לנו יש את פסטיבל ערד, לאמריקאים יש את אסטרו-וורלד. בנובמבר 2021, פסטיבל אסטרו-וורלד השלישי נערך ביוסטון, טקסס. הפסטיבל המקומי של טראוויס סקוט, יליד העיר, התקיים כמו תמיד בפארק השעשועים הסגור "סיקס פלאגס" – לוקיישן משגע לפסטיבל טראפ פרוע ומשוחרר, וקריצה לאלבומו המצליח מ-2018 שנתן לפסטיבל את שמו ואווירתו הפרועה. הבעיה היא שאחרי שנה וחצי של סגרי קורונה, במהלכם בוטל הפסטיבל, בחרו סקוט וחברת ההפקות שבחר למלא את המקום מעל לאפשרי, ולמכות יותר כרטיסים למהדורה הגדולה ביותר של אסטרו-וורלד, עם כ-50 אלף משתתפים. זה נגמר באסון שגבה את חייהם של 10 צעירים בהקל שנמחצו במהלך ההסתערות על הבמה בזמן ההופעה של סקוט – הצעיר ביניהם בן 9 – ולפציעתם של המוני חובבי מוזיקה אחרים.

>>מצחיק אז צוחקים: 15 הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+

בעיקרון, זה היה רק עניין של זמן עד שהסיפור הזה יהפוך לדוקומנטרי, ומי אם לא נטפליקס תרים את הכפפה. הדוקומנטרי "קטסטרופה מוחלטת: הטרגדיה בפסטיבל אסטרו-וורלד" חוזר למהומות והבלגן של הפסטיבל ההוא כדי לספק קצת קלואז'ר לסיפור, דרך תחקיר שמנסה להבין איפה התרחשה הטעות והפכה לאסון. ב-2023 בית המשפט אמנם קבע שאין אף אחראי ברור על האסון, ותביעות אזרחיות הגיעו לפשרה מחוץ לבית המשפט, אבל הסרט לא רק מחפש אשמים אלא בעיקר מנסה להבין איפה היו טעויות – ומגלה, בין היתר, עד כמה חברת ההפקות לייב ניישן ידעו מראש על הסכנה לאסון, והתעלמו כאילו לא מדובר על חיי אדם. הסרטונים והתמונות מהאסון עדיין מזעזעים, ואולי אם לא בבית המשפט, לפחות בנטפליקס יגיע הצדק לנפגעים.

ואם השם "קטסטרופה מוחלטת" מוכר לכם, זה כי הוא המשך של סרט דוקומנטרי שבחן אסון אחר של פסטיבל – הדוקומנטרי על "וודסטוק 99" שנטפליקס הוציאו ב-2022 היה הראשון במה שהולכת להפוך לסדרת סרטים דוקומנטריים שעוסקים באסונות פומביים שכאלו. האסון של אסטרו-וורלד הוא רק הראשון, כאשר במסגרתו יצאו עוד שבעה סרטים שעוסקים באירועים שונים – מראש עיר מושחת שנקלע לשערוריות שימוש בסמים קשים, דרך קרוז שהפך לסיוט על הים (ובעיקר, בית שימוש צף) ועד לניסיון הפריצה ל"אזור 51" בעקבות מם אינטרנטי. במילים אחרות, נטפליקס מנסים להראות לנו איך נראה אסון בהילוך איטי. אולי כדי שנקשיב.
"קטסטרופה מוחלטת: הטרגדיה בפסטיבל אסטרו-וורלד",עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• קטסטרופה
• אסון
• נטפליקס
• דוקומנטרי

אנחנו לא רוצים להפחיד, רק להתריע: המצב במדינת ישראל הוא – איך נגיד את זה במילים עדינות? – סיוט מתמשך שבו כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש. וכמו הברווז של דודו גבע, גם על הגרדום אחנו עוד אופטימיים, אבל גם לא יכולים יותר להתעלם מהקול הקטן והרשע שבראש שטוען שיכול להיות יותר גרוע. אז הרשו לנו להיות נביאי זעם לרגע ולמצוא את 26 הדברים שעדיין, איכשהו, גם עכשיו, עדיין יכולים להשתבש.

>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> שגרירים של הצלחת: 14 השפים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

צונאמי

מדינת ישראל לא מוכנה לאסון טבע בסדר גודל של צונאצי, חרף כל השלטים שתלויים בעיר. גל ענק יהרוס את ערי החוף שלנו ויגרום למאות קורבנות, וזה עוד מבלי לדבר על כל המים מלאי מלאי המדוזות שיוטחו בפנינו – "שארקנדו", אבל עם יצורי ג'לי מלאי ארס צורב. מה שבטוח, כולנו יודעים שהחרדים רק ינצלו את ההזדמנות כדי להאשים את הגייז.

אביב גפן נכנס לפוליטיקה

כי זה יקרה. עמוק בלב אתם יודעים שזה יקרה. מתישהו בהופעה בזאפה הוא יודיע בפני הקהל הנרגש שהוא מחליט לעזוב את המוזיקה כי "המדינה צריכה אותו". זה יקרה דרך רשימה חדשה (כלום ושום דבר א-לה בני גנץ), יהיה ראיון התפכחות ב"7 ימים" (חנוך דאום כבר מוכן עם השאלות), סרט דוקומנטרי מקיף (כי לאביב גפן באמת חסר זמן מסך בישראל) ועצרת המונים בפארק הירקון. איזה דיכאון.

גירוש ספרד 2

הגירוש השנוא על כולנו חוזר בגרסה חדשה ומשודרגת, והפעם עם 2.5 מיליון מוסלמים שכבר חיים בספרד. אל דאגה, אנחנו לפחות ביתרון מספרי.

בן גביר ראש ממשלה

זאת באמת סיטואציה מפחידה, אנחנו יודעים. אבל רק תחשבו על זה שאם זאת הקדנציה האחרונה של נתניהו, כפי שכולנו מקווים, יכול להתקיים מצב של ואקום שלטוני בו בן גביר יהיה לשון המאזניים, ממש כפי שבנט היה לפני שנים אחדות – ואתם יודעים שהוא ישתמש בכל מעט הכוח שיש לו כדי להגיע לתפקיד ראש הממשלה. מבעית, נכון?

נאור ציון פותח מסעדה

המתכונים המוזרים של הסטנדאפיסט וכוכב הטיקטוק בהתהוות כנראה כבר נטפו לפיד שלכם, והשלב הבא חייב להיות פתיחת מסעדה. כל המנות האהובות של ציון, כמו "בולונז לילה לעצלנים", "סטייק עגלה" ו"ראמן" (מנה חמה עם פסטרמה) יוגשו, ואתם בטח תראו מלאן משפיעני אוכל מגיעים לשם ומחמיאים לעיצוב. סעמק, זה עוד עשוי להפוך ללהיט.

סגירת תאגיד השידור הישראלי

הגוף שהוקם על חורבות רשות השידור (והישנה והרעה) עושה שידור ציבורי כמו שצריך לעשות – סדרות מעולות שלא היינו מקבלים בערוצים מסחריים, דוקו חשוב, תכניות רדיו מצטיינות ואפילו אגף הסכתים עטור פרסים. ודווקא בגלל שהוא מצליח ממשלת ישראל הנוכחית כל הזמן יושבת לו על הזנב. נותר רק להתפלל שזה לא יקרה, אבל זה הרבה יותר קרוב ממה שנראה לכם כחלק מהרצון להחריב את מדינת ישראל ולהקים על חורבותיה משטר חדש.

עונה חדשה של סברי מרנן

אנחנו יודעים שרק לפני כמה חודשים הכריזו על סיום הסדרה, אבל האם אתם בטוחים שזה מה שיקרה? מה אם הם צילמו עוד עשרה עונות בסוד ופשוט ימשיכו לשדר אותם? האם אתם יכולים לשרוד את זה? האם דביר בנדק יכול לשרוד את זה? שלא לדבר על "סברי מרנן" ב-AI! אוי, זה כבר ממש מפחיד

הכדורגל עוזב את השבת

המגמה הזאת לצערנו כבר החלה: בימים אלה ממש הפלייאוף העליון והתחתון של ליגת העל כבר לא משוחקים בתוך השבת, אלא רק מהשעה 19:30 והלאה. ולא משנה מה הסיבות כרגע (נחשו!), זה פשוט הרסני, כי שבת וכדורגל הם אחד הדברים הנורמליים היחידים שעוד יש כאן. אבל אם המגמה הזאת תימשך, גם המסורת הזו תיהרס. עוד שבת, אה?

תכנית טלוויזיה ב-AI

רשתות הטלוויזיה הגדולות שלנו כבר משתמשות בטכנולוגייה AI ליצירת פרומואים ופינות, אז השלב הצפוי הבא הוא תכנית טלוויזיה שנוצרה לחלוטין על ידי AI. אם יש מדינה אחת חסרת טעם מספיק בשביל לעשות את זה, זו ישראל. דמיינו גרסת אנימציה קריפית אפילו יותר של ארז טל, שתנחה שעשועון שכל המתמודדים בו לא קיימים במציאות אז לא צריך אפילו לשלם על פרס. זה רעיון כל-כך גאוני ומרושע שאנחנו בטוחים שתיכף נקבל שיחה מאבי ניר לגבי רכישתו.

כרישים לבנים ישתלטו על אילת

כרישים זה כבר לא עניין חדש בחופינו, ואף אחד לא יתפלא אם הכרישים יחפשו שטח עם יותר מאנצ'ים על חופי אילת. כמה ישראלים סקרנים שחושבים שזה בטוח לתת לילדים שלהם לשחות עם כרישים ללא הכשרה או השגחה, ויש לנו שיט ברמת "מלתעות".

אייל גולן קורא לך… לאירוויזיון

ביום מן הימים השרה לקידום מעמד האישה מאי גולן ושרת התרבות והטקסים מירי רגב ישתפו פעולה על מנת לנרמל את הלא נורמלי, וכמובן שקשת 12 יקפצו על ההזדמנות להרים ריאליטי, בה נערות יתחרו על תפקיד זמרת הליווי של אייל גולן לאירוויזיון. לכאורה.

מחסור בחטיפים אמריקאים

הדוד המשוגע מאמריקה כבר מטריף את הכלכלה העולמית עם תכנית המכסים שלו, אז מה יקרה ברגע שזה יתחיל להשפיע עלינו? הלכו כל החטיפים האמריקאים המשובחים שאנחנו אוהבים לקנות בפיצוציות במחיר מופקע. איך נסתדר בלי ה-Deep River Chips ו"סניידרס" שלנו? נצטרך לשרוד על תפוצ'יפס וביסלי. מה אנחנו, חיות?!

יגאל עמיר יוצא מהכלא

על פניו, יש חוק שאוסר על זה – אבל אנחנו בישראל 2025, ולמי אכפת מחוקים, נכון? גם לא האמנו שראש ממשלה ימשיך לכהן עם כתבי אישום, ולא האמנו שבן גביר יהיה שר בממשלה, ולא האמנו שיהיו כאן חטופים ולא נעשה הכל כדי להחזיר אותם. זה רק השלב הטבעי הבא. ימצאו תירוץ, יגידו שהעם היה מפולג, כל מני דברים. אתם יודעים עמוק בלב שלכם, ואז יסדרו לו חנינה. אתם כבר מכירים את המונולוג.

נפילת אינטרנט כוללת

כולנו שמענו על נפילות החשמל הגדולות באירופה, וכולנו יודעים שגישת ה"יהיה בסדר" אומרת שדבר כזה יכול להתרחש גם אצלנו. עזבו, לא צריך להגזים – מספיק שהאינטרנט יפול. תחשבו על זה – מדינה שלמה ללא דרך לצפות בטיקטוק או להיכנס לטוויטר להתלונן על זה שהאינטרנט נפל? ותחשבו על כל הפודקאסטים שלא נוכל להוריד! כל השוק יקרוס!

ערעור על תוצאות הבחירות

כולנו קצת אוהבים להדחיק, אבל ברור שזה יהיה הצעד הבא. מתישהו יגיעו גם לזה – כשבמערכת הבחירות גוש נתניהו לא יזכה לרוב, פתאום נראה בערוץ 14 את "פרשנים" חמורי הסבר משקרים על "זיופים חמורים במגזר הערבי" ועל "הצורך לספור מחדש". ראינו את הסרט הזה באנגלית. אה, רגע הם כבר ניסו לעשות את זה פעם אחרונה, ואז גילו שיש להם רוב, וכבר לא היה על מה להתלונן.

ביטול הבחירות

והשלב שאחרי כמעט מתבקש. "אנחנו באמצע מלחמה" הוא יגיד, "סיכון לביטחון" הוא יקשקש, "אבל הסמול!" הוא יזעק, ומועד הבחירות יידחה עד שנתניהו כבר יהיה מבוגר מדי להיכנס לכלא. ורק אז אולי יהיו בחירות, כי יש כבר בימין הקיצוני אנשים שקוראים ליאיר לרשת את הכתר.

מדינת תל אביב תתפצל משאר ישראל

זה אולי נשמע כמו גן עדן אמיתי, אבל תחשבו על זה לעומק – איך תבקרו את ההורים, עם דרכון? חוץ מזה זה באמת יהיה נורא עצוב אם נגיע לשם בסוף, ואין לנו חשק למדיניות הדו"חות של חולדאי בתל אביב החדשה.

איחוד נוסף של כוורת

במילה אחת: די. שמענו את השמועות והדיבורים, ראינו שיש הצעות, אבל בבקשה מכם – חלאס. אף אחד לא צריך את זה. "כוורת" עשתה איחוד מדהים ומרגש ב-2013 שלגמרי צריך להיות הסוף. עוד איחוד סתם יהיה פאתטי ועצוב. נכון לבינתיים חברי "כוורת" (בראשם דני סנדרסון וגידי גוב) עומדים בסירובם, ונשאר רק לקוות שהם ימשיכו בכוחם זה.

עוד יותר אסי ורותם, ועוד יותר אסי ורותם

כנראה שזה הסעיף הכי סביר והכי קרוב, אבל באמת שכבר קשה לעקוב, ולדעתנו הם תופסים בקשת כ-98% מכל דקות המסך. בקשת יסחטו את הלימון הזה עד הסוף, אז תתכוננו לתכנית תחקירים חדשה בהגשת המנחים הלעוסים על המסך. מי יודע, מתישהו ליונית וקושמרו יימאס, ואולי הם גם יגישו פה חדשות.

טקס הדלקת המשואות הבא

כבר היה לנו הדלקת משואות של סלבז בשקל, נאומים פופוליסטיים של נתניהו ועכשיו גם AI של עפרה חזה. לכולנו ברור לאן זה הולך – צמד המגישים יותם זמרי ולירון חולצה אפורה מציגים את "התקווה" בביצוע קובי פרץ וזאב רווח ב-AI. "כל עוד בלבב חתולה" יהיה להיט בטיקטוק, והמירי היתה מאושרת.

יריב לוין ממנה את עצמו לנשיא בית המשפט העליון

מספיק מושחת מוסרית, מספיק שונא את העליון ומספיק שם על הכל זין כדי פשוט לעשות את זה. שיהיה בהצלחה לכולנו.

חיות בר משתלטות על הפריפריה

עם גל ההברחות שראינו לאחרונה, לא נתפלא אם קופים, תנינים, אריות ולטאות אקזוטיות יתרבו עד אובדן שליטה, וזה רק עניין של זמן עד שהאבולוציה (ומפעל הטקסטיל בדימונה) יעשו את שלהם. אם למדנו משהו מכוכב הקופים, זה שאסור לתת להם טכנולוגיה.חשבתם שקופים על רחפנים זה חמוד? תחשבו שוב!

עוצר לילי

לא רחוק היום בו איזה חבר כנסת שרוצה תשומת לב יציע למנוע הפגנות מסוכנות נגד השלטון בעזרת עוצר לילי. כל האזרחים צריכים להיות בבית משעה שמונה עד הבוקר למחרת, ואז אין יותר ברים, הלכו ערבי סטנדאפ ואין סיכוי למסיבת טכנו טובה. טוב, אולי זה לא כזה נורא – לפחות יהיה תירוץ להשלים קצת נטפליקס.

דודו טופז חוזר לחיים

אנחנו יודעים מה אתם חושבים – זה קצת מופרך. אז נכון, כרגע – אבל אתם לא יודעים על איזה טכנולוגיה סודית עובדים בחדרי חדרים. או אולי הוא יחזור כבינה מלאכותית. אולי סתם רובוט שיכול לצבוט לך את התחת. בכל מקרה, חזרתו של דודו טופז תוביל לעידן חדש של בידור טלוויזוני שאנחנו לא מוכנים לו, וכנראה תגרום להרבה בכירים טלוויזיונים להסתגר בבית.

פצצת אטום איראנית

אין ספק, אחד מהתרחישים הגרועים ביותר שיכולים לקרות במדינה – בעיקר כי אז נצטרך להודות שביבי צדק. האוכל עולה לנו רק מלחשוב על זה.

מפעל "כתר" יפשוט את הרגל ויפסיק לייצר כיסאות

ואז מה יישאר לראות בטיקטוק?

• אפוקליפסה
• עתידנות
• אסון
• צונאמי
• יגאל עמיר

החיים שלי השתנו ב-18 ביולי 1995.
כמה חודשים לפני הגיוס לצבא הגעתי לפסטיבל ערד, שהיה אז האירוע החשוב ביותר ברוק המקומי וכונה ה"וודסטוק הישראלי". באותו היום פגשתי שם את נטלי, נערה שהגיעה מחיפה.הייתי מלא בתקווה והתרגשות, פרשתי את שק השינה על הדשא עם החברים, והתרגשתי מאוד לקראת הופעת הפרידה של להקת משינה שכל כך אהבתי.בכניסה להופעה שלהם מצאתי את עצמי נקבר תחת ההמוןבאסון שבו נמחצו למוות שלושה בני נוער: איטן פלד (15), חן יצחק (17) ונעמה אלקריב (15), ויותר ממאה נוספים נפצעו.

>> החיים הם כל מה שאי פעם התכוונו. עם המוות כבר נתמודד
>> אני נאבקת לחיות. אני מסרבת ליפול. אני פשוט אמריא אל על

הרגע הזה נשאר איתי.האסון הפך לחלק בלתי נפרד מחיי.ולמרות שניסיתי להניח לו, הוא תמיד היה שם.הספרים שלי תמיד היו אוטוביוגרפיים ודוקומנטריים, פסיפס של חיי במקביל לאירועים שקורים במדינה, וביחד מרכיבים פורטרט נרטיבי.וכך במשך 29שנים, רציתי לחזור לסיפור הזה. היצירה הזו בערה בי. בשש השנים האחרונות חזרתי לערד, ערכתי מחקר מעמיק, ראיינתי אנשים ויצרתי שיחזור של היום ההוא באמצעות קומיקס.

רציתי להעביר את הסיפור מנקודת המבט שלי, ולהשמיע את הקול של הדור שלי.כל פרט בסיפור נבחר כדי לשחזר את התחושות והחוויות שלי, מבלי לייפות או לשפוט את האירועים.היה לי חשוב שהקוראים יחוו את הסיפור דרך העיניים שלי, ללא קריינות. רציתי לקחת את הקוראים איתי למסע, להראות להם את מה שראיתי ואת מה שחוויתי, כך שהם יהיו חלק מהחוויה שלי ולא רק צופים מהצד. וכך אנחנו מלווים את הדמות שלי, מהרגע בו היא מתעוררת ועד הרגע בו היא הולכת לישון. ההחלטה הזו שמה גבול או מסגרת לעלילה.

העבודה על הספר הייתה אינטנסיבית. סצנת האסון, במיוחד, דרשה ממני לילות ארוכים של עבודה, שבסיומם הקיר שלי היה מלא באיורים המתארים לפרטי פרטים את רגעי האסון. בתהליך העריכה עבדתי עם ענת לוין, לקחתי צעד אחורה ודייקתי כל סצנה כדי למצוא סדר בתוך הכאוס.הצבע שיחק תפקיד מרכזי בעבודה. השתמשתי בדיו צבעוני על שקף פלסטיק, בטכניקה שבה הצבע מתערבב ונוזל, כדי לשקף את הטראומה והתחושות שלי.

"ערד 95" אינו רק סיפור על אסון פסטיבל ערד; הוא גם מסע פנימי שלי, חזרה לנקודת זמן שנשארה חקוקה בלב ובזיכרון. הוא הדרך שלי להתמודד עם הילד שהייתי ועם האובדן שהרגשתי באותו יום.אני לא מתאר את כל פסטיבל ערד ולא פגשתי את הנערים שנהרגו. היה לי חשוב לתת להם מקום, אבל לא הכרתי אותם אישית. חוץ מהחוויה שלי, לא ראיתי את המוות של אחרים ביום ההוא. לכן בחרתי להקדיש להם את הספר, וזו הייתה מבחינתי הדרך הכי משמעותית להעניק מקום לזיכרון שלהם.

מאז ועד היום, אסון ערד נקבר תחת שלל אסונות אחרים, והספר חוזר ומהווה תהליך של התמודדות עם טראומה דרך האמנות. אני מקווה שהוא יאפשר לקוראים להבין את הסיפור שלי, לחוות אותו ולהתחבר אליו בדרך ייחודית.
>> הספר "ערד 95" יוצא לאור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאומנות, ויושק ב-26.9 (חמישי 20:30) באירוע מיוחד במרכז ענב לתרבות, במפגש בימתי בין גלעד סליקטר לזמר והיוצר עמיר לב, באירוע תחת הכותרת "סיפורים: מילים, צלילים ואיורים".עוד מידע והזמנת כרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• איור
• קומיקס
• אסון
• ספרים

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", 13.05.2015

לפני כמה חודשים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש, על כומר זן יפני בעיר קטנה, שלקח על עצמו משימה משפחתית שעוברת מדור לדור לתחזק את מנזר הזן המקומי. ואז, קרה הצונאמי. ובלי שום הכנה, הוא מצא את עצמו עוסק בפעילות שמעולם לא חלם לעסוק בה – משדל רוחות רפאים שטבעו באסון הגדול לעזוב את העולם הזה, ולעבור הלאה. נשמע מוזר, נכון? בכל זאת, יפן, 2015.

גם הוא חשב ככה, עד שהתברר שמדובר ממש במגפה. אלפי אנשים מדווחים על רוחות רפאים שלא עוזבות אותם, לפעמים אפילו משתלטות עליהם, בעיקר רוחות של ילדים, שמצאו את מותם ברגע אחד פתאומי והם מחפשים את משפחתם, את חבריהם, לא מבינים מה קרה להם ואיפה הם. ואותו כומר בודהיסטי צעיר, שמעולם לא הוכשר לטפל בכזה שטף של מטופלים, התחיל לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לדקלם את "סוטרת הלב" יחד עם האדם רדוף הרוחות, ויחד עם הרוח עצמה,

("אין עיניים, אין אזניים; אין אף, אין לשון,
אין גוף, או נפש; אין צבע, צליל, או ריח;
אין טעם, אין מגע, אין כלום; אין עולם של ראיה,
אין עולם של מחשבות; אין בורות, אין קץ
לבורות; אין זיקנה ואין מוות; אין קץ
לזיקנה ולמוות; אין סבל, אין שום סיבה לסבל, וגם אין קץ לסבל. אין דרך נכונה, אין חכמה,
ואין הארה.")

וכך הם מדקלמים את הסוטרה הזו שוב ושוב, עד שהרוח תבין שהיא מתה, ותעבור הלאה, לאן שזה לא יהיה שאנשים ורוחות מאמינים שהם הולכים –

ומה שמוזר הוא שהנזיר עצמו מעולם לא ראה רוח רפאים, ובהחלט פתוח להנחה שזו תופעה נפשית־תרבותית –

אנשים נתקלים באסון כה פתאומי שהנפש איננה מסוגלת לעכל, וחוזרים לתפיסת עולם שכוללת אפשרות להתמודד עם זה – והאמת שגם רבים ממטופליו לא האמינו ברוחות קודם לכן, אבל מה לעשות שהם רואים אותן ברחובות, בבתים, באמצע הכביש, אצלם במטבח, רובן אפילו לא מוכרות להם – אנשים זרים לחלוטין שבמחי גל אחד עצום וטיפה רדיואקטיבי נמחו מהעולם, ואינם יודעים למה הם נמצאים שם, באמצע הכביש או במטבחו של אדם זר, ואינם מבינים שהם מתים,

אבל עזבו את היפנים; מה איתנו? מה עם מתינו שלנו שאינם מרפים – שאלה שאולי אפשר לשאול עכשיו, כשסוף סוף נגמרו ימי הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולפעולות האיבה – מה קורה לחברה שאינה מאפשרת לרוחות שלה לעבור הלאה, שזקוקה לזכרונם המדמם כדי להצדיק את קיומה? כמה מהר מוות במלחמה או בפיגוע הופך לחלק מהמיתוס, מעניק בבת אחת משמעות למותם, אולי אפילו לחייהם, משמעות שאיננה אפשרית למי שסתם מת, כמו רוב האנושות.

ונראה לי – ומה אני יודע, הכל ניחושים – אבל בכל זאת, נראה לי שעדיף לראות רוחות רפאים ולתת להן ללכת, מאשר לגייס אותן מיד לאיזשהו מיתוס. כי כמה שהסיפור ההירואי שאתה מספר לעצמך יהיה מנחם בטווח הקרוב, כך הרוח תישאר חסרת מנוחה יותר, בטווח הרחוק. זיכרון שקרי הוא זיכרון שלא מפסיק לנג'ס. אז לקחת נומבון ציוני. אז סיפרת לעצמך סיפור לפני השינה, ונרדמת, והפסקת לראות את הרוח – זה לא אומר שהיא הלכה. זה רק אומר שהיא תילחם יותר חזק, ויותר מוזר, כדי לחזור לתודעה שלך בלי שתרגיש.

ואני נזכר בסבתא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 13, וששבוע אחר כך ראיתי אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר לחירשים, ראיתי אותה כמו שאני רואה את המסך הזה שעליו אני כותב את הפיקסלים חסרי הממשות האלה, ורצתי הביתה לחכות לה אבל היא כמובן לא באה, ואתם כמובן תגידו שהזיתי, אבל אני חשבתי – אז – שבטח המשיכה והלכה אל חברתה שגרה במורד הרחוב, ושלא פעם היתה מבקרת אותה לפני שבאה אלינו, ובכל מקרה אחרי רבע שעה הבנתי שהיא לא מתכוונת להגיע,

וירדתי חזרה לשחק כדורסל עם עצמי, וחשבתי שכנראה יותר התחשק לה להישאר אצל החברה שלה; היא גם דיברה כמוה פולנית, וגם שיחקה כמוה ג'ין־רמי, וגם ידעה כמוה שהחיים אכזריים, מה שאני לא ידעתי, או לפחות לא ידעתי אז.

• ימי זיכרון
• טורים אישיים ובלוגים
• יפן
• מוות
• מלחמה
• בודהיזם
• סבתא
• רוחות
• מיתוס
• אסון
• רוחות רפאים
• סוטרת הלב
• כומר
• צונאמי

האמת היא שלא התחשק לי לראות את "אחוות השלג", בגלל סוג הסיפור שהוא מספר. למי יש כוח לצפות בסרט על ניצולים מהתרסקות מטוס בהרי האנדים, ששורדים באמצעות אכילת גופותיהם של חבריהם? על אחת כמה וכמה שדעתנו נתונה עכשיו לחטופים הלכודים בידי החמאס. אבל "אחוות השלג" זכה במועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט בשפה שאינה אנגלית, וככל הנראה יהיה מועמד גם לאוסקר, אז הדלקתי נטפליקס – ונשביתי.

>>השנה שבה התפוצץ הקולנוע: 12 הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023

הסיפור האמיתי על שחקני הרוגבי מאורוגוואי, שהצילו את עצמם ממוות בטוח בהרים המושלגים, כבר סופר בשלל סרטים. המפורסם שבהם הוא ההפקה ההוליוודית "לחיות" בכיכובו של איתן הוק מ-1993, ובימים אלה מוצעת ביס סדרה תיעודית חדשה המבוססת על שילוב של ראיונות עם השורדים (מעניינים) ושחזורים דרמתיים (לא משהו). למרות ההיצע הזה (יש גם ספרים, הצגות ויצירות מוזיקליות), סרטו הארוך ונטול הכוכבים של הבמאי הספרדי חואן אנטוניו ביונה בהחלט שווה צפייה. ביונה כבר ביים סרט על פי סיפור הישרדות אמיתי – "הבלתי אפשרי" מ-2012, על משפחה ששרדה את הצונמי בתאילנד ב-2004 – ועשה את זה לא כל כך טוב. אבל הפעם הוא לא מזייף.

https://www.youtube.com/watch?v=ARndpfgm9Jo

"אחוות השלג" מסופר לצופים על ידי נומה טורקטי, שהוא הדבר הכי קרוב שיש בסרט לגיבור (הוא הכי חתיך). אבל נראה שנעשתה כאן החלטה דרמתית ומוסרית לספר את הסיפור הקבוצתי, ולא להתמקד בדמות ספציפית. הניצולים רוצים לשרוד יחד, והרצון הזה עובר לצופים. בהתחלה "אחוות השלג" מציג בפנינו חבורה טיפוסית של ספורטאים צעירים ונלהבים, ואנחנו לא מכירים אותם הרבה לפני שהם עולים על הטיסה הגורלית ממונטווידאו שבאורוגוואי לסנטיאגו שבצ'ילה. גם נומה לא ממש מכיר אותם, כמו שהוא מספר בשדה התעופה. גם בהמשך, הסרט נמנע מחיוויים מלודרמטיים, ואינו צולל לחייהם הפרטיים של השורדים באמצעות פלשבקים או ווידויים אישיים. הם מאופיינים בעיקר על ידי תגובותיהם ופעולותיהם במצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעו, וזה מספיק דרמתי. כמו שנאמר, אדם נבחן בשעת משבר, ואין משבר גדול מזה.

התרסקות המטוס מצולמת וערוכה באופן פנומנלי – לא חושבת שראיתי סצנה כזו אי פעם. אבל זה לא סרט אקשן אלא דרמת הישרדות פיזית ונפשית, ואחרי האירוע המחולל רוב הזמן הניצולים נשארים במקום שבו נפלו. אחרי כמה ימים קשים, כשהם מבינים שהחיפושים אחריהם נפסקו ושהמזון היחידי בסביבה הוא גופות חבריהם, הם בוחרים בחירה נוראה שהסרט הופך אותה לחלק מהאחווה שבכותרת. החיים מתאחדים ומטפלים זה בזה כדי שיוכלו להמשיך לחיות, והמתים תורמים את חלקם למטרה המשותפת. "אחוות השלג" נמנע מדיונים יתרים על משמעות החיים, וסוחף אותנו לתוך החוויה הקשה של ההישרדות היומיומית. בסופו של דבר עולה ממנו אמונה מרגשת במין האנושי, והוא מגיע לשם בלי להיות הירואי ודתי מדי.

בניגוד לנטייה למראות מזוויעים שהפגין בסרטים קודמים (לא אשכח את הפצע הנורא שנפער ברגלה של נעמי ווטס ב"הבלתי אפשרי"), הפעם ביונה שומר על איפוק ביחסו לאימה בהתגלמותה. שני בחורים לוקחים על עצמם לבתר את הגוויות הרחק מעיניהם של שאר השורדים, והחיתוכים נשארים גם מחוץ לשדה הראיה של הצופים. נופי ההרים המושלגים שמסביב מרהיבים עד מאוד, ועוזרים לנו להתמודד עם הקושי של הסיפור, עם זאת שאנחנו מבינים שככל שהנופים מהממים יותר, כך הם יותר קטלניים.

הסרט אינו מייצר דרמות מיותרות, וכוחו הוא בהצמדות לפרטים המדויקים של סיפור ההישרדות. אחרי צפייה בסדרה התיעודית התרשמתי עוד יותר עד כמה הם מדויקים (כולל מפולת השלגים שגבתה עוד קורבנות). השחקנים הלא מוכרים – לפחות אחד מהם הוא שחקן רוגבי מקצועי שזו בכורתו הקולנועית – טובים כולם. אמנם אחרי הצפייה לא זכרתי שמות ודמויות ספציפיות (כמו מי הם אלה שיצאו למסע בתקווה לחצות את ההרים ולהגיע למקום יישוב), אבל באופן יוצא דופן זאת אינה בעיה, כי כאמור זה סיפור על כולם למען כולם. ולכן הוא מרגש, דווקא עכשיו.
4 כוכבים
La sociedad de la nieve בימוי: חואן אנטוניו ביונה. ספרד/אורוגוואי 2023, 144 דק'.זמין בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• אסון