>> יש עתיד קומי: תומר פישמן הוא האיש הכי מצחיק בארץ כרגע
>> מצחיק אז צוחקים: 15 הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+
>> אנד צ'יל כמובן: הקומדיות הרומנטיות הכי טובות בנטפליקס

בשבועיים האחרונים בילוטובי הסטנדאפיסטים בעולם בביקור בערב הסעודית כמשתתפים ב"ריאד קומדי פסטיבל", מגה-איוונט בעלות עשרות מיליוני דולרים שהפיקו הסעודים כחלק מהמאמץ המתמשך שלהם לקנות את דרכם אל תוך העולם המערבי. אותם סטנדאפיסטים בחרו לחתום על חוזה שעל פי הדיווחים נאסר בו עליהם להריץ צחוקים על המדינה המארחת ומנהיגיה. זה הדיל: ויתור מוחלט על חופש הביטוי – בשביל חופשה ושכר מאד גבוה.

כל השמות הגדולים של הסטנדאפ בארצות הברית קיבלו הצעות ענק, רובם בחרו להתייצב. הרשימה מסחררת: קווין הארט, כריס טאקר, דייב שאפל, ביל בר, ג'ימי קאר, לואי סי.קיי, עזיז אנסארי, מו עמאר, טום סגורה ועוד ועוד. טים דילון חשף שהוצעו לו 375 אלף דולר, בעוד שלקומיקאים בכירים יותר הוצעו סכומים בגובה מיליוני דולרים להופעה אחת. השאלה שנשאלה הכי הרבה באירוע הזה היא למה, לעזאזל, קומיקאים שרובם התבטאו לא פעם בעד הרעיון הבסיסי של חופש הביטוי וזכויות אדם, מוכנים לוותר על עקרונות חשוב כל כך ולתמוך במשטר האכזרי של מוחמד בן סלמאן (MBS). אני אקצר לכם את זה: התשובה היא כסף. אבל הפגיעה התרבותית והפוליטית הרבה יותר עמוקה.

בעשור האחרון מנסה השלטון הסעודי מנסה לתקן ולהלבין את המוניטין שיצא לו בעולם. זהו אותו שלטון שחיסל את העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה בטורקיה וניסר אותו לחתיכות, הטיל עונש של אלף מלקות (התחילו ב-600 אבל החליטו לפנק) על בלוגר שביקר את המשטר ונאסר לעשר שנים, וערך טיהור פוליטי בין 2017 ו-2019 במהלכו יורש העצר כלא נסיכים, פוליטיקאים ודמויות בעלות השפעה אחרות במלון ריץ קרלטון ועינה אותם עד שמסרו את כל הונם לשלטון ונשבעו אמונים לMBS. לא נתפלא אם באופן אירוני שהולם את רוח הפסטיבל, יתברר כי זהו גם המלון בו שהו הקומיקאים המפורסמים.

על כל הפשעים הנוראיים האלה אי אפשר לצחוק מעל במת ריאד. על מה כן אפשר? על רצח צ'רלי קירק כמובן, נושא שסיכן את הקריירה של ג'ימי קימל לפני מספר שבועות. סביר להניח שהעונש בסעודיה לקומיקאי שסוטה ממסרי השלטון יהיה טיפה ארוך וקשה יותר ויכלול כמה הצלפות לא נעימות במיוחד. דייב שאפל חרטט במהלך המופע בריאד ש"יותר קל לדבר בערב הסעודית מאשר בארצות הברית", אבל המציאות היא שקומיקאים רבים ביקרו את התנהלות השלטון הסעודי, ביניהם טרוור נואה וחסן מינאג', שלא הוזמנו כמובן לפסטיבל. הזמנתו של טים דילון לפסטיבל בוטלה אחרי שהתברר לשלטונות כי השמיע בעבר הלא רחוק ביקורת קשה על משפחת המלוכה הסעודית.

ג'ורג' קרלין אמר פעם: "אני סבור כי מחובתו של הקומיקאי למצוא את גבולות המותר ולעבור עליהם בכוונה תחילה". במקרה של פסטיבל סטנדאפ בסעודיה הדבר אינו בר ביצוע, ולפני עשר שנים זה לא היה כלל מתקבל על הדעת.בשנים האחרונות קונה ערב הסעודית יחס אוהד מהמערב במאות מיליארדי דולרים, כשהיא שופכת כסף על כוכבי קולנוע, כדורגל, טניס, E-Sports ועוד, שמשמשים כשגרירים ל"שינוי" בגישתו של בן סלמן. פסטיבל הקומדיה בריאד הוא פשוט ניסיון נוסף להתחזות למדינה מערבית שאפשר לדבר איתה, ולא רודנות נפט אכזרית שרומסת את אזרחיה ואזרחיותה.

דווקא עכשיו, לאחר החתימה על השלב הראשון בהסכם הפסקת המלחמה שצפוי לקרב מדינות ערביות נוספות להסכמי אברהם, זה רלוונטי יותר מתמיד. למרות שאין עדיין נורמליזציה רשמית ביחסים בין המדינות, אנחנו רואים בשנים התקרבות משמעותית בין ערב הסעודית לישראל, וייתכן מאד כי לא רחוק היום בו יוכרז על הצטרפותה להסכמים. להרבה אנשים שהם לא אתם יש הרבה כסף להרוויח מזה. זה בערך הרגע האחרון לשאול: האם אנחנו מעוניינים לבנות קונסוליה עבור מדינה שרוצחת עיתונאים בקונסוליות שלה? האם אנחנו רוצים תמיכה של משטר שכולא ומענה אנשי ציבור? האם נאפשר לסעודים לקנות אותנו, כמו שאפשרנו לקטארים?

האמת מאחורי פסטיבל הקומדיה בריאד לא מצחיקה בכלל ועגומה עד מאוד. בערב הסעודית פועל משטר אכזרי שאנחנו, מסיבות כלכליות ומדיניות, מוכנים לחבק. יש מי שיגדירו נורמליזציה איתה כצעד היסטורי. לפני שאנחנו בכלל מתחילים לשקול נורמליזציה עם מדינה כזאת, הסעודים צריכים לעשות צעד ראשון: ללמוד לקבל ביקורת. להזמין את מיטב הקומיקאים שישימו אותה על הגריל, ולהתחייב שלא יאונה להם כל רע. אחרי שצחקנו, אפשר יהיה לדבר על שינוי השלטון בחוקה דמוקרטית, עצמאות למערכת המשפט וסוף לאפליית נשים ומיעוטים. ישנן מדינות נוספות במזרח התיכון שלא יזיק להן כל זה, אחת מהן אתם אולי מכירים.

במציאות, שילובה של ערב הסעודית בהסכמי אברהם עם הדמוקרטיה הישראלית המידרדרת היא ככל הנראה בלתי נמנעת, גם אם תוחלף ממשלה. נתניהו ייקח על זה קרדיט ויגרוף הון פוליטי, הטראמפים והקושנרים יגרפו טריליונים, וביחד עם תקשורת המיינסטרים הם ינסו להאכיל אותנו בחרא ולהגיד שזו קצפת. זאת לא קצפת, כשם שסעודיה אינה מדינה מערבית ולא משנה כמה היא משלמת לדייב שאפל, לואי סי.קיי וביל בר להגיד שהיא כן. על הצביעות של האחרונים יהיה קשה להתגבר.

• ❤ תרבות
• סטנדאפ
• פוליטיקלי קורקט
• שבעה באוקטובר
• טור דעה

לפני חמש עשרה שנה, כשהייתי בתיכון, היה מספיק שמישהו ינגן בגיטרה את אקורד Dm והייתי יודע – מתחילים לשיר את "Kickapoo" – שיר הפתיחה של הסרט "טניישס די: מפרט הגורל". זהו סרט קאלט שעליו גדלו דורות שלמים של רוקרים צעירים, מטאליסטים, ילדי סנטר וכל מה שביניהם. ועכשיו סימן שאלה גדול עומד בנוגע לעתידם, אם בכלל, בגלל בדיחה אחת גרועה.

>>נזכור את כולן: 10 הסדרות האלה בוטלו מוקדם מדי. אולי תחזירו אותן?

טניישס די ידועים בהומור המופרע שלהם, במיוחד אם ראיתם את הסרט או את הסדרה שהייתה להם ב-HBO, אבל אי אפשר להתכחש לכך שמעבר להומור, זאת הייתה מוזיקה איכותית. היכולות הקוליות של ג'ק בלאק והכישרון המוזיקלי של קייל גאס התחברו לכדי תופעה שחיה כבר מעל לעשרים שנה, מה שהופך אותם לאחת הלהקות הוותיקות ביותר כיום. לאחרונה אולי הזדעזעתם לשמוע שבין הצמד עבר חתול שחור שגרם לג'ק בלאק לבטל את כל הפרויקטים של טניישס די, כולל מסע ההופעות תוך כדי שהוא מתרחש.

לפני שנדבר על איך זה נגמר – בואו נדבר על איך זה התחיל: באמצע שנות השמונים ג'ק בלאק הצטרף ללהקת תיאטרון שנקראת The Actors' Gang Theater Troupe, שבו לגאס היה מוניטין של "המוזיקאי בחבורה". הגיוני בהתחשב בעובדה שהבן אדם סיים את לימודיו בג'וליארד בגיל 13 בלבד. הוא הרגיש מאויים מבלאק ובחודשים הראשונים הם לא כל כך הסתדרו. השניים התחברו על רקע המוזיקה וקייל גאס התחיל ללמד את ג'ק בלאק איך לנגן.

את כל הסיפור הזה תוכלו למצוא בגרסה שונה (אבל דומה) בסרט שלהם. השיר הראשון שכתבו יחד היה "מליסה", על הפרידה של ג'ק בלאק מבת זוגו, ואם אתם מתעקשים להקשיב לשיר הזה, טוב… – אל תגיעו עם ציפיות. אחרי הופעה מוצלחת עם שיר אחד ההצלחה של השניים התחילה לצבור תאוצה עד שקיבלו בשנת 1997 מיני סדרה ב-HBO.

ההצלחה הביאה סרט באורך מלא, "טניישס די: מפרט הגורל", שמספר את סיפור המקור של הלהקה דרך קומדיית סטלנים שכוללת קרב רוק עם השטן בכבודו ובעצמו – דייב גרוהל. סרט הקאלט הפך לתופעה שכל תיכוניסט מכיר והשניים המשיכו להתפתח יחד. הם הוציאו אלבומים והופיעו. לאחרונה החלו מסע הופעות באוסטרליה וניו זילנד שהסתיים קצת מוקדם יותר ממה שהמעריצים קיוו – בגלל הערה אחת של קייל גאס.

במהלך המופע שלהם בסידני, שהתרחש ביום הולדתו של קייל גאס – 14 ביולי – ג'ק בלאק הפתיע את חברו עם רובוט ענק שנושא עוגת יום הולדת ונרות. גאס החליט להפתיע את בלאק עם משאלת יום הולדת מקורית: "אל תפספסו את טראמפ בפעם הבאה", אמר וכיבה את הנרות. וגם את טניישס די.בסרטון מההופעה נראה שבלאק לא ממש יודע איך להגיב ומה לעשות. הוא מרים את הגיטרה ומבצע את קטע הסקסובום המפורסם שלו, שלא דורש ממנו להכביר במילים.

בלאק פרסם מאוחר יותר הבהרה שבה כתב כי הוא "לעולם לא יסכים עם דברי שנאה ואלימות פוליטית בכל צורה שהיא. לאחר הסתכלות מעמיקה, אני לא מרגיש שזה ראוי להמשיך את מסע ההופעות של טניישס די, וכל הפרויקטים שלנו כרגע נמצאים בהמתנה". גאס עצמו פרסם התנצלות שמחק 24 שעות אחר כך.רבים מהמעריצים כעסו על בלאק שמעדיף להציל את קריירת המשחק שלו מאשר לתמוך בחברו שסיפר בדיחה מטופשת ולא הולמת, בעוד שאמריקאים רבים אחרים כועסים על גאס, שאלתר בדיחה בטעם רע בעיתוי מאד לא הולם, רגע אחרי ניסיון ההתנקשות בטראמפ.

אז מה קורה עכשיו? האם זה הסוף של טניישס די? כנראה שלא. באירוע הבכורה של סרטו החדש, "בורדרלנדס", ג'ק בלאק נשאל על העתיד של הלהקה וענה: "אנחנו צריכים הפסקה. כולם צריכים לקחת הפסקה מדי פעם. ואנחנו נחזור". כשנשאל אם דיבר עם קייל גאס מאז ענה: "כן, אנחנו חברים, זה לא השתנה. הדברים האלה לוקחים זמן לפעמים, ואנחנו נחזור כשזה ירגיש נכון".

כמה זמן זה ייקח? מי יודע. זאת לא הפעם הראשונה שאנשים מפורסמים נאלצים לשלם מחיר כבד על פליטות הפה שלהם, אבל זה כן אירוע חריג שבו שתי דמויות מפורסמות ואהובות עושות מעשה לא מוסרי, ועוד לפני שנשמעת הביקורת נגדם (הקהל בסופו של דבר המשיך להריע לשניים, גם אחרי ההערה של גאס) הם הספיקו להתנצל ולהבין שצריך לעצור ולעשות בדק בית. אצלנו כבר שכחו מה זה… נו… איך קוראים לזה? אה, נזכרתי: לקחת אחריות.

• מוזיקה
• חדשות מוזיקה
• פוליטיקלי קורקט
• דונלד טראמפ

מזה שנים ישנו דיון ערני בתחומי הקומדיה על הגבולות. מהו המקום שבו הומור מפסיק להצחיק? האם יש אוכלוסיות שמוגנות מהומור? ובכלל – האם באמת אפשר "לצחוק על הכל"? רבים טוענים שמה שמכונה "פוליטיקלי קורקט" (הרצון לשמור, בכל מחיר, על התקינות הפוליטית והימנעות מפגיעה בכל בני האדם) הורג את הקומדיה. הוא מסרס את הקומיקאים, כך אומרים, משום שהוא מצמצם את טווח המחשבה שלהם והאפשרויות שלהם. יש מי שטוען שזה אפילו מסרס את טווח החשיבה של כולנו – מין דרך לומר לאנשים מה "נכון" ומה "לא נכון" לחשוב.

ואכן, ב-2022 היכולת לצחוק על דברים מעט הוגבלה – הרבה בדיחות שהיו עוברות בשנות השמונים והתשעים, היום כבר לא מקבלות את אותה התגובה – קומיקאים שחוצים את הגבול חוטפים על כך ברשתות החברתיות, ובחו"ל לעתים אפילו מאבדים פרנסה ממש. מנגד, ובין היתר בגלל המגמה הזו, מגיע גם הבאקלאש – לא סתם הקומיקאי המצליח ביותר כיום הוא דייב שאפל, אדם שמעולם לא שם יותר מדי על ההגבלות או הפוגענות, ובאמת צחק במופעים שלו על הכל.

בטווח הצר הזה, שבין תקינות פוליטית להומור, עוסקת "טאבו" – הסדרה החדשה של חנוך דאום שעלתה אתמול, כנראה, במקום היחיד שבו היא היתה יכולה לעלות לאוויר – ערוץ כאן 11. בסדרה, יוצא דאום לחופשה עם בני אדם ששייכים לקבוצות שנחשבות "מוחלשות" או כאלה שאסור לצחוק עליהם: מאנשים בעלי עודף משקל (בפרק הבכורה ששודר אתמול), חולים סופניים, אלמנים ואלמנות, בני העדה האתיופית, מוגבלים פיזית ולקויי ראייה. עם כולם הוא ייצא למסע שבו הוא ינסה לראות את החיים דרך העיניים שלהם – וגם לצחוק עליהם, איתם ובעיקר על הנושא.

הסדרה מטפלת בנושאים ברגישות מאוד גדולה – דאום הוא איש מאוד אמפתי, ורואים את זה בשיחות שלו עם בעלי עודף המשקל. ניתן גם לזהות טביעות אצבע של תכנית אחרת מהערוץ, "סליחה על השאלה", שהיתה לאחת מההצלחות היותר גדולות של התאגיד. קל לראות את הקו המחבר של רצון לכבד את מושאי התוכנית, לתת להם את הספייס להתבטא, ובעיקר להציג מורכבות – אין סוג אחד של שמנים בדיוק כמו שאין סוג אחד של רזים. בין המשתתפים בפרק אפשר היה למצוא אחד אגרסיבי, ואחד פחות, אחת שמחפשת אהבה ואחת שממש כבר לא אכפת לה ממה חושבים עליה. אצל כולם היה רצון מאוד גדול להיות נוכחים, והסדרה אכן נותנת להם להיות כאלה. לא מובן מאליו בטלוויזיה שלנו, בוודאי לא בחברה שלנו.

באופן קצת אבסורדי, דווקא עילת התכנית המקורית – קטעי הסטנד אפ – הם החלק שעובד הכי פחות. רוב הבדיחות לא מאוד מצחיקות (אולי כי הגרון קצת רווה מהומור על אנשים שמנים, אנחנו כציבור צוחקים עליהם כל חיינו), ומשמשות כמעין "פילר" נוח בין מונולוג קורע לב אחד למשנהו. בעיקר היה חסר לי הקול של הגיבורים עצמם – שהם יספרו את הבדיחות עליהם ועל שכמותם. יש לי תחושה שדווקא הם, מתוך המקום שמסרב להיות קורבני, היו יכולים להביא את ההומור הטוב ביותר. דווקא כמי שחווה את הכאב שללהיות מושא הבדיחה.

בסך הכל, "טאבו" מצליחה במשימה העיקרית שלשמה היא קיימת – להראות את העולם דרך עיניהם של הציבורים שבדרך כלל "שקופים" בעינינו. היא מביאה את הסיפורים בדרך חשופה מאוד, מרגשת ואפילו אמיצה מצידם. אבל צריך להודות שבכל הקשור להומור עצמו, "טאבו" לא באמת שוברת טאבואים. היא רוקדת איתם ריקוד, מלטפת אותם קצת בקטנה, אבל לא באמת מנסה לפרק. ואולי דווקא שם, האינפוט של מי שעברו את זה במו ידיהם היה יכול לעזור.

אז האם באמת מותר לצחוק על הכל? כנראה שהשאלה הזו תמיד תישאר בעיני המתבונן. הרי לכולנו, גם לאבירי חופש הביטוי והלוחמים נגד הפוליטיקלי קורקט, בסוף יש קו אדום. לכל אחד מאיתנו יש את מה שלא מצחיק אותו. סף הרגישות הוא לא אחיד, וכל אחד הוא קצת "סנופלייק" כשזה מגיע לחצר האחורית שלו.ובדיוק בגלל זה, נראה לי שהדרך הכי טובה להילחם בתרבות ההשתקה – היא פשוט לתת ליותר אנשים לדבר ולצחוק בעצמם, על עצמם.

"טאבו", כאן 11, פרק חדש מדי מוצאי שבת

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• תאגיד השידור הציבורי
• פוליטיקלי קורקט
• סטנדאפ

רואן אטקינסון הוא אדם מצחיק. בנוסף להיותו קומיקאי מוכשר שהקדיש את חייו לקומדיה, הוא גם פשוט נראה מצחיק. הפרצוף שלו, הדרך שהוא זז, האופן בו הוא מדבר – הוא פשוט מצחיק באופן טבעי. הקומדיה הטבעית הזאת הייתה המפתח לדמות הכי מפורסמת שלו, מיסטר בין, אותה דמות אילמת (ברובה) של אדם המנסה להתמודד עם העולם המודרני שלנו כמיטב יכולתו, בדרך כלל ללא הצלחה רבה. זה גם הקונספט שעומד מאחורי הסדרה החדשה של אטקינסון בנטפליקס, "אדם נגד דבורה".

נטפליקס, אם לא שמעתם, נמצאת במצב לא משהו. החברה מאבדת מנויים, מבטלת סדרות במהירות מסחררת ובאופן כללי נראה שזורקת כל מה שביכולתה על הקירות כדי לראות מה נדבק. "אדם נגד דבורה" מזכירה סדרה אחרת שנטפליקס הוציאה לאחרונה, "החמשושיה" בכיכובו של מייק מאיירס. הן לא דומות בעלילה או בפורמט, אלא בכך ששתיהן ניסיונות לקחת יוצרים קומיים ששיאם היה לפני עשורים, ולתת להם לעשות את מה שהם עשו פעם, אבל בנטפליקס. בשביל מאיירס זה קומדיה בה הוא משחק מספר דמויות שונים עם פיאות ומבטאים, ועבור אטקינסון זו קומדיה בה הוא משחק בחור טמבל אך טוב לב שכל הזמן הורס דברים בטעות.

הטמבל טוב הלב במקרה הזה הוא טרבור, אב גרוש שמתחיל עבודה חדשה בתור ״האוס-סיטר״ לזוג עשיר. הבית שהוא צריך להשגיח עליו הוא בית עם טכנולוגיה מתקדמת: ברזים אוטומטיים, חדרים שנפתחים רק עם זיהוי קולי, מגרות שנפתחות לפי תנועת יד. כל הדברים האלה כמובן הופכים למכשולים בשבילו, כאשר דבורה נחושה במיוחד נכנסת לבית, ובמרדף אחריה טרבור זורע הרס רב. קונספט פשוט שמוביל להרבה רגעי סלפסטיק משעשעים, אבל מעלה את השאלה: למה זה סדרה? למה במקום איזה סרט קצר של חצי שעה, זה חולק לסדרה בת תשעה פרקים שנעים בין עשר לעשרים דקות? התשובה כנראה קבורה עמוק באלגוריתם של נטפליקס, שעושה להם את כל ההחלטות.

אטקינסון עשה קצת כותרות השבוע כשיצאבריאיון– כנהוג – נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הזאת של הצעירים. "לכל בדיחה יש קורבן" הוא טוען, ולפעמים הקורבן הזה הוא מתחתיך בחברה. רבים באינטרנט כבר לעגו לו על הדעה הבומרית, בעיקר שבאה ממקור כל-כך מפתיע ("מי בדיוק היה הקורבן של ההומור של מיסטר בין? תרנגול ההודו שתקעת את הראש שלך בתוכו?") אבל במידה מסויימת, אטקינסון צודק. כלומר, אני לא בטוח אם לכל בדיחה יש קורבן, אבל להרבה מהן בהחלט יש. ובדיוק בגלל זה אנשים רוצים שקומיקאים יחשבו מי הקורבן שלהם, ואם זה נגיד קבוצה מוחלשת שהזכויות שלה מעורערות על בסיס יום-יומי אולי יניחו לה קצת. אתה מבין, בין?

אבל אם כבר מדברים על זה, מי בדיוק הקורבנות של "אדם נגד דבורה"? מושא הלעג הגדול של הסדרה הם המילניאלז העשירים שאטקינסון הורס להם את הבית. הם זחוחים, מעצבנים, מלאים בעצמם והם מקבלים את העונש שלהם כשהבית היומרני נהרס. אבל אין פה איזה אמירה גדולה נגד העשירים. זה לא "קומראד בין והדבורה הסוציאליסטית". זה פשוט אוסף של בדיחות סלפסטיק, חלקם מצחיקות מאוד, על ידי אדם מוכשר שעושה את מה שטוב בו, אבל לא מחדש הרבה.

אם אתם מעריצי קומדיה פיזית גדולים, שרוצים להעביר שעתיים בנטפליקס, אז אתם תהנו. אטקינסון לגמרי משקיע את עצמו בנפילות ובפרצופים המצחיקים, גם אם הוא לא משקיע כל-כך בעלילת הצד של הסדרה על הקשר של טרבור עם ביתו הצעירה. יש סיבה שלא הזכרתי את זה עד עכשיו.האם "אדם נגד דבורה" תהיה צעד חשוב בכיוון חדש בשביל נטפליקס? כנראה שלא. כנראה שהיא פשוט תישכח כמו סדרות רבות אחרות שנטפליקס הוציאו בזמן האחרון, במרדף שלהם אחרי מנויים. אבל לפחות היא מצחיקה לפרקים, ולא פוגענית. אה, סורי רואן. היא מאוד פוגענית, ומנצחת את תרבות הפי סי המרושעת. זה מה שרצית לשמוע?

"האדם נגד דבורה".עכשיו בנטפליקס

• המסך
• נטפליקס
• קומדיה
• בינג'
• פוליטיקלי קורקט

• Facebook
• Twitter
• Email

יום אחרי שאן הייש לוהקה לתפקיד הראשי בקומדיית ההרפתקאות הרומנטית "6 ימים 7 לילות", היא לקחה את בת זוגה הטרייה אלן דג'נרס לפרמיירה של סרט אחר, וכך יצאה מהארון באופן הכי פומבי שאפשר. זה קרה באפריל 1997, ובחודשים הבאים השאלה העיקרית שהטרידה את הוליווד הייתה אם קהל הצופים יהיה מוכן לקבל את הייש כגיבורה רומנטית מול הריסון פורד, עכשיו כשכולם יודעים שהיא מעדיפה להתנשק עם אלן. כשהסרט הדלוח של איוואן רייטמן יצא למסכים שנה אחרי כן, הוא זכה לביקורות השליליות שהגיעו לו. אבל בבואם לכתוב על הייש, מבקרים רבים הפגינו מאמץ מיוחד למצוא חן בהופעתה הצעקנית, כדי להבהיר לקוראים שהלסבית אינה אשמה במחדליו של הסרט (בהם חוסר כימיה בולט בינה לבין הכוכב המזדקן שלצדה). רק בודדים העזו לכתוב את האמת – הייש הייתה גרועה כמו שפורד היה גרוע, וכמו התסריט והבימוי וכל דבר אחר בסרט. אפשר היה להבין את המבקרים שחששו להיתפס כהומופובים או לא רצו לתרום לשיח הומופובי, אבל זה היה סימן למלכוד מסוג חדש שהונח לרגליהם: מלכודת התקינות הפוליטית.

מרבים לדבר על המחויבות לגיוון ועל התקינות הפוליטית שניכרים בסרטים ההוליוודיים של השנים האחרונות. יש המברכים על כך ואומרים שזה לא מספיק, ומנגד יש הקובלים על המלאכותיות והדידקטיות שבאה עם כל שינוי תודעתי. הרבה פחות מדברים על תרומתם של מבקרי הקולנוע לעיוותי ה־PC. נזכרתי בביקורות המתפתלות ההן על הייש כשצפיתי ב"לייט נייט", סרט על אחורי הקלעים של תוכנית אירוח טלוויזיונית בכיכובן של אמה תומפסון ומינדי קלינג. הקומדיה הפסאודו פמיניסטית החיוורת, העוקבת אחר קומיקאית מתחילה שמצטרפת לצוות הכותבים הכל גברי של התוכנית, זכתה באמריקה לביקורות אוהדות מאוד, ובעקבותיהן באה התהייה מדוע כשלה בקופות. באינדיווייר, למשל, נכתב: "'לייט נייט' ניחן בהומור קלאסי, תסריט פיקחי והופעות שובות לב של כל השחקנים. הסרט מגחך בחוכמה לא רק על העולם הסגור של תוכניות הטלוויזיה, אלא גם על האקלים התרבותי הנוכחי שמתקשה להתפתח בעולם משתנה". מכאן הכותבת ממשיכה וטוענת שהסרט נכשל בגלל שיווק לקוי.

הימש פאטל ב"יסטרדיי" זכה לתשבחות שלא בצדק. מי שגילמו את הוריו היו הרבה יותר מוצלחים, וברור שאני כותבת את זה כדי שלא תחשדו בי בגזענות

אז זהו, שלא. זה כמובן עניין של טעם, ואולי המבקרים באמריקה באמת ובתמים אהבו את "לייט נייט". לעומתם, אני התרשמתי שבעוד קלינג (יוצרת וכוכבת הסדרה "מינדי") ניחנה בנוכחות נעימה על המסך, התסריט שכתבה שטחי, מלא חורים, לא באמת מצחיק ולא משכנע בשום רובד, ולכן גם המסרים שלו פגומים. אבל הסרט ממלא את המשבצות של גיוון גזעי ומגדרי משני צדי המצלמה – הוא נכתב ובוים על ידי שתי נשים ממוצא הודי – ואנחנו בעד לקדם יוצרים ויוצרות שאינם גברים לבנים, וכך יוצא שהסרט מתקבל בקריאות עידוד על ידי המבקרים והמבקרות. אלה תורמות ליצירת ציפיות שגויות בקרב המפיצים, שהשקיעו 33 מיליון דולר בקידום הסרט שתקציבו נאמד ב־4 מיליון, והכניס רק 15 מיליון. כך בסופו של דבר התמיכה המאולצת של המבקרים בסרט יכולה לעבוד כמו בומרנג.

המקרה של "יסטרדיי", שמספר על מוזיקאי אנגלי כושל (ממוצא הודי) שמגלה שהוא היחיד על פני כדור הארץ שזוכר את שירי הביטלס ומארגן לעצמו קריירה חדשה, דומה ושונה. הסרט נכתב ובוים על ידי שניים מהיוצרים המובילים בקולנוע הבריטי – ריצ'רד קרטיס ודני בויל – ולכן אפשר היה לקטול אותו בכיף. מבקרים רבים באמריקה ובבריטניה (וגם בארץ) מצאו שהקונספט המגניב מפותח באופן לא מספק. אבל כל אותם מבקרים – ועברתי על עשרות ביקורות – טרחו לקשור כתרים לא מוצדקים להופעתו חסרת החן של הימש פאטל בתפקיד הראשי. דרך אגב, מירה סיאל וסנג'יב באסקר הרבה יותר טובים ממנו בתפקידי הוריו – וברור שאני כותבת את זה כדי שלא תחשדו בי בגזענות.

אבל מה עושים עם סרט שממלא משבצת אחת תוך כדי דריסת מיעוטים אחרים? ב־2015 כתבתי ל־Time Out טקסט על כך שבארץ כמעט לא מפיצים סרטים שחורים, וכדוגמה בולטת הבאתי את "Top Five" של כריס רוק – קומדיה רומנטית שזכתה לתהילה במולדתה. כמה חודשים אחרי כן צפיתי בסרט והתחלחלתי מהמיזוגיניה וההומופוביה שעלו ממנו – הלבן היחיד בסרט הוא הומו שנענש על העדפותיו המיניות בכך שדוחפים לו לתחת טמפון ברוטב צ'ילי חריף שגורם לו להתפתל בכאבים, ואילו מגוון הנשים כולל שתי זונות שמאשימות את הגיבור באונס על לא עוול בכפו, ועוד מבחר דימויים מעליבים של נשים מניפולטיביות, שקרניות, מרושעות ונצלניות. אני מניחה שאילו היה מדובר בסרט של קומיקאי לבן, המבקרים היו ערים יותר לבעיות הקשות בקומדיה הרומנטית הלא מאוד מצחיקה ולא בדיוק רומנטית הזאת. וזה גם עניין של תזמון: ב־2017, כשרוק אמר במופע סטנדאפ בניו יורק שהוא לא מעסיק נשים מאז שהחלו "לצעוק אונס כי הן רוצות כסף", מה שחמק מעין המבקרים שנתיים קודם לכן – כי איזה יופי שגבר שחור כותב ומביים קומדיה רומנטית – הפך פתאום לברור באופן מרתיע, והגיע לכותרות העיתונים. הפעם אף אחד לא צחק.

ההתלהבות מ"פנתר שחור", לעומת זאת, שגם היא התקבלה בארץ בספקנות, באה ממקום אחר. כי אף שיש בעיות מקומיות בתסריט, האימפקט של האגדה האפריקאית הפוליטית והמעצימה הזאת, לצד דימוי חדש של תרבות שחורה, גבריות שחורה ונשיות שחורה, הוא סוחף ומרגש. הסרט, שנכתב ובוים על ידי ריאן קוגלר וג'ו רוברט קול השחורים, נוצר בחדווה מתפרצת, מתובלת בזרעים של זעם היסטורי ואקטואלי גם יחד, והוא עורר תגובה עצבית תואמת במבקרים ובקהל, ללא צורך בגיוס תקינות פוליטית לעזרה.

• קולנוע
• סרטים
• תרבות
• פוליטיקלי קורקט
• המסך