שתי מסעדות מובילות בעיר. רק אחת תנצח

ראש בראש של שתי המסעדות הכי טובות בתל אביב? בטח, אין בעיה. כלומר, OCD זה אחת. עכשיו מה לגבי השנייה? הרי רק לסוגיה הטעונה הזאת אפשר להקדיש גליון שלם ולנהל טורניר שלם של קרבות ראש בראש בראש כפול מי יודע כמה. במקרים כאלו, טוב שיש מקורות זרים כמו דירוג 50 המסעדות הטובות במזרח התיכון. שתי מסעדות תל אביביות מעולות נכנסו שם לעשירייה הראשונה. OCD במקום השלישי. ג'ורג' וג'ון במקום התשיעי. לקחתי.

ג'ורג וג'ון

השף: תומר טל, פוטנציאל גדול שמממש את עצמו בענק.
המיקום: מלון דריסקו במושבה האמריקאית גרמנית. תולדות עם ישראל , גרסת מלון הבוטיק.
האווירה: המולה חיננית.
השירות: חברותי ומחויך, עם קצוות מעוגלים

טרטר אינטיאס "רביולי". ג'ורג' וג'ון (צילום: ברק חן)

האוכל: למרות שזה קצת גורם לי להרגיש כמו תוכי שחוזר על עצמו, נראה שאין ברירה. סיגר לוקוס, טורטליני בצק רבוך ופסטה סרטנים. זה מה שאתם צריכים לדעת. כמעט כל מה שתזמינו כאן הוא עם פוטנציאל "וואו", אבל שלוש המנות האלו (וגם הלחם תפוח אדמה שרוף) זה דוכן המנצחים של הטעמים. ולא רק. הפריכות של הסיגר והרכות של הטורטליני הם היאן והיאנג של המרקמים. לאכול אותם אחד אחרי השני, זה סגירת מעגל ברמה הקוסמית. ויש את פסטת הסרטנים שהיא לא פחות מח'תכת אושר בצלחת. פגשתי אנשים שטוענים שהיא כבדה מידי. אין להם מושג. השילוב בין האטריות הדקיקות, שמתאחדות למין מרקם וצורה שהדרך היחידה להסביר אותו הוא "משהו בין קרואסון גדול ללווייתן קטן", לקרם התירס ובשר הסרטנים הוא כל נעים וכל כך עדין, שהוא עוטף אותך מבפנים. למרות שאוכל לא באמת יכול לסתום את החורים בנשמה, כל הנעימות הזו גורמת לך לשכוח לכמה דקות שהם שם.
שורה תחתונה: ג'ורג' וג'ון היא לא רק אחת המסעדות הטובות בתל אביב, היא גם באופן קבוע על מסלול התקדמות. הסיפור כאן הוא לא טריקים קולינרים או טרנדים חדשניים. האוכל של תומר טל הוא מכאן ועכשיו, באופן שלא טעמתם קודם.
הזמנת שולחן: באתר המסעדה.

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?
מה החומוס הכי טוב בעיר, אבו חסן או אל קלחה?

OCD

השף: רז רהב, פעם רזי ברווזי. היום הטופ של הטופ.
מיקום: מתחם נוגה. לא קשור לכלום.
האווירה: וואו.
השירות: וואו.
האוכל: נו, הבנתם כבר.
שורה תחתונה: אין שום דרך לפרק את החוויה של OCD  לקטגוריות של מסעדות, כי OCD היא לא מסעדה. היא הרבה מעבר לזה. היא חוויה רב חושית שעוטפת אותך מהרגע שאתה נכנס בדלת. הדרך היחידה להסתכל על זה היא כעל יצירת אומנות משולבת. קונצ'רטו למטבח מאת רז רהב. טבחים שמפסלים לך ארוחת טעימות שלא דומה לשום דבר אחר שהכרת. מלצרים שרוקדים סביבך בעדינות אלגנטית לאורך כל הערב.

הכל פשוט כל כך מדויק. OCD (צילום: חיים יוסף)

יש עוד מסעדות שמגישות תפריט טעימות. יש עוד מסעדות עם שרות מתוקתק. יש עוד מסעדות שמצליחות להיות כל כך אינטימיות בחלל כל כך גדול. OCD עושה את זה יותר טוב מכולן. בכל קטגוריה אפשרית. והשילוב הזה יוצר חוויה כל כך מסעירה, שהדבר הראשון שאתה רוצה לעשות בדרך החוצה, זה להזמין שוב מקום. רק שאי אפשר. OCD, במובן הזה, היא קורבן ההצלחה של עצמה. הקושי להשיג מקום הפך השנה למחסום כמעט בלתי עביר. OCD  עדיין כאן, והיא עדיין נחשקת, כנראה יותר מתמיד, אבל לאט לאט היא יוצאת מהישג ידינו ומתחילה להעלם באופק. ממשיכה את המסע שלה ממסעדה, לחוויה ומשם לאידאה. כזו שחולמים עליה, אבל כמעט אף פעם אי אפשר לתפוס.
הזמנת שולחן: די לצחוק. זה לא מכבד לא אותי ולא אתכם.

כבר בדרך החוצה מתחשק להזמין עוד מקום. OCD (צילום: חיים יוסף)

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
מי הפיצה הטובה בעיר, לילה או לה טיגרה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

המנצחת

OCD. אבל את מסיבת הניצחון נחגוג בג'ורג' וג'ון כי אפשר להזמין מקום.