טראש טוק: ראינו השנה כל כך הרבה זבל, ונהנינו מכל רגע

כבר שנה שמדור "מה רואים הלילה" שלנו ממליץ לכם על דברים על המסך שאפשר, ולרוב כדאי, לשרוף מולם זמן. לרוב אלו המלצות איכותיות שמביאות את המיטב של המיטב. אבל לפעמים, רק לפעמים, אנחנו רוצים שתתפלשו איתנו במיץ של הזבל הטלוויזיוני. תאמינו לנו, ברגע שמוותרים על כל יומרה, זה דווקא די כיף. אלו כמה מהסדרות הכי טראשיות ומבדרות שראינו השנה.

מתחשלים

"מתחשלים" (Snowflake Mountain) היא הדבר הכי קרוב לטירונות במחנה 80 שהאמריקאים יכולים לייצר – כל מי שבכתה ביום הראשון בצבא, כל מי שהתקשר לאמא בשעת הט"ש והתחנן שתבוא וכל מי שנאבד בניווטים מהש.ג לחדרה האוכל יוכלו למצוא את עצמם כאן. חבורה של עשרה זילניאלים בכניים ומפונקים במיוחד יוצאים מאזור הנוחות ונזרקים – בעודם חושבים שהם מצטלמים לריאליטי חופשה יוקרתי – ללב הר פראי, שם יצטרכו ללמוד כישורי חיים בטבע, החל מלוותר על האייליינר ועד ללצוד את המזון שלהם. התוצאה מצחיקה, במיוחד אם אתם בומרים שטוענים שכל הדור הזה מפונק. אבל גם אם אתם סתם אנשים שיוצאים בבוקר לעבודה כדי לפרנס את עצמכם, יש לכם את הזכות להתנשא על חבורת המתמודדים חסרי היכולות.

להמציא את אנה

אחד מלהיטי הטראש הראשונים של השנה היה "להמציא את אנה", מיני-סדרה שיצרה וכתבה שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי") בהתבסס על סיפורה העסיסי והאמיתי לגמרי של אנה דלבי (סורוקין), בחורה צעירה שעקצה מאות אלפי דולרים (ומטוס סילון!) מסביבתה הניו יורקית אחרי שהצליחה לשכנע רבים שהיא מיליונרית גרמניה שעתידה לרשת ממון רב. מספיק לראות פרק אחד של "להמציא את אנה" כדי להבין שמעבר לסיפור העוקץ שבמרכז הסדרה, יש כאן את המיקס השונדאי הרגיל של סקס, כוח, תככים וכל השילובים האפשריים בין שלושתם. מדובר לפיכך בממתק טלוויזיוני במשקל קל, שמצהיר על עצמו מיד בפתיחה ש"הסיפור כולו הוא אמת מוחלטת. חוץ מהחלקים שמומצאים לחלוטין". האם הסדרה מעידה זאת על עצמה כמעיין דיסקליימר או שהציטוט מתייחס להתנהלותה של האישה שבמרכזו? כנראה ששניהם.

נוכל הטינדר

אלא אם חייתם מתחת לסלע ממש כבד במהלך השנה האחרונה, בטח שגם אתם צפיתם בדוקומנטרי נטפליקס על העבריין הישראלי, שהפך ללהיט בינלאומי וקאלט מידי. מותר כמובן לומר שהדוקו הזה הרגיש קצת כמו מוצר פופ, לעיס וקליל ואולי לוקה באיזו דרמטיזציה שטחית על חשבון ניסיון לזקק אמירה משמעותית על הקלות שבהונאות רשת נועזות – או לפחות על התעוזה של אמני הונאה בעידן הרשתות – אבל כנראה שזה לא באמת משנה. חשיבותו של הסרט היא גם באופן שבו הוא העלה אל סדר היום הציבורי את הזירה הפרוצה והנסתרת של אפליקציות הדייטינג ואת האופן שבו יכולה להיות מנוצלת תמימותם וכנותם של המשתמשים, כי אנשים מוכנים לעשות פשוט הכל למען הסיכוי לאהבה גדולה. ויותר מהכל, וזה ללא ספק קצת מוזר, אפשר לחוש קצת גאווה לאומית שנוכל ישראל הצליח לכבוש את לב העולם. לא הכל זה טייגר קינג ואנה דלבי. הנה, גם לנו יש.

שנות הירח

ואם כבר "גם לנו יש", אז בהחלט היתה לנו השנה סדרה של סלב מנופח מאגו שמנסה לכתוב את ההיסטוריה שלו מחדש, וזה היסטרי. למעשה, זו אחת הסדרות הכי מצחיקות שראינו השנה, ולא בכוונה. החל מאיכות ההפקה, דרך הווייס אובר הקלישאתי, הגזענות המסוות בקושי ועד – כאמור – האגו שנוטף מכל רגע, "שנות הירח" היתה ממתק טראש מוחלט ולגמרי שווה צפייה, אפילו אם רק בתור משחק שתיה שבו כל פעם שאביב מרים לעצמו, אתם מורידים שוט. למעשה, כתב אומלל שלנו החליט לראות את פרקי הסדרה, ולהוציא מהם את כל הרגעים הכי מביכים של "שנות הירח", והיו הרבה. הוא לא שרד עד הסוף.

ויקינגים: ואלאהאלה

בימים בהם "משחקי הכס" נעדרה מהמסך, ועוד לא קיבלנו את "בית הדרקון", הסדרה "ויקינגים" של ערוץ ההיסטוריה הקנדי מילאה את החוסר החמור בגברים חתיכים ומטונפים עם שיער ארוך מדי שנלחמים בחרבות ובגרזנים כשלצדם נשים יפות מדי וחזקות מדי. סדרת ההמשך, שמתרחשת 100 שנה אחרי עלילת "ויקינגים", זינקה למקום הראשון במצעד הסדרות הנצפות ביותר של נטפליקס כמעט עם עלייתה. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בפופולריות לה זכתה הסדרה האם, ובכך שניכר כי בנטפליקס הקפידו לשמר בה את המרכיבים שהפכו אותה ללהיט מלכתחילה (שחקנים סקנדינבים נחשקים, סקס לוהט ואלימות קשה). בתפקיד הראשי מתמקם דווקא סם קורלט, כוכב אוסטרלי עולה שאולי ראיתם ב"הרפתקאות סברינה", כשלצדו הדוגמנית והשחקנית השבדית פרידה גוסטבסון, וספק אם ראיתם אח ואחות לוהטים מהם מאז סרסי וג'יימי לניסטר. הסדרה מתארת באופן שאינו בהכרח נאמן להיסטוריה את ימי הוויקינגים האחרונים לפני מפלתם בקרבות עם הבריטים במאה ה-11, אבל למי אכפת מהדיוק ההיסטורי כשיש לנו כזה ממתק לעיניים.

האהבה היא עיוורת (עונה 2)

הפורמט של ריאליטי-השידוכים-הטראשי הזה פשוט ויעיל: 30 רווקים ורווקות שמחפשים אהבה מבלים עשרה ימים בספיד-דייטינג משוכלל: הם יכולים להיפגש זה עם זה כשכל אחד נמצא בחדר אחר, לא מאוד שונה מחדר "האח הגדול", והם אינם רואים אחד את השני. אם אחד הגברים חש שמצא את אהבת חייו מעבר לקיר, הוא יכול להציע לה נישואין – כן, מבלי שהם ראו זה את זו – והם ייפגשו פנים אל פנים בשלב הבא, ואם יצלחו אותו הם גם יפגשו את המשפחות זה של זו בשלב שאחרי, ובסוף בסוף הם עשויים להתחתן באמת וכולנו נזיל דמעה כשושבינים. השנה ראינו את העונה השנייה, ואלוהים כמה שזה מחריד ונפלא. אבל היי, אחרי שראינו גם את הניסיון העלוב של קשת להעתיק את הפורמט עם "הקבוצה", זה נראה כמו סוגה עלית באופן יחסי.

ג'קאס 4.5

יש הרבה סוגים של טראש, ואין ספק שג'קאס זה הטראש הכי בוטה, מגעיל וללא ספק עם הכי הרבה אברי מין גבריים על המסך. השנה חבורת הדבילים המקצועיים חזרו לסרט קאמבק רביעי (ומוצלח מאוד, יש לומר), אבל כהרגלם צילמו הרבה יותר מדי חומרים מכדי להכניס לסרט. וכך צופי נטפליקס קיבלו את מסיבת הבולבולים המחרידה שהיא ג'קאס 4.5, שמורכבת מהמון קטעים שירדו בעריכה, כמה רגעים מאחורי הקלעים ויותר מדי מכות לביצים. טראש, אמרנו. מה עוד אפשר לרצות?

הלב המסומן

דרמת מתח קולומביאנית עם גרוב של טלנובלה ואיכות הפקה עדכנית ומושקעת שהשתלטה על מצעדי הצפיות של נטפליקס. למה? מאותה הסיבה שמקדונלדס מצליחים כל כך. אנשים אוהבים זבל מהנה. הסדרה עוקבת אחר סיפורו של סיימון, אלמן המבקש לנקום את הירצחה של אשתו בידי קוצרי איברים שלקחו את הלב שלה כדי שיושתל באישה אחרת, מה שמוביל אותו להסתבכות בעולמות אפלים של סחר באיברים לטובת עשירי העולם, ועל הדרך איכשהו להתאהב באישה שליבה של אשתו הנרצחת הושתל בה – קרקס תסריטאי בטעם טלנובלה, כאמור. חשוב מאוד לציין שלטובת האפקט המקסימלי כדאי לראות את הסדרה בשפת המקור עם תרגום לעברית ולא בגרסה המדובבת לאנגלית שהצפייה בה קשה מנשוא.

המסלול בוער

לא כל טראש חייב להיות ריאליטי עסיסי, דוקומנטרי צהוב או סדרות זבל. מה עם, נגיד, שעשועון מכשולים ילדותי ודבילי להחריד שישרוף לכם כמה שעות בכיף חסר מחשבה? כשלפני שנתיים יצאה העונה הראשונה של השעשועון "המסלול הבוער" (Floor Is Lava, שם הרבה יותר טוב מהגרסה העברית), היינו עמוק בתוך מגיפת הקורונה, מותשים מסגרים ומאבדים את שפיותנו אט אט, והתכנית המטופשת הזו היתה גלגל הצלה נזקק. אנשים מבוגרים שמנסים לחצות חדר עם רצפה מלאה במים אדומים שמדמים לבה באמצעות קפיצות, טיפוס קירות, קופסאות, חבלים, וילונות, מתלי סירים וכל מיני מכשולים. העיקר שלא ליפול. זה ספורטיבי, באווירה טובה, בלי דרמת ריאליטי מוגזמת, בלי תככים, בלי מניפולציות. רק כמה מבוגרים שמשחקים במשחק ילדים פשוט. אם זה נשמע דבילי, זה בגלל שזה באמת דבילי, אבל גם כיף מזוקק. השנה התמכרנו שוב לעונה השניה.

דובאי בלינג

סדרת דוקו-ריאליטי שעוקבת אחר עשרה מיליונרים ומיליונריות ערבים וערביות שמגיעים לדובאי כדי להתחרות על איזה פרס קלוש ובעיקר על צומי. אחד מהם אינו מיליונר אמיתי והם צריכים לחשוף אותו. תחקיר קצרצר חשף שרק ארבעה מהמשתתפים בסדרה הם מיליונרים אמיתיים, אבל למי אכפת מהעובדות, תנו לבלות. זה באמת טראש ברמות שטרם נצפו במחוזותינו. אנחנו מדברים כאן על אוצר בלום של טמטום לבנטיני, טמטום שכבר למדנו להכיר ולהוקיר ולהצביע לו בבחירות. למעשה, הדבר המרכזי ש"דובאי בלינג" עושה לצופה הישראלי היא להראות לו לאן עוד נוכל לשאוף ברמה הלאומית מבחינת וולגריות קולנית, נובורישיות מזויפת ועומק רגשי של סרטון טיק טוק. נאמר זאת כך, אם חשבתם שראיתם צ'חלות מהממות בחייכם, עוד לא ראיתם שום דבר, ואנחנו אומרות את זה עם כל הסגידה לצ'חלות