את "לילה", פרויקט שנמשך כשנה, התחלתי עם פרוץ הקורונה, ובעצם הוא התאפשר לי בזכותה: הרחובות הריקים, בעיקר בימי הסגרים, בשעות הקטנות של הלילה, אפשרו לי לצלם באופן חופשי ללא הפרעה ולהגשים חלומות צילום שחולמים רק בלילה – צילומי עירום, אקרובטיקה, תנועה, מחול, ארוטיקה, אהבה והשילוב שלהם ביצירה.

קיבלתי הזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלי – הסטודיו, ולצלם בחוץ בלילות, דבר שמיעטתי לעשות בעבר. הלילה מלא מסתורין, האור אחר, והסאונד שונה מאוד; אפשר לשמוע את השקט דרך העדשה. את הצילומים הראשונים בפרויקט עשיתי בסביבת ביתי (בכפר הירוק) – הרפת, העצים, השבילים העזובים, הספסלים היתומים; מקומות המהדהדים את שנות ילדותי ובגרותי בקיבוץ געש, שעזבתי לפני שנים. בהמשך עברתי לצלם בנוף אורבני יותר, בתל אביב.

מצאתי סמטאות, רחובות ואתרים מעניינים, בהם חניון ריק בפלורנטין, גשר יהודית, שכונת מונטיפיורי הקסומה; הסתובבתי ברחוב ביאליק האהוב עליי, ליד בית העיר ההיסטורי, במוזיאון תל אביב, בטיילת המדהימה של תל אביב ובקולוסיאום המיתולוגי ועוד. אלה מקומות שבימים אחרים הומי אדם, לבושים, מוקפדים, שומעים בהם מכוניות צופרות, רעש. בלילות הסגרים הכל היה רגוע – "שקט שקט הס", כמו שכתב נתן אלתרמן.

בפרויקט אני מציג כ-30 צילומים שנבחרו בקפידה, חלקם כאן לפניכם. כל צילום מספר סיפור, בכל תמונה נחשפת אינטימיות, נחשף מצב רגשי – דיאלוגים בין גבר לאישה, בין גוף לגוף ובין אדם למרחב.

כדי שהצילומים באלבום ובתערוכה יוצגו בדיוק כפי שאני מאמין, בחרתי להפיק אותם במימון עצמי ובכך להימנע מצנזורה ותלות בשיקולים מסחריים כאלה ואחרים.פתחתי בקמפיין הדסטארטעל מנת לגייס כסף ולהוציא לפועל את הפרויקט החוצה. אני חושב שתפקידה של האמנות היא לרגש, לעורר השראה, סקרנות ומחשבה. אני מקווה שהפרויקט שלי תורם לזה משהו.
לתמיכה בפרויקט

• טור אישי
• קורונה
• ❤ תל אביב
• צילום
• קמפיין גיוס

יסמין רונאל, בזוגיות עם גיל ואמא לנעם. תחגוג 51 עוד פחות מחודש, ילידת אילת, מעצבת גרפית, אמנית פלסטית וציירת. את כל זמנה בתקופה האחרונה יסמין מקדישה למיזם שיצרה יחד עם שותפים לזכר אחותה רננה ז"ל, שנעלמה ונמצאה במדבר בסוף טראגי.בלב המיזם – פינוי רכבים נטושים במדבר והסביבה.

מדובר במיזם סביבתי שדרכו יסמין מקווה שאף משפחה לא תעבור את הטראומה שהיא חוותה בחיפוש אחותה בחודש אוקטובר 2020.נותרו ימים אחרונים לתמיכה בהדסטארט "רננה במדבר".לפרטים ותמיכה

יזמת פרויקט מימון המונים במסגרת ההדסטארט לזכרה ועל שמה של אחותך, רננה חורש ז"ל, לפינוי רכבים נטושים מהמדבר. איך הרעיון נרקם?
"רננה הייתה מאוד מתבודדת ומאוד אהבה את המדבר. היא נעלמה בבוקר יום חמישי באוקטובר 2020. כנראה יצאה ביום רביעי לכיוון המדבר, ובבוקר יום חמישי היא לא פתחה את הדלת לאנשים שהיו אמורים להגיע אליה לשיעור יוגה. זה היה מאוד משונה כי היא הייתה מאוד אחראית. ככה בעצם הבנו שמשהו לא בסדר. רננה לא הייתה בן אדם כל כך פשוט, וזה גם חלק מהסיבות האישיות שלי בהנצחה שלה במיזם. ככה אני יכולה להחזיר לה ולאהוב אותה כמו אחות קטנה שמעריצה אותה. היא הייתה בן אדם מדהים, מוכשרת, שדה וחכמה נורא. אנשים ממש העריצו אותה".

ומה קרה באותו חמישי?
"כשהיא לא פתחה את הדלת אני אמרתי שלכל בן אדם קורה שהוא שוכח משהו, אבל כנראה שגם את זה היא לא שכחה. את השיעור של יום רביעי היא ביטלה ואת של חמישי לא, וכנראה לא סתם, אז התחלנו לחפש אותה. האיכון מהטלפון שלה זרק אותנו לעין חצבה. הפעלנו כוחות מאוד גדולים ויחידות של כלבנים, גששים ומערכת שלמה של חיפושים. חיפשנו אותה חמישה ימים. הפצתי את זה בכל מקום, בכל המדיות שלי כולל בטוויטר שבו אני פעילה המון שנים. ביום שני בבוקר, הגיעה הודעה ממטייל שאמר שראה את הרכב שלה בחמישי. הוא לא ראה אותה, היא לא הייתה בתוך הרכב. היא נזרקה החוצה ונמצאה מחוץ לרכב".

איך לבסוף היא נמצאה?
"ביום ראשון בערב דיבר איתי נאסר, שנעשה השותף שלי למיזם, ואמר לי 'אנחנו פה בשבילך 24 שעות, תני לי נקודת ציון רציונלית ואני ישר רץ לבדוק את זה'. ביום שני הוא רץ לבדוק את נקודת הציון שהגיעה מהמטייל, הוא מצא אותה והיא הועברה לאבו כביר. אז התחלנו סאגה של זיהוי גופה, בגלל שעברו חמישה ימים שהיא הייתה שם במדבר היו ממש קשיים בזיהוי. אני החלטתי שאף אחד בחיים ובעולם לא אמור לעבור דבר כזה מסויט ונוראי, בטח ובטח שלא כשמישהו עבר וראה את הרכב זרוק".

הנסיעות שלה למדבר זה מנהג שקרה הרבה?
"היא כל הזמן הייתה מטיילת. גם אני טיילתי איתה ככה. היינו נוסעות ופתאום היא הייתה דופקת תשעים מעלות לתוך המדבר ומקימות אוהל. תמיד היא הייתה מצוידת ללילה במדבר, קפה תה ובלי שום הכנה".

איך המיזם יכול לעזור למנוע מצבים קשים כאלו?
"אף אחד לא צריך לעבור את המסכת חיפושים הזאת. זה חייב להדליק נורה אדומה וחייבים להעלות מודעות. היה מקרה מאוד דומה אחרי שכבר התחלנו את המיזם, שרכב התהפך והנהג איבד את ההכרה וישן לילה שלם באוטו. מצאו אותו בבוקר. העלאת המודעות קרתה מאוד מהר. כבר בחודשים הראשונים למיזם אנשים שאלו בכל מיני קבוצות 'יש פה רכב נטוש, למי מודיעים' והתריעו בפנינו".

כמה זמן אחרי ההלוויה והשבעה כבר פעלת לטובת המיזם?
"התחלנו בדצמבר 2020. חודש אחרי כבר הייתי על זה. נאסר הגשש ישב איתי בשבעה באילת, וכבר שם אמרנו שחייבים לעשות משהו. רננה נקברה ב-2 לנובמבר ובחודש דצמבר כבר התחלנו את זה. כשכתבתי על הכוונה שלי ברשתות חיברו אותי לידידיה (דידי), שהוא פקח רשות הטבע והגנים ועובד במצפה רמון".

איך המשפחה הגיבה כשהעלית את הרעיון?
"המשפחה הייתה איתי. אחי הקטן, אחירז, איתנו במיזם והביא את אלי מור, שהוא מנופאי על ועוזר בהתנדבות. אחי הגדול זוהר פעיל בדרך אחרת, הוא מעניק לי תמיכה נפשית. מאוד קשה לי, זה מאוד רגשי גם בגלל שהיחסים היו טעונים. אני כל כך אהבתי אותה, היא הייתה אחותי הגדולה והנערצת והיא תמיד דחקה אותי הצידה".

לא עלו התנגדויות על התזמון, שאולי זה מוקדם מדי לפעול אחרי ההלוויה?
"אין פה מוקדם. העשייה היא בשביל להציל חיים של אנשים אחרים. אם חס וחלילה קורה עוד מקרה כזה לא מעניין אותי אם הוא קורה גם יום אחרי, אני רוצה להציל את הבן אדם הזה, ואם זה לא אותו אז את השבוע הזה של החיפושים למשפחה שלו ולהעלות מודעות. אם הייתי יכולה הייתי עושה את כל עניין פינוי הרכבים לפני שרננה מצאה את מותה בסיבוב הזה במדבר".

זה לא היה במודעות שלך הרי.
"ממש לא. בתור ילדה אילתית כשהיינו נוסעים, היינו קוראים לזה אנדרטאות. פה נהרג זה, ופה זה וזה לזכר זה. פתאום הזדעזעתי, זה לזכר מישהו? מה פתאום. אם אנחנו נמשיך ככה המדבר יהיה מלא בגרוטאות. מבחינה סביבתית זה מפגע נוראי. כלי רכב משחררים שמנים לאדמה ומזהמים אותה. אם יש מטיילים והם יכולים להיכנס לרכבים האלה זה גם מאוד מסוכן. בכל אספקט שהוא זה לא הגיוני להשאיר שם את כל המכוניות הנטושות".

איך את מחלקת את הזמן עכשיו עם העבודה והפרויקט?
"אני במשרה מלאה על הפרויקט. בקושי יש לי כמה לקוחות אבל גם ככה הקורונה חיסלה כל חלקה טובה. לצייר כבר נורא קשה לי. רננה גם ציירה מדהים ובחודשים הראשונים מכרתי את הציורים שלה וככה מימנתי את המיזם. בשלושה חודשים מכרתי שמונים ציורים, זה נתון מדהים".

אני לא יודעת באיזה מילים להסביר ולתאר איזו מדהימה היא הייתה. היא הייתה עם הראש הכי מיוחד שיש

כשאת מקבלת נ"צ של רכבים נטושים לפינוי, זה עוד מעורר בך תגובה רגשית או שזה הפך להיות עניין יום-יומי בפרויקט?
"אי אפשר להפריד את זה. זה נורא רגשי. פה ושם יש גם מתנגד גס רוח ברמה מגעילה. בינתיים היה אחד כזה. היו כמה אנשים מוזרים שהציעו להנציח את רננה עם שלט על המקום. בעייני, המיזם זאת ההנצחה הכי מדהימה כי היא כל כך אהבה את המדבר. יש לי המון געגועים לאחותי. עוד לא עברה שנה".

איזה רגעים שלך ושל רננה את נוצרת עכשיו בזיכרונך כיום? אני מבינה שאולי מערכת היחסית שלכן הייתה מורכבת, אבל מה מלווה אותך עכשיו?
"במשפחה היינו הכי קרובות, כל פעם היו לנו ניסיונות לגשר על הבעיות, לדבר ולשוחח. אני לא יודעת באיזה מילים להסביר ולתאר איזו מדהימה היא הייתה. היא הייתה עם הראש הכי מיוחד שיש. היא הייתה אחת ממורות היוגה הכי ידועות פה בעיר והכי מבוקשות. היא עשתה ראיונות לתלמידים אם לקבל אותם. הייתה להם גם קבוצה של תרגום בגיטה יוגה. לפני שהיא התעסקה ביוגה, היא למדה עיצוב פנים והיא הייתה מעצבת בחסד, מוכשרת, משהו מדהים. אני זוכרת שפעם עבדנו יחד סביב בר שהיא עיצבה באילת. עבדנו ביחד פיזית להדביק פסיפסים על עמוד, עבדנו שעות על גבי שעות. יצא משהו מפואר, אלה דברים שאת עושה בקדחתנות, נקודה-נקודה ובסוף כשאת מתרחקת את רואה איזו יצירת מופת".

נשמע מאוד מיוחד. רגעים משמעותיים.
"היא הביאה ואספה סביבה חבורה של אנשים מאוד מיוחדים. את הרגעים האלה, של האנשים המיוחדים שהיא אספה סביבה והיצירתיות שלה והרעיונות המדהימים שהיו לה – לא יכולת לשכוח. היא הייתה וואו. אנשים ראו אותה פעם אחת בחיים ואמרו 'אני יודע מי זאת רננה'".

מה מחזק אותך בתקופה הזאת?
"אנשים שנותנים מילה טובה, שמבינים ומכילים את מה שאני עוברת ומחבקים אותי במילים. זה מאוד מחזק. הבת שלי מחזקת אותי, האחים שלי מחזקים והבן זוג שלי מחזק אותי. כולנו רקמה אנושית אחת גדולה, זה הדבר שהכי חשוב לנו. גם העשייה עצמה מחזקת אותי, המדבר הוא טבע מוחלט, אני מאוד מודעת לפעילות סביבתית, מיחזור, קיימות ושימוש מחדש. משמח אותי שאני עושה משהו בשביל להראות לה. אני גם חולמת עליה מלא ובכל החלומות היא שמחה וצוחקת וזה נותן לי כוח".

את זוכרת מה היא הכי אהבה בתל אביב?
"היא מאוד אהבה את תל אביב. היא גרה בנחמני המון שנים ושם יש קהילה בפני עצמה. היא מאוד ניצלה את העיר וישבה בבתי קפה, טיילה וביקרה במוזיאונים וגלריות. כמה שהיא הייתה אוהבת להיכנס לאוטו באזימוט למדבר, והיא הייתה עושה את זה על בסיס שבועי, היא ממש אהבה את תל אביב. תל אביב הייתה האהבה שלה כמו שהיא אהבה שלי".

מאיזה גיל את גרה בעיר?
"מגיל 19. ברחתי מאילת ועברתי לגור פה. אני חושבת שתל אביב היא אחת מחמשת הערים הכי מגניבות ומעניינות בעולם, והייתי בכל היבשות. הייתי באוסטרליה, ניו זילנד, ניו יורק ואירופה ותל אביב היא מאוד וואו".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"אני, מה זאת אומרת? אני באתי מבחוץ, אני פה יותר משלושים שנה, אני במרכז של המרכז. אני שותה את העיר הזאת בקשית. אני יושבת בבית שלי ואני לא צריכה לצאת החוצה כי אני יודעת שהכל שם, ושכאני ארצה לצאת החוצה הכל יהיה פרוס בפניי. המוזיאון חמש דקות הליכה, נחמה וחצי, הסילון, הסנטר, הבימה, הצגות. אז אני חושבת שאני הדבר הכי תל אביבי".
לפרטים ותמיכה במיזם של יסמין

• האנשים שעושים את תל אביב
• קמפיין גיוס
• מדבר
• ❤ תל אביב
• אילת

• Facebook
• Twitter
• Email

אם עד כה היו אלההנאשמים ברצח או בתקיפה חמורהשל נשים שתמונותיהם התנוססו בשלטי חוצות, מיזם 'הבושה עוברת צד' פצח היום (ב') בקמפיין חדש שמציב את הקורבן במרכז. במסגרת הקמפיין החדש הוצבו שלטי חוצות עם תמונותיה של שירה איסקוב, ששרדה ניסיון רצח על ידי בן זוגה לשעבר. העיתוי כמובן לא מקרי – יום האישה הבינלאומי.

הקמפיין החדש נועד להעצים את הקורבן, במקרה זה את שירה שהפכה באחרונה לסמל המאבק באלימות נגד נשים. חברת השלטים 'נור' התגייסה לפרויקט וכך גם בכירים בתעשיית האופנה שעבדו בהתנדבות מלאה: צלם האופנה גולי כהן, המאפרת רוזה שוורצמן, הסטייליסטית לימור ריחנה והארט דירקטור תומי קלמנטס.

תתביישו: הנשים שמאחורי שלטי החוצות החושפים את פני הרוע | טור אישי

יעל ורד, יזמית הפרויקט, מסבירה כי "לרגל יום האישה, בחרנו לשנות כיוון – לבנות מסר מעצים ששם את הדגש על הקורבן. מבחינתנו, שירה איסקוב היא סמל לשינוי בכללי המשחק והינה אישה מעוררת השראה באומץ שגילתה ובפתיחות בה שיתפה את סיפורה. את תמונתה דאגנו להעלות בראש חוצות וללא פילטרים, כשהיא יפה, בטוחה, חזקה, מחייכת ומישירה מבט למצלמה. זאת לעומת תמונותיו של אביעד משה מהמשפט, כפי שהופיעו בתקשורת, בהן נראה חופן את ראשו ומסתיר את פניו".

לדבריה, "בתקופה האחרונה אנו רואים יותר ויותר נשים החושפות מקרי אלימות בפנים גלויות ובקול בטוח; לא עוד מתחבאות מאחורי שם בדוי או אות בודדה, לא עוד פנים מטושטשות וקול מעוות. חשוב כי האמירה תהיה ברורה ומדויקת: הבושה כבר אינה חלק מנחלתו של הקורבן, אלא עוברת לצד התוקף – הגיע הזמן ש*הוא* יתבייש".

לתמיכה במיזם 'הבושה עוברת צד'

• הבועה
• אלימות במשפחה
• אלימות
• אלימות מינית
• קמפיין
• קמפיין גיוס

• Facebook
• Twitter
• Email

סדרת הטלוויזיה "תמונות יפואיות" שודרה בטלוויזיה הישראלית באמצע שנות ה-90 והתבססה על ספריו של העיתונאי מנחם תלמי. היא גוללה את סיפורה של חבורת עבריינים בסדר גודל בינוני בשם "ג'מעת יפו" בכיכובם של רבים וטובים ובהם אורי גבריאל, שמיל בן ארי, סלים דאו, וחלק שכבר אינם אתנו (אריה אליאס, עמוס לביא).

אולי זו הקורונה, אולי זו סתם נוסטלגיה, כך או אחרת באחרונה נרשמה התעניינות מחודשת וגוברת בסדרת הקאלט של היוצרים אריק לובצקי ומתי הררי ואף הוקמהקבוצת פייסבוק ייעודיתלמעריצי הסדרה.

היוצרים הבטיחו בתגובה לגל האהדה החדש המשך לסדרה, וכעת אף החלו לפעול באמצעותקמפיין גיוס המונים חדש. עד כה נצברו קרוב ל-60 אלף שקל מתוך יעד של 360 אלף.

כתבה ששודרה על הסדרה בסוף החודש הקודם בכאן 11:

"השפה העממית והציורית כובשת קהל צעיר ומבוגר. כולם מצטטים משפטים ממנה בכל מקום, וצופים בכל פרק אינספור פעמים באירועים חברתיים וחפלות", כותבים בדף הקמפיין שני יוצרי הסדרה, "לפני עשר שנים תמונות יפואיות היתה בין שלושת הסדרות בעלות הצפייה הגבוהה ביותר ב-VOD, למרות שכבר היתה על המדף שנים רבות לפני כן".

הסדרה שודרה בערוץ 3 בכבלים בשנים 95-6 ובסך הכל עלו בה 12 פרקים. היא התבססה על ספריו של תלמי שבמקור נכתבו כסדרת טורים במעריב. במרכזם עלילותיהן של דמויות יפואיות מהעולם התחתון. "זו סדרה מיוחדת במינה המשלבת אגדה ופנטזיה עם חוכמת חיים והרבה הומור מקורי", מציינים היוצרים.

"הסדרה עלתה לאוויר אך בהתחלה לא נחשפה מספיק לקהל הפוטנציאלי הגדול שלה. להפתעתנו עם השנים צברה קהל אדיר מכל שכבות האוכלוסייה והפכה לסדרת קאלט. קלטות וידאו עברו מבית לבית, בהמשך הפכו להורדות VOD רבות ולאחר מכן לאינספור צפיות ביוטיוב וברשתות החברתיות. אנשים מדקלמים את המשפטים כולל צעירים שטרם נולדו כשיצרנו את הסדרה", הוסיפו עוד.

"הציבור הרחב ממשיך לזהות את השחקנים ברחוב ודורש מהם לחזור. אנו מקבלים הרבה פניות לא צפויות מאנשים שמשוועים לחזרת הג'מעה, זה מרגש ומחזיר את האנרגיות שהיו לנו בתחילת דרכינו. בידינו הרבה סיפורים חדשים ומדליקים שרק רוצים לצאת החוצה ולהצטלם. תמונות יפואיות היא קלאסיקה ישראלית ובעזרתכם נחזיר אותה למסך".

• המסך
• יפו
• סדרות ישראליות
• קמפיין גיוס

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הוא לא פחות ממוסד תל אביבי. כבר למעלה מארבעה עשורים, הרבה לפני מהפכת me_too#, מספק המרכז תמיכה רגשית וסיוע פרקטי לנפגעות ולנפגעים, כמו גם סדנאות חינוך והסברה לבני נוער ומבוגרים. הפעילות בו מתאפשרת בזכות מתנדבים ומתנדבות אשר דואגים לספק מענה ישיר לצרכי הנפגעות והנפגעים ללא תמורה. בין היתר, הם אלה אשר מתפעלים את קווי החירום במשך 24 שעות ביממה (ומספקים גם סיוע בצ'ט ובווטסאפ), מלוות את הנפגעות לחדרים אקוטיים, למשטרה, לפרקליטות ובהליכי מיצוי זכויות ועוסקים בקידום מיניות בריאה לבני נוער באמצעות העברת סדנאות בבתי ספר.

כולם עושים זאת במסירות מלאה, והם לאו דווקא המורים או העו"סיות שאולי דמיינתם שהם. למעשה, את חלקם אתם אפילו מכירים מעולמות התרבות, האמנות והלייפסטייל בעיר. ואם לא – זה בהחלט הזמן להכיר את הנשים והגברים שמקדישים חלק ניכר מחייהם לתמיכה באחרים ובאחרות בשעת משבר:

"אני זוכר איך המשפט הזה נגע בי במקום שלי כאבא"

מני ביטון, ספר נשים במספרת 'שאפה'
מתנדב מזה שלוש שנים בקו הסיוע לגברים

"הגעתי לקו הסיוע כי הרגשתי צורך להתנדב וחיפשתי משהו עם משמעות. אחת הלקוחות שלי סיפרה לי על המרכז, היא הייתה מתנדבת ותיקה והציעה לי להצטרף. בקורס ההכשרה עברתי בו תהליך משמעותי, זאת הייתה חוויה חדשה של להיות חשוף ולראות אחרים חשופים רגשים. פתאום ראיתי היבטים נוספים של החיים שלא ראיתי קודם, ביניהם ההבנה של עד כמה הפונים זקוקים לנו. ההתנדבות יכולה להיות מאתגרת, אבל השיחות המשמעותיות שבהן אני מצליח לסייע לאדם שפונה אלינו ולתת לו תחושה שהוא לא לבד, שוות כל רגע.

בשנה הראשונה שלי על הקו, די בהתחלה, התקשר בחור כדי לברר על הליך משפטי מול הפוגע שלו. איכשהו הגענו לסוגיה של למה זה חשוב לו עכשיו והוא סיפר שהוא עומד להיות אבא. אני זוכר איך המשפט הזה נגע בי במקום שלי כאבא, פתאום זו תחושה של "איך אני מגן על הילד שלי?". זו הייתה טבילת האש שלי על הקו. מתחשלים עם הזמן, אבל יש עדיין שיחות שבהן אני מתרגש עד דמעות."

"אין על ההרגשה כשפונה מודה לי בסיום שיחתנו"

דינה ניראון, יועצת השקעות ורגולוציה, מנכ"לית IsenseU
מתנדבת מזה שמונה שנים בקו הסיוע לנשים

"אני פמיניסטית מוצהרת מאז שאני זוכרת את עצמי. חיפשתי זמן רב דרכים לעזור, לקדם ולהעצים נשים נוספות והגעתי לקורס ההכשרה למסייעות בקו החירום. הוא היה אחד מהאירועים המשמעותיים ביותר בחיי, או כפי שאמרו המדריכות שלי בקורס: "הגעת עורכת דין וסיימת מטפלת". מצאתי במרכז בית. פגשתי נשים מעוררות הערצה שתורמות כל יום ויום בשנה ממרצן, רגישותן ויכולתן כפי שלא ראיתי מעולם. המענה הטלפוני מעניק לי, למרות התכנים הקשים וההתמודדות עם הקשיים והאתגרים האינסופיים – תחושת קרבה, מילוי עצמי והגשמה. אין על ההרגשה כשפונה מודה לי בסיום שיחתנו ואומרת שעזרתי לה מאד ומזל גדול שהמרכז קיים.

אחד הקטעים הכי מרגשים שקרו בזמן האחרון היה בחור צעיר שהתקשר כי חברה שלו סיפרה לו שהיא עברה תקיפה מינית והוא רצה לדעת איך הוא יכול לעזור לה, רצה לקבל כלים כדי להיות שם בשבילה. ריגשה אותי ההבנה שלו של מה שהיא עברה, יכולת ההכלה הזאת בגיל צעיר. התודות שלו בסוף השיחה ממש העלו לי דמעות בעיניים."

"יש שוני גדול בין הפניות של פעם לפניות של היום"

אסתר עילם,פעילה חברתית ואחת ממייסדות המרכז
מתנדבת מעל לארבעים שנה בקו הסיוע לנשים

"אני מהמייסדות של המרכז, הקמנו אותו בתוך התנועה הפמיניסטית ב-1978. אני זוכרת שהכרזנו על כך רשמית בריאיון ל"קול ישראל". מאז ועד היום אני קבוע על הקו כמתנדבת, ובמהלך השנים גם עבדתי כרכזת וכיהנתי בוועד המנהל. בתחילת שנות השמונים היינו לוקחות משמרת סופ"ש – משישי בצהריים עד ראשון בבוקר היינו במקום פיזית. לא הייתה ברירה, היינו חייבות להיות שם למען הפונות, אפילו אופציה להודעה קולית לא הייתה אז.

יש שוני גדול בין הפניות של פעם לפניות של היום. אונס והטרדה מינית לא השתנו בהרבה, אבל מה שכן השתנה זו ההתמצאות, ההבנה, יש יותר תודעה לפוסט-טראומה. בעשורים האחרונים התפתחה מודעות ציבורית לנושא והרבה נשים שמתקשרות אלינו כבר בעלות הבנה יותר מורכבת של מה שקורה להן. גם אחרי ארבעים שנה על הקו, בכל שיחה עם אישה אני מגלה משהו חדש, מבינה עוד פן מסוים, ניואנס. אני מרגישה שאני כמתנדבת עליתי ל-level אחר. אוצר המילים והתובנות – גם של הפונות וגם שלי – התפתחו. זו בעצם הדרך הפמיניסטית, לא רק אנחנו אלה שיודעות; הרי בעולם הפטריארכלי יש מקצוענים ומולם אנשים שלא מבינים כלום. אבל האמת היא לא כזאת, היא יותר מורכבת, כולנו צמחנו ביחד. יש פה התפתחות רציפה של המסייעות והפונות גם יחד, אנחנו חולקות גורל משותף. זה תהליך הלמידה האמיתי – לבנות יחד עם הפונות גוף של ידע לאורך זמן. אישה לאישה, זה המוטו שלנו."

"הוא ביקש לדעת מה הסימנים כדי לוודא הסכמה"

קים בוסי סמדר, יועצת חינוכית בתיכון נעמת-יפו
שנה שניה כמנחה במחלקת החינוך של המרכז

"הגעתי למרכז דרך חברה. ברגע ששמעתי שמחפשות מנחות ומנחים הרגשתי משהו חזק בבטן, תחושה שאני בשלה לעסוק בתוכן החשוב הזה ולקחת חלק במאמץ המשותף לשינוי חברתי ומגדרי. כאישה מזרחית שגדלה בשכונת התקווה הרגשתי שלא תמיד היה מקום לתפיסות פמיניסטיות או לשיח מגדרי, ובעבורי המרכז מהווה חלק משמעותי בעיצוב הזהות שלי כאישה. התאהבתי בצוות המופלאות של המרכז שמקדישות מחשבה לכל פרט ופרט ביצירת התכנים, עם רגישות אינסופית והכלה שמאפשרת לכלל התרבויות והמגזרים להתחבר לסדנאות שאנחנו מעבירות.

הרבה תלמידים ותלמידות ניגשותים אלי בסיום הסדנה ושואלותים שאלות. המקרה שאולי הכי זכור לי היה כשתלמיד ניגש אלי וסיפר שחברה שלו ביישנית מאוד, וזה לפעמים מבלבל אותו אם היא בעניין של מגע מיני או לא. הוא ביקש לדעת מהם הסימנים ומה עליו לעשות כדי לוודא שיש הסכמה חופשית מצידה כי הוא חלילה לא רוצה לעשות משהו בניגוד לרצונה או שהיא תתבייש להגיד לא. זה היה מבחינתי זיקוק של מהות הסדנאות שלנו: הקשבה מלאה לפרטנר.ית ובירור הסכמה חופשית בדיוק ברגעים בהם יכול להיות פתח לפגיעה."

"לפעמים הסיוע הוא בהקשבה בלבד, בלי לדבר. רק להיות"

דרור צונץ, בעל סטודיו לעיצוב
מתנדב מזה שש שנים בקו הסיוע לגברים

"לאחר שנים כמתנדב במקומות אחרים, רציתי לתת מענה אישי לגברים במצוקה. מצאתי שקו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית מאפשר לי להקשיב, להכיל ולהרגיע נשמות המצויות בסערת רגשות. מאוד חשוב לי להביא פרספקטיבות נוספות לפונים, להגיד להם שהם בסדר ודבר לא קרה באשמתם. לשמחתי גם הם וגם אני לרוב עומדים במשימה הזו ושהשיחות מסתיימות בטון מפוייס יותר.

אני זוכר שהתקשר אדם שהיה בנסיעה וביקש לספר משהו שנראה לו כמו פגיעה מינית שעבר. שאלתי אותו מה גרם לו לחשוב שזה חריג והוא ענה שעכשיו כשיש לו משפחה הוא קולט שאלה לא היו יחסים תקינים. שאלתי אותו מה הגילוי הזה עושה לו, ולפתע הוא ביקש שאמתין כי הוא חייב לעצור את האוטו בצד. דקות ארוכות רק הייתי איתו בזמן שהוא בוכה את כל מה שהבין. בשיחה הזו, עם הגבר המחוספס הזה, הבנתי שהסיוע שלי יכול להיות בהקשבה בלבד, בהימצאות של שנינו בלבד בחלל הרכב שלו מבלי לדבר. רק להיות."

"השיתוף הזה הוביל לעצירה של פגיעה מינית במשפחה"

דנה מויסון,סופרת ומנחת סדנאות
פעילה מזה חמש שנים במחלקת החינוך במרכז

"הקשר שלי עם מרכז הסיוע נוצר עוד לפני שהתחלתי להתנדב שם באופן רשמי, כשתרמתי מהספרים שלי לבזאר השנתי (שלא מתקיים השנה) – כבר אז שמו של המרכז הלך לפניו. במהלך לימודי התואר השני שלי הצטרפתי לפעילות כמנחת סדנאות למניעת אלימות מינית בקרב בני נוער וזו הייתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. הקשר עם בני הנוער, התכנים החשובים שקיבלו במה ושיח, האוזן הקשבת והכתף התומכת שניתנה לצעירות ולצעירים – קשה לתאר במילים עד כמה זה חשוב להם.

זכור לי רגע שבו ניגשה אליי משתתפת צעירה בסיום הסדנה ושיתפה אותי בחוויה שהיא לא שיתפה עד אותו רגע עם אף אחד. בסופו של דבר השיתוף הזה הוביל לעצירה של פגיעה מינית במשפחה, וזה לא היה קורה לולא הסדנה. אני ממשיכה להנחות במחלקת החינוך, ונותנת לנוער כלים כדי להתמודד עם נושאים מיניים מתוך נקודת מבט קשובה ובגובה העיניים. על מנת שנוכל להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושות ולהגיע לכמה שיותר צעירים שזקוקים לנו, אנחנו מבקשות את הבעת האמון והתמיכה שלכם בפרויקט."

"בכל פעם מחדש אני מופתע מתחושת ההקלה"

אייל ויזנר, יזם חברתי (בעבר רקדן ומנהל להקת המחול 'ורטיגו')
מתנדב מזה שנתיים בקו הסיוע לגברים

"כנער הומו שגדל בסביבה דתית, מגיל צעיר הבנתי לעומק את משמעות הפמיניזם ואיך זה מרגיש להיות מוחלש. הכניסה שלי למרכז סיוע הרגישה טבעית ומתאימה כל כך, מתוך רצון לקחת חלק בעשייה משמעותית וחשובה כלפי אלה שזקוקים ליד התומכת, לאוזן הקשבת וללב הרחב. לשמחתי מצאתי בית במרכז הסיוע, עם א.נשים נפלאים שיודעות לתת בדיוק את זה.

בכל פעם מחדש אני מופתע מתחושת ההקלה של הפונים אחרי שסיפרו את הסיפור שלהם ומהצד השני מישהו ישב והקשיב ונתן תוקף. אני חושב שאנחנו חיים בעולם ובחברה שמגדירה גבריות בצורה מאד דיכוטומית וקשה, וסיפור של פגיעות מיניות בגברים – אין לו מקום היום בחברה. כתוצאה מזה קשה לגברים להודות שהם נפגעו, מפה מגיעה הסתרה. לפעמים זה לוקח עשר-עשרים שנה ויותר, מעין סוד שלא מסוגלים לשתף. ולפעמים, על הקו, זו הפעם הראשונה שהם חושפים אותו. רק לדבר הכאילו קטן הזה יש משמעות, אפילו אם השיחה נגמרת בלי פתרון פרקטי – זו חוויה מדהימה."

"אנחנו פוגשים בבתי הספר חומות לא פשוטות"

שגיא אברג'ל, מנהל מחלקת ההדרכה באיגי
שנה וחצי במרכז הסיוע כמנחה סדנאות לנוער במצבי סיכון

"למרכז הסיוע הגעתי מעולם החינוך הבלתי פורמלי, אחרי שנים של מפגש עם חניכים וחניכות. הרגשתי שהייתה לבני הנוער שהדרכתי תחושת שתיקה שהיה קשה לשבור סביב הנושא הכי בוער בחיים – המיניות שלהן שמתעצבת 24/7 עם מעט מאוד ידע, תפיסות שהתקבעו בגיל אפס על הגוף והיכולת להיות קשובים ואמפתיות לאנשים שמולם. המאבק בפגיעות המיניות מתחיל בריפוי השפה, המחשבה והלבבות, זה מה שאנחנו עושים בכיתות ובסדנאות.

הסדנאות של מרכז הסיוע הן סדק משמעותי בתוך חומות לא פשוטות שאנחנו פוגשים בבתי הספר. בכל מפגש אפשר לראות איך הלב נפתח, העיניים סקרניות לדעת עוד והשיחה במעגל נותנת כוח. אחד הרגעים שמלווים אותי בשנה האחרונה הוא כשאחד התלמידים חיכה לי מחוץ לכיתה אחרי הסדנה כדי להגיד לי שזה היה השיעור הכי טוב שזכור לו בכל שנותיו בבית ספר. אני חושב שהוא התכוון לתחושת השחרור שאפשר להרגיש כשסוף סוף מותר לדבר על הנושא שהכי מעסיק אותנו עמוק בבטן. התרומה שלכן השנה תרחיב את מעגלי ההשפעה שלנו, הקמה של מסגרות הכשרה חדשות והגעה לקהלים חדשים ומגוונים."

בימים כתיקונם, דצמבר הוא אחד החודשים הנמרצים והמתגמלים ביותר עבור מרכז הסיוע; זוהי התקופה בה מתקיים בזאר "מתלבשות על זה", אירוע שמגייס כמיליון ש"ח מדי שנה ומסייע את המשך קיומו של המרכז. אבל 2020, כפי שכבר נוכחנו לדעת, איננה שנה רגילה.מגפת הקורונה העלתה באופן משמעותי את אחוז הפניות לסיוע, אך באופן אירוני – היא מונעת את עצם קיומו של הבזאר עקב הנחיות הריחוק החברתי. לכן, יצא מרכז הסיוע בקמפיין מימון המונים, וזוהי ההזדמנות שלכם לתמוך בפעילותו:לקמפיין מימון ההמונים של מרכז סיוע תל אביב

1202: קו סיוע לנשים
1203: קו סיוע לגברים

• ❤ תל אביב
• הישרדות: קורונה
• קמפיין גיוס
• הדסטארט
• מי טו
• אונס
• התנדבות
• חינוך
• תקיפה מינית
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית