1. התחתית

בכניסה לקיבוץ דליה, מקום משכני החדש בחודשים האחרונים, ניצבת עגלת קפה שמושכת אליה משפחות מכל האזור להנות מצהרי שבת חמימים, נוף מרהיב ואווירה כפרית משפחתית.ברחוב לינקולן, ממש מתחת לביתי הקודם ברחוב כורש, ניצב קפה התחתית, טובל בבטון ובפיח ונאבק בהמולת הצפירות מחרישת האזניים הבוקעת מהציר הפקוק 24/7.אני לא עושה השוואות, כל לוקיישן והקסם שלו, אבל בסופו של דבר התחתית יהיה לנצח הקפה שלי, אספי יהיה הגיבור שלי ובכל הזדמנות אני עוצר בו בשביל מנה של עירוניות מסבירת פנים ואספרסו ארוך.לינקולן 9

>> העיר של מלכה שפיגל: הכלבים המדליקים בעולם וקפה לא מתנשא
>> הלא-עיר של גבע אלון: בר לוהט במעלה גמלא וחוף סודי בכנרת

2. קיצ'ה

בקיצ'ה הקלטתי כמעט את כל החומרים ששחררתי מאז שאני עושה מוזיקה ובימים האלה גם את השירים החדשים של נערות ריינס. אביחי טוכמן, נר הנשמה שלי, המפיק המיתולוגי, המבריק והמסור, תמיד שם כדי לתרגם את השרבוטים שלנו ליצירות קוהרנטיות ראויות למאכל אדם. מרקו גורקן, בעל הבית, מספק תמיכה טכנית ונפשית ושורה בלתי נגמרת של כוכבי אורח, זמרים ויוצרים ממיטב בניה של העיר עוברים ועוצרים כדי להאזין (ובעיקר להשמיע) את השיט אחד של השני.ידידיה פרנקל 9

3. קריית המלאכה

אני לא חושב שיש אמן בארץ שלא הצטלם לקליפ או סטילס באחת הסמטאות הריחניות של קריית המלאכה. אני בעצמי צילמתי שם את הקליפ ל"היא קצת אחרת (בובה)" ולאחרונה בחלל של עיריית תל אביב, "תא תרבות", גם את הקליפ ל"חולץ פקקים" – הסינגל הראשון ששחררנו מהחדש של ריינס. אני מגיע לשם כל שבוע לחזרות של ריינס, תמיד מתקשה לבחור היכן לקבוע מבין שלושת חדרי החזרות האהובים עלינו: הגראז', פלייגראונד והג'אנק, ותמיד עוזב את המקום עם תחושה של התעלות רוחנית ומטרה.

4. הים

שני, אשתי, בטח תיקרע עלי שהכנסתי לרשימה אתהים (!), יש מצב שגם הילדים. זה באמת היה מאתגר לסחוב אותי בסופי שבוע אל החוף כשגרנו בתל אביב. אבל כמה שנים טובות לפני כןף כשהייתי קצת פחות בטטה (והאמת שגם גרתי ברחוב הירדן)ף הייתי יורד אל החול כמעט כל לילה לטיול לילי עם ג'קסון עליו השלום, הכלב שלי. חוץ מזה עצם הידיעה שהוא תמיד נמצא שם, מחכה במרחק הליכה, מספיקה כדי לנחם.

5. האוזן \ לבונטין 7

שני המקומות שהופעתי בהם הכי הרבה בפער. בלבונטין השקנו את האלבום הראשון של ריינס, הופעה שתלווה אותי עד אחרון ימי כבר קרוב אולי, וזה היה מתבקש שנחגוג בו גם את ההופעה הראשונה שלנו מזה כמה שנים טובות.גם עם האוזן יש לנו היסטוריה לא קצרה. הדבר היחידי שהעיב על ההנאה מההופעות המעולות שהיו לנו שם היה קיר הלבנים האדומות המסייט שעמד מאחורי הלהקה. עכשיו, אחרי השיפוץ ההיסטרי שהמקום עבר ועם הבמה הנמוכה, כמו שאני הכי אוהב, שום דבר לא ייכנס בינינו ובין הפאן המושלם שהולך להיות שם ב-15.12 כשנשיק את 24/7 – הסינגל החדש שלנו.

>> רועי פרייליך חוזר לבמה עם נערות ריינס, לקראת אלבום שלישי ולכבוד הסינגל השני מתוכו, "24/7".אוזן, 15.12, 19:30. פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• רועי פרייליך
• נערות ריינס
• האוזן השלישית
• לבונטין 7
• קריית המלאכה
• התחתית
• חוף הים בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי (11.10)

מאיה איזקוביץ
20:00, במת הקוף

מאיה איזקוביץ' שהופיעה בחיינו כקסם לפני כשבע שנים היא מהמופעים הפותחים של הפסטיבל. עם קול רך וכובש, ארנ'בי מתקתק, פופ קופצני ושילוב של משחקי אור, חושך ותנועה, איזקוביץ' מהפנטת את הקהל באמצעות טיזינג יצירתי. מומלץ לבוא עם משקפי שמש. אל תשאלו שאלות. (דפנה ויינרב, קולומבוס)

הזאבות
20:30, במת הפיל

הרכב עם פוטנציאל פסטיבלים אדיר. בהתאם להשפעות של חברות הלהקה – בעיקר רוק ניינטיז כמו פי.ג'יי הארווי – הן מסוגלות להביא הופעה טעונה באנרגיות שלא מביישות את ההורים הרוחניים שלהן. החומרים החדשים שלהן מעידים על התבגרות וגיבוש סאונד בכיוון חיובי. (ציפי פישר, קולומבוס)

עטר מיינר
21:45, InDtronix

בעוד שנים יגידו שעטר מיינר היה המשיח של הנשמה העברית, אבל כרגע הוא בעיקר נביא בעירו, מקסימום נביא ברומנו. עם אסתטיקת סאונד שמחוברת לארנ'בי המטונף של פרנק אושן, כתיבה מדוקדקת ורוח קודש מסתורית מעליו, מיינר עוטה כתר קוצים של אהבות נכזבות ויוצר מוזיקה מרגשת לדור ה־Z ובדיוק את הסאונד שנדרש לערב מדבר צחיח. (מתן שרון)

גלעד כהנא

22:45, InDtronix

תנו לגלעד כהנא במה וסמכו עליו שהוא ינצל אותה עד תום. כל מי שנכח פעם במופע של ג'ירפות יודע שתמיד כדאי לצפות ללא צפוי. בהופעה הזאת כהנא הולך עד הסוף, עם מופע שכולו אלתור טקסטואלי ומוזיקלי אחד גדול, בליווי אחד המפיקים המוכשרים של העת האחרונה – עטר מיינר. מתכון להרפתקה. (ירון ברוידא, קולומבוס)

הפוסי של לוסי
23:00, במת הקוף

להקת הפאנק הוותיקה שחגגה בקיץ האחרון 20 מגיעה עם חיזוק מעניין במיוחד: כוכב אניס וברק כהן. כן, עורך הדין וחלום הבלהות של אנשים רבים במדינת ישראל יעלה לבמה. צפו לביצוע מיוחד של "רכז מידע" ולפוגו סוער בהתאם. (אורי באום)

עוד כתבות מעניינות:
אינדינגב 2018: הליינאפ המלא
מתכוננים לאינדינגב: תמרדה בקאבר לחצר האחורית
מה הופך את אינדינגב לאירוע תרבותי כה חשוב?

בוגי בלגן
24:30, במת הפיל

שני ערסים פריזאים, ישראלים לשעבר, העונים לשמות עזרי וגברי, מחברים בקלות רוקנ'רול בלוזי, הארד רוק סבנטיזי ופסיכדליה טורקית בארבע שפות לפחות שמתערבבות זו בזו. הופעה שהיא כיף גדול ולא כדאי לפספס כי כאמור, הם לא מפה. כלומר כן מפה. בקיצור, הם באים מרחוק. (אורי זר אביב)

Water Knives
24:45, inDtronix

לפני שלוש שנים המלצתי על הופעה Water Knives שבה אימצתי את התיאור שהלהקה עצמה נתנה למוזיקה שלה – אפרוביט־ערבית־דיסקו־סטונר פופ. אבל עכשיו, עם צאת אלבום הבכורה החדש שלה, באמת שאני כבר לא יודע. ממליץ מאוד לבדוק בעצמכם כי אורתודוקסי זה לא. גם צלילות, גם לרקוד. (אורי זר אביב)

טיפקס
1:30, במת הקוף

מכל להקות הניינטיז המקומבקות,טיפקסהיא ללא ספק החזרה הכי ראויה לבמות – ההרכב שהקדים את זמנו סוף סוף מגיע בזמן. שובם של מלכי השעטנז עם האלבום המעולה "עבודת כפיים", מזכיר שהרבה לפני סטטיק ובן אל היו מי שידעו לחבר בין בסים לסלסולים. חוץ מזה קובי אוז הוא המנהיג הרוחני שאנחנו צריכים, או לפחות הבדרן הכי גדול בישראל. (מתן שרון)

כוכב אניס

2:30, במת הקוף

פאנק טברנות, סרף רוק יווני ושלומי סרנגה הם ה־DNA שמרכיב את כוכב אניס, הלהקה שתעלה באופן טבעי אחרי טיפקס ותראה לקובי אוז מי הצאצאים שלו. צפו לשמחה מוגזמת. (שי סגל)

שישי (12.10)

Iogi
10:30, במת הפיל

כבכל שנה, כמה מההופעות הכי מצופות הן הופעות הבוקר בבמת הפיל. יש משהו קסום בלהתיישב טרוטת עיניים עם כוס קפה ופשוט לתת למוזיקה לסחוף אותך על גלי המדבר. השנה מגיע לבמה יוגב גלוסמן עם אלבום הבכורה שלו, "The Ceiling", שקיבל מקום של כבוד ברשימת אלבומי השנה של קולומבוס. מבחינתנו האינדי נוצר בדיוק בשביל רגעים קסומים כאלה. (שחר רודריג, קולומבוס)

שאזאמאט
11:30, במת הפיל

על רקע גלי הטראפ הצבעוניים של ההיפ הופ גרסת 2018, שאזאמאט לוקחים צעד אחורה כדי לזנק קדימה באנרגיה מפתיעה. להקה חיה עם ראפרים חיות ששואבים השראה משבק ס' (מינוס המיזוגניה) ומגישים היפ הופ שנון, מלא בחוש הומור ואווירת חבר'ה במובן הכי חיובי. הזיעה שירוויחו במדבר עוד תהדהד חזרה כל הדרך לתל אביב. (מתן שרון)

ארמון

15:00, במת הקוף

זה היה אמור להיות הרכב סינת'פופ אבל התוצר של רועי חרמון וחבריו הוא יצור היברדי: קצת סינת', קצת דארק, קצת אביתר בנאי, קצת הזיות מפגיעה של קרן שמש או אסיד. אם ליופי שלארמוןאין קץ (ואין לו), תארו לעצמכם איך זה יהיה באופק של חולות צהובים. (שי סגל)

ליילי
17:30, במת הפיל

הם הוציאו אתאחד האלבומים היפים ביותר של 2017, שמזכיר את שנות ה־70 של סטילי דן ובלי ליפול לפסטיש. "בימים", השיר שטלטל את הסדרה "אורי ואלה", הוא רק אחד מתוך 11 שירים סקסיים אחרים בעברית. תהיו שם ותעריכו את העבריות שלכם. (שי סגל)

זולוד
17:30, inDtronix

אדם, ענאן וטדי זולוד הם לא בני משפחה, אלא אחד מקולקטיבי ההיפ הופ המסקרנים ביותר מהדור החדש של הראפ הישראלי. טראפ חברתי מתערבב עם פלואו נטול מלמולים, אנרגית שיא שאפשר למצוא רק ברחובות לוד ותנועה מוזיקלית עדכנית ומרעננת כאחד. טדי נגוסה כבר סומן (גם במגזין זה) בתור הראפר הבא של ישראל, ואתם רוצים לתפוס אותו בדיוק עכשיו, רגע לפני שזה קורה. (מתן שרון)

עדן דרסו

20:00, במת הקוף

לדרסו יש פלואו לא מתאמץ, ערימות של חן וכריזמה ואת די.ג'יי מש על הפטיפונים. הפתעת השנה, ולא סתם היא סומנה ב-Time Outכמי שהולכת לעשות את זה בגדול. והיא רק בת 20. ראפרית שגם אשכרה יודעת לשיר ולא מנסה בכוח להיות מחתרתית או מחאתית. (אורי זר אביב)

Meuban
20:30, במת הפיל

אם לא קשה לכן לעמוד מול חבורה של נגנים רציניים שמנגנים מוזיקה אינסטרומנטלית, הפוסט רוק הפסיכדלי של מאובן הוא תחנה שחשוב לפקוד באינדינגב. הם נשמעים כמו מוגוואי מפתח תקווה, בקטע טוב. (אורי זר אביב)

קולולוש
21:00, במת הקוף

בימים שבהם המילה גרוב עוד הייתה בשפה זרה ליושבים בציון, ורגע לפני שהמילה וייב נמאסה סופית, הרכב הפאנק־ג'אז־ראפ נענע ישבנים של אנשים שכיום מנענעים עריסות. ארבע שנים לאחר הפירוק החבורה הירושלמית חוזרת בהרכב מלא (כולל הסולן הכריזמטי וחבר לוסיל קרו, רבל סאן) לנענע דור חדש של ישבנים ולהזכיר לכולם מי התחיל את כל הקצב הזה. (מתן שרון)

ניקו טין
21:30, במת החיפושית

גם כשזוהר שפיר שרה הכי אינטימי, מלטף והזייתי, מתחת לכל הקטיפה הזאת אי אפשר שלא לחוש באיזו רוח פּאנקית, במשהו קשה ומשונן. הקצוות האלה, הניגודים, הם בדיוק מה שהופכים את המוזיקה שלה לכל כך מושכת. (אורי זר אביב)

רועי פרייליך והמתוקים רצח

21:30, במת הפיל

לאחר שהוציא בתחילת השנה את האלבום הנהדר"הריגוש שבנפילה", מלך הדיסקו־פוסט־פאנק הישראלי מגיע לדרום עם להקתו "המתוקים רצח" להופעה שיכולה להפיל ולרגש בהתאמה. אם יש הופעה פוטנציאלית שיכולה להפוך למסיבת אינדי סוחפת, סמנו את פרייליך וחבורתו. (אורי באום)

Rejoicer

22:00, inDtronix

רגע לאחר שהוציא אלבום בכורה בלייבל האגדי Stones Throw,יובי חבקיןמביא את מפעל חייו עם הופעת אודיו ויז'ואל מרתקת במיוחד. כי אין כמו הופעת ביטים במדבר בשביל להרגיש כמו מסיבה בקליפורניה. (אורי באום)

סילבי ז'אן

22:30, במת הפיל

הפסיכדליה המתוקה והפופית של סילבי ז'אן, הלהקה של בן אבגיא, עדן אטד, דוד גורנשטיין, גיא סטריער ואלי אוריאן, יכולה לסחוף אתכם לתוך מסע תודעתי / להושיב אתכם לסשן של תהיות פילוסופיות / לגרום לכם לשחק כדורגל. הכל הולך. (שי סגל)

ג'ני פנקין

24:30, במת הפיל

שמה של פנקין אולי מוכר בעיקר בשל השתתפותה ב"The Voice", אך המסלול שעברה מוכיח שהיא הכל מלבד פליטת ריאליטי. אחרי לימודים בברקלי והליכה לכיוונים מוזיקליים שונים לגמרי מהצפוי, פנקין כאן כדי להישאר. (אורי באום)

שבת (13.10)

מלבי טרופיקל מארחים את Aveva

10:30, במת הפיל

אם יש ז'אנר שצריך להיכנס יותר לסצינת האינדי זו המוזיקה הלטינית על כל צבעיה. מלבי טרופיקל הם אחד ההרכבים היחידים שמפלרטטים עם הסגנון, והם עושים זאת מצוין: מוזיקה שמחה, מרעננת ולעתים עם קריצה שתמיד באה בטוב. באינדינגב הם יארחו את Aveva והקול הענקי שלה. לא בטוח לגמרי איך זה יישמע, אבל די בטוח ששווה יהיה להיות שם. (עומר אסייס, קולומבוס)

דני הדר

11:00, במת החיפושית

המוזיקאי הוותיק (חלקכם מכירים אותו מ"סרט או פיצה" שביצעה גם הילה רוח, חלקכם מהלייבל האגדי פיתקית), הוא שיבוץ קלאסי לבוקר שבת, רגע אחרי שמנערים את ההנגאובר. לא כדאי לישון על ההופעה של הדר, אחד היוצרים האנדרייטד ביותר שפועלים כאן. (אורי באום)

Jonz

12:30, במת הפיל

ג'ונזי הם חלק מהגל הנוכחי של הפריק־פולק הישראלי, שהשורשים שלו מגיעים עמוק כמו השורשים של האינדי הישראלי כולו. בניגוד ללא מעט ממי שעבר בסצנה הזאת הם לא מעייפים, וההיפיות המשונה והפזמונים הקליטים שלהם יעשו כנראה רק טוב בצהרי שבת. (נדב נוימן)

החצר האחורית

17:00, במת הקוף

רק הולם שבפסטיבל שבו מוקם מתחם פוליטי־חברתי חדש ("אדמה") ובתקופה שבה לדבר על "נושאים שמאלניים" נהיה טאבו, יסגרו את הסופ"שהחצר האחורית, מלהקות המחאה היחידות בישראל. קחו איתכם את הוייבים האלה הביתה. (נדב נוימן)

← פסטיבל אינדינגב, מצפה גבולות, חמישי-שבת (11-13.10).לאתר הפסטיבל

• Meuban
• עדן דרסו
• אינדינגב 2018
• החצר האחורית
• טיפקס
• רועי פרייליך
• ארמון
• גלעד כהנא
• אינדינגב
• מוזיקה
• Rejoicer
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

רועי פרייליך – הריגוש שבנפילה

על גבי העטיפה של "הריגוש שבנפילה" מופיע הכיתוב "רועיפרייליךוהמתוקיםרצחהריגוששבנפילה", שמהווה רמז שמן (וארוך בעיקר) למסרים הקלאוסטרופוביים והצפופים של פרייליך. ההשלמה הסגנונית היא ברקע השחור ובפרייליך עצמו שנצרב עליו סטטי, קפוא – אבל עדיין אפשר לחלץ את הגרוב מהתנועה של זרועות הידיים שלו. אם זאת לא מחווה ל"The Idiot” של איגי פופ, זאת הייתה יכולה להיות אחת מכובדת למדי. אולי בכלל מבוצע שם הריקוד של ג'יימס מרפי מ-"This is Happening” של LCD סאונדסיסטם, או "Stop Making Sense” של טוקינג הדס. הפסים הסגולים שצויריו על פניו יכולים גם הם לרפרר לפרינס או ל”Mirror” של דה ראפצ'ר. איך שלא יהיה, פרייליך מופעל על ידי המנוע הכבד והעוצמתי של גיבורי ניו ווייב, דיסקו-פאנק ופאוור פופ.

פרייליך – כמו חלק ממוריו – הוא לייט בלומר בהגדרה. את האלבום הראשון שלו עם נערות ריינס הוציא באמצע שנות השלושים לחייו. אחר כך הגיע אלבום נוסף עם הלהקה ("נשמור על החברים"), ורק ב-2014 הוציא אלבום תחת שמו ("מעלה עשן"). ארבעה אלבומים לאדם בן ארבעים ומשהו הם הספק סביר מינוס, אלא שכל אלבום של פרייליך – מהראשון של נערות ריינס ועד "הריגוש שבנפילה" שיצא בשבוע שעבר – הוא חתיכת אלבום. במדינה עם תרבות עשירה יותר של דיסקו-רוק ושירה אקספרסיבית, לפחות שלושה מתוך הארבעה היו הופכים לקאלט.

הסיפור של פרייליך הוא סיפור עגום אבל מוכר בישראל: מגיע יוצר ייחודי עם משא כבד של יצירות ניו וויביות, עשירות, שמעבר לחוכמה ולניואנסים המוזיקליים גם קנאיות לצורך לבדר, לעשות כיף – ועם כל זה, הוא מצליח בקושי לפרוץ את גבולות הפיד שלו. זאת הייתה יכולה להיות המסיבה הכי טובה בעיר, אם מישהו למעט הקרובים היה מגיע אליה. ל"ריגוש שבנפילה", שמתעלה על קודמו בכל קטגוריה (לחנים, הפקה, עיבודים וליווי), צפוי עתיד דומה – אבל האשמה היא לא על פרייליך, אלא על האנאליות הישראלית שכל הפרה שלה, אפילו המינורית ביותר, היא מקור לתקווה.

"הריגוש שבנפילה" נפתח בשיר "אחד מהשניים", שהעיבוד האייטיזי והמחוספס שלו מניף את הקול המוחצן של פרייליך לקצה, סוחט ממנו את המיטב. הליווי הרפטטיבי של הבס וסולו הגיטרה שמושך את הכל עד לדעיכה הם סיום נהדר לשיר שהפזמון שלו נהדף על ידי הבתים, ואלה המילים: "את מחטטת בין צרור מכתבים / בהם סימנת באדום רק מילות אוהבים / בין השורות את מותחת קווים / מצליבה רמיזות איך היינו כנים". בהמשך מגיע אחד הטראקים הבולטים – "מתי? עכשיו!" – ממנו נלקח השם "הריגוש שבנפילה". הקול המפוצץ טסטוסטרון של פרייליך הופך לעגול, רך, נגטיבי לקול שנשמע ב"אחד מהשניים", עד שמגיעה ההשתוללות והנחרצות בפזמון "מתי? עכשיו!". פרייליך מתגלה (שוב) כמפלצת דו-ראשית, מולטי-משמעית.

מעבר למלודיות ולעיבודים היפים שמתבטאים גם בשירים כמו "תן", "כל אחד יכול לראות" ובלהיט הדיסקו-ווייב "אף פעם לא אהיה רקדן" – בולטת במיוחד הכתיבה הרוקבילית. לפרייליך יש אינסטינקטים זרים, לא ישראלים, והוא מצליח לכתוב משפטים מפעימים כמו "כשאין לך אף אחד / והמוזיקה גוועת / והאור בחוץ נדלק / מאיר ספינה טובעת / את מפנה לך את היום / בלב לבו של קיץ / ונוסעת אל מקום / שקראת לו פעם בית", לבצע אותם בפרייזינג לא מוכר, ולהישאר עברי מכף רגל ועד ראש. העבריות שלו אקסטטית, סוחפת, לא נשמעת מקרטעת כמו במרבית הביצועים של זמרי רוקנ'רול מקומיים. זאת אמנם תכונה שהוא סוחב עוד מהאלבום הראשון של נערות ריינס – אבל הפעם הוא עלה מדרגה בעזרת אביחי טוכמן שעשה קסמים באולפן.

לא כל השירים ב"הריגוש שבנפילה" זהים ברמתם – "זאב, זאב" היפה כל כך הולם את פרייליך, אבל "הצלחה" שמגיע מיד אחר כך סותם אותו וזה חבל. גם "צלילה חופשית" משאיר תחושה מעט ריקה והעיבוד החי שלו לא מוציא ממנו אנרגיות ייחודיות. אבל עם כל ההסתייגויות הקטנות, פרייליך הוציא אלבום מצוין שצריך להתנגן בסטרימינג של כולם. מתי? עכשיו.

רייסקינדר – זועם ומהופנט

"מיקרופון – צ'ק / המוח שלי – צ'ק / יד שמאל – צ'ק ויד ימין – צ'ק / לופים צ'ק". ככה אמור היה להיפתח "זועם ומהופנט" אילולא כל דבר שעובר תחת ידיו של רייסקינדר (אסף עדן) היה מתעקם. אין עוד אחד כמותו ובמחתרת הבורגנית של לבונטין 7 האקספרימנטליות של רייסקינדר שייכת לו, אך ורק לו. כמו ב"משהו אחר קרה" שיצא ב-2014 בהפקת רם אוריון, גם ב"זועם ומהפנט" עדן מתרחק מהקלטות חובבניות מדי ולוקח את הנונסנס, הצלילים והמסרים הסוריאליסטיים שמלווים אותו לאורך הקריירה לאולפן מקצועי, מחוץ לחדר הקלטות מאולתר ומייספייסי.

היצירה של עדן תודעתית, יש בה הומור אבל אין אף אדם שיסביר את הפאנץ' או יקליל אותו. הצחוק אמור להיות אינסטינקטיבי, לעבור דרך החושים. "אני וקליאופטרה באותה אמבטיה / אבא שלה במאפיה / שמי הוא ארכיפלג / אני בן של מלך / ועכשיו אתם רוצחים את הנשמה שלי". העבודה האולפנית של רייסקינדר לא שונה מהופעות היחיד שלו עם הסמפלר – יש צלילים דגומים שעדן מתפעל, מעוות ושובר, והם עוברים בשלמות גם באלבום.

עדן, ספק ווירדו ספק גאון, נשאר באזורים הנוחים לו, אנטי-גיבור פופ, מזייף ככל שניתן וכותב משפטים כמו "פרנק סינטרה מזיין בקבר את גודזילה / קוונטין טרנטינו מת כשהמסיבה התחילה". היצירה שלו נשארת איזוטרית, תוחמת את עצמה בגדר שאי אפשר לפרוץ (אלא אם תצרחו ואז מישהו, אולי, יפתח לכם). בשביל חובבי הז'אנר זאת עוד מנה גדושה של רייסקינדר. בשביל ההייטרים, זאת עוד מנה גדושה של רייסקינדר. תאהבו אותו או לא – זה מה שיש לו להציע.

"זועם ומהפנט" אמנם לא מחדש הרבה או מבשר משהו יוצא דופן שלא נשמע קודם לכן ביצירה של רייסקינדר, אבל על שירים כמו "מי זוהר בחושך", "פגישה עם המורה שלי לקולנוע ו"עוד נשיקה אחת מהגלים" – אפשר להגיד תודה ולשתוק.

• מוזיקה
• רייסקינדר
• רועי פרייליך
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פרנץ פרדיננד – Always Ascending

האלבום החמישי של פרנץ פרדיננד הסקוטים צפוי לצאת ב־9 בפברואר, יותר מארבע שנים אחרי קודמו. הוא ייקרא "Always Ascending", ואם לשפוט על פי הסינגל הראשון, הגיטרות המהירות יהיו רק סיידקיק לדיסקו האלקטרוני. הסולן אלכס קפרנוס כינה את הריליס הזה "עתידני ונטורליסטי", שזאת דרך בטוחה מאוד למשוך קהל חדש, היפר־היפסטר, למחוזותיה של להקה שב־2004 תיזזה את כולנו.

ביורק – Utopia

הדיסקוגרפיה של ביורק כוללת תשעה אלבומים שכונו בשמות קצרים של מילה אחת ("ביורק", "פוסט", "וולטה" ועוד). אליהם צפוי להתווסף בסוף השבוע (24 בנובמבר) האלבום העשירי, "Utopia", שעליו עבדה בשנתיים האחרונות. מעבר לניסוי השיווקי־עסקי המעניין – כל רכישה של האלבום תזכה את הקונים במטבעות מבוזרים בשם אודיוקוין – מדובר באלבום הארוך ביותר של ביורק (71 דקות ו־38 שניות) והראשון שנפתח בחליל איסלנדי.

רועי פרייליך

ההייפ המוצדק על פרייליך לא נמצא בסינק עם מעמדו כאמן שוליים יחסית זוטר, שהרי מדובר במוזיקאי ותיק, אקספרסיבי, מיוחד, חד ומחוסר רסן. האלבום השני שלו כאמן סולו (ללא להקתו לשעבר נערות ריינס) צפוי לצאת ב־20 בפברואר, ואם לשפוט על פי הסינגל "אחד מהשניים", מדובר באלבום גיטרות פאנקי, עמוס גרוב ושכל, שבתקווה יביא אותו למעמד שלו הוא ראוי.

סופיאן סטיבנס – The Greatest Gift

"Carrie & Lowell" הוא בין האלבומים היפים ביותר שיצאו בעשור האחרון, אם לא היפה שבהם. סופיאן סטיבנס לא מוסיף פרקים לסיפור המשפחתי שהתנגן לראשונה ב־2015 , אלא מעבה אותו עם "The Greatest Gift" שיוצא בימים אלו ממש, שהוא מעין תקליט נלווה (או מיקסטייפ) לאלבום הטעון ההוא. תוסיפו מרק רותח לאמפתיה, לסלחנות, לחסד ולרוך של סטיבנס – וקיבלתם חורף מושלם.

ניר שלמה – האמת היא שריר

"אגרוף" של ניר שלמה הוא שיר יפהפה שנותן פרספקטיבה לאלבום השני שלו כאמן סולו, "האמת היא שריר", שיוצא בימים אלו (23 בנובמבר), אחרי אלבום אחד עם להקת כלבי רוח. הוא לא הבן של יהוא ירון, זה רק נדמה – אבל הוא כן תלמיד מצטיין שלמד היטב מרבו/חברו, התבגר, השתכלל והבין היטב איך להרכיב פרייזינג קורע לב למילים כמו "אל תטעה / אף אחד לא רוצה / לראות אותך בוכה".

Neil Young & Promise of the Real – The Visitor

כל אלבום של ניל יאנג הוא חגיגה רוחנית (כאמן סולו וחבר בהרכבים), והפעם מצטרף אליה אפילו מסר אנטי טראמפ מובהק. תאריך היציאה לתקליט השני של יאנג ו־Promise of the Real, שנקרא "The Visitor", הוא 1 בדצמבר והסינגל "Already Great" מבשר על גיטרות בשרניות, פולקיות, פאזיות ומאוד אמריקאיות. כדאי לכם לחכות לזה.

• מוזיקה
• ביורק
• ניר שלמה
• סופיאן סטיבנס
• פרנץ פרדיננד
• רועי פרייליך
• ניל יאנג
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"די, לא יכולתי יותר שאנשים יבואו אליי הביתה כל הזמן", נאנחת שני לקס ממקום מושבה החדש בלבו של רחוב גורדון, מרחק פסיעה מדיזנגוף. החנות שלה עוד לא אפויה לחלוטין, אך לקס מצליחה לראות מעבר לתאורה ולאביזרים החסרים, ולהסתכל קדימה, אל עבר עתיד צונן וזרוע מלח. "אני לא יכולה להפסיק לפנטז על אירועי מכירה בשישי בצהריים, עם מוזיקה ומכונה להכנת מרגריטות בכניסה. אני ממש צריכה מרגריטות".

בהתחשב בכך שהשנה האחרונה היא האינטנסיבית ביותר בחייה של מעצבת הנעליים בת ה־34, אפשר להבין את פשר הכמיהה: לפני כעשרה חודשים ילדה את בנה הבכור זיק (אביו הוא בן זוגה המוזיקאי רועי פרייליך), ארבעה חודשים מאוחר יותר היא הוזמנה להשתתף בשבוע האופנה בלונדון, ולאחרונה הבינה שאחרי יותר משלוש שנות פעילות, הגיע הזמן לצאת מהסלון הביתי ולחנוך חנות ראשונה למותג העצמאי הנושא את שמה.

החנות ממוקמת ברחוב גורדון, במרחק פסיעות בודדות מדיזנגוף, אך למרות הקרבה לעורק השופינג המרכזי של העיר, האווירה במקום היא שכונתית, אינטימית ומבודדת. אל המקום שתפקד קודם לכן כמספרת גברים, הגיעה לקס בעקבות שכנתה המעצבת חיה מיכלסון סמולרצ'יק.

"תמיד אמרתי לעצמי שחנות זה לא בשבילי, לפחות לא בקונספט המוכר ששואב אותך ובסופו של דבר אתה הופך לעבד שלו ושוכח מי אתה כמעצב. עם זאת, במקום הזה היה משהו ששבה אותי, וכששמעתי שהוא התפנה החלטתי להיכנס", היא מסבירה. נכון לעכשיו, החנות פתוחה לקהל הרחב בימי שישי בלבד, ובאמצע השבוע ניתן לקפוץ לביקור בתיאום מראש.

"בתכנון המקורי החלל הזה יועד לתפקד יותר כסטודיו ופחות כחנות", היא מסבירה. "רציתי שיהיה מרחב עבודה שאוכל לנהל בו גם פגישות אישיות. בפנטזיות הקיצוניות שלי דמיינתי כאן אנשים מסתובבים בחלוקים לבנים כמו במפעלים של דיור. איכשהו, תוך כדי שיפוצים, המקום קיבל חיים משל עצמו והפך לחנות של ממש, אבל אני עדיין מנסה להבין מה קורה פה. בהמשך אפתח לקהל הרחב גם באמצע השבוע".

עקצוצים ברגליים

את הפטיש שלה לכפות הרגליים, או ליתר דיוק למה שעוטף אותן, ירשה לקס מסבה. אמנם הוא נפטר שבוע לאחר שנולדה, אך לגנטיקה חוקים משלה. "היה לו אטלייה לייצור נעליים בפריז בשנות ה־50, ובשנות ה־60 הוא הגיע לתל אביב ופתח כאן חנות לנעליים שעיצב לפי הזמנה", היא מספרת. "עם המעבר לחנות החדשה מצאתי חוברת רישומים ישנה שלו מאותה תקופה. זה מדהים. מי יודע, אולי אעשה לו מתישהו איזו מחווה".

לקס התחנכה בבית הספר המנוח לעיצוב נעליים אכילס, שנסגר לפני תשע שנים. לאחר מכן השתלבה בתפקידים שונים ברשת נעלי שופרא, כולל מעצבת שותפה במותג הבית – שולה. במהרה היא התחילה להרגיש עקצוצים של עצמאות וב־2013 פרשה לטובת הקמת מותג נעליים משלה.

עוד בקולקציית הביכורים של לקס היה ברור שצומח מתחת לרגליים התל אביביות משהו חדש. בזירה שנשענה עד אז על מוטיבים דומים למדי (עקבי ציפור שמנמנים ואימום מעוגל, למשל), הציגה לקס משב רוח חדשני וניסיוני שכלל נעלי שפיץ, הדפסים מטאליים בעבודת יד, חיתוכים דרמטיים ושלל אלמנטים בלתי שגרתיים. ניצנים ראשונים מקולקציית הסתיו מגלים שלקס רק ממשיכה למתוח גבולות. הקולקציה נוצרה בהשראת המוזיקאי דיוויד בואי ומעצב האופנה אנדרה קוראז'. שניהם החזירו את נשמתם לבורא השנה, ובחייהם חלקו במשותף את הנטייה לאסתטיקה עתידנית ומשוכללת, שנחשבה למהפכנית בזמנה. הרפרנסים אל שני האמנים באים לידי ביטוי בשילובים מורכבים ונועזים של עורות במרקמים מבריקים ומטאליים, אבזמים בעלי נוכחות, פלטפורמות עץ בעבודת יד ועוד. אותה קולקציה זיכתה את לקס במקום של כבוד בשבוע האופנה בלונדון, שהתקיים בפברואר האחרון, ואף בחשיפה נאה ב"ניו יורק מגזין" בשבוע שעבר, שם המליצו בחום על אחד הדגמים החדשים שלה.

המעצב אלון ליבנה הזמין אותך לעצב נעליים עבור התצוגה שלו בשבוע האופנה בניו יורק לפני שנתיים. איך הגעת להשתתף השנה בשבוע האופנה בלונדון?

"למען האמת הגיעו אליי, ולא ברור לי איך. בטח מישהו הבריז ברגע האחרון. הזמינו אותי להציג לצד שבעה מעצבי נעליים צעירים ומבטיחים, אבל אני לא עושה מזה עניין גדול".

מה את סחה.

"צריך לקחת הכל בפרופורציות. להציג בחו"ל זה מגניב והכל, אבל זה עסק יקר מאוד שמצריך הרבה אנרגיות וזמן, ממש עבודה בפני עצמה. אני נכנסת לזה לאט לאט, רק לא מזמן התחלתי למכור בחנויות בניו יורק ובקליפורניה".

אז בואי נישאר בתל אביב. מה עוד אפשר למצוא בחנות החדשה?

"פנטזתי על מקום שבנות יוכלו לבוא אליו בנחת ולראות את הקולקציות במלואן, כולל דגמים מעונות קודמות וסמפלים, אך בעיקר שהיחס יהיה אישי יותר. זה נראה לי מתבקש כשאת מוכרת נעליים במחירים כאלה".

שהם לא זולים כל כך, כפי שיעידו דגמים מסויימים שנושקים לשתי אלפיות.

"אני מקפידה לעבוד רק עם חומרים איכותיים ועמידים, יש המון פרטים בעבודת יד, אני מייצרת בתל אביב ואפשר לשבת שעות לדבר רק על כל הברגים שיש בשרשרת הייצור הזאת והופכים אותה לכל כך יקרה. זאת דילמה תמידית: האם אני עושה את מה אני עושה בשביל כסף? וואלה, במקום מסוים – כן. לא אשקר, אני רוצה לחיות ממה שאני אוהבת. עם זאת, אני יודעת מה זה לעשות דברים נטו בשביל כסף כי עבדתי בעבר בחברות מסחריות, ועשייה כזאת לא מעניינת אותי. אני עדיין מנסה למצוא את הדרך הנכונה, את שביל הזהב, וזה לוקח זמן".

Lax,י500־1,800 ש"ח, גורדון 45 תל אביב, ימי שישי 10:00־15:00 או בתיאום מראש במייל: laxshoes@gmail.com

• אלון ליבנה
• שני לקס
• רועי פרייליך
• אופנה
• החיים היפים
• ניו יורק