כולן ראו את המהומה בטקס פרסי האוסקר השבוע, עם הסטירה שהעניק וויל סמית' למנחה הטקס, כריס רוק. הרקע להתפרצות היה בדיחה הנוגעת למראה של אשתו, ג'יידה פינקט סמית', שהתקרחה בעקבות מחלה. ברחבי הרשת התקיימו דיונים אינספור על הבדיחה של רוק; האם לגיטימי לצחוק על אישה במצב כזה והאם התגובה מצדיקה אגרוף בפרצוף. רבים הזדעזעו ממעשיו של סמית'. אבל הזעזוע צריך להיות רחב הרבה יותר, כי סמית' הוא רק דוגמה לעוד דרך שבה הפטריארכיה פוגעת גם בגברים כשהיא מייעדת להם את תפקיד המגן והמושיע ודורשת מהם להוכיח את אהבתם בצורה אלימה בסיטואציות שונות.

בחברה המצ'ואיסטית שאנחנו חיות בה, גברים נושאים עיניים למודל גבריות כוחני. סמית' עשה בדיוק את מה שמצופה ממנו כגבר לעשות. הוא למד את זה ב"ריקוד מושחת" כשג'וני הכריז שאף אחד לא שם את בייבי בפינה, כשהוא מעלים עבורה את כל קשיי העלילה כלא היו ונותן לה קול. הוא למד זאת גם מ"אישה יפה", סרט שעושה רומנטיזציה לניצול, ובו הגיבור מושיע את העלמה במצוקה מחיים במעגל הזנות בעזרת סיבוב שופינג ברודיאו דרייב. הוא הבין את זה גם מכל נסיכת דיסני שעד לשנות האלפיים תמיד היו זקוקות לגבר שיחלץ אותן ממצוקה.

טוקבקיסטים רבים הריעו לסמית' על "אבירותו" והביעו הזדהות עמו, ומנגד היו כאלו שהוקיעו את המעשה וגינו את האלימות. אבל השיח הציבורי מתעלם לחלוטין מג'יידה ומעלבונה, שחוותה באותו אירוע פגיעה כפולה. בפעם הראשונה כשספגה עלבון משפיל בפני העולם כולו, ובפעם השנייה כשהופקעה ממנה הזכות לבחור אם וכיצד להגן על עצמה, כשסמית' נחלץ "להגנתה" במופע של מכות וצעקות.

אנחנו לא צריכים לעסוק רק בבדיחות חסרות הטעם של רוק או בתגובה האלימה של סמית', אלא גם במכה שחטפה חירותה של ג'יידה להגיב כרצונה. הדיון כולו מתנהל מעל ראשה של האישה, על ידי שני גברים ומול העולם כולו, ואף אחד לא עוסק בהתנהגות האצילה שלה מולם. בהתנצלות שפורסמה יום לאחר המקרה הסביר סמית' הסביר שפעל מדם ליבו והוא מצר על אותה התנהגות אלימה. ההתנצלות שלו מדגישה את הציפייה מגברים בחברה פטריארכלית, ציפייה שיביעו את האהבה שלהם לבת הזוג בכך שיגנו עליה מכל משמר, משל הייתה יצור חסר ישע.

הציפייה לנהוג כ"גבר" ולהציל את ה"עלמה במצוקה" מנציחה את מצוקתן של נשים ובה בעת גם את אחריותם של גברים להביא לפתרונה בעזרת אלימות. קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי סמית' על כך שכרע תחת הלחץ, כפי שאי אפשר לתהות מדוע ג'יידה לא תבעה את מקומה בסיטואציה. הציפיות והחוקים שאנו פועלות ופועלים לפיהם מגבילים את היכולת של גברים להביע תמיכה ואהבה בבת הזוג בדרך שלא כוללת הפגנת כוח לא פרופורציונלית, ומנשים את היכולת לדרוש את מקומן ולהתנגד.

הפטריארכיה היא מערכה קשה ומרובת נפגעים. היא לא תיפול עד שלא נפסיק להלל ולשבח סטנדאפיסטים שבונים קריירה מביוש נשים, וגברים שפועלים באלימות לא פרופורציונלית כדי לקבע את גבריותם, וכמובן עד שלא יסתיים השיח מעל ראשן של נשים בסוגיות הקשורות אליהן. עלינו לבסס ולהשריש את ההבנה שלפיה אנחנו לא צריכות להיות נסיכות, ואין ציפייה מגברים להיות אבירים. במקום להתגולל ברפש האירועים באוסקר, אנחנו צריכות להגביר את הקול והנראות של אבירות שחוללו מהפכות גדולות, ושל גברים שפעלו בתבונה וברגישות בלי לשלוף את האגרופים.

• כולן: השבוע
• טור דעה
• פטריארכיה
• וויל סמית
• כריס רוק
• אוסקר

ביום שישי הקרוב יצויין יום הגבר הבינלאומי. זו הזדמנות חשובה לדיון ציבורי בדרך שגבריות נתפסת, נבנית ויוצאת לפועל. זה זמן להסתכל על הדרך שבה החברה שלנו מסלילה גברים לתפקידים והתנהגויות מסוימות. וזה בעיקר זמן מצויין לשאול שאלות נוקבות על אלה, ולקדם חברה שבה יש יותר מודלים גבריים חיוביים וכולנו יכולים לבחור את המסלול שלנו ללא תלות במגדר.אני רוצה לעשות בדיוק את זה.

אם נהיה כנות – להיות גבר בפטריארכיה זה לא קל. הפטריארכיה מגדירה את יחסי הכוחות בין גברים לנשים בחברה שלנו, ואת האופן הראוי להיות "גבר", וכפועל יוצא מכך היא כולאת את הגברים בהגדרה הזאת. וכשהם לא עומדים בהגדרות? במקום להיות גבר-גבר-מלך-תותח-זיין אתה הופך להיות הומו-נקבה-כוסית-ילדה-שרמוטה. במקרה הטוב זה נגמר בבדיחות על חשבונם (ועל חשבוננו), ובמקרה הרע זה מלווה באלימות של ממש. הסללה מגדרית פוגעת בגברים, משאירה אותם ללא יכולת להתמודד עם קשיים רגשיים, וגוזלת מהם את הזכות להיות מעורבים בחלקים נרחבים ומשמעותיים בחיים.

מי היתה מאמינה שנסכים עם פעילי "זכויות הגבר במשפחה"? חשוב שנדבר על הציפייה האוטומטית של החברה מגברים להיות לוחמים, מפרנסים, אמיצים שלא מראים חולשה. חשוב לדבר על אלימות מינית כלפי גברים ועל העובדה שהרוב המובהק של גברים שנפגעו מינית נפגעו בידי גברים אחרים. חשוב לדבר על מחלות פיזיות ונפשיות שמשפיעות על גברים, ולא זוכות לטיפול הולם בגלל סטיגמות מיושנות. חשוב לדבר על חוסר שוויון שפוגע בגברים – לא כטענת נגד שעולה כשאישה מספרת על דיכוי ואפליה שהיא חווה, אלא במסגרת המאבק הפמיניסטי לעולם שוויוני, מכבד ובטוח לכולנו. וכן, הדגש פה הוא לכולנו.

בעקבות החשיפה של התלונות נגד גל אוחובסקי ואיתי פנקס ארד, גברים רבים שיתפו בשבוע האחרון פגיעות מיניות שחוו. הם תיארו את ההשפלה, הכאב והבושה שליוותה אותם. במקביל, ברחבי הרשת, גברים אחרים משתמשים בכל טקטיקה של השפלת והאשמת הקורבן – אומרים להם שגברים הם חרמנים וככה זה, ש"בניגוד לנשים, גברים יכולים להתנגד", שליהנות מ"סקס חזק" זה לא פשע ושעדויות כאלה "ימנעו בסוף מהקורבנות של הפגיעות המיניות האמיתיות להתלונן". במילים אחרות – אם אתה גבר, לא יכול להיות שנפגעת מינית.

לפי מרכז הסיוע, כעשרים אחוז מנפגעי אלימות מינית הם גברים ונערים – נתון שנגזר ממספר הגברים שמתלוננים. בפועל יש הרבה יותר. מי שמתלוננים הם אלה שמצליחים לשמוע את כל הרפש ואת האשמת קורבן, ועדיין להעיז לפנות למרכז סיוע ולספר על האלימות שהם חוו.נתנחם בכך שאנחנו חיות בתקופה בה התפיסות על גבריות מתחילות להשתנות, וגברים רבים מוכנים להתמודד עם השינוי הזה באומץ.

חינוך לגבריות אחרת מגיע מתפיסה שגברים, נערים וילדים הם לא חיות, הם לא חסרי שליטה, הם לא האויב ואין סיבה שנצפה מהם לפחות. שינוי בתפיסת הגבריות יאפשר לגברים למצוא דרכים בריאות להתמודד עם קשיים, קונפליקטים ומיניות.

המאבק הפמיניסטי הוא מאבק שמאמין שגברים יכולים וצריכים לעמוד בסטנדרט גבוה יותר. זה יקרה רק כשגברים יקחו אחריות ויפעלו יחד איתנו לשינוי השיח הציבורי והנורמות החברתיות האלימות. ביחד, נוכל להעלים את הפטריארכיה ולשחרר את כולנו לקיום בריא יותר – אף נער לא יפחד להביע רגש כי חינכו אותו ש"זה לא גברי" והבחירה בין חוג ג'ודו ובלט תהיה בחירה אמיתית שזמינה לכל ילד או ילדה. אף גבר לא יצטרך לחשוש שהוא לא "מספיק גבר", כי לאמירה הזו לא תהיה משמעות.

בעולם המתוקן שאנו שואפות אליו, אנחנו חותרות למאבק משותף שבו אין מפסידים וכולנו מרוויחים. זהו מאבק משותף מפני שהצלחתו תשרת את האינטרס של כולנו: נשים יוכלו לנשום לרווחה וגברים לא יחששו לחיות כפי שנכון וראוי בעיניהם, ללא עינה הבוחנת של החברה. ובסוף, כולנו נרקוד ביחד על חורבות הפטריארכיה.

• כולן: השבוע
• גבר
• גברים
• מיניות גברית
• פטריארכיה

• Facebook
• Twitter
• Email

רחלי רוטנר, עיתונאית באתר וואלה, פירטה השבוע בסטטוס פייסבוק השתלשלות עניינים שבמהלכה עברה הטרדה מינית מילולית על ידי ח״כ ינון מגל במסיבת הפרידה לסיום תפקידו, כשהיגר מהתקשורת לפוליטיקה. הוא מיהר לפרסם התנצלות ולא הכחיש את הדברים. שעות אחרי פרסום הסטטוס של רוטנר צפו עדויות נוספות, חלקן מציגות מעשים חמורים יותר מהתבטאויות מילוליות. מגל לא התייחס אליהן.

מגל היה גם הבוס שלי ונשארנו מיודדים גם אחרי שהצטרף למפלגת ימין מופרעת. למה לא בעצם? ההשתייכות הפוליטית שלו, הזויה ככל שתהיה, לא העידה על אופיו הנעים והצ׳ארמרי. יצא לנו להיפגש, לפטפט בטלפון ולהסתמס על ענייני חקיקה הקשורים לקנאביס ולהחליף עקיצות בטוויטר בנוגע לכל השאר.

בהבנה שלי ושל חבריי הקרובים לא מדברים ככה לנשים, בטח שלא נוגעים ללא רשות. אבל לא לכולם זה ברור – טוקבקים נוסח ״מה את עושה עניין? צוחקים איתך, רק באים להחמיא״ לא היו חריגים בתגובות לידיעות על התלונות. האם מגל פעל בחוסר רגישות? ברור! חוסר הבנה? כנראה; האם הוא הבין שבאקטים האלה יש הטרדה בוטה? אני רוצה להאמין שלא, אבל אין בכך הסרת אחריות ממנו, אלא רק השלמה עם העובדה שגם רגע לפני שנת 2016, התבטאויות מזעזעות כאלה עדיין לא הוקעו לחלוטין ונמצאות בטווח של נורמה תרבותית מעוותת שטבועה עמוק בדפוסי התנהגות של גברים רבים מדי.

בפרק ״ליידיז אנד ג׳נלטמן״ של סדרת המופת ״Master of None״ שיצר עזיז אנסרי עבור נטפליקס, יש סצנת פתיחה מציאותית ומדויקת להחריד: בקאטים חדים ומהירים מוצגים שני גברים בדרכם הביתה אחרי בילוי – הם שמחים, נינוחים ומצחקקים; במקביל מוצגת אישה בסיטואציה זהה, גם היא צועדת לביתה. היא מפוחדת, מביטה לאחור, חוששת מכל גבר שהולך לצדה, מכינה את החיוג המקוצר בטלפון. ואכן, גבר קריפ עוקב אחריה ודופק על דלת הדירה
שלה בפראות. בבוקר היא מספרת על זה לחברים כעל מקרה אחד מני רבים, ולחלקם נופל האסימון.

אני חושש שאין גבר שלא פישל וסיפר בדיחה שלא מתאימה לזמן, למקום ולמעמד. הבעיה היא שעבורנו זה עניין חולף ורגעי, בעוד שעבור הנשים שאליהן כוונו הדברים, מדובר בעוד חלק לערימה של טראומות והטרדות. האחריות שלנו כגברים שאוהבים ומכבדים נשים, לא משנה איפה ובאיזה תפקיד, היא להפעיל את שיקול הדעת הזה, לא כדי לשמור על התחת שלנו אלא כדי להגן על התחת שלהן – כי יש רבים אחרים שלא עושים זאת, חלק בזדון וחלק מחוסר מודעות. יש שכבה עבה של מציאות שאנחנו מפספסים והיא מורכבת מהטרדות, חרדה וחוסר נעימות.

להכיר במציאות זו התחלה, צריך גם לשנות אותה. יגידו לנו שאנחנו פוריטנים, שאנחנו עמוק מדי בזוגיות שהשכיחה מאיתנו איך ליהנות ושהראש שלנו נאכל על ידי פמיניסטיות. ההפך, אנחנו לא רוצים סביבה סטרילית וא־מינית, אבל השחרור יבוא ונוכל לדבר מלוכלך כשנשים ירגישו בטוחות בכל מקום, לא משנה אם זה ברחוב, במועדון או בעבודה.

• אנשים
• רחלי רוטנר
• ינון מגל
• שוביניזם
• וואלה!
• נשים
• פטריארכיה
• הטרדה
• גברים
• תקיפה מינית
• פמיניזם
• טורים אישיים ובלוגים
• Master of None
• חברי כנסת
• הטרדה מינית

• Facebook
• Twitter
• Email

חשוב לי לציין: הנטיות האידיאולוגיות של ינון מגל לא מטרידות אותי. זה נכון, אני מתנגדת לדעות שמייצגת מפלגת הבית היהודי, אבל מעולם לא ייחסתי למגל חשיבות יתרה בשיח הפוליטי.מה כן מטריד אותי?

[tmwdfpad]מטריד אותי שאני לא יכולה ללכת ברחוב בתחושת בטחון בלי שגבר מוכר יתלווה אלי, ולא משנה באיזו שעה של היום מדובר. מטריד אותי שאני לא יכולה לגור במקומות מסוימים שבהם גבר כן יכול. מטריד אותי שאם יקרה לי משהו, יגידו שביקשתי את זה, או כיוונתי לזה, שהחמיאו לי, או שיש לי מזל שבכלל מישהו נגע בי.

מטריד אותי שדמי מותר, שעושים רומנטיזציה לתוקפים של נשים כמוני. מטריד אותי שלפני כמה חודשים, אולי שנה, תקף אותי גבר כדי להסביר לי שחברה שלי, שאמרה למכריה, ולי ביניהם, שהוא תקף אותה מינית בחומרה, טועה. אז הוא תקף אותי, כדי להוכיח שהוא לא תוקף על רקע מיני ושהכל בכלל בסדר. מטריד אותי שהדברים האלה קורים לנשים, ויקרו, לא בסמטה חשוכה ברחוב אפל, אלא בבר שאנחנו יוצאת אליו בקביעות, ברחוב שאנחנו מתגוררות בו, בעבודה שלנו, אפילו בבית שלנו.

מטריד אותי, יותר מהדעות הפוליטיות של ח"כ טרי אחד מתוך מאה ועשרים, יותר מהעובדה שהמדינה הזו הולכת לאבדון – שאני לא יכולה ללכת, סתם כך, בסביבה המוכרת לי, בלי שיבוא איזה ינון – האיש, האדם הפרטי, אפילו לא הפוליטיקאי – ויעשה איתי מה שבא לו כי אני אישה אז מותר.

ינון מגל כנראה לא הטריד כי הוא הרגיש שכרון כוח מתפקידו הבכיר בתקשורת (הוא בדיוק פרש ממנו) או מתוקף היותו חבר בכנסת ישראל (הוא "התנצל" על מעשיו ב"חיים הקודמים"). הוא הטריד כאדם פרטי, הטרידכגבר. כי הוא חושב, כמו רבים אחרים, שאם יש לו זין, ולמישהי יש ציצים ותחת, אז הם והיא שם בשבילו לצרכים שהוא בוחר בהם. ככה זה כשאתה מרגיש שאדם אחר נועד, בהוויתו, להיות פחות ממך, לספק את הצרכים שלך, להיות שעשוע.

אז כן, לא מטרידות אותי הדעות הימניות של ינון מגל. כלומר – לא כרגע. לא בכל רגע ורגע, בכל הליכה ברחוב, בכל יציאה מהבית, לפעמים גם בתוכו. לא החשש מהימניות שלו הוא שמלווה אותי בכל צעד שאני צועדת.

מטריד אותי שמטרידים אותי.

• אנשים
• רחלי רוטנר
• ינון מגל
• ימין
• פטריארכיה
• הטרדה
• אידיאולוגיה
• תקיפה מינית
• פוליטיקה
• הבית היהודי
• פמיניזם
• הטרדה מינית
• טורים אישיים ובלוגים
• טור דעה
• חברי כנסת
• הכנסת

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן רוויטל מדר, פעילה פמיניסטית ובעלת הטור "דגל שחור" ב"גלריה". מה את אומרת על הראיון עם האנס המשוחרר ארז אפרתי ב"עובדה"?

"ההשפעה של ראיון כזה על נפגעות תקיפה מינית היא קשה מאוד, לא רק על האישה שנפגעה מאפרתי. השאלה היא מה הערך של ראיון כזה – האם זה שהצופים ראו אנס שמודה באשמה יגרום להם להאמין יותר למתלוננות על תקיפה מינית בעתיד, או שזה עשה את ההפך ויצר אמפתיה עם האנס, הלבין את המעשה שלו? יכול מאוד להיות שזה לא נושא שראוי לדון בו בפריים טיים. האמונה שלי היא שהמאבק הפמיניסטי לא יכול להישען רק על מערכת המשפט בישראל, כי היא אמנם מענישה אבל לא בהכרח עושה צדק. עובדה שמשה קצב יושב בכלא, מסרב להודות באשמה ולעבור שיקום, ובסוף הוא ייצא משם בדיוק באותו מצב שנכנס לשם".

אי אפשר להכריח בן אדם לעבור שיקום.

"נכון, אבל הייתי מעדיפה שהמערכת תדחוף לשיקום יותר ממה שהיא עושה היום. ספציפית לגבי המקרה של אפרתי, יש בסיפור שלו שני גורמים חשובים שלא נתפסו בכתבה כגורמים אפשריים לדחוף גבר לאנוס אישה: העובדה שהאיש היה צלף בדובדבן, כי הרי הציפייה שאדם שנטל חיים של אנשים יכיר בזכות של האישה על גופה היא מופרכת; והדבר השני הוא שהוא היה במועדון חשפנות לפני האונס".

זה באמת היה מדהים. הוא אמר "היינו בדרכנו לפוסיקט" ונסלי ברדה הנהנה בפנים רציניות כאילו הוא אמר "נענו באזימוט 35 לעבר תל סאקי".

"ראיתי את זה וחשבתי לעצמי שהמאבק הכי חשוב של הפמיניסטיות היום הוא להצליח להחדיר את לימודי המגדר למערכת החינוך כבר מבית ספר יסודי. במצב הקיים בישראל, כשהמשטרה מלאה מטרידנים ותוקפים מינית ויש כיבוש ואין למדינה גבולות ברורים וכל הטלוויזיה מלאה בפרסומות סקסיסטיות – אני מתפלאת על גברים שמעולם לא תקפו או הטרידו אישה, לא להפך".

אם אפרתי היה מרצה מאסר של שמונה שנים, משתחרר ונשכר לעבוד בקיוביקל הצמוד לך במקום עבודתך, האם הייתי מוחה או מקבלת את זה, כי גם לאסירים משוחררים מגיע לעבוד?

"זה בדיוק העניין של השיקום – מאוד קריטי אם האיש עבר שיקום או לא. אני לא באמת יודעת איזה מין שיקום הוא עבר וכמה זה השפיע עליו, זה תלוי גם בשאלה אם מדובר במשרה ציבורית או לא. במקרה של חנן גולדבלט, למשל, למרות שהוא חזר לעולם התיאטרון ולא למשרה ציבורית, התנגדתי לכך שמיד עם צאתו מהכלא הוא ביים מחזמר. אני אומרת לך בתור נפגעת של תקיפות מיניות מכל הסוגים – קשה לראות אנס חוזר לחיים בזמן שנתקפות סוחבות איתן את התקיפה כל החיים".

אגב, שמת לב שבקטע שבו אפרתי תיאר את ההתנפלות על הנאנסת במגרש החניה, ליד האוטו שלה, הוא אמר "נתתי לה מכה, שלפתי החוצה" ובתרגום כתבו בסוגריים "את הקורבן" כדי להבהיר מה בדיוק נשלף?

"כן, ראיתי את זה. נו מה נראה לך שהוא התכוון, מה בדיוק אפשר לשלוף?"

אולי היא הייתה בתוך האוטו ומשם הוא שלף אותה.

"נשמע לי מוזר. הוא גם במצב קשה, כן. יש לי אמפתיה גם אליו במובן מסוים. הסקסיזם פוגע באיכות החיים שלנו וגם שלכם. זה לא כזה פאן להיות גבר בעולם פטריארכלי, למרות היתרונות הכלכליים והמגדריים שזה נותן לכם".

• עובדה
• אילנה דיין
• נסלי ברדה
• רוויטל מדר
• הארץ
• שיקום
• מאסר
• הטרדה
• ארז אפרתי
• תל אביב
• אהלן
• הטרדה מינית
• אונס
• פמיניזם
• מועדון חשפנות
• ראיון
• תקיפה מינית
• גלריה
• פטריארכיה
• עירוני
• דגלים בים
• הפוסיקט