תרצה אמורה להיות האחות הקטנה והכיפית של OCD האגדית - והתפוסה עד מתישהו בנובמבר במקרה הטוב. אז נכון, גם כאן המנות הן ברמה הכי גבוהה שיש, רק שאם כבר עושים "בר יין", לא חבל לעשות אותו כל כך לא כיפי לישיבה?
זאת עומדת להיות ביקורת קצת מבלבלת, אבל זה בעיקר בגלל שתרצה היא מקום מבלבל. אז כדי שיהיה ברור – האוכל בתרצה מצוין, עם ווליו פור מאני אדיר, וכמעט חסר תקדים ברמות האלו. וזאת שורה תחתונה כל כך בוהקת ומובהקת שהיא חייבת להופיע כבר בפסקה הראשונה, גם כי כשמגיע מגיע, וגם כי יש "אבל" (למעשה יש כמה "אבל"-ים) וכולנו מכירים את הנטיה של ה""אבל" לקחת את הראש.
ובכל זאת,תרצההוא לא עוד מקום בתל אביב. ואם לא שמעתם על זה עד עכשיו אז תרשו לי להמליץ על מכשיר שמיעה, ולקוות שהראייה שלכם דווקא כן תקינה, וראיתם את השלט על הקיר ליד הכניסה את השם ומתחתיו את הלוגו שלOCD. כי בסוף זה הסיפור. בר היין של רזי ברווזי. תמצאו לי מישהו שמספר שהוא הגיע בלי לדעת את זה מראש, ובואו נקרא לו ביחד שקרן. פשוט כי אין שום סיכוי בעולם שאדם עבר במקרה לאזור לוינסקי ועמד שעה וחצי בחוץ ברחוב על עיוור. ואם יש, הוא זקוק לאשפוז כפוי. ובאמת, בואו נדבר על ההמתנה. בעיית המקומות של OCD ידועה. אין מקום עד נובמבר, ונראה שהם עדיין מתלבטים איך להמשיך משם. אפשר להניח שהעובדה הזאת הייתה הבסיס לשיטת הזמנת המקומות בתרצה – אי אפשר להזמין מקום. סליחה, זה לא נכון. אפשר להזמין מקום, אבל רק בין 17:00 ל-18:00 (עוד נחזור לנקודה הזו). בשאר הזמן אין הזמנות. פשוט תבואו ותרשמו. לפעמים זה לוקח שעה, במקרים אחרים יותר (אל תשאלו איך גילינו).
>>לפני שנה המבקר שלנו ביקר ב-OCD והוא עדיין לא נרגע
>>10 הארוחות הכי טובות שהמבקר שלנו אכל ב-2022 (עד כה)
אז הנה הבלבול הראשון. כי מצד אחד ברור שהאוכל של רז רהב הוא כזה ששווה לחכות לו. חצי השנה שחיכינו לכל אחת מהארוחות שלנו ב-OCD רק העצימו את החוויה. רק שבניגוד למה שלימדו אותנו ב"חמישיה הקאמרית", לא כל מה שעובד במישור הארצי עובד גם במישור המוניציפאלי. ללכת ולהמתין בעמידה, ברחוב די מטונף ומלא ג'יפה, עם משאיות זבל מלאות שעוברות בדרך מהשוק – זה פחות חינני. אז החלטנו לוותר. אומנם מוזר לצאת מהבית ב16:30, ונכון שבאור יום רואים את כל הגועל נפש של דרום תל אביב יותר בבירור, אבל כמו שאומר הפתגם הידוע "עדיף לראות את הג'יפה מאשר לעמוד בתוכה".
אז בחרתם את אחת משתי השיטות להשגת מקום, ועכשיו אתם בפנים. יופי. תיכף יגישו לכם (בחינם!) מים מינרלים או מוגזים על פי בקשתכם (כי בכל זאת קבוצת OCD והסטנדרטים המהממים שלה. חבל שהשירות לא כולו בסטנדט הזה). קחו שלוק, כי בעוד שניה תשימו לב שתרצה היא מקום שלקרוא לו קטן וצפוף יהיה מחמיא. 8 שולחנות לא גדולים, רובם גבוהים עם כסאות בר, כמעט בלי מרווח בינהם. נגיד ככה – אם הליכה לשירותים בלי תמרון בין כסאות ויכולת גבוהה בריקוד הלימבו היא לא דרישה בסיסית מבחינתכם, כדאי שתלמדו להתאפק. אבל כל זה חסר רלוונטיות כרגע כי לשולחן הגיעה סלסלת לחם ששווה לעצור הכל בשבילה.
לחם מחמצת עם אגוזים ובריוש. הין ויאנג של הלחמים. אחד פריך וחמצמץ. השני רך ומתקתק. באמת שילוב על סף המופלא, בטח כשלכל זה מצטרפת חמאת סחוג, אולי קיבוץ הגלויות הכי מרשים שנראה מצפון למחלף קיבוץ גלויות. ואגב, אם מבקשים יפה מהמלצר, אפשר גם לקבל קערית קטנה של ריבת שמן הזית של מסעדת הבית (אגב, 17 ש"ח? על קערית קטנה? מסתבר שמדובר בזהב, גם בטעם וגם מחיר), ואז בכלל מדובר בחגיגה מושלמת. אם כי יש מצב שתצטרכו עוד סלסלת לחם, אל תשאלו איך גילינו (על שניהם). זה מגיע גם עם במיה מוחמצת, טובה בהרבה מכל במיה שאכלתי עד היום. לא שזה שווה הרבה, כי בסוף מדובר בשערות ריריות (כן, ברור, אתם עושים במיה מופלאה. דיברתי על הבמיה של שאר האנשים, תירגעו).
עכשיו, אחרי שהרגענו את הרעב אפשר לדבר קונספט. תרצה היא לא מסעדה וגם לא מתיימרת להיות. היא בהגדרה בר יין. לא שלמישהו ברור מה זה אומר. בפועל זה הפך למין כינוי של שפים למקום שבו הם יכולים לבשל מנות קטנות באווירה הרבה פחות רשמית ומדויקת, עם מלא בקבוקי יין חצי פתוחים על הבר כדי לאפשר ללקוחות להזמין כוסות ולא רק בקבוקים. נראה שכאן זה בדיוק העניין. היין שולט וכמות התוויות די מרשימה. וכאן מגיע הבלבול השני. כי מקומות שאפשר לשבת ולשתות בהם יין בכוסות ולקשקש עם החבר'ה ולהעביר ערב זה תמיד כיף. בטח כאלו שבהם יש אוכל טוב בצד. רק שתרצה לא עונה על ההגדרה הזו. כסאות הבר התגלו כלא נוחים בעליל, איפה שהוא על הסקאלה שבין "מכונת עינויים צלבנית" לבין "כבר היה עדיף לאכול בעמידה". המוזיקה הייתה כל כך רועשת שאי אפשר היה לשמוע את מי שישב מולך, והמזגן קרטע כמו קיה פיקנטו בעליות לירושלים (כמאמר המשורר – “בתחילת כל שיירה שנוסעת בכביש, זוחלת לה קיה פיקנטו, בפקק באיילון, בעומס בגהה ואפילו בתרגיל של נאט"ו"). מצד שני, יש כאן אוכל. של רזי מ-OCD.
למשל, סלט חסה עם שזיפים ופומלה. אבל ממש לא כמו שחשבתם. כן, יש כאן חסה ושזיפים שעובדים טוב יחד, אבל הפומלה היא ההפתעה, כי היא מגיע בצורת מיץ שמחכה בתחתית הקערה. זה ממש מוזר, כי לרגע זה נראה כמו מרק שצריך כף בשבילו (קיבלנו, ברור שקיבלנו), אבל זה אפילו יותר מוצלח. הפומלה מביאה מין רטיבות חמצמצה מתוקה ונעימה, שעוטפת את החסה בלי לסמרטט אותה יותר מדי. הקרפצ'יו מלון עם הפיצוחים והגבינה הזכירה לנו מה אנחנו עושים פה. זאת לא מנה מאוד מורכבת, אבל זה חלק ממה שהופך אותה לכזאת מוצלחת. השילוב בין המלון המתוק והרך, אבל לא יותר מדי, לפיצוחים ולגבינה, היה כל מה שרצינו בחיים האלו ולא ידענו בכלל שחסר לנו. אם בזמן ההזמנה היו פקפוק סביב השולחן לגבי המנה, בסוף השאלה היחידה שנשארה הייתה אם להזמין עוד אחת בדיוק כזאת. טרטר הבשר, לעומת זאת, היה המנה החלשה ביותר בכל הערב. הוא לא היה רע, אבל הוא קצוץ בגסות מדי ויותר מזה, הוא סבל ממליחות מוגזמת ברמה שגורמת לך לחשוד שהטבח כל כך מאוהב שהוא מתכוון להציע נישואין בימים הקרובים. האם זה הפריע לנו לסיים אותו? ממש לא. באיזה יקום בדיוק אתם חושבים שאנחנו חיים?
מנת הדג הנא החזירה את העניינים למסלול. אין לי שום יכולת לפרט מה בדיוק קורה שלם בצלוחית, בעיקר כי זאת הייתה מנה טובה מדי בשביל שישאר מספיק בצלחת לצורך ניתוח. היה שם דג, היו עגבניות, היה פטל (או אחד מקרובי משפחתו, מי יודע איך קוראים להם בעברית) ורוטב נהדר שארז הכל ביחד לביס פשוט מוצלח. מנה אדירה. אבל לא אדירה כמו הברוסקטה שומן בקר. כן כן, שמעתם נכון. ברוסקטה שמנמנה שעליה גבעות של שומן בקר ותמרים. וואו, וואו ושוב פעם וואו. באמת שאין שום דבר אחר שאפשר להגיד על המנה הבאמת נדירה הזו. כלומר חוץ מזה שמומלץ אחריה להזמין תור אצל קרדיולוג, אבל למי אכפת, זה כל כך טעים.
הפארידה הצלויה לא הצליחה לגרד את הפסגות האלו. הדג היה טיפה יבש מדי, אבל מה שהציל את האירוע היה הרוטב מבוסס ציר הדגים והמיסו, שעטף את כל האירוע במין חינניות חמצמצה שהזכירה סקלופיני וניגבנו מהצלחת עם האצבעות עד הקצה. ואז הגיעו הקרפלעך. והם לא דומים לשום דבר שאכלתם בחיים. אמנם מדובר במעטפת קרפלעך – אבל המילוי הוא לחם אבוד. כלומר, לחם ישן שאוספים במסעדות הקבוצה ומוצאים לו שימוש. וזה פשוט נהדר. זה נעים ומלטף, ואם זה לא מספיק אז מעל כל כיסון יש קצת קוויאר שמוסיף מליחות וקראנצ'יות, והכל ביחד מתפוצץ בפה במופע אור קולי של טעמים. מנה שעוד ידובר בה, ולגמרי בצדק.
>>בשבוע שעבר המבקר שלנו מצא את המסעדה הסודית הכי טובה בעיר. אל תבואו
>>ואלו המקומות בהם רז רהב עצמו הכי אוהב לאכול
בשלב הקינוח יש שתי אפשרויות, אז עשינו את המתבקש ולקחנו את שתיהן. הברד פודינג, שמסיבה לא ברורה (אך חיובית) פופולרי כרגע כמו שיר של נונו, היה מצוין כצפוי. קח לחם איכותי, שלב אותו עם רוטב מיסו בוטנים, תוסיף גושי שוקולד ותראה ישועות. דייסת האורז עם אגסים ביין הייתה הפתעה לגמרי חיובית, בעיקר כי למרות השמועות, אין המון דברים שטעימים עם אגסים ויין. כאן, דיייסת האורז הצליחה לתת קונטרה מדוייקת והיה שם גם משהו שנתן קראנץ', שאחרי כל כך הרבה יין באמת קשה לדרוש ממני לזהות אותו. אבל זה לגמרי עבד.
אילו תרצה הייתה טאפאס בר בספרד, או פאב קולינרי איטלקי, הוא היה אחד הטובים שפגשתם. חמישה כוכבים של אושר. מקום מושלם לעצור בדרך מהעבודה, לשתות עם חברים, לאכול כמה מנות איכותיות במחיר לגמרי סביר, בעמידה כמובן, ולהמשיך הביתה. למרבה הצער הוא לא כזה. גם כי אין כאן בכלל את הקונספט הזה, וגם כי ההמתנה קצת מעקרת את כל הפואנטה. זה לא אומר שזה לא מקום נהדר, אלא רק שחייבים לדעת לאן באים ולעשות תיאום ציפיות. אם אתם רוצים חווית יין ואוכל טוב בלי להתחשב במסביב זה לגמרי מקום בשבילכם. אם אתם באים להנות מחווית אוכל של OCD בקטנה, יש מצב שתתאכזבו.
3.5 כוכבים. אבל זה לגמרי ממוצע כי האוכל ★★★★★, והנוחות ★★.
תרצה, החלוצים 3, א'-ה' 17:00 עד אחרון הלקוחות, ו' 16:00-12:00
לחם 29
ברוסקטה שומן 29
דג נא 57
קרפצ'יו מלון 44
סלט חסה 41
טרטר בקר 59
קרפלעך 56
דג צלוי 76
פודינג אורז 45
ברד פודינג 36
