פודקאסט האוכל המצוין "שמנמנים", המורכב מחן זאוסמר (קומיקאית, יוצרת פודקאסטים ודוקו) ואורן ברזילי (קומיקאי, תסריטאי ואיש קריאייטיב, שגילוי נאות: מפעם לפעם כותב בטיים אאוט), החליטו שהם רוצים לצאת לדרך עצמאית, נטולת ספונסרים והשפעות של מיקום, ולרכוש ציוד אולפן נייד ואיכותי – לכן השיקו לאחרונה הדסטארט עבור הפודקאסט, שמעבר לתשורות המעולות שהם מציעים (אתם יכולים לבחור שם למיקרופון שלהם. כל שם שתרצו), פשוט הולך להמשיך ליצור תוכן מעניין, מצחיק, ביזארי לעיתים ותמיד בגובה העיניים בנושא הכל כך שמנמני שהוא אוכל. כאן תוכלולהשתתף בהדסטארט, ואז לקרוא את הטרנדים שהם חוששים שעשויים להתחיל בקרוב. בהצלחה לכולנו.

>>בבר מביא את הקלאס לשוק הכרמל, ואת אוכל הפועלים לצלחות מהודרות

"אוקיי, אנחנו מודים, אפריל הוא האכזר שבחודשים, לפחות לגבי סיכומים ותחזיות. רצינו לנסות לנחש כמה תחזיות קולינריות מופרכות לשנה הקרובה, רק שאנחנו רחוקים מראש השנה, לא משנה של איזה דת. תחילת שנת הלימודים? המס? נו, בימי קדם פסח בישר על תחילת השנה החדשה. לא משנה, גם בלי נקודת ציון צוות "שמנמנים" גאה להתארח, ולספק כמה תחזיות קולינריות מופרכות לעולם ולישראל".

הטרנדים הצפויים בישראל

גל תורן שותף במיזם קולינרי

נו ברור. הוא השף דורי, אז כמובן שתראו אותו שותף במקום חדש. הוא שף מוכר מהטלוויזיה, וזה מקדם מכירות מושלם – גם אם הוא רק משחק שף. אחרי הכל, אייל שני משחק שף שנים וזו אחת הדמויות הקולינריות הכי אהובות אי פעם.

ניב גלבוע יוציא מותג סודה על שמו

ניב גלבוע מפלרטט כבר שנים עלהקו הלא דק שבין מבקר מסעדות למשפיען, עם יותר קאצ'פרייזס מאהבה לאוכל. השנה הקו הזה הולך להיחצות בגדול, עם מותג מים מוגזים קלות על שמו. סליחה, אם בל דלפין יכולה למכור את מי האמבט שלה לאינסלים בני 15 באינטרנט, גם ניב גלבוע יכול למכור נוזלים (מבעבעים קלות) לאינסלים ישראלים בני 15 באינטרנט.

מסעדה מהפריפריה תפרוש מעסקי האוכל, תפתח משרד פרסום

נתקלתם בזה: איש בעל מראה עממי נכנס לפיצוצייה/מסעדה גנרית עם שטר של מאה, והמוכר אומר לו "עזוה את המאה! תראה מה אתה מקבל בחמישים אצלנו!", מפרק לו את כל הדוכן ומייצר עוד 600 פרסומות טיקטוק זהות לגמרי. רק שדי ברור בשלב הזה שחלק מהמסעדות הן תרגיל כיסוי שנועד רק להשיג לייקים, לפני שהצוות סוגר את המקום ועובר לעשות את מה שהוא בבירור עושה יותר טוב – לפרסם. אוכל זו בבירור לא התשוקה שלהם, אבל בפרסום? חד משמעית יש עתיד, ולשם הם מכוונים.

אוכל צבאי יעשה סיבוב פיין דיינינג

אוהו כמה המלחמה הולכת להשפיע על המטבח הישראלי. וההימור הזה מספיק אמין כדי בקושי להיכנס לכתבה הזו, כי ממש אפשר לראות איך אוכל צבאי הולך להיכנס בגדול למסעדות פוסט חרבות ברזל, ולקבל את ההכרה לתרומתו ההיסטורית (גם אם לא האיכותית) לקולינריה הישראלית. קינוח פתיתים צהוב זרחני שעשוי מקרם מנגו במקום שמן וכורכום? מנת טונה צרובה בפירות יבשים ובוטנים, מחווה למנת קרב? וואלה היינו טועמים.

הקרמה

בגדול זה כבר כאן, עם מנות ששוחות בדליי רוטב צ'דר. אבל אם אנחנו כבר מאבדים צלם אנוש, למה לא לתת כבוד למקור? הרצון להתנחם, בתוספת אובדן הבושה בכל תחום בחיים, יוביל לחזרתן של מנות כמו פסטה מוקרמת, תפוחי אדמה מוקרמים, לזנייה מוקרמת – וכנראה גם קוקטיילים למתקדמים, עם שכבה דקה של הקרמה ללקוח המתוחכם.

הטרנדים הצפויים בעולם

ארוחת שף סביב נושא הדיק-פיק

מצד אחד, הרצון להתחבר לעולם הדיגיטלי שהוביל לרעיונות כמו תפריט הטעימות בנושא האימוג'י, שהגיש השף גגאן אנאד. מצד שני, הסליז הקבוע אך הגואה של מנות שנאכלות מהיד של השף/יציקה של שפתי השף (כן, זה קרה) ועוד סטיות סליזיות של שפים עם יותר הורמונים מאיפוק. התוצאה: תפריט טעימות בנושא ה"דיק-פיק", הטרנד שסוחף את הצעירים בעולם הדיגיטלי, ואהוב מאוד על רוב השפים כמובן. כל מנה – תמונה. קחו את זה מפה. לצערנו.

עולם הכושר יתחיל להתייחס לאוכל כאטומים ולא מולקולות

אם אנחנו סופרים כל גרם של מולקולת חלבון, למה לעצור שם? אתם יודעים כמה אטומים של חנקן יש לכם במנה? לא? בקרוב תדעו.

הדרה של מנות ישראליות

כן נו, זה יקרה, ועוד בדרך הכי מעצבנת: הם הרי לא יפסיקו להיות חולים על התחת של האוכל שלנו שם אצל הגויים ימ"ש. הם פשוט הולכים להמשיך להגיש אותו, אבל בשמות מכובסים כמו "קוסקוס של עכברושים מטונפים ששולטים בעולם", כדי שלא יהיה ברור לך על מי מדברים.

מסעדות פופ-אפ יצמיחו מסעדות פופ-אפ קטנות יותר

אוקיי, תהיו איתנו בזה רגע: אם מסעדה יכולה להצמיח פופ–אפ, מה מונע ממסעדת פופ-אפ שפועלת שלושה חודשים להצמיח בעצמה מסעדת פופ-פופ-אפ, שתפעל רק חודש מלוקיישן קטן יותר וצמוד יותר אליה? ומכאן, זו פחות או יותר העלילה של חתול תעלול.

להשתתפותבהדסטארט של שמנמנים, כדי שימשיכו לספק לנו פניני קולינריה שכאלה

• אוכלים שותים
• טרנדים
• קולינריה
• פודקאסט
• הדסטארט

"פרא – מטבח של חומרי גלם, אירופה והים התיכון. ערב אל תוך הלילה של דרינקים חדים ויין נפלא. תפריט משתנה מיום ליום"(מתוך אתר המסעדה)

בשעות הבוקר במטבח של פרא חוקרים, לומדים ויוצרים אוכל. מטפלים בדגים שמיועדים ליישון ארוך, אופים כיכרות של לחמי מחמצת בעבודת יד, מטפלים בירקות ומכינים את המסעדה לערב, לבואם של האורחים. בפרא תוכלו לאכול מנות שעשויות מחומרי גלם מקומיים, שטעמיהן נעים בין אירופה הקלאסית למזרח התיכון. האירוח בפרא הוא נונשלנטי, והקהל אקלקטי, אין לו גיל או מאפיינים מסוימים. יש שיכנו את פרא ביסטרו ים תיכוני תל אביבי. המסעדה – שממוקמת במרכז תל אביב, בפינת הרחובות נחלת בנימין וגרוזנברג, בבניין היסטורי שבו שוכן כיום מלון נורדוי – מתמזגת עם הסביבה. האור החם מבפנים, הנשקף מהחלונות הגדולים שפונים לרחוב, מחבר בין החלל הפנימי לזה החיצוני – אפקט שמייצר אווירה נעימה מאוד.

הנפשות הפועלות המרכזיות
את פרא מובילות ארבע דמויות מרכזיות: השפים אביעד פלד (32) ואורי שטיינברג (39), שעבדו יחד בהוטל מונטיפיורי, והשותפים־מנהלים עליזה שרגא (30) שמנהלת את המסעדה, ותום גוב (32) שבדיוק סיים לימודי רפואה.

אג'נדה
אורי ואביעד שואפים שהמסעדה תהיה מעין בית מלאכה יוצר וחוקר לקולינריה. "הרצון הזה מייצר מנטליות אחרת של מטבח", הם אומרים. "כשהטבחים מתחילים את הבוקר בהכנת בצקים של בריוש, מחמצת, בגט ושלושה קינוחים, ובמקביל הם מטפלים בירקות ומפלטים דגים – הם מרגישים שהם חלק מבית מלאכה. כשמתחילים לשמור עתודות במקפיא ולהשתמש במוצרים מוכנים, עוברים לעסוק במלאכת ניהול העסק, ואת זה אנחנו לא רוצים".

רגעים של שמחה בעבודה
"הג'וי טמון בהנאה של האורחים. לקוח חוזר הוא אושר גדול. מישהו שבא, פינה זמן ומקום בבטן, בחר בהם להיות החוויה שלו לאותו ערב, לשלם ממיטב כספו ואז לחזור".

נקודה של קושי בעבודה
"קשה לנו עם לקוחות שלא רגישים מספיק למקצוע שלנו", קובעים אורי ואביעד. "בעיקר קשה לנו עם אלה שמאחרים להגיע למסעדה מעבר לזמן סביר, או מזמינים מקום, לא מגיעים וגם לא מעדכנים על כך".

אוכל צוות
בדרך כלל אורי או אביעד מכינים את האוכל לצוות, וכך הטבחים מתפנים לעסוק בהכנות השוטפות. באוכל צוות יש תמיד סיר גדול במרכז – תבשיל בשרי כלשהו, טחינה וסלט. בימי שישי אורי אוהב להכין שניצל עם אורז.

מנה אחת
שורש סלרי צלוי ביין אדום – מנה חורפית שמבוססת על ירק עונתי, סלרי. אביעד: "זו מנה שמייצגת את הגישה שלנו במטבח – במרכזה נמצא חומר גלם אחד, וכל האלמנטים המשניים שמסביב לו עשויים גם הם ממנו. בסוף מתקבל סטייק בשרני ומתקתק – כמו ביף בורגיניון עשיר ללא בשר".

סדר היום (יום חמישי)

7:00אורי ואביעד מגיעים למסעדה, ומצטרפים אליהם טבח אחד או שניים לפי הצורך, תלוי בעומס ההכנות. לאורך היום כולם עסוקים בהכנות שוטפות: טיפול בחומרי גלם, אפיית לחמים וכדומה.

14:00מעצבים את כיכרות לחם המחמצת ומכניסים אותן להתפחה עד בוקר המחרת, אז הן ייכנסו לתנור לאפייה.

15:00צוות המטבח המלא – שלושה טבחים ומנהל מטבח – מגיע למשמרת ערב. כל טבח תופס את הפס שלו ומארגן את חומרי הגלם הרלוונטיים לו.

16:00צוות הפלור (ברמן ומלצרית) מגיע, מוריד כיסאות, עורך שולחנות, מפלש את כוסות היין ועורך את השולחנות לפי כמות הסועדים בכל הזמנה. לאורך המשמרת יתווספו לצוות עוד שלוש מלצריות בהדרגה.

17:30המסעדה מוכנה לסרוויס. הצוות יושב סביב הבר המעוגל ואוכל יחד "אוכל צוות": קציצות בקר, אורז, סלט וטחינה. תוך כדי הארוחה השף מעביר תדרוך, מעדכן על השינויים בתפריט ומחדד את אופי השירות.

18:00המסעדה נפתחת לאורחים. האור מעומעם, המוזיקה עולה וההצגה מתחילה.

23:00סוף הסרוויס. לאט־לאט המסעדה מתרוקנת, הכיסאות מורמים על השולחנות, האור כבה והמסעדה נסגרת.

פרא, נחלת בנימין 27 תל אביב
*הכתבה פורסמה לראשונה במגזין השולחן*

• אוכלים שותים
• מסעדות
• מסעדות בתל אביב
• קולינריה
• קולינריה ישראלית
• פרא
• נחלת בנימין

"מסעדת אנימאר מגישה מטבח ים תיכוני. אנחנו קוראים לזה Med to Table – חומרי הגלם הטובים ביותר, המגיעים מהים התיכון ישירות אליכם לשולחן בפרשנות אישית ואותנטית של השף הלל תווקולי" (מאתר המסעדה)

עבר זמן רב מאז שאכלתי באנימאר, אבל החוויה כל כך נוכחת, שאני זוכר אותה היטב. לזכור מנות לפרטי פרטים מעולם לא היה הצד החזק שלי. אני זוכר חוויות. בארוחה באנימאר הרגשתי כאילו מישהו לקח את היד שלו, כיסה באמצעותה את העיניים שלי ואמר: "בוא איתי". ואני הלכתי.

השף הלל תווקולי מבשל אוכל סוחף, גדול ומועצם בטעמים. משהו בו נוכח מאוד, ואולי לא מצליחים לאתר בדיוק מהו הדבר הזה, אבל כן מרגישים שהוא בעל עומק, משמעות, סיפור ומחשבה. ולא פחות חשוב – טעים. אנימאר היא מסעדה גדולה, מרשימה ומעוצבת לפרטי פרטים. באופן מסוים היא השתקפות של הים, ומנגד היא גם מתחרה בים – מודעת למקומה מול הכוח האדיר שלו, אבל לא מפחדת לדרוש את תשומת לבו של הסועד. זוהי מסעדה מסעירה, סוחפת, מלאה ברגש ומקצועית.

אג'נדה

"השם 'אנימאר' הוא חיבור של שתי מילים", מסביר הלל, "'אנימה', פירושה באיטלקית 'נשמה'; ו'מאר' – 'ים'. כשהגעתי לפה בפעם הראשונה והסתכלתי החוצה מהחלון לכיוון הים, הבנתי שאני רוצה לבשל אוכל שמגיע מאגן הים התיכון, בחיבור לאקלים, לגיאוגרפיה, לעונתיות ולמקומיות – וכל אלה בפרשנות אישית שלי".

כשאני שואל את הלל למה הכוונה בפרשנות אישית, הוא לוקח נשימה ארוכה ומפרט: "זה כל מה שאני. זה הילד שגדל בעפולה בבית חצי טריפוליטאי וחצי פרסי, שהיו בו גם חמוץ, גם מתוק וגם חריף; טעמים מורכבים וזכירים. זה גם הגבר הצעיר שנסע לעבוד אחרי הצבא בלונדון ובספרד והתחנך בהן קולינרית; אלה האנשים שהוא פגש והאוכל שטעם. זוהי גם הדרך המקצועית שעשיתי במטבחים בארץ. את כל המרכיבים האלה אני מביא אל הסועד; זוהי האג'נדה".

הנפשות הפועלות

השף ובעל המסעדה הלל תווקולי (45); המנהל ובעל המסעדה רפי בן הרוש (59); בעלי המסעדה דודי זיו (74) ואייל זיו (46); מנהל הפלור דור טוייזר (36); הסו־שפים ווילי שפארה (32) ופילי צגאי (32); טבח הגריל לאונרדו וסקז (40) ;מנהל ההכנות קובי מלול (49); טבח ההכנות עמית מלכה (27); טבח עמדת הדגים חוסיין חרב (23); טבח הפס הקר דגן גביש (31); הקונדיטורית הראשית מאי ישורון (28); הקונדיטורית שקד שם טוב (26); שוטפי הכלים מיליון אוגבה גבריאל (50) וצ'ארלס נטהוק (32).

נקודות של קושי בעבודה

"נושא כוח האדם משפיע עלינו מאוד", אומר הלל. "כמסעדן, הוא מציב אותי במצב שבו אני לא יכול למקסם את הביקוש למסעדה שלי. אנחנו לא מתפשרים על איכות השירות או האוכל, ולכן כל עוד יש מצוקת כוח אדם – אנחנו נאלצים לקבל פחות קהל".

רגעים של שמחה בעבודה

"הייתי ביום חופש, וקיבלתי מלקוח ותיק הודעה מחמיאה על החוויה במסעדה באותו ערב שבו החסרתי", מספר הלל. "לדעת שהמערכת זזה גם בלעדיי זה כיף אמיתי; זה אומר שהעבודה הקשה משתלמת. באופן כללי, ההכרה של הקהל במה שאנחנו עושים היא שמחה גדולה".

אוכל צוות

אוכל הצוות מגוון מאוד. על המשימה אחראיות כל המחלקות במסעדה – כל מחלקה על מנה אחת. אין תפריט קבוע – העיקר שיהיה חם, טעים, משביע ומזין. אלה יכולות להיות מנות של עוף, קציצות, אורז או פסטה, והן תמיד מלוות בסלט. לטובת הארוחה, כל אנשי הצוות מכל המחלקות מתכנסים בחדר הפרטי ואוכלים יחד סביב השולחן המשותף הגדול. זה הזמן שלהם להתעדכן, לקשקש ולהתייעץ.

מנה אחת

"אחת מהמנות שהכי מייצגות את התפיסה שלי היא מנת אינטיאס עם ויניגרט פטל מעושן, מרווה וגולפאר", אומר הלל. "הפטל עובר עישון, והגולפאר, שהוא תבלין פרסי חם, משתלב בו. זו מנה שיש בה גם חמוץ וגם מתוק, ובעיניי היא ייצוג של כל מה שגדלתי עליו, בתוספת הגשה בוגרת ותפיסה קולינרית".

סדר היום (יום רביעי)

8:00הראשונים שמגיעים למסעדה בבוקר הם טבחי ההכנות קובי ועמית, ואיתם מגיעה לרוב אחת מהקונדיטוריות. הם עוברים על המקררים ובודקים מה נשאר מאתמול ומה צריך להכין היום.

9:00הטבחים קובי ועמית מקבלים ירקות ומחלקים אותם למחלקות לשטיפה ולהכנה.

10:00קובי מקבל משלוח של דגים טריים ומעביר אותם לטיפולו של עמית.

11:00קובי מקבל סחורה מספק הגבינות. את הגבינות שהוא לא ביקש, הוא מיד מחזיר.

12:00צוות הכנות הבוקר והקונדיטוריה יוצא להפסקה לטובת ארוחת בוקר. קובי מכין חביתה גדולה, עמית קוצץ סלט ושקד הקונדיטורית מחממת לחם. הם לוקחים צלחות, מעמיסים אוכל וניגשים לחדר הפרטי לאכול בנחת.

12:30שאר הטבחים מגיעים למסעדה. מי שמגיע בשעה הזאת נשאר לעבוד עד הסגירה.

13:00ווילי ופילי הסו־שפים עוברים על רשימת ההכנות, ומוודאים שכל אחד מהטבחים יודע מה הוא צריך לעשות.

14:00קצב העבודה מתחיל לעלות. כל הטבחים עסוקים בהכנות, ווילי ופילי מתחילים בהכנת רטבים, קרמים וצירים. ההכנות מתבצעות אחת לשבוע בכמות גדולה, שמספיקה לכולו.

16:00פילי עובר בין הפסים ובודק שהכול פתוח ומוכן. אם הכול במקומו, הוא שולח את כולם להפסקה – לארוחת צוות.

16:15את ארוחת הצוות להיום מבשל הלל השף. הריח מהסירים מורגש בכל חלל המטבח הגדול, והחבר'ה מבינים שיש להם למה לצפות.

16:30לפני הארוחה כולם שוטפים את רצפת המטבח. המון מים נשפכים על הרצפה, וכל טבח תופס מגב ומסייע במלאכת השטיפה.

16:35כל מי שמסיים לנקות את האזור שלו, לוקח צלחת ויוצא מהמטבח אל חלל המסעדה, שם כולם יושבים לאכול יחד את אוכל הצוות.

17:30אחרי עריכת המסעדה, הלל השף או אחד מהסו־שפים מעבירים בריף עם תפריט למלצרים ברחבה שבין המטבח לשולחנות הסועדים.

18:00הסרוויס מתחיל. ערב טוב!

אנימאר – לכל הפרטים
למתכון קציצות טלה עם דובדבנים ואורז פרסי
לעוד מתכונים של הלל תווקולי

*הכתבה פורסמה לראשונה במגזין השולחן*

• אוכלים שותים
• מסעדות
• מסעדות בתל אביב
• אנימאר
• הלל תווקולי
• קולינריה
• קולינריה ישראלית

אם אתם מבקרים מדי פעם במסעדות, בטח שמתם לב לכך שמיסו ומוצרים מותססים אחרים נכנסו עמוק למנות ולתפריטים שלהן. כמעט בכל מסעדת שף שתיכנסו אליה היום, תמצאו צנצנות של חומרי גלם שונים בתהליכי התססה, ורוב המסעדות גם נכנסו ברצינות לתהליכי הכנת המיסו ואחיו. האם מדובר בטרנד, אופנהחולפת, או שמדובר בשינוי מהותי באופן שבו אנחנו אוכלים ומבשלים?

שף דיוויד פרנקל, פרונטו: "התחברתי לעולם ההתססות כי הוא פותח בפנינו פלטה חדשה שלמה של טעמים שעוד לא הכרנו, ומגדיל את מנעד הטעמים והארומות – בעיקר כשמדובר במטבח הישראלי"

"כל מגמת ההתססות, כמו כל דבר בעולם הקולינרי, היא עניין שמושפע מאופנה", אומר דיוויד פרנקל, השף של מסעדת פרונטו. "זה התחיל משפים מובילים בעולם, בראשם רנה רדזפי ממסעדת נומה שבקופנהגן, שבעקבותיו נכנסו לעניין עוד שפים גדולים מהמזרח, מצרפת ומכל מקום אחר – וזה משפיע על כולנו. אניהתחברתי לעולם הזה כי הוא פותח בפנינו פלטה חדשה שלמה של טעמים שעוד לא הכרנו. הוא מגדיל ומעצים את מנעד הטעמים והארומות – בעיקר כשמדובר במטבח הישראלי. לא הכל חייב להיות רק שמןזית ולימון”.

בפרונטו מכינים בימים אלה שלושה סוגי מיסו – מיסו שיבולת שועל, מיסו עדשים כתומות ומיסו תירס. בכולם נעשה שימוש באופן קבוע במנות שונות כדי להעצים את הטעם שלהן. במסעדה מכינים גם גארום מרוויון ושויו מפריקי וכוסמת, שבו משתמש פרנקל במקום במלח. "אני לא רוצה שהמיסו ישתלט על התפריט ואני גם לא מגדיר את המטבח שלי לפי זה, אבל השימוש במוצרים מבוססי התססה מייצר טעמים הרבה יותר מורכבים, לא מתחנפים, ואני מניח שהם ילוו אותי במטבח עוד הרבה שנים.

פרנקל העמיק בנושא ההתססות בזכות הסו־שף שלו לשעבר, השף גיא אריש, שעשה סטאז' במעבדת ההתססות של מסעדת נומהאריש, היום השף של משייה, ממשיך להעמיק ולהתנסות בתחום ההתססות גם במסעדה החדשה שהוא מוביל.

"אני מניח שאם לא הייתי מגיע לנומה, לא הייתי עושה את מה שאני עושה היום", אומר אריש, "אבל אין ספק שהספר שרדזפי ודיוויד זילבר פרסמו ב-2018 “The Noma Guide to Fermentation”פתח את כל הנושא הזה לעולם. הם לקחו את שיטות ההתססה, שמקורן באסיה, והכניסו אותן למטבח הנורדי ללא קונוטציות אסייתיות ומשם כל אחד יכול לקחת את זה למטבח שלו ביומיום של מסעדת משייה מכינים מגוון מכובד של מותססים, למשל גארום מכנפי עוף, שנכנס כתיבול במנות של סרטנים, שרימפס או טרטר בקר; מיסו חומוס ושויו חומוס, שנכנסים למנות אחרות, אפילו לקינוחים."זה בדם שלי וכבר חלק מהשפה שלי. ככה אני עובד ואני מאמין שכך גם אמשיך לעבוד, כי אחרי שמגלים את הטעמים שהשימוש בחומרים האלה מניב, אי אפשר לוותר עליהם".

בעוד שרוב המסעדות לא תמיד יציינו בתפריט את כל מרכיבי המנה – ולא תדעו תמיד אם הסטייק שלכם תובל במיסו חומוס או אם רוטב הפסטה מכיל שויו כוסמת,במסעדת aהחדשה שלהשף יובל בן נריהיש הקפדה מדוקדקת על פירוט מרבי של כל אחת מהמנות בתפריט.למשל, תוכלו למצוא בתפריט מנה כמו דג צלוי וקולרבי בדאשי וחמאת קוג'י עם קציפה של פרמזן מיסווסויה לבנה.

"זה יכול להיות אולי קצת מבלבל", צוחק גיא ליב, מנהל המטבח במסעדה "אבל אנחנו עובדים הרבה מאוד עם הצוות על מילון המושגים האלה, כדי שיוכלו להסביר אותם ללקוחות. אנחנו רואיםשזהו הכיוון שהמסעדנות הולכת אליו – בישראל ובעולם – ואני מאמין שלאט־לאט הוא ייטמע אנשים יבינו והוא יהפוך לשגור יותר. לכן חשוב לנו לפרט את כל המרכיבים האלה בתפריט כדי שאנשים יבינו מה הםאוכלים ואילו תהליכים המנות שלהם עברו מעבר לפירוט האינטנסיבי בתפריט, במסעדה גם נעשיתעבודה מאומצת בכל הקשור להכנת המותססים האלה.

ליב: "יש לנו שישה אינקובטורים שבנינו במקום, שמשמשים לזירוז תהליכי ההתססה. הם מאפשרים טמפרטורה גבוהה ולחות מתאימה, שחוסכת לנו זמן. מבחינתנו מדובר בבישול שהוא שילוב בין חדשנות לחזרה למסורות קדומות, וזו גם דרך מצוינת לנצל פחת – אנחנו משתמשים בכל חומר גלם עד הגרגיר האחרון. למשל, מקליפות של פרמזן שנותרו לנו מסלט קיסר עשינו גארום פרמזן, שיצא עם אוממי מטורף. הרבה מהדברים שבמקומות אחרים היו נזרקים לפח עוברים אצלנו תהליכים של התססה”.

מתכונים ביתיים עם מיסו

מאפים ומתוקים עם מיסו

רוחניות ואידיאולוגיה

גם אצל השףרז רהבממסעדת OCDכל המותססים נעשים על בסיס שאריות. "בגלל אופי המסעדה, שכולםאוכלים אותה מנה באותו זמן אני לא יכול להרשות לעצמי למשל, להגיש למישהו אחד את המרכז של הדג ולמישהו אחר את הזנב", מסביר רהב "בזנבות שנותרים, למשל אנחנו משתמשים להכנת גארום; אנחנו לא זורקים יותר כלום. באמת כלום. אם נשאר משהו, הוא ילך לציר או להתססה על תחום ההתססות ב־ OCDאמון שלום אלברט, שעובד תחת הטייטל שף RND (מחקר ופיתוח).

אלברטׁׁ נחשף לעולם ההתססות כשלמד גסטרונומיה באיטליה והתוודע באחד מהפסטיבלים לדיוויד זילבר, אותו מחבר־ שותף של הספר המדובר של נומה. בין אלברט לזילבר נוצר קשר הדוק, שהיה אמור להוביל גם לעבודה משותפת, אבל אז הגיעה הקורונה והוא חזר לישראל ולרהב. בהתחלה הוא שימש כיועץ, הכין לבד את המותססים שלו בבית, כשמחצית מהם היו עבור המסעדה, ואחרי כמה חודשים הוא נכנס כאחד מאנשי הצוות הקבועים במקום, עם תחום אחריות ספציפי מאוד. כשאני שואלת את רהב, שהמסעדה שלו מוזמנת מראש לתשעת החודשים הקרובים, למה הוא צריך את כל כאב הראש הזה, הוא עונה: "זה כמו לשאול:למה להשתמש בציר בקר, אם אפשר להשתמש במים?". נראה לי שהבנתם.

שפית שיראל ברגר: "זה מטורף בעיניי שכל הסיפור הזה התחיל מניסיון לעשות טוב לסביבה ולאנושות, שזה בעצם גם הסיפור של Opa"

גם אצל השפיתשיראל ברגרממסעדתOPAשבתפריט שלה אפשר למצוא מנות כמו גזר עם מיסו שקד ובצל או אוכמניות עם עלי מלוח, מיסו אפונה ומרק אספרגוס, העיסוק בהתססות בא בעיקר מתוך רצון לצמצם פסולת, אבל תוך כדי עבודה – ועל הדרך – היא גילתה גם המון יתרונות אחרים של הטכניקה הזאת: "יש לנו המון שאריות של אגוזים וירקות מספרת ברגר, "ובזכות הספר של נומה הבנתי שאפשר לעשות איתן משהו, אבל נדלקתי באמת רק כשהתחלתי לקרוא על ההיסטוריה של התהליכים.

"ביפן של שנת 675 לספירה החליטו מתוך אידיאולוגיה של אי־אלימות להפסיק לאכול בשר ודגים, ומהמחסור הזה של חלבונים מן החי התפתח המיסו. זה מטורף בעיניי שכל הסיפור הזה התחיל מניסיון לעשות טוב לסביבה ולאנושות, שזה בעצם גם הסיפור של Opa (שהיא מסעדה שאין בה שימוש במוצרים מן החי). זה לא רק האוכל זאת הפילוסופיה הרוחנית שמאחוריו, וזה משהו שמעסיק אותי לא מעט".

מעבר להעצמת הטעמים ולניצול השאריות במטבח, השימוש בהתססות של קוג'י ובכל התוצרים שלו הוא גם דרך להפוך את האוכל שלנו לבריא יותר. הם יכולים להחליף את המלח, את חומרי הטעם והריח הסינתטיים (למשל, אבקת מרק) ואפילו את הסוכר – וכל זה באופן טבעי. לכן אנחנו מקווים ומאמינים, שבמקביל למסעדות, בעתיד הקרוב נמצא אותם גם במטבח הביתי, שהופך בשנים האחרונות גםהוא למודע ובריא יותר.

מילון למסעדנות עכשווית

"דג צלוי וקולרבי בדאשי, חמאת קוג'י עם קציפה של פרמזן־מיסו וסויה לבנה" ו"שקדי עגל וכוסמת על בסיס מיסו שקדים והל". הגעתם למסעדה, קיבלתם תפריט ולא הבנתם בו כלום? גם אנחנו. השף רז רהב מ־OCD ושלום אלברט, מנהל המחקר והפיתוח של המסעדה, עושים סדר

קוג'י

הקוג'י הוא פטרייה שגדלה על מצע של דגנים ומייצרת את הגלוטמט באוכל שלנו, חומצה גלוטמית שגורמת לנו להתמכר לאוכל ולרצות ממנו עוד – והיא השלב הראשון של כל ההתססות היפניות. פטריית הקוג'י אחראית על התסיסה הראשונה של הדגן והיא ההתחלה של כל התוצרים שיבואו אחריה (מיסו, שיו ועוד – בהמשך המילון). ביפן נוהגים לגדל קוג'י באופן מסורתי – על אורז, אבל היום ברחבי העולם מגדלים אותועל מצעים נוספים, למשל גריסי פנינה, כוסמת או פריקה; כל אחד מהם מעניק לאוכל טעם אחר, המאפיין אותו. את הקוג'י אפשר לגדל לבד, אבל בזהירות רבה, וחייבים לדעת היטב מה עושים איתו לפני שמתחילים.

שימושים שכיחים:הקוג'י משמש להעצמת טעמים ואפשר לערבב אותו כמעט עם כל דבר. למשל, חמאת קוג'י נחבצת משמנת שהותססה עם פטריית קוג'י במשך שלושה ימים – מה שמעניק לה טעמי אוממי שלא קיימים בחמאה "רגילה".

מיסו

מיסו הוא משחת טעם עזה מלוחה־מתקתקה־קרמלית בעלת איכויות של אוממי, המשמשת כבסיס למנות רבות ביפן, והוא מעצים ומעמיק כל מנה. מיסו מכינים משלושה מרכיבים: קוג'י (שהונבג על דגן כלשהו),מלח וקטנית, כשהקטנית הפופולרית ביותר להכנתו היא פולי סויה, אבל אפשר להכין מיסו גם מקטניות אחרות, כמו חומוס, ולעתים גם מירקות שאין בהם אחוז גבוה של נוזלים (למשל, ארטישוק ירושלמי).

מאפשרים לקוג'י, למלח ולקטנית לתסוס יחד על פני פרק זמן ממושך של שישה חודשים עד שלוש שנים. ככל שהתסיסה ארוכה יותר, כך המיסו מתקתק, עמוק, עוצמתי וחד יותר. ביפן, באופן מסורתי, יש יותר מ־ 100 סוגי מיסו, אשר נחלקים בחלוקה גסה מאוד למיסו בהיר־ לבן ומיסו כהה־אדום.

שימושים שכיחים:בסיס למרקים, למרינדות של בשר ודגים, רטבים לסלט, אפייה. ב־ OCD משתמשים במיסו, למשל, במנה של פורל על גריל פחמים עם ציר עוף, שאותו מתבלים במיסו ארטישוק ירושלמי. "הטעמים של ציר העוף והטעמים העזים של המיסו עוטפים את המנה, ומעצימים את הטעם של הארטישוק הירושלמי", מסביר אלברט.

גארוּם

גארום הוא נוזל תיבול מרוכז, שמעניק למאכלים טעם אוממי עז. מקורו ברומא העתיקה, שם גילו שאם לוקחים דגי אנשובי וקוברים אותם במלח, כעבור שנה המעיים שלהם מייצרים חומר בעל טעם אוממי חזק,שבו משתמשים באופן מסורתי גם ביפן, במה שמכונה "פיש סוס" (רוטב דגים). במעבדה של מסעדת נומה של השף רנה רדזפי בדנמרק, שהיא כאמור המקום שבו הפכו ההתססות העכשוויות למה שהן היום, גילו כי לקוג'י יש אותה יכולת אנזימטית שיש למעיים של הדג לפירוק חלבונים, שומנים וסוכרים. כאשר מערבבים קוג'י עםחלבון (למשל, עוף או בקר) ומים, האנזימים שבפטרייה מפרקים את החלבון לחומצות אמינו במרקם נוזלי, המייצרות טעם אוממי – הוא הגארום.

שימושים שכיחים:תיבול דגים, פסטות, סגירת מנות, בסיס לרטבים לסלט.

"אנחנו אוהבים להסתכל על גארום כמלך התיבול", אומר אלברט. "המטרה של הגארום היא לתת טעמי רקע – כלומר, את המלוח הזה, שיושב על החלק האחורי של הלשון. העוצמה הגבוהה של המליחות שלו גורמת למנה להיות שלמה יותר בטעם. אנחנו, למשל, אוהבים לתבל את ההמבורגר שלנו בגארום בשר, ואת טרטרהבקר שלנו בגארום קלמרי או בגארום אנשובי".

שוֹיוֹ

שויו הוא נוזל (או רוטב), מה שאנחנו מכירים ביומיום כרוטב סויה ("שויו" = "סויה" ביפנית). בתהליך ייצור השויו מגדלים את פטריית הקוג'י על דגן (באופן מסורתי, פולי סויה) ובמקביל על חיטה, ולכן רוב מותגי רוטב הסויה המוכרים היום מכילים גלוטן. את הקוג'י שהונבג (על דגן וחיטה) מתסיסים עם מלח ומים – וכךמתקבל נוזל דליל יחסית.

שימושים שכיחים:תחליף לרוטב סויה, מרינדה, מטבל, תיבול דגים. "אנחנו מבססים את הרטבים שלנו על שויו כוסמת ופריקי", מסביר אלברט. "השויו מחליף את המקום של רוטב הסויה. גם רוטב הפונזו שאנחנו מכינים למנת הדגים הנאה שלנו מבוסס על שויו פריקי וכוסמת, עם מיץ חושחש וחומץ סלרי שאנחנומכינים במסעדה".

שיוֹ

פירוש המילה "שיו" הוא "מלח" ביפנית. מדובר במשחה גרגירית, שמתקבלת בסיום תהליך התססה, המבוססת על קוג'י עם מים ומלח, ללא דגן. משתמשים בו בעיקר לזירוז של תהליכי כבישה ויישון ולהענקתטעם עמוק יותר לחומרי הגלם שאותם מיישנים או כובשים. האנזימים של הקוג'י מזרזים את תהליך הכבישה או היישון – למשל, בשר שמתיישן כחודשיים, יתיישן תוך כמה ימים באמצעות השימוש בשיו.

שימושים שכיחים:כבישה, בסיס לרוטב לסלט.

אמזאקה

נוזל מתקתק, שיכול לשמש כתחליף לסוכר. אמזאקה נוצר מהתססה של קוג'י עם אורז ומים, שתוססים יחד באותה צורה שבה מתסיסים אלכוהול. האנזימים שבקוג'י מפרקים את העמילן שבאורז והופכים את הסוכרים הפשוטים לנגישים, כך שמתקבל נוזל מתקתק – בלי להשתמש בסוכר עצמו. על בסיס אמזאקה מכינים סאקה (יין אורז) והוא יכול לשמש גם להכנת דייסות ובתערובות ללחמים ומאפים.

שימושים שכיחים:פודינג מתוק, התחלה של התססת סאקה, בסיס לבלילות מתוקות, אפייה.

"במסעדה אנחנו משתמשים באמזאקה כממתיק ללא סוכר", מסביר אלברט. "במקום להשתמש בסוכר בקינוח, צמצמנו נוזל אמזאקה לקרמל, שהפך לבסיס למנה שכוללת סורבה, פיננסייר, קרם פטיסייר וקרמל".

*הכתבה פורסמה לראשונהבמגזין "השולחן"*

• אוכלים שותים
• מסעדות
• מסעדות בתל אביב
• קולינריה
• קולינריה ישראלית
• רז רהב
• שיראל ברגר
• דיוויד פרנקל
• גיא אריש
• פרונטו
• OCD
• opa

בחודשים האחרונים עולה פולין על סדר היום המקומי בעיקר בנושא אחד. כן, זה שקשור ליריב לוין. היה גם איזה אינסידנט דיפלומטי עם נועה קירל שמחזיר אותנו לרפרנס המקובל שיש למדינה הזו בארץ, שהוא כמובן, נו, האירוע הזה. שואה. אבל חמישה ימים במדינה שלחלקנו הבלתי מבוטל יש בה שורשים עמוקים עשו עבודה שאף כתבה בטלוויזיה או בעיתון לא יוכלו לעשות, ואולי אני מייתרת פה את אותה הפעולה שאני עושה בדיוק ברגעים אלה, אבל להעלות את כולכם על מטוס אני (עדיין) לא יכולה.

המסע שלנו החל בלובלין. ואני אומרת מסע, לא כי מדובר במסע לפולין שעשיתי בכיתה י"א (וגם לא בלהקה של יובל מנדלסון). מסע כי בחמישה ימים הספקנו לראות מה שאדם ממוצע מספיק בחודש, כי בכל זאת – היתה לנו משימה. אבל בניגוד לכמה נסיעות מהסוג הזה שכבר נכחתי בהן בעבר וכללו לא מעט תחנות מיותרות בלו"ז – הפעם כמעט ולא היו כאלה. כל מקום חדש שהגענו אליו (והיו, כאמור, המון כאלה), היה פוקח עיניים מכיוון אחר.

ללובלין מגיעים ישראלים לרוב כי היא קרובה לאחת מהאטרקציות הפופולריות במדינה – מחנה הריכוז מיידאנק. אבל היא גם מרוחקת רק כשעה וחצי נסיעה מוורשה (שתכף אגיע גם אליה) והיא גם דסטניישן שעומד בפני עצמו כיעד תיירותי ותרבותי לכל דבר. הסיבה המרכזית שנסענו דווקא בטיימינג הנוכחי היה Night Of Culture, אירוע שמתקיים אחת לשנה בשבת הראשונה של חודש יוני. המתכונת היא כזו שמזכירה קצת את הלילה הלבן התל אביבי או את אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" (רק עם קצת יותר תקציב): העיר מתמלאת במיצבי אמנות במרחב הציבורי (פה ושם יש גם איזה מיצג, תרגעו), המסעדות והברים עובדים שעות נוספות, במות זמניות קטנות של מוזיקה ומחול צצות בכיכרות המרכזיים, ובעיקר – המוני אנשים ברחובות. המונים. תחשבו קפלן במוצ"ש בחודשי המחאה הראשונים, רק ביותר.

הכל חינמי, כמובן, וגם אם חשקה נפשכם באיזו בירה או קוקטייל – לא תצטרכו להיפרד מכליה. לובלין היא עיר זולה במיוחד (מחיר ממוצע לאפרול שפריץ הוא 25 זלוטי, שכמעט מקביל לשקל, אפילו נמוך ממנו קצת). שזה בערך חצי מחיר מבר ממוצע בתל אביב. גם האוכל זול, והוא נמצא בכל מקום בשפע. הרחובות הראשיים של העיר, גם כשאין אירועים מיוחדים, הומים מסעדות חמודות, בתי קפה וברים, כמו בבירות אירופאיות אחרות שאנחנו מכירים, רק בפחות פלצני. נכון, לא באנו לעסוק בשואה, אבל כן ראוי לציין את העובדה שהפתיעה אותי עד מאוד – הקהילה היהודית בפולין של לפני מלחה"ע השנייה (שמנתה כ-43 אלף איש) נוכחת במרחב הציבורי בעיר באופן שבכלל לא ברור מאליו. שלטים בעברית וביידיש מציינים על מקומות אסטרטגיים, על המדרכות אפשר למצוא את סימוני הכניסה לגטו, ובמרכז "שער גרדוצקה" של תיאטרון NN (הפולני לחלוטין) הוקם מיני-מוזיאון שמתייחס לחיים של היהודים בעיר באופן אפקטיבי ובלי ליפול לקלישאות.

עוד נקודה ששווה לציין בלובלין הן The Lublin Village Open Air Museum – לא מוזיאון, אלא שטח ירוק ענק שמלבד אווזים וטווסים שמשוטטים בו חופשי (טווסים, כך גיליתי, הם חתולי הרחוב של פולין) פורש תצוגה של מודלים שונים של מגורים לפני מלחמת העולם. קצת היסטוריה, הרבה טבע, בתי קפה פזורים לאורך הפארק הענק ואם תגיעו ביום הקציר תקבלו גם פרפורמנס חמוד שמדמה את החיים אז, עם תלבושות והכל.

בשנה האחרונה זכתה לובלין בתואר European Youth Capital 2023, כלומר – בירת הנוער האירופית, תואר שמוענק מדי שנה ע"י פורום הנוער האירופאי. הסיבה המרכזית לזכייה היא התכניות השונות שמפעילה העיר (בראשות ובמימון העירייה) שמשלבות את בני הנוער בקבלת ההחלטות ברמה המוניציפלית. קצת כמו מועצת תלמידים, אבל על אמת. כזו שיוצאת מחוץ לגבולות בית הספר ומשפיעה על העיר עצמה. בהינתן והחוקים הנוכחיים במדינה לא תומכים (ואפילו לא מכירים) בקהילת הלהט"ב והפלות אסורות על פי חוק, מפעילה העיר עצמה תכניות תמיכה וסיוע לבני נוער מהקהילות השונות. ברחבי העיר פזורים חללים חינמיים לכל המעוניין להיכנס, לשבת, לדבר, להיפגש או לעבוד – שאמורים להמשיך ולפעול גם כשהתואר יעבור לעיר הבאה בתור בשנת 2024.

ועכשיו שאלה: האם פעם התאהבתם בבניין? כי לי זה קרה לראשונה החודש, ועוד בבניין פולני, מי תארה לעצמה. Centre for the Meeting of Cultures הוא מבנה ענק שמשלב בין ישן וחדש, בין היסטוריה לטכנולוגיה ובין טבע ותרבות. איך אומרות היום? פנומנל. המבנה המקורי הוא כזה שנבנה בשנות ה-70 תחת השלטון הקומוניסטי במדינה, וכשבשלב מסוים אזל להם הכסף (גם זה קשור בישראל, במלחמת יום כיפור דווקא. אבל תצללו לזה בעצמכם) הופסקה הבנייה והמבנה עמד נטוש עד העשור השני של שנות ה-2000.

בשנת 2016 הושק מחדש אחרי שיפוץ ובנייה מחודשת בתכנונו של האדריכל בן העיר Boleslaw Stelmach, שהשאיר חלק מהקירות של המבנה הקומוניסטי המקורי ועליהם בנה מבנה מרהיב אדריכלית, שגם להסתובב בו כשהוא ריק זו חוויה מרגשת. מעבר לזה הוא גם הבית של מוסדות תרבות רבים – אולמות אופרה וקונצרטים, תיאטרון, גלריות לאמנות וגג יפהפה מלא צמחיה שמאכלס גם כוורות דבורים. אם זה היה תלוי בי, בנסיעה הבאה שלי הייתי נוסעת רק לבניין הזה. פשוט מבלה בו איזה כמה ימים ברצף. וזה בטח עדיין לא היה מספיק.

הפולנים, כך למדתי, הרבה יותר דומים לנו ממה שאנחנו חושבים. גם הם מדינה צעירה, למודת מלחמות, מה שנמצא עמוק בדי.אנ.איי שלה ונוכח כמעט בהכל. גם הם מחפשים את הדרך שלהם בין מהפכות שלטוניות והיסטוריה בעייתית, וגם הם בעיקר רוצים לחיות בשקט. ובכיף. ורשה הבירה היא כנראה המקבילה הישירה לתל אביב. פי כמה וכמה בגודל, אבל הווייב בהחלט דומה. למרות שמדובר במדינה שכאמור מתעלמת מקהילת הלהט"ב, יחגגו בה בסוף השבוע הקרוב את אירועי הגאווה כמו מדי שנה, וזה אולי נוכח פחות ברחובות מאצלנו, אבל הקהילה חיה, קיימת ופעילה גם ללא תמיכה ממשלתית.

ורשה נחלקת לעיר העתיקה ולעיר החדשה, כשגם העתיקה היא כזו שברובה משוחזרת מהסיבה הפעוטה שהנאצים הצליחו להחריב כמעט את כולה. אבל ממש. ים אין, אבל על גדות נהר הוויסלה צצים מדי ערב עשרות ברים, בתי קפה ומסעדות, ובקיץ כשהשקיעה מתחילה רק באזור השעה 21:00, יש ים זמן להנות מהרבה יופי. מלא יופי. אפשר גם לקחת שיט בסירת מנוע על הנהר, כדאי בשעת השקיעה. אולי ייצאו לכם תמונות יפות כמו שלי.

עוד לא אמרנו כלום על אוכל, וזה נושא לכתבה שלמה, רק נאמר שהעיר מלאה מסעדות מכל סוג, הרבה מהן מזכירות את הז'אנר שאנחנו מכירים ממסעדות תל אביביות נחשבות: אוכל מסורתי, מקומי, עונתי, בפרשנות עכשווית. כלומר, רחוק מאוד מזה שאנחנו מכירים מהסבתות שלנו. אפילו יש תבלינים. גם במסעדות היי-אנד אפשר למצוא וריאציות לרגל קרושה ופירוגי (ושמיר. איך הם אוהבים שמיר), אבל איזה וריאציות יא רבי. גם היין המקומי הוא תחום שתופס תאוצה בשנים האחרונות, וכמו אצלנו, לומדים הפולנים שלפעמים הכי טוב זה מה שיש קרוב לבית.

רבים מהמפעלים הגדולים שפעלו בעיר תחת השלטון הקומוניסטי (שממנו החלה להשתחרר רק בשנת 1989) הוסבו למתחמים גדולים של בילוי, תרבות ופנאי. אבל ההיסטוריה שלהם נוכחת – בין אם זה באדריכלות, בעיצוב החללים הפנימיים או במיצבים (כן נו, שוב מיצבים) שפזורים בהם – למשל פסלים מקופסאות חשמל במתחם שהיה בעבר מפעל אלקטרוניקה. הדבר היחיד שהפולנים אוהבים יותר משמיר הוא אולי מזרקות, והן מקשטות את העיר בכל פינה, כיכר, או כניסה למתחם. יש גם כאלה שמחליפות צבעים ובחלקן מתרוצצים ילדים חסרי מורא.

וירוק. המון המון ירוק. פארקים (הגדול מביניהם שנחשב לסנטרל פארק המקומי מכונה "פארק שופן", על שם המלחין יליד העיר, אבל שמו האמיתי הוא Lazienki Park. והוא עצום. ויפה. ומלא טווסים), צמחיה שופעת בכל מקום, צמחים מטפסים על הבניינים וכן הלאה. בחורף הכל קופא, אבל בתקופה הזאת של השנה הכל כל כך יפה אז אולי זה שווה את זה (אותי לא תתפסו בשום מקום קפוא בחורף, אבל גם זה כבר נושא לכתבה אחרת. או לפסיכולוג).

ורשה היא עיר קצת יותר יקרה מלובלין, והמחירים בה כבר קצת מזכירים את אלה שאצלנו, אבל בתי המלון למשל עדיין זולים משמעותית, גם אלה המפנקים במיוחד (כמו למשל זה ששהינו בו – NYX מרשת מלונות לאונרדו, שהוא גם דנדש, גם משגע וגם מלא אמנות שווה). מספרים שגם קרקוב היא עיר שיש אותה, לשם לא הספקנו להגיע בנסיעה הנוכחית אבל בקצב הזה נראה לי שאני לגמרי אחזור, ואולי אפילו עם הילדים, מה תגידו על זה. ולתשומת לב הקורא יריב לוין – גם הפולנים ממשיכים להילחם על הזכויות שלהם. וגם אנחנו.

*הכותבת היתה אורחת של משרד התיירות הפולני*

• תיירות
• פולין
• חופשה
• חופשה בחו"ל
• ורשה
• ❤ תרבות
• אמנות
• אדריכלות
• קולינריה
• טבע בעיר