מעניין לבחון את שיתוף הפעולה של סופר המתח המצליח (שלא לומר, מלך ספרי הטיסה) הרלן קובן עם נטפליקס דרך עדשה רחבה: 8 סדרות המבוססות על ספריו עלו בשירות הסטרימינג מאז נחתם איתו הסכם שיתוף פעולה חסר תקדים ב-2018, שהבטיח כי 14 מספריו יעובדו לסדרות. רובן עלו בפורמט מיני סדרה, ששואב את עלילת הספר כמעט כפי שהיתה עם הפקה אפלולית, פוסטר דרמטי אדמדם ותעלומה מלאה בהמון אנדרנלין. רק החודש תכירו שתי סדרות חדשות מטעמו, כאשר הראשונה היא "דיו חיוור" שעולה היום (עבור "משחק הציד" תאלצו לחכות 3 שבועות).

>>הכל מנורמל: הנה, גם "ארץ נהדרת" יודעת להתחנף לימין כשהיא רוצה

החלק המעניין הוא שמתוך כל מה שיצא, חצי מההפקות בכלל לא דוברות אנגלית. למעשה, "דיו חיוור" היא הסדרה השלישית שלו שמופקת בשפה הפולנית. אולי זה מתוך ניסיון לפנות לשווקים אחרים, אולי בפולין זול יותר לצלם, אבל נראה שנטפליקס בטוחים שפערי השפה לא פוגעים בסיכוי של הסדרה להפוך ללהיט, ובהתחשב בכך שרוב הסדרות הקודמות של קובן התברגו בראש רשימת הטופ 10 שלהם, כנראה שהם צודקים. בכל מקרה, יש אפשרות לראות את הסדרה גם בדיבוב לאנגלית, אם אתם איכשהו חושבים שזה עוזר לכם. הרוח של "דיו חיוור", כך או כך, ממש לא פולנית – אם כבר, היא בעיקר קובנית.

כהרגלו בקודש, מדובר בסיפור תעלומה די פשוט שמתגלה תמיד כקוספירציה רחבה. הגיבורה הפעם היא גרטה, שחולמת שוב ושוב על ערב ששינה את חיה לפני בערך 20 שנה – הופעת רוק מפוארת שהסתיימה באסון מזעזע. באחד הימים היא מתעוררת מהחלום ומגלה בביתה תמונה מאותו ערב נורא, עם כמה אנשים לא מזוהים ורק פרצוף אחד מוכר – בעלה הנוכחי, אותו בכלל לא הכירה דאז, ולא ידעה שהיה באותו הערב. ואז בעלה נעלם במסתוריות, והיא מקבלת איומים על חיי ילדיה. נשמע מסקרן? נו, ברור – כמו כל ספר טיסה. מה שאומר שמדובר גם בבינג' מותח וקצר בן 6 פרקים, בול בזמן להירדם מול המסך ולהחזיר אחורה כדי לראות מה היה הפיתרון בעצם.
"הרלן קובן: דיו חיוור". 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• מתח
• פולין

ב"חדר משלו" של מתן יאיר, הנער אורי מאוד מתעניין בשואה אך לא רוצה לנסוע למסע הכיתתי לפולין, כי זה נראה לו לא רציני. "שעתיים וחצי בטרבלינקה ושלוש שעות בקניון", הוא מאבחן. בהמשך הוא משנה את דעתו, אך נאלץ להישאר בארץ משום שאינו מצליח להשיג את חתימת אביו. כששאר התלמידים חוזרים ונדרשים לספר על חוויית השואה שלהם, מנקודת מבטו זה נראה מזויף לגמרי.

>> סרט כחול לבן: 15 הסרטים הישראלים הטובים של המאה ה-21

"המשלחת" של אסף סבן הוא כמו סרט משלים, בתארו מסע של כיתה אחת למחנות ההשמדה בפולין. מתישהו מישהו ירים את הכפפה ויקרין את שני הסרטים יחדיו. סבן ("בית בגליל") כתב את התסריט בהשראת חוויותיו כתלמיד במסע שכזה, ויצר סרט התבגרות אותנטי ושובה לב, עם קורט אירוניה. ב"המשלחת" התלמידים אף פעם לא מגיעים לקניון. הם כן מקבלים זמן חופשי להסתובב בעיר ומדברים הרבה על יציאה לבילוי לילי, אבל לא ממש מגיעים לזה. רק לקראת סוף הסרט הגיבורים הצעירים פולשים למסיבה פולנית, ואחד מהם מקבל הזדמנות להגשים את הדבר שלשמו נסע.

התבנית העלילתית של "המשלחת" היא כשל סרט נעורים טיפוסי, אך החיבוטים והרגישויות של גיל ההתבגרות מועצמים בקונטקסט של המסע הטעון בארץ הזרה, שאחד המדריכים מתאר אותה כעוינת. מה גם שהתבנית המוכרת אינה ניכפת על הדמויות הכתובות היטב.עומר החמוד והבתול, המכונה "פריש" (יואב בבלי מ"דניאל אויערבאך"), ניצן היפה והמגניבה (נעמי הררי) ועידו החתיך (לייב לב לוין מ"שעת אפס" ו"שמיים אדומים") הם חברים הכי טובים מילדות. יש להם ציפיות שונות מהמסע לפולין, והן לא קשורות להיסטוריה של עם ישראל.

ניצן פיתחה קראש על עידו, שנמצא בסוג של מערכת יחסים עם נערה אחרת, והסימנים הלא ברורים שהוא משדר לניצן מבלבלים אותה. פריש רואה רק חלק מהתמונה, וחושש שהמשולש האפלטוני שלהם יתפרק. הנוכחות של סבו הנחמד (עזרא דגן), שהצטרף למסע כניצול שואה שבא לספר לתלמידים את סיפורו, תורמת לתחושתו של פריש שהוא עדיין קצת ילד. הוא מרגיש בלתי נראה על ידי חבריו, ומחליט לבחון את זה. באחת התחנות בדרך הוא יורד מהאוטובוס ונשאר מאחור, והסרט הופך למסע חניכה קצת סוריאליסטי של הנער שפוגש בדרכו פולנים שונים מאלה שהוזהר מהם.

דרמת הנעורים נפרסת על רקע טקסים של הפגנת פטריוטיות ישראלית, שהעריכה קוטעת אותם ואת השירים הנלווים, כדרך להוציא מהם את האוויר החם. אך הסרט אינו מבטל את הפוטנציאל של המסע להותיר חותם רגשי על חלק מהתלמידים שחווים אותו. הרגע המתריס שבו ניצן לוקחת איתה מזכרת, ואחרי כן לא יודעת מה לעשות איתה, מאייר יפה את הניסיון של הדור הצעיר לפענח באופן אינדווידואלי את מה שנעשה שם.

עיקר הצלחתו של הסרט הוא בליהוק מצוין מקיר לקיר. שלושת השחקנים הצעירים מאוד מוכשרים, ומקסימים יחד ולחוד. הררי, שזאת בכורתה הקולנועית, טובה במיוחד בסצנה מאוד רגשית שלה עם לוין. גם השחקנית הפולניה קרולינה ברושינקה, שמגיחה לקראת סוף הסרט, עושה חשק לצפות בה שוב. ובשולי הדרמה לאלמה דישי יש תפקיד נהדר כמורה האחראית שקצת מאבדת שליטה על התלמידים.

אין כאן אמירה חותכת על תופעת המסעות לפולין, אבל אולי זה חלק מהעניין. כמו במציאות, הגיבורים הצעירים יותר מעוניינים בדברים אחרים. הסרט ניחן בשפה קולנועית זורמת. הוא משוך במלנכוליית נעורים, אך מתובל גם בהומור דק, ומאזן יפה בין רבדיו וטעמיו השונים. הקולנוע הישראלי אינו משופע בסרטי נעורים כנים, שהם נטולי הורים וטרגדיות משפחתיות, ו"המשלחת" ממלא את החסר.

3.5 כוכבים
בימוי: אסף סבן. עם יואב בבלי, נעמי הררי, לייב לב לוין, עזרא דגן, אלמה דישי. ישראל 2023, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• המסך
• שואה
• פולין
• נעורים

בחודשים האחרונים עולה פולין על סדר היום המקומי בעיקר בנושא אחד. כן, זה שקשור ליריב לוין. היה גם איזה אינסידנט דיפלומטי עם נועה קירל שמחזיר אותנו לרפרנס המקובל שיש למדינה הזו בארץ, שהוא כמובן, נו, האירוע הזה. שואה. אבל חמישה ימים במדינה שלחלקנו הבלתי מבוטל יש בה שורשים עמוקים עשו עבודה שאף כתבה בטלוויזיה או בעיתון לא יוכלו לעשות, ואולי אני מייתרת פה את אותה הפעולה שאני עושה בדיוק ברגעים אלה, אבל להעלות את כולכם על מטוס אני (עדיין) לא יכולה.

המסע שלנו החל בלובלין. ואני אומרת מסע, לא כי מדובר במסע לפולין שעשיתי בכיתה י"א (וגם לא בלהקה של יובל מנדלסון). מסע כי בחמישה ימים הספקנו לראות מה שאדם ממוצע מספיק בחודש, כי בכל זאת – היתה לנו משימה. אבל בניגוד לכמה נסיעות מהסוג הזה שכבר נכחתי בהן בעבר וכללו לא מעט תחנות מיותרות בלו"ז – הפעם כמעט ולא היו כאלה. כל מקום חדש שהגענו אליו (והיו, כאמור, המון כאלה), היה פוקח עיניים מכיוון אחר.

ללובלין מגיעים ישראלים לרוב כי היא קרובה לאחת מהאטרקציות הפופולריות במדינה – מחנה הריכוז מיידאנק. אבל היא גם מרוחקת רק כשעה וחצי נסיעה מוורשה (שתכף אגיע גם אליה) והיא גם דסטניישן שעומד בפני עצמו כיעד תיירותי ותרבותי לכל דבר. הסיבה המרכזית שנסענו דווקא בטיימינג הנוכחי היה Night Of Culture, אירוע שמתקיים אחת לשנה בשבת הראשונה של חודש יוני. המתכונת היא כזו שמזכירה קצת את הלילה הלבן התל אביבי או את אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" (רק עם קצת יותר תקציב): העיר מתמלאת במיצבי אמנות במרחב הציבורי (פה ושם יש גם איזה מיצג, תרגעו), המסעדות והברים עובדים שעות נוספות, במות זמניות קטנות של מוזיקה ומחול צצות בכיכרות המרכזיים, ובעיקר – המוני אנשים ברחובות. המונים. תחשבו קפלן במוצ"ש בחודשי המחאה הראשונים, רק ביותר.

הכל חינמי, כמובן, וגם אם חשקה נפשכם באיזו בירה או קוקטייל – לא תצטרכו להיפרד מכליה. לובלין היא עיר זולה במיוחד (מחיר ממוצע לאפרול שפריץ הוא 25 זלוטי, שכמעט מקביל לשקל, אפילו נמוך ממנו קצת). שזה בערך חצי מחיר מבר ממוצע בתל אביב. גם האוכל זול, והוא נמצא בכל מקום בשפע. הרחובות הראשיים של העיר, גם כשאין אירועים מיוחדים, הומים מסעדות חמודות, בתי קפה וברים, כמו בבירות אירופאיות אחרות שאנחנו מכירים, רק בפחות פלצני. נכון, לא באנו לעסוק בשואה, אבל כן ראוי לציין את העובדה שהפתיעה אותי עד מאוד – הקהילה היהודית בפולין של לפני מלחה"ע השנייה (שמנתה כ-43 אלף איש) נוכחת במרחב הציבורי בעיר באופן שבכלל לא ברור מאליו. שלטים בעברית וביידיש מציינים על מקומות אסטרטגיים, על המדרכות אפשר למצוא את סימוני הכניסה לגטו, ובמרכז "שער גרדוצקה" של תיאטרון NN (הפולני לחלוטין) הוקם מיני-מוזיאון שמתייחס לחיים של היהודים בעיר באופן אפקטיבי ובלי ליפול לקלישאות.

עוד נקודה ששווה לציין בלובלין הן The Lublin Village Open Air Museum – לא מוזיאון, אלא שטח ירוק ענק שמלבד אווזים וטווסים שמשוטטים בו חופשי (טווסים, כך גיליתי, הם חתולי הרחוב של פולין) פורש תצוגה של מודלים שונים של מגורים לפני מלחמת העולם. קצת היסטוריה, הרבה טבע, בתי קפה פזורים לאורך הפארק הענק ואם תגיעו ביום הקציר תקבלו גם פרפורמנס חמוד שמדמה את החיים אז, עם תלבושות והכל.

בשנה האחרונה זכתה לובלין בתואר European Youth Capital 2023, כלומר – בירת הנוער האירופית, תואר שמוענק מדי שנה ע"י פורום הנוער האירופאי. הסיבה המרכזית לזכייה היא התכניות השונות שמפעילה העיר (בראשות ובמימון העירייה) שמשלבות את בני הנוער בקבלת ההחלטות ברמה המוניציפלית. קצת כמו מועצת תלמידים, אבל על אמת. כזו שיוצאת מחוץ לגבולות בית הספר ומשפיעה על העיר עצמה. בהינתן והחוקים הנוכחיים במדינה לא תומכים (ואפילו לא מכירים) בקהילת הלהט"ב והפלות אסורות על פי חוק, מפעילה העיר עצמה תכניות תמיכה וסיוע לבני נוער מהקהילות השונות. ברחבי העיר פזורים חללים חינמיים לכל המעוניין להיכנס, לשבת, לדבר, להיפגש או לעבוד – שאמורים להמשיך ולפעול גם כשהתואר יעבור לעיר הבאה בתור בשנת 2024.

ועכשיו שאלה: האם פעם התאהבתם בבניין? כי לי זה קרה לראשונה החודש, ועוד בבניין פולני, מי תארה לעצמה. Centre for the Meeting of Cultures הוא מבנה ענק שמשלב בין ישן וחדש, בין היסטוריה לטכנולוגיה ובין טבע ותרבות. איך אומרות היום? פנומנל. המבנה המקורי הוא כזה שנבנה בשנות ה-70 תחת השלטון הקומוניסטי במדינה, וכשבשלב מסוים אזל להם הכסף (גם זה קשור בישראל, במלחמת יום כיפור דווקא. אבל תצללו לזה בעצמכם) הופסקה הבנייה והמבנה עמד נטוש עד העשור השני של שנות ה-2000.

בשנת 2016 הושק מחדש אחרי שיפוץ ובנייה מחודשת בתכנונו של האדריכל בן העיר Boleslaw Stelmach, שהשאיר חלק מהקירות של המבנה הקומוניסטי המקורי ועליהם בנה מבנה מרהיב אדריכלית, שגם להסתובב בו כשהוא ריק זו חוויה מרגשת. מעבר לזה הוא גם הבית של מוסדות תרבות רבים – אולמות אופרה וקונצרטים, תיאטרון, גלריות לאמנות וגג יפהפה מלא צמחיה שמאכלס גם כוורות דבורים. אם זה היה תלוי בי, בנסיעה הבאה שלי הייתי נוסעת רק לבניין הזה. פשוט מבלה בו איזה כמה ימים ברצף. וזה בטח עדיין לא היה מספיק.

הפולנים, כך למדתי, הרבה יותר דומים לנו ממה שאנחנו חושבים. גם הם מדינה צעירה, למודת מלחמות, מה שנמצא עמוק בדי.אנ.איי שלה ונוכח כמעט בהכל. גם הם מחפשים את הדרך שלהם בין מהפכות שלטוניות והיסטוריה בעייתית, וגם הם בעיקר רוצים לחיות בשקט. ובכיף. ורשה הבירה היא כנראה המקבילה הישירה לתל אביב. פי כמה וכמה בגודל, אבל הווייב בהחלט דומה. למרות שמדובר במדינה שכאמור מתעלמת מקהילת הלהט"ב, יחגגו בה בסוף השבוע הקרוב את אירועי הגאווה כמו מדי שנה, וזה אולי נוכח פחות ברחובות מאצלנו, אבל הקהילה חיה, קיימת ופעילה גם ללא תמיכה ממשלתית.

ורשה נחלקת לעיר העתיקה ולעיר החדשה, כשגם העתיקה היא כזו שברובה משוחזרת מהסיבה הפעוטה שהנאצים הצליחו להחריב כמעט את כולה. אבל ממש. ים אין, אבל על גדות נהר הוויסלה צצים מדי ערב עשרות ברים, בתי קפה ומסעדות, ובקיץ כשהשקיעה מתחילה רק באזור השעה 21:00, יש ים זמן להנות מהרבה יופי. מלא יופי. אפשר גם לקחת שיט בסירת מנוע על הנהר, כדאי בשעת השקיעה. אולי ייצאו לכם תמונות יפות כמו שלי.

עוד לא אמרנו כלום על אוכל, וזה נושא לכתבה שלמה, רק נאמר שהעיר מלאה מסעדות מכל סוג, הרבה מהן מזכירות את הז'אנר שאנחנו מכירים ממסעדות תל אביביות נחשבות: אוכל מסורתי, מקומי, עונתי, בפרשנות עכשווית. כלומר, רחוק מאוד מזה שאנחנו מכירים מהסבתות שלנו. אפילו יש תבלינים. גם במסעדות היי-אנד אפשר למצוא וריאציות לרגל קרושה ופירוגי (ושמיר. איך הם אוהבים שמיר), אבל איזה וריאציות יא רבי. גם היין המקומי הוא תחום שתופס תאוצה בשנים האחרונות, וכמו אצלנו, לומדים הפולנים שלפעמים הכי טוב זה מה שיש קרוב לבית.

רבים מהמפעלים הגדולים שפעלו בעיר תחת השלטון הקומוניסטי (שממנו החלה להשתחרר רק בשנת 1989) הוסבו למתחמים גדולים של בילוי, תרבות ופנאי. אבל ההיסטוריה שלהם נוכחת – בין אם זה באדריכלות, בעיצוב החללים הפנימיים או במיצבים (כן נו, שוב מיצבים) שפזורים בהם – למשל פסלים מקופסאות חשמל במתחם שהיה בעבר מפעל אלקטרוניקה. הדבר היחיד שהפולנים אוהבים יותר משמיר הוא אולי מזרקות, והן מקשטות את העיר בכל פינה, כיכר, או כניסה למתחם. יש גם כאלה שמחליפות צבעים ובחלקן מתרוצצים ילדים חסרי מורא.

וירוק. המון המון ירוק. פארקים (הגדול מביניהם שנחשב לסנטרל פארק המקומי מכונה "פארק שופן", על שם המלחין יליד העיר, אבל שמו האמיתי הוא Lazienki Park. והוא עצום. ויפה. ומלא טווסים), צמחיה שופעת בכל מקום, צמחים מטפסים על הבניינים וכן הלאה. בחורף הכל קופא, אבל בתקופה הזאת של השנה הכל כל כך יפה אז אולי זה שווה את זה (אותי לא תתפסו בשום מקום קפוא בחורף, אבל גם זה כבר נושא לכתבה אחרת. או לפסיכולוג).

ורשה היא עיר קצת יותר יקרה מלובלין, והמחירים בה כבר קצת מזכירים את אלה שאצלנו, אבל בתי המלון למשל עדיין זולים משמעותית, גם אלה המפנקים במיוחד (כמו למשל זה ששהינו בו – NYX מרשת מלונות לאונרדו, שהוא גם דנדש, גם משגע וגם מלא אמנות שווה). מספרים שגם קרקוב היא עיר שיש אותה, לשם לא הספקנו להגיע בנסיעה הנוכחית אבל בקצב הזה נראה לי שאני לגמרי אחזור, ואולי אפילו עם הילדים, מה תגידו על זה. ולתשומת לב הקורא יריב לוין – גם הפולנים ממשיכים להילחם על הזכויות שלהם. וגם אנחנו.

*הכותבת היתה אורחת של משרד התיירות הפולני*

• תיירות
• פולין
• חופשה
• חופשה בחו"ל
• ורשה
• ❤ תרבות
• אמנות
• אדריכלות
• קולינריה
• טבע בעיר

בשנים האחרונות, עוד לפני עידן הקורונה, מצב יבוא הופעות הג'אז בישראל היה ועודנו עגום. ענקי שנות ה-70 כצ'יק קוריאה (ז"ל) ופט מתיני היו מגיעים לארץ באופן סדיר וממלאים מופעי ענק. אבל מה בנוגע למוזיקאים צעירים יותר? אלה שנושאים את הלפיד העכשווי של הג'ז? אותם כמעט לא היה סיכוי לראות כאן בישראל.\

המצב החריף עוד יותר בעקבות הקורונה. הפסטיבלים בוטלו, ובמשך חודשים ארוכים כלל לא היו הופעות ג'אז בישראל. הופעות מוזיקה מיינסטרים שודרו בלייבסטרימינג ואף הועברו בטלוויזיה, אבל למפיקים לא היה כדאי כלכלית להפיק הופעות ג'אז מקוונות. חובבי הג'אז בישראל נחשפים רק לחלק קטן מהיצע הג'אז העולמי האיכותי. רוב הג'אז האיכותי פשוט לא מגיע לישראל. זה לא בגלל ה-BDS, ולא בגלל מדיניות הממשלה בשטחים, ואפילו לא בגלל שלפסטיבלים ולמפיקים אין טעם טוב.

"כסף לא גדל על העצים"

זה הכל עניין של כסף. עלויות הבאת הרכבים מחו"ל הן גבוהות, וקהל חובבי הג'אז הוא קטן יחסית. פסטיבלים ומפיקים עצמאיים חייבים להרוויח, או לפחות לא להפסיד, לכן הם חייבים להביא רק הרכבים המוכרים כאן בישראל. כאלה שיש סיכוי גדול שהכרטיסים להופעות שלהם יימכרו.

כך למשל, חובבי הג'אז בישראל לא נחשפים לסצינות ג'אז מפוארות ואיכותיות מאירופה – כמו ג'אז צרפתי, נורבגי או פולני. רבים מחובבי הג'אז בישראל כלל לא מודעים לשינוי העצום שהתחולל בסצינת הג'אז העולמית ב-50 השנים האחרונות, שינוי שהפך את הג'אז האירופי לחשוב לא פחות מהג'אז האמריקאי.

"בסדר. תודה רבה. אני אסתדר כבר לבד"

עד שיום אחד, אנחנו, קבוצה של חובבי ג'אז, החלטנו לקחת את העניינים לידיים ולשנות את המצב העגום. אנחנו, כמה הייטקיסטים, מורה למוזיקה, עיתונאי, מנהל אמנותי של פסטיבלים ואיש קולנוע, היינו נפגשים מידי פעם, שותים וויסקי ועראק, אוכלים חומוס או שקשוקה, מאזינים לג'אז, ומקטרים כמו פולניים טובים על המצב העגום של הג'אז בישראל. קראנו לעצמנו"פורום שקשוקה".במהלך השנים למדנו כי חובבי ג'אז רוצים לצרוך את הופעות הג'אז שלהם במועדוני ג'אז, מסביב לשולחנות, עם כוס בירה ביד, ולא באולמות ובהיכלי תרבות, כנהוג בפסטיבלים.

בסוף 2015, באחד המפגשים על גג ביתי, החלטנו להפסיק לקטר ולעשות מעשה. כך נולד הרעיון להקים אתקהילת הג'אז החברתית.הרעיון היה פשוט: אנחנו – חובבי וצרכני הג'אז – צריכים לקחת את העניינים לידיים. אנחנו, ולא מפיקים פרטיים או פסטיבלים, נקבע אילו אמנים אנחנו רוצים לשמוע ואנו נביא אותם לישראל להופעות.

השמועה עברה מפה לאוזן בין חובבי הג'אז על הקמת המיזם החדש –קהילת הג'אז החברתית. בשנת 2016 קהילת הג'אז החברתית כבר מנתה 600 חובבי ג'אז. היום הקהילה שלנו מונה למעלה מ-2,600 חובבי ג'אז. ההופעה הראשונה שקהילת הג'אז החברתית ארגנה היתה של הרכב איטלקי מעולה, והתקיימה במאי 2016. אחריה המשכנו והבאנו לישראל אמני ג'אז נפלאים שלא היו מוכרים בארץ, מנורבגיה, ארגנטינה, אוסטריה ופולין.

"לא באנו לפה כדי ליהנות"

חוץ מהופעות ג'אז מחו"ל שארגנו, הוספנו גם הופעות של אמני ג'אז ישראלים מעולים שאינם מוכרים כ"כ בישראל, למרות שהם מצליחים מאוד בחו"ל.

"אין לא יכול, יש לא רוצה"

העוצמה של קהילת הג'אז החברתית התגלתה במלוא עוזה בתקופת הקורונה. ארגנו הופעות ג'אז בלייבסטרימינג באיכות טכנית ואומנותית מעולה, עשינו שיתופי פעולה עם פסטיבלי מוזיקה גדולים ברחבי העולם והעברנו את ההופעות שלהם בלייב גם אצלנו, ערכנו הרצאות ומפגשים עם אומנים בזום ועוד.

גולת הכותרת של פעילות קהילת הג'אז החברתית בתקופת הקורונה, היתהפסטיבל הג'אז הפולני: הפקנו פסטיבל שלם בלייבסטרימינג עם שידורים של טובי מוזיקאי הג'אז הפולניים והישראלים מתל אביב, וורשה וקראקוב, מפגשי זום עם האומנים, הרצאות ג'אז ועוד.

"למה אני תמיד האחרונה ששומעת?"

לא לחינם בחרנו בפולין כמדינה הראשונה עמה נארגן פסטיבל ג'אז. לג'אז הפולני מסורת מפוארת והווה מזהיר. סצינת הג'אז הפולנית נחשבת לאחת מסצינות הג'אז הטובות והמרתקות בעולם. מוזיקאי ג'אז פולנים מופיעים בפסטיבלים הכי נחשבים ועל הבמות היוקרתיות ביותר.

בארץ, כמובן, אין לכך זכר. הפסטיבל המקוון שארגנו זכה להדים רבים והתשבחות זרמו מכל עבר. החלטנו להמשיך במסורת הזו, אבל הפעם, עם שוך המגיפה, אנו מארגנים את המהדורה השנייה של פסטיבל הג'אז הפולני – כאן בתל אביב.

"זה בסדר, אני אשב פה לבד בחושך"

בעוד ימים מעטים, ביום רביעי 17.11, ייפתח פסטיבל הג'אז הפולני בתל אביב, אותו אנחנו, קהילת הג'אז החברתית, מארגנים, בשיתוף עם מכון אדם מיצקייביץ' בוורשה והמכון הפולני בתל אביב. זו תהיה גולת הכותרת עד כה של פעילותינו. שלושה ערבים עמוסי מוזיקה נהדרת של מוזיקאים פולנים וישראלים מהשורה הראשונה. במסגרת הפסטיבל נקיים גם את מרתון "מאלתרים שופן" – הרכבי ג'אז ישראלים יבצעו עיבודים מקוריים ליצירות של הקומפוזיטור הפולני פרדריק שופן.

ההופעות יתקיימו במועדון טרמינל 4, מתחם בתחנה בתל אביב באווירת מועדוני ג'אז בניו יורק, ניו אורלינס וגם וורשה. מוזיקה טובה, חברה מצוינת ובירה קרה – מי צריך יותר מזה?
אתם מוזמנים להגיע!! בברכת,"יום אחד תודו לי אבל אז יהיה מאוחר מידי".לפרטים נוספים וכרטיסים

הכותב הוא ממארגני קהילת הג'אז החברתית, מנהל פסטיבל הג'אז הפולני, שסובל ממוזיקה רועשת בחושך, בפינה, כמו כל פולני טוב. הוא גם המנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז של תל אביב מאז 2006 והיה ההוגה והמנהל האמנותי של פסטיבל החשיפה הבינלאומית למוזיקה

• טור אישי
• פסטיבל
• פולין
• ג'אז

מחפשים משהו טוב בנטפליקס? הנה המלצה חמה – מותחן משטרתי להט"בי שמתרחש בוורשה בשנות השמונים והכוכב הצעיר שלו נראה כמו אלן דלון. שם הסרט,"מבצע יקינתון", הוא כשמו של מבצע ידוע לשמצה שנערך בפולין הקומוניסטית בין 1985 ל-1987 ובמהלכו המשטרה אספה נתונים על כ-11,000 הומוסקסואלים במטרה ליצור מאגר מידע לאומי שיכלול את כל ההומואים והאנשים שבאו איתם במגע. על רקע האירועים האלה נפרש מותחן משובח, שמעוניין בדמויות ובפוליטיקה של ההומופוביה לא פחות מאשר בפיתולי העלילה.

רוברט (הכוכב העולה תומס ז'יטק) הוא שוטר צעיר שממונה יחד עם שותפו הבוגר והמנוסה ממנו על חקירת רצח של גבר הומו. די מהר הוא מבין שהמערכת המסואבת מצפה ממנו להטיל את האשמה על שעיר לעזאזל מתוך הקהילה הלהט"בית. גם אביו המקושר מבהיר לו מה נדרש ממנו לעשות, אך הוא מתעקש לחשוף את האמת, ומסתבך. תוך כדי החקירה, רוברט, המאורס לאישה יפה ונחמדה, מוצא עצמו נמשך לגבר אחר, ודרכו הוא מתוודע לחיים הסודיים של הקהילה.

צפיתי ב"מבצע יקינתון"בפסטיבל הקולנוע הפולניהשנתי שנערך בחודש שעבר בגדיניה, ושם גם תפסתי לשיחה את המפיקה שלו יואנה זימנסקה, שהיא חברה בהנהלת האקדמיה האירופאית לקולנוע. במהלך מסיבת עיתונאים בהשתתפות כל היוצרים המרכזיים של הסרט, היא אמרה שהם לא התכוונו לעשות סרט פוליטי, אבל המציאות הנוכחית בפולין הפכה אותו לפוליטי. כשהוסיפה "תמיד היינו כאן, ואנחנו נישאר כאן", הבנתי שהיא זו שאני רוצה לראיין מכל האנשים על הבמה. שבנו ונפגשנו יומיים אחרי כן.

איך נולד הפרויקט?
"פגשתי את מרצ'ין (התסריטאי) בבית ספר לקולנוע בוורשה ב-2015. לימדתי שם וזה היה פרויקט הגמר שלו. בהתחלה הוא כתב סיפור שונה מאוד. הוא לקח השראה מחוברות קומיקס על קפיטן שפיק, שקרא בנעוריו. זאת דמות אייקונית מהמיליציה הפולנית משנות השמונים – דמות נוסח ג'יימס בונד. כששוחחנו על כך הוא חשב שכלהט"ב בפולין מעולם לא היה לו מודל לחיקוי. זה משהו שמשותף לשנינו – להיות מתבגר להט"ב בפולין בשנות התשעים היה חוויה דפוקה. להיות חלק מהקהילה היה מקושר לאיידס ולשולי השוליים של החברה. דיברנו על זה שמנקודת מבט של היום חוברות הקומיקס על קפיטן שפיק הן חתרניות, כי יש שם הרבה חיבור בין גברים, וזה עורר בו השראה חדשה, לצד הגילוי שבשנות השמונים היה מבצע משטרתי סודי לעצור הומואים".

המבצע הסודי הזה ידוע היום ברבים?
"ידעתי על זה כי כשגיליתי את המיניות שלי התחלתי לחקור את הנושא. אבל לא ידעתי את הפרטים. כמה ספרים שיצאו לאור לאחרונה חקרו את היחס לקהילה הלהט"בית בתקופה הקומוניסטית. בכל אופן, כשמרצ'ין שלח לי את התסריט לא התאהבתי בו מיד. הרגשתי שהוא חשוב, ושזה סיפור מעניין, אבל הייתי במקום אחר בקריירה שלי. עבדתי בחברות הפקה ולא הפקתי עבור עצמי. ב-2015 (כשמפלגת חוק וצדק ההומופובית עלתה לשלטון –י"ש) הרגשתי שדלתות שבו ונסגרו, ושאחרי תקופה מסוימת שבה לאנשים לא היה אכפת מהקהילה הלהט"בית אולי שוב נהפוך לנרדפים.

חששתי שיהיה קשה להשיג כסף ציבורי עבור מותחן על רקע הקהילה הלהט"בית. בפולין אין לנו אומץ לעשות דברים שחורגים ממה שמוכתב לנו. אז אמרתי למרצ'ין 'בוא נעשה משהו אחר'. יצרנו קומדיה משפחתית בשם 'הבלש ברונו' שנמצאת עכשיו בעריכה. כשנטפליקס עשו סימנים שהם הולכים להשקיע בקולנוע הפולני, אמרתי למרצ'ין לפנות אליהם כי יש להם קהל אדיר בקרב הלהט"בים, ויש להם כסף והם לוקחים סיכונים. הוא פיתח את הפרויקט בעצמו, וכשנטפליקס פתחו משרד הפקות למרכז ומזרח אירופה, ובראשו עמד חבר שלי מהאוניברסיטה, התחלנו לדבר על הסרט".

איך היו התגובות ל"מבצע יקינתון" בפולין?
"בינתיים הוא התקבל יפה על ידי הקהילה הלהט"בית וגם הקהל הרחב כי זה סרט ז'אנר שמתחבר למה שקורה היום, והוא גם מראה פלח בחברה שלנו שעד כה לא ראו את עצמם על המסך. אני מודה לנטפליקס שאפשרו לנו חשיפה על המסך הגדול כאן בפסטיבל, כי אנחנו מקבלים פידבק מאנשים שבוכים ואומרים שהם סוף סוף מרגישים שרואים אותם כמו שצריך, שהצלחנו להאיר חלקים מחיינו ומהסיפור הקווירי שלנו. זאת לא היתה המטרה. לא רצינו לעשות סרט פוליטי. אני לסבית ולא רציתי שחיי יהיו הצהרה פוליטית, כי לאף אחד לא צריך להיות אכפת. אבל בארץ הזאת, בנסיבות הנוכחיות, אני מוגדרת על פי מי שאני מאוהבת בו. זה טיפשי לגמרי. הנסיבות הופכות את הסרט להצהרה פוליטית".

סצנת המסיבה הקווירית נראית כיפית לגמרי. היא מוצגת מנקודת המבט של השוטר ומזמינה אותו להיכנס. בקונטקסט של היום גם זה פוליטי.
"בתסריט לא היו פרטים. נכתב רק שהוא נכנס למסיבה מגניבה ושמישהו שר שיר של דיוות רוק. כשדיברנו עם פיוטר (הבמאי –י"ש) על המסיבה היתה לי רק הערה אחת. אמרתי לו 'תעשה מה שאתה רוצה. הווייב היחידי שאני רוצה לקבל מהסצנה הוא שכל צופה וצופה ירצה להיות במסיבה הזאת. כי זאת לא מסיבה קווירית. זאת מסיבה מגניבה שבה אתה מרגיש שתוכל ליהנות ולהשתכר או להתנשק או לנהל שיחה אבסורדית במטבח'. זאת היתה ההערה שלי ופיוטר הבין אותה מעולה. הוא והצלם באו עם הרעיונות המשוגעים האלה לעשות תחרויות מטורפות".

סצנת הסקס של רוברט וטאדק היא חושנית ומלאת תשוקה. סצנות סקס עם בני זוג מאותו מין הן דבר נדיר בקולנוע הפולני, ואני מבינה ששכרתם מתאמת אינטימיות לסצנות האלה.
"חברת ההפקה שלנו, שיפסבוי, עובדת בסטנדרטים אנגלוסקסים. בשבילי להפיק זה ליצור מרחב שבו כולם יוכלו ליצור כמיטב יכולתם, ולכן אני רוצה להגן עליהם. אנחנו מאוד רחוקות מהאלימות ומההטרדות המיניות שטבועות בתעשייה שלנו בכל מקום – אולי כי שיפסבוי מנוהלת על ידי נשים. זה היה רעיון שלנו להביא מתאמת אינטימיות, ומשום שזה גם הסטנדרט של נטפליקס לא היינו צריכים להסביר להם את השורה הזאת בתקציב.

יש לי חברה, סקסולוגית, שלפני שנתיים החליטה להתמחות בתחום הזה. כולם קראו את התסריט, ואז מרתה שוחחה עם הבמאי על מה הוא רוצה. ואז היתה פגישת הפקה שבה ביררנו יחד איך מדמיינים את הסצנה, ומה אנחנו רוצים להראות. בין הגברים רצינו סצנה רומנטית ואינטימית, מלאת תשוקה של פעם ראשונה. עם הארוסה רצינו סצנה של שני אנשים שמכירים היטב זה את זו ונוח להם זה עם זו, אבל כבר אין להם תשוקה. אחרי כן מרתה פגשה את השחקנים, כל אחד לחוד, ואחר כך ביחד. הם שוחחו איתה על הגבולות שלהם, הצרכים שלהם, על איך הסצנה תראה, ואיך תצולם. ואז הכנו סטורי בורד (איורים של כל השוטים –י"ש), והם קיבלו אותם וידעו בדיוק מה הצופים יראו. במהלך הצילומים היא היתה על הסט, דאגה לשחקנים ולתחושות שלהם".

איך בחרת את הבמאי פיוטר דומלבסקי?
"הוא הבמאי הכי מוכשר בפולין. לדעתי הוא מאוד אמיץ שנכנס לסיפור הזה. לפני זה הוא עשה סרטים אינטימיים וקטנים שמתרחשים בהווה ומתבוננים באנשים מהצד הלא נכון של המסילה. כאן הוא נכנס לסרט ז'אנר והצליח להפוך אותו לסיפור אוניברסלי של מישהו שמדוכא על ידי השיטה ואפילו לא מבין את זה, עד שהוא נאלץ לבחור מי הוא רוצה להיות. בפולין אנחנו לא מדברים על מיניות, כי בגלל הכנסיה הקתולית סקס נחשב למשהו אפל, חשוד, לא בטוח, משהו שצריך להתבייש בו. לכן כשמישהו עושה סרט על להט"בים עולה מיד השאלה 'אתה לא חושש שיזהו אותך כהומו?'.בשיחה עם התסריטאי עלתה השאלה האם הבמאי צריך להיות הומו, ואני אמרתי שלא צריך לחשוב על זה בכלל, כי צריך למצוא מישהו שיספר את הסיפור הכי טוב".

מעבר להכרזות ההומופוביות של הממשלה,האם להט"בים נרדפים היום בפולין באופן אקטיבי?
"אני חושבת שכולם חווים טראומה מהנרטיב הפוליטי. אנשים לא מבינים ששפה חשובה, ושלאופן שבו מגדירים דברים יש השפעה. אם עושים דה-הומניזציה שלנו, אם הופכים אותנו לאנשים רעים שמפתים ילדים, אפשר להתבדח על זה וליצור ממים, אבל זה מכאיב. המשפחה שלי גרה בכפר קטן. הסנדקית שלי הולכת לכנסיה וסובלת מכך שאני כלסבית נקראת בשמות מגונים על ידי הבישופים הפולניים. לא עצרו אותי ולא היכו אותי, אבל תדמייני שבמרכז תל אביב עוברת משאית עם כרזה 'כל הברונטיות הן רוצחות, אנסיות וזונות'".

תל אביב דווקא ידידותית לקהילה.
"הייתי בתל אביב. אהבתי את האוכל, את החופים, את המסיבות. ירושלים זה סיפור אחר".
Operation Hyacinth עלה בנטפליקס ב-13.10

• המסך
• קולנוע
• קולנוע זר
• פולין
• נטפליקס