באחד המערכונים הקלאסיים של איימי שומר, הקומיקאית פוגשת באמצע היער שלוש שחקניות מבוגרות – ג'וליה לואי-דרייפוס, טינה פיי ופטרישיה ארקט – שחוגגות חג עתיק יומין, את "Last F**kable Day". התובנה של המערכון היא אחת: לנשים בתעשיית הבידור יכולה להיות קריירה יפה, לפעמים אפילו מוצלחת ממש, אבל לכל הדבר הזה יש תאריך תוקף מאוד ברור – היום שבו את מפסיקה להיות נחשקת, או פשוט מבוגרת מדי.

נזכרתי בתובנה הזו במהלך הצפייה ב-"מי שמע על חווה ונאווה?", שעלתה במלואה ל-yes. הסדרה, תוצר של השלישייה שהביאה לכם את "האחיות המוצלחות שלי" (היוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג, והבמאי גורי אלפי), עוסקת בסיפורן של שתי נשים מבוגרות – חווה נשר (קרן מור) ונאווה קופמן (חנה לסלאו), שתיהן יוצאות להקת חיל השריון לא הכי מוצלחות שניסו להתמודד עם העולם לאחר שנזרקו ממלתעותיה של התעשייה, ולא בהצלחה ניכרת. נאווה היא עובדת בחברת החשמל שמתמחה בלא לעשות את העבודה שלה, חווה מחפשת את עצמה בעולם לאחר פטירתו הפתאומית של בעלה. ולמרות ששתיהן נורא עושות מאמץ להתקדם, העבר שלהן – לטוב ולרע – רודף אותן.

קווי ההשוואה ל"אחיות המוצלחות שלי" הם כמעט בלתי נמנעים – גם הסדרה הזו עוסקת באחוות נשים שנמצאות במקומות שונים על הסקאלה האנושית (חווה מבולבלת, מנותקת וקצת נאיבית, נאווה אסרטיבית, קומבינטורית וקשקשנית) אבל בסופו של דבר מחבר ביניהן גורל משותף. שתיהן, בסופו של דבר, נשים שהבינו את מקומן בשרשרת המזון. כל עוד תנסי לפתוח את הפה או לעשות את מה שאת רוצה, ולא מה שאחרים מכתיבים לך, יהיה לך רע מאוד.

ואי אפשר להתעלם גם מהנוכחות של אווירת ההטרדות המיניות בסדרה; מין מבט אמיתי וכואב על התקופה שאליה הוא חוזר – ואל הפער המסוים בין אז לבין היום. היחס השוביניסטי של גיורא גץ (וגם של המפקד "גוליבר", שמרפרר בבירור לסיפורי גנדי, בתפקיד קצר של גל תורן) הוא כזה שעובר כחוט השני בין כל הפרקים, בהן הנשים צריכות לקפוץ בחישוקים של הגברים החזקים שמנהלים את העסק.

כך חוגי וארנברג באות להגיד לקהל הרחב: התקופה הזאת שאתם מדמיינים כיפהפייה ונוסטלגית? סו קולד "ארץ ישראל הטובה והיפה"? היתה פחות כזו ממה שאתם חושבים. ולצד המשל על גורלן של נשים בבידור העברי (והעולמי), יש כאן מבט מעניין לעבר לב תעשיית הבידור הישראלית בשנות השישים והשבעים: הלהקות הצבאיות, שהיוו את מקור הכוח של השואו ביזנס הישראלי בתקופה ההיא. אם תרצו, "חווה ונאווה" היא "הלהקה" בגרסה הרבה יותר ריאליסטית ומצחיקה, והרבה פחות נוצצת.

אם ב"להקה" דמות המלחין האקסצנטרי (שזו פשוט דרך יפה להגיד "איש ממש לא טוב") הייתה פול אביב, בגילומו של טוביה צפיר – קוץ בתחת, אבל כזה שמתייחסים לשיגעונות שלו בחיוך סלחני – הרי שב-"חווה ונאווה" בן דמותו הוא גיורא גץ (אסף יונש המצוין, ונשמור את זהות גרסתו המבוגרת כהפתעה) – לחלוטין הנבל של הסדרה, מי שמשתמש בכוח שניתן לו כדי להשתמש ולזרוק את הבנות הצעירות שהוא מקבל לידיים, ולפעמים אפילו להעביר אותן לידיים אחרות.

חוץ מזה, כמו ב"אחיות המוצלחות שלי", ישנו ליהוק ברמה גבוהה מאוד שכולל לא רק את השחקנים המבוגרים יותר שעושים קאמבק מרהיב (ובראשן, כמובן, מור ולסלאו הנפלאות שמוכיחות כמה איכות יש בהן), אלא גם שמות צעירים יותר. הקומיקאית טליה ברטפלד מככבת בתור נאווה הצעירה, הילה גולדנברג הורסת בתור צליל (הבת של נאווה), וגם הראפר טונה שממשיך את החדירה המעניינת שלו למיינסטרים ואת התפקיד שנתן ב"אחיות", גם אם לטעמי הדמות שלו מעט תלושה מהטון הכללי של הסדרה. כן, זו סדרה מצחיקה, אבל כשפתאום רז מתחיל עם פאנצ'ים, זה עובד פחות טוב מהרגעים הקומיים הנהדרים של צליל.

ראפר נוסף שמופיע הוא עומר עברון (ג'ימבו ג'יי) שמפתיע לטובה, וגם התסריטאי אסף שלמון ("ארץ נהדרת") שמספק את אחד מתפקידי המשנה הטובים. ואם כבר דמויות מעניינות שמעורבות בסדרה, חשוב להזכיר גם את גיא מזיג הנהדר שכתב יחד עם היוצרות שירי "להקה צבאית" חדשים (לצד השירים הוותיקים שעוד מופיעים פה ושם), ומתחברים בצורה טבעית לתקופה, כולל מבט אירוני קל.

"מי שמע על חווה ונאווה" היא שלב נוסף בהתפתחות של חוגי וארנברג כיוצרות מעולות. "האחיות המוצלחות" היתה השלב הראשון, ו"חווה ונאווה" היא עליית מדרגה. שתי הסדרות טובות וכיפיות לצפייה, אבל ב"חווה ונאווה" יש משהו יותר שלם – אם קו העלילה המרכזי של "האחיות" התחיל בנטישת הילדות, ואז מעקב אחר מעלליהן לאורך שלוש עונות, הרי שכאן יש סיפור מגובש: הניסיונות של חווה למצוא את מקומה בעולם, והמאבקים של נאווה על אמירת האמת מול השקרים. התוצאה פשוט מעולה, כל מה שיכלנו לרצות מהיוצרות ועוד. והיא שווה את הזמן לבינג' קצר, קליל, חכם ומצחיק. ואז מה אם הן מבוגרות ממה שאנחנו רגילים?

>> כל הפרקים של "מי שמע על חווה ונאווה" זמינים ב-VOD של yes, שני הפרקים הראשונים ביוטיוב:

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• חנה לסלאו
• קרן מור
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי

קשה לומר ששוק הטלוויזיה המקומי רווי בקומדיות באמת מוצלחות. ברור, יש לנו פה ושם הפתעות וכולנו גם מחכים לחזרתה של "המפקדת", אבל הצמא גדול וההיצע קטנטן. לכן זה כל כך מרגש כשקומדיה חדשה ומבטיחה עולה על המסך, עוד יותר מרגש כשהיא עולה לבינג' והכי מרגש כשהיא מגיעה מצוות יוצרות שכבר הביא לנו את אחת מהסדרות הקומיות הכי טובות של השנים האחרונות, "האחיות המוצלחות שלי".

בקיצור, הסדרה החדשה של גלית חוגי, נועה ארנברג (על התסריט) וגורי אלפי (על הבימוי) מרגשת אותנו מאוד. לא רק בזכותן, אלא גם כי הסיפור שונה לחלוטין, וכולל כמה שחקניות (ושחקנים) שלא ראינו הרבה זמן – חווה ונאווה היו פעם, אי אז, חברות בלהקה צבאית בימים שזה עוד נחשב למשהו. הן חלמו להפוך לאגדות (למרות שהן יותר מאלה שעשו "פם-פם-פם" בגבעת התחמושת), אבל מצאו את עצמן מתרסקות לחיי היום יום האפורים של ישראל. ועכשיו הן רוצות נקמה.

עם קרן מור וחנה לסלאו בתפקידים ראשיים, טליה ברטפלד וליאנה עיון כגרסתן הצעירה, תפקידי משנה של ג'ימבו ג'יי, טונה ובעיקר הילה גולדנברג ("מייקל") שגונבת את ההצגה בתור הדמות האפורה הכי צבעונית שהכרתם – מצפה לנו קומדיה יפה ומצחיקה על הזדקנות, חלומות שבורים, נקמה והשקרים על "ארץ ישראל היפה והטובה". 8 פרקים, פחות מ-4 שעות בינג' ועוד קומדיה ישראלית מוצלחת.

"מי שמע על חווה ונאווה" זמין החל מהערב (13.10) ב-VOD של יס. שני הפרקים הראשונים ביוטיוב

• מה רואים הלילה
• סדרות ישראליות
• yes
• חנה לסלאו
• קרן מור

בשנת 1992 יצא לאור ספרו הראשון של אתגר קרת, "צנורות", ומאז פרסם המאסטר של הסיפור הקצר מעל ל-200 סיפורים שתורגמו ל-45 שפות. השנה ימלאו 30 קולולושים לצאת ספר הבכורה של קרת, וזאת סיבה לוואחד מסיבה: ב-13.4 במועדון רידינג 3 יתכנס קרת בחוג עצמו ומקורביו לחגיגה של 30 שנות יצירה וגם אתם מוזמנים.

"הקייטנה של קרת", ערב חד פעמי בפורמט שלקונצרט רוק שכולל סיפורים ושירים, יהיה ערב חגיגי בהשתתפות קרת ומוזיקאים ושחקנים איתם שיתף פעולה במהלך השנים, כשעל הבמה יעלו ויבואוגלעד כהנא, ערן צור, שולי רנד, שירה גפן, שלומי שבן וקרן מור (איתה עבד כאחד הכותבים של תכנית הקאלט "החמישייה הקאמרית").

הערב יתקיים בחסות הוצאת הספרים כנרת זמורה דביר, שתציע לרכישה שישה ספרים של אתגר בחתימה אישית ובמחיר מיוחד (46 ₪):"תקלה בקצה הגלקסיה", "פתאום דפיקה בדלת", "אניהו","הקייטנה של קנלר", "געגועי לקיסינג'ר" וכמובן, "צנורות".המופע "הקייטנה של קרת" הינו פרי שת"פ של הסופר עם אתר החוויות toMix. מכירת הכרטיסים תחל היום וכרטיסים תוכלו למצוא כאןעם תחילתה.

בשנים האחרונות מרבה קרת לשתף פעולה עם אמני במה מתחומים שונים, ולאחרונה העלה בזמן סגרי הקורונה את היצירה"בחוץ" יחד עם הכוריאוגרפית ענבל פינטוומופע ספרותי-מוזיקלי עם שולי רנד שעלה מספר פעמים במסגרת פסטיבל הסופרים בירושלים.>> "הקייטנה של קרת", 13.4, יום ד' 21:00, רדינג 3 נמל תל אביב

• ❤ תרבות
• ספרות ישראלית
• אתגר קרת
• הופעה
• מופע
• רוקנ'רול
• גלעד כהנא
• קרן מור

ההצלחה הגדולה של "קופה ראשית" היא פלא לא קטן. קרה כאן משהו שלא קורה אף פעם בטלוויזיה המקומית: סדרה שהתחילה בקטן ובשקט, ברגעיה האחרונים של הטלוויזיה החינוכית בטרם נבלעה בתאגיד השידור הציבורי, והתאפשר לה לגדול בשקט. היא המשיכה לגדול בערוץ 10 לפני האיחוד עם רשת 13, וגם שם היה לה את השקט להתפתח למימדי קאלט קטן. עכשיו היא בשלה להתפוצץ בעונתה השלישית עם הגיעה לכאן 11, ארבע שנים לאחר שהגיחה לראשונה לאוויר העולם. הרבה סדרות היו יכולות להרוויח ממסלול התפתחותי כזה. בארצות הברית זה קורה לא מעט. בתעשייה קטנה כמו שלנו – זה נס.

עם המעבר האבולוציוני הזה מסדרה קטנה שמעטים שמעו עליה לסדרה גדולה שכולם מכירים – מגיעות גם הציפיות. במקרה של "קופה ראשית" הן נובעות גם מכך שחלק מהשחקנים בקאסט המצוין התפתחו עם השנים לכוכבים של ממש – בעיקר נועה קולר הנפלאה שמגיעה לעונה הזאת עטופה בהילה של "חזרות", אבל גם אמיר שורוש ויניב סוויסה שמצדיקים את מעמדם ככישרונות קומיים פנומנליים – אבל גם מהתגית "סאטירה" שהולבשה על הסיטקום הזה בטעות.

כן, יש ב"קופה ראשית" אלמנטים סאטיריים, והעיסוק שלה בטיפוסים ובמצבים מאוד ישראלים מפתה לקריאה סאטירית – הסופרמרקט העממי ככור היתוך של הישראליות הקורסת לתוך עצמה – אבל הניסיון להעמיס עליה את הרובד הזה נובע מגישה ביקורתית שמרנית שרואה בסאטירה ז'אנר עילי לעומת ז'אנר הסיטקום ה"נמוך", ומבקשת לשדרג את הסדרה האהובה ממעמד של "סתם קומדיה" לליגה של "סדרה חשובה". כאילו שלא לגיטימי לאהוב אותה פשוט כי היא נורא מצחיקה, חלילה.

קריאה סאטירית של "קופה ראשית" עושה עוול גדול לסדרה וליוצריה, כי הסאטירה היא דווקא האלמנט החלש פה. בפרק השני של העונה, שאפשר היה לראות כסאטירה על הגזענות הישראלית הלבנה והמיתממת, נועצים היוצרים בעצמם סיכה בבלון הסאטירי, כשבאחד מרגעי השיא של הפרק מוקיעים העובדים כוכבה (קרן מור) וניסים (יניב סוויסה) את המנהלת שירה שטיינבוך (נועה קולר) על יחסה הגזעני אליהם כרומניה גנבת וחאלבי מטומטם – ואז מודים זה בפני זו בלחישה שהם כלל אינם רומנים ו/או חאלבים. זהו רגע שמסגיר את חוסר הרצון של הסדרה להתחייב לאמירה סאטירית משמעותית ואת העדפתה לבדיחות טובות. רגע חשוב.

הקומדיה הישראלית בטלוויזיה ידעה מעט מאוד נחת לאורך העשורים האחרונים. אנחנו לא כל כך טובים בזה, צריך לומר, והתוצרים שמגיעים אל המסכים שלנו מז'אנר הסיטקום סובלים בדרך כלל מעודף סיטונאי של וולגריות והומור ירוד שפונה למכנה משותף נמוך. מתי בפעם האחרונה שודרה כאן סיטקום שלא מעליבה את האינטליגנציה מחוץ לערוצי הנישה? אל תענו לי. ההישג של נדב פרישמן ויניב זוהר, יוצרי "קופה ראשית", נעוץ בקלילות שבה הם מצליחים להתעלות מעבר לרף הזה, לא מעט בזכות הקאסט המעולה וכישוריו הקומיים, אבל גם בגלל כתיבה מדויקת ומהודקת שאינה אופיינית לז'אנר במחוזותינו.

"קופה ראשית" צריכה ללמד אותנו שלעשות סדרת סיטקום טובה באמת זה לא פחות קשה, מורכב וחכם מאשר להפיק סאטירה חדה וחותכת. למעשה, בישראל זה כנראה קשה יותר. וזאת ההצלחה האמיתית כאן: פשוט להיות מצחיקים במשך 60 פרקים, עם פאנצ'ים טובים ודאחקות מעולות וקומדיה של טיימינג וניואנסים ושחקנים נהדרים. אל תנסו את זה בבית.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• סיטקום
• קרן מור
• דב נבון
• נועה קולר

• Facebook
• Twitter
• Email

"הלובסטר" של יורגוס לנתימוס (2015) מציג עולם שבו נאסר על אנשים לחיות ללא זוגיות. כשאנשים מאבדים את בני זוגם הם נשלחים לכפר נופש שבו עליהם למצוא לעצמם בני זוג תוך זמן קצוב, שאם לא כן יהפכו לבעלי חיים. אלה שמסרבים להיכנע לגזרה ומנסים לברוח ניצודים על ידי הדיירים החדשים, שציד מוצלח מזכה אותם בתוספת זמן. הסרט מעצב בדקדקנות את חוקי העולם שברא, ובאמצעותם מנסח חיווי ארסי ומבריק על דיקטטורת הזוגיות בחברה שלנו, תוך שהוא מפנה את חציו לגברים ולנשים גם יחד.

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" של גלעד אמיליו שנקר ויוסי מאירי מנסה לעשות משהו דומה. הסרט מספר על מועדון סודי של נשים שתכלית חייהן היא לפתות גברים נאים להגיע לערב הספרותי השבועי, במהלכו הן אומדות את רמת האטרקטיביות שלהם (מי שהביאה את הגבר הכי נאה זוכה בגביע), ואז הופכות אותם לנקניקיות. זאת מעין פנטזיית נקמה נשית, אלא שנשות המועדון, המנוהל ביד רמה על ידי רזיה (רזיה ישראלי) שמתרה בהן שאהבה תמיד מניבה לב שבור, הן קורבנות לא פחות מאשר הגברים. כשהן מזדקנות ומאבדות את יכולת הפיתוי, הן הופכות לסניטריות (כמו חנה לסלאו), ורק אם הצליחו לצבור מאה גביעים הן זוכות למנוחה ונחלה בבית הלורדיות.

עוד כתבות מעניינות:
הסרט שמוכיח: נשים עושות סרטים על גברים טוב יותר מגברים
איך הפכה איימי שומר מהבטחה ענקית לדודה מביכה?
"משתגעים על מרי" הוא הרבה יותר מקומדיה עם שפיך בשיער

העלילה מתמקדת ביריבות המרושעת בין שתי חברות במועדון – סופי העגומה (קרן מור), שהייתה פעם מומחית בעלת שם עולמי ליצירותיו של עגנון, וטורפת גברים צעירה בשם לולה (אניה בוקשטיין). כשלספרייה מגיע יוסף (יפתח קליין), שמגלה עניין אמיתי בעגנון ונראה שגם בסופי, היא מתחבטת אם לבחור בגביע או באהבה.

הסרט מתגדר כ"אגדה אפלה" אך אפשר גם לתארו כקומדיית אימים גותית. העיצוב של ג'ון יהונתן יעקבי תומך בתיאור הזה, כמו גם המשחק המוגזם של ליא קניג בתפקיד גברת ינקלובה, שמקריאה משפטים מתוך "האדונית והרוכל" – אלגוריה קניבלית מאת עגנון שהסרט נתלה בה כהשראה. אבל שלא כמו ב"הלובסטר", העולם שנבנה ב"גברת ינקלובה" אינו שלם וכלליו אינם מנוסחים באופן מספק. המציאות שמחוץ למועדון מתוארת באופן חלקי בלבד, אך מובהר לנו שהמועדון חריג בתוכה ולכן לא ברור מדוע הנשים נכנעות לחוקיו הדרקוניים ואיך הגיעו לשם מלכתחילה. כי מדוע שפרופסורית לספרות, כלומר אישה משכילה שפעם היו לה קריירה ותחומי עניין, תהפוך למכונה לפיתוי גברים? הסרט מדבר לכאורה בשם נשים שנמאס להן שגברים התייחסו אליהן כאל בשר, והן החליטו להפוך את המבט, באופן הכי ליטרלי שאפשר. אבל זה בעצם סרט על נשים פתטיות שהפנימו את נקודת המבט הגברית־השוביניסטית עליהן, והן מגדירות את עצמן ואת ערכן כבני אדם אך ורק על פיה ולכן הוא מיזוגיני להחריד.

גותיקה עברית

על אף, או אולי בגלל העובדה שהוא מדבר עברית, "הגברת ינקלובה" זר מאוד להוויה הישראלית. עם זאת הוא חלק מגל מתעורר של סרטי ז'אנר שקולנוענים צעירים מנסה לייבא ארצה ולשתול בקרקע המקומית, עד כה בהצלחה חלקית בלבד. בשנים האחרונות ראינו כמה סרטי אימה מתוצרת הארץ, שהבולט שבהם היה "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו. במקרה של "הזאב", כמו גם ב"ילדי הסתיו" של איתן גפני (רוצח סדרתי בקיבוץ צפוני ב־1973), "ג'רוזלם" של דורון ויואב פז (זומבים בירושלים), "מורעלים" של דידי לובצקי (זומבים בצבא) ו"מסווג חריג" של בועז ארמוני – אפשר לומר שהנטיעה נקלטה. בלי להיכנס לשאלת האיכויות השונות של הסרטים, הם הצליחו לחבר באופן משכנע את הז'אנרים הזרים להוויה המקומית ואף לנסח אמירה בעלת תוקף על ישראליות.

צה"ל, מלחמת יום כיפור ועיר הקודש התגלו כמרחבים עתירי פוטנציאל לסרטי אימה מסוגים שונים. כשחושבים על זה, גם הפרק השני ב"פוקסטרוט" הוא סוג של סרט אימה. מנגד, הדיסוננס שנוצר במפגש בין העברית הישראלית והאזכורים התרבותיים שבאו איתה לבין החזות הגותית של "גברת ינקלובה" ו"משפחה" של רוני קידר לא הניב טקסטים מעניינים דיים, והצרימה הכניעה את הסרטים.

"גברת ינקלובה" אמנם גייס חבורה מאוד מרשימה של שחקניות מדורות שונים, שככל הנראה קפצו על ההזדמנות לעשות משהו בולט בשונותו, אך משום שלא הופקדו בידיהן דמויות של ממש הן לא מצאו את הטון הנכון לעצב אותן על המסך. כי גם קריקטורה קאמפית יכולה לעבוד רק אם יש בבסיסה אמת אנושית, וזו חסרה כאן.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• תרבות
• קרן מור
• ליא קניג
• סרטים
• המסך