Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

דעה

כתבות
אירועים
עסקאות
מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם? בנימין נתניהו (צילום: שאטרסטוק)

האם אתם יכולים לשנות את דעתכם על בנימין נתניהו?

האם אתם יכולים לשנות את דעתכם על בנימין נתניהו?

מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם? בנימין נתניהו (צילום: שאטרסטוק)
מתי בפעם האחרונה שיניתם את דעתכם? בנימין נתניהו (צילום: שאטרסטוק)

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. הדעות המוצקות שלנו, אלה שאנחנו רבים עליהן בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אנחנו מתמתנים, אנחנו מקצינים, אנחנו משנים את דעתנו כמעט בלי לשים לב. ודעתכם על נתניהו כבר השתנתה

>> לשנות את דעתכם הפוליטית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

כל ישראלי חייב לשנות את דעתו הפוליטית לפני המוות. זה נשמע אולי מופרך ובלתי אפשרי, כי ההצבעה שבטית, כי הישראלים תומכים במפלגות ובפוליטיקאים כמו שהם אוהדים קבוצת כדורגל (בקנאות וללא קשר לביצועים), כי השנאה בין המחנות גדולה מדי. אבל האמת המוכחשת בתוקף היא שישראלים משנים את דעתם הפוליטית ללא הרף. הם פשוט אינם מודים בכך. הישראלי מכחיש בתוקף ששינה את דעתו אי פעם, כאילו הנכונות לשנות עמדות בהתאם לשינויים במציאות היא הבעת חולשה, וגם אם עבר משמאל לימין או להפך הוא תמיד יסביר שהוא עצמו לא השתנה, זה השמאל\ימין שזזו ממקומם.

וזה, כמובן, שקר. הסחרור האנטי-דמוקרטי אליו נקלעה מדינת ישראל נעצר בדקה ה-90 תוך כדי שנתה ה-74. הוא נעצר כשאנשים מהימין האידיאולוגי שמייצגים בנט, סער וליברמן שינו את דעתם בנוגע לשיתוף פעולה עם השמאל של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ועם מנסור עבאס, והאחרונים בתמורה שינו את דעתם בנוגע לאותו שת"פ בדיוק. זהו שינוי דרמטי ששם את תפקודה התקין והדמוקרטי של המדינה לפני טובתו הפוליטית של כל אחד מהמחנות ובוודאי שלפני טובתו האישית של בנימין נתניהו, משונה ככל שהדבר ישמע.

הפנאט של אתמול הוא המאחד של היום. נפתלי בנט ובנימין נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)
הפנאט של אתמול הוא המאחד של היום. נפתלי בנט ובנימין נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)

והנה, לכבוד יום העצמאות הזה אני חש צורך לעמוד על כיסא ולצעוק: שיניתי את דעתי. שיניתי את דעתי בעבר לגבי נתניהו (עד 2016 לא חשבתי שהוא דיקטטור בהתהוות), שיניתי את דעתי בעבר לגבי בנט (עד 2021 חשבתי שהוא פנאט בעור כבשה), שיניתי את דעתי לגבי מרצ ולגבי חד"ש (בואו לא ניכנס לזה), ואני מהמר שעוד אשנה את דעתי שוב ושוב גם לגבי פוליטיקאים נוספים, סוגיות מרכזיות וצבע תחתונים מועדף. כדאי גם לכם.

אם תביטו לאחור תבינו שדעתכם כבר השתנתה יותר מפעם אחת. אולי הקצנתם עם הזמן והמאורעות. אולי התמתנתם מול השנים והמורכבות. אולי חשבתם שנתניהו חף מפשע ולא צריך להתפטר לפני הגשת כתב אישום, ואז שיניתם את דעתכם והחלטתם שבעצם גם לא אחרי הגשת כתב אישום, הרשעה ופסק דין חלוט אחרי ערעור. מה אתם יודעים, דעתם של הביביסטים על ביבי השתנתה גם היא. הדעות המוצקות והיציבות שלנו, אלה שלכאורה מגדירות אותנו, אלה שאנחנו רבים עליהן מדי יום בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אולי זו צריכה להיות מסורת משחררת של יום העצמאות: כולם מתחלפים בדעותיהם ליום אחד כדי להתרענן ולהירגע קצת.

מחאה לא יכולה לשנות שום דבר? הנה עוד דעה שהשתנתה. מחאת בלפור (צילום: שרון אברהם)
מחאה לא יכולה לשנות שום דבר? הנה עוד דעה שהשתנתה. מחאת בלפור (צילום: שרון אברהם)

זה לא חייב להיות שינוי מקצה לקצה ומעבר מגוש לגוש, אם כי ברור שהדבר מפתה. ישראלים שעורקים ממחנה אחד למשנהו מתקבלים על פי רוב באהבה גדולה ושלל כיבודים במחנה החדש שלהם, בעיקר אם הם אנשי תקשורת או אושיות סושיאל. הם "התפכחו". הם "ראו את האור". הם "הבינו את האמת". הם יקבלו "תוכנית טלוויזיה". מצד שנ י, במחנה אותו נטשו יכריזו עליהם כמי שיצאו מדעתם, אכלו שוחד, איבדו את אחת מאונות מוחם ורצחו את רבין בשנית ובאופן רטרואקטיבי. הישראלים כל כך בטוחים שהם תקועים בעמדותיהם, שכל חציית קווים כזו היא סנסציה ורעידת אדמה ברשתות החברתיות, ולכן גם מאיימת מאין כמותה. לתקשורת יש כמובן את הכוח לשנות את דעת הקהל. הבליץ התקשורתי-ביביסטי בעד נתניהו כבר גרם לרבים וטובים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את המנהיג.

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. אם בכל זאת נבדוק מה קרה כאן ב-50 השנים האחרונות נגלה דבר לא מפתיע: הכל השתנה. כן, כולל דעתם המוצקה של ישראלים על דברים. כולל "הימין" ו"השמאל" המדומיינים. כולל דעתכם על נתניהו. לפני כ-30 שנה מפלגת העבודה הייתה מפלגה של 44 מנדטים. לפני כ-20 שנה מעטים האמינו שאפשר לפנות את התנחלויות גוש קטיף. לפני כשנתיים אף אחד לא היה מאמין שנתניהו לא יצליח לנצח ארבעה סבבי בחירות ברציפות או שהמחאה נגדו תצליח לבעור במשך שנה שלמה ואשכרה תשנה משהו. ומה קרה אז, שוב ושוב? בין אם באופן פסיבי ותגובתי או באופן יזום ומודע, הישראלים שינו את דעתם. והם ישנו אותה שוב.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. הדעות המוצקות שלנו, אלה שאנחנו רבים עליהן בחירוף נפש ברשתות החברתיות,...

מאתירון טן ברינק7 במאי 2022
דיני מסיבות

איך לדבר עם אנשים במסיבות

איך לדבר עם אנשים במסיבות

האטיקט של למי להגיד שלום באירועים חברתיים מסתורי ומסועף, אבל אם נצמדים לכלל פשוט מאוד אפשר לשייט בשלל סיטואציות בשמחה ובבטחה

דיני מסיבות
דיני מסיבות
14 באוגוסט 2019

כמו כל מיקרוקוסמוס חברתי, גם תל אביב מתנהלת באמצעות קודים קשוחים אך בלתי נראים. החוק הראשון הוא אף פעם לא להגיע ראשונים לשום מקום. החוק השני, שיש לו השלכות חברתיות ואישיות גדולות יותר, אבל בהתאם יש לו גם יותר סעיפים ותתי סעיפים מבלבלים עד שקשה הרבה יותר לדעת מה לעשות איתו, קשור לשאלה למי בדיוק מותר להגיד "שלום" במרחב הציבורי.

אסור להתעלם מז'אנר ה"באים כדי להגיד שלום", שעבורם סבב השלומים והכיפים הוא הסיבה לצאת מהבית מלכתחילה, והסרט הקוריאני הביזארי שמוקרן בתדר לא עניין אותם מעולם. הם רק מחריפים את הבעיה

האם "ללכת להגיד שלום" למכר שנמצא בצד השני של החדר? האם להגיד "שלום" לחבר של חבר, שלא הייתה בינכם הצגה רשמית אבל ברור שיש היכרות, כשרואים אחד את השני ברוטשילד? גם במרחבים הכי קהילתיים לכאורה, כאלו שבהם כולם בהחלט מכירים את כולם כבר שנים, קיים המתח הבלתי מדובר הזה בין נימוס, אטיטיוד של טו-קול-פור-סקול וקורטוב חרדה חברתית, שמתבטא בתחלופת מבטים בחללים חשוכים במידות משתנות של אינטנסיביות. יש להדגיש שהרבה מאיתנו נעים על ציר רגשי של טינאייג'רית-מכורה-לסמית'ס, ולכן נטועים במקום בביישנות. אסור להתעלם כמובן מז'אנר ה"באים כדי להגיד שלום", שעבורם סבב השלומים והכיפים הוא הסיבה לצאת מהבית מלכתחילה, והסרט הקוריאני הביזארי שמוקרן בתדר לא עניין אותם מעולם. הם רק מחריפים את הבעיה של הביישנים.

רק לאחרונה הבנתי לעומק את האתגר בסיטואציה: הסיכון. מה אם ניגש מיוזמתנו אל מישהו וזה יהיה נורא? בדרך כלל, הרגע הזה הוא ממש בסדר, עוד שניה חולפת, פסיק קטנטן במשפט של חיינו. עד הפעם ההיא, שקרתה בעקבות שיחה שיזמתי (בעצמי! הלכתי אל הצד השני של החדר!) ולא התגלגלה כמו שחשבתי. במקום לדבר על האלבום החדש של בלה בלה או ההופעה הזו וההיא, הסיטואציה היתה מתוחה, יותר מהוייב מלא האגו הרגיל. לא חשבתי על זה יותר מדי אלא הרבה אחרי, כשניסיתי להבין את האוקוורדנס. התעלומה נפתרה לבסוף באופן אנטי קטרתי כשחזרתי אל אחת מהכתבות הישנות שלי והבנתי שיצאתי כנגד הלהקה שלו באופן עקיף.

אז איך פותרים את התסבכות הזאת? הדבר החשוב באמת הוא פיצוח המנגנון, או במילים אחרות: הבעיה היא האגו. עדיף להשאיר את הפרסונות לאינסטגרם ואין צורך באקרובטיקה המסובכת של החשיבות העצמית. לתת לחרדה לשלוט בנו זה מנטליות של תחילת האלפיים. הרי בדרך כלל, הכל יהיה ממש בסדר.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

האטיקט של למי להגיד שלום באירועים חברתיים מסתורי ומסועף, אבל אם נצמדים לכלל פשוט מאוד אפשר לשייט בשלל סיטואציות בשמחה ובבטחה...

מאתניצן פינקו14 באוגוסט 2019
סמוטריץ'. בלי אידיאולוגיה בבקשה, אני בן שבע

מי מפחד מילד הכאפות הקטן של הציונות הדתית?
כפייה דתית

מי מפחד מילד הכאפות הקטן של הציונות הדתית?

רגע לפני מצעדי הגאווה ורגע אחרי שבצלאל סמוטריץ' חשף את כוונותיו, אפשר לסכם ברוגע שאין שום סיבה להתייחס לשטויות האינפנטיליות שלו. דעה

סמוטריץ'. בלי אידיאולוגיה בבקשה, אני בן שבע
סמוטריץ'. בלי אידיאולוגיה בבקשה, אני בן שבע

בכיתה ב׳ רציתי קלפי מייקל ג׳קסון. לא אהבתי במיוחד את מייקל ג׳קסון, אבל לכל הכיתה היו קלפי מייקל ג׳קסון, אז במשך אחר צהריים שלם בכיתי לאבא שלי עם נזלת והכל שאני רוצה קלפי מייקל ג׳קסון. ״זה לא רק קלפים, זה גם מגיע עם מסטיק״ ניסיתי לשכנע אותו. והמניאק לא השתכנע, אבל ילד בן שבע זה יצור מאוד מעצבן כשהוא נחוש, ואחרי כמה זמן הוא אמר לי ״אם זה מה שאתה באמת רוצה – קח כסף ולך״.

הוא ניסה לגרום לי להבין בעצמי שלא שווה לי לעשות את זה, כי הוא יהיה מאוכזב ממני מאוד. קיבלתי שני קלפים לא פושטים, והמסטיק היה די מגעיל. ואבא שלי לא הפסיק להזכיר לי את זה כל החיים.

סמוטריץ׳ הוא לא הרבה יותר מילד בן שבע. אין לו עומק, אין לו משנה אידיאולוגית ששווה להתעכב עליה, אין לו גם באמת כוח אלקטורלי. מה שיש לו זה רצון עיקש ומתיש שנקנה לו קלפי שלמה המלך, כי שכנעו אותו שזה השיט. אין גם שום טעם להתווכח עם ילד בטנטרום. זה לא באמת עימות בין דתיים וחילונים. זה עימות בין ילדים בני שבע וחילונים.

pic.twitter.com/H5oC3ulqX1

— Amir Schiby (@SchibyAmir)April 22, 2019

ובואו נשים את הקלפים על השולחן – דוד ושלמה המלך, חוץ מהיותם מנהיגים רעים מאוד לעמם, היו גם אנשים שרמת הרקבון המוסרי שלהם היתה יכולה לגרום ליאיר נתניהו להסמיק, אבל היו גם מהפכנים שלא נתנו לדת שלהם לכבול אותם בשום צורה. סמוטריצ׳ים היו מקללים כל רגע תחת שלטון דוד המלך. הם היו נזכרים בערגה בימים היפים של פעם, לפני שהפוליטיקלי קורקט אסרו עלינו לזבוח בתולות. אבל זה הקלף שלהם, והם משחקים עליו בהיסטריה כאילו המטרה היא איזה עבר אידילי ומדומיין.

בסופו של דבר, הם רוצים לנצח אותנו בויכוח ולשכנע אותנו לקנות להם חבילת קלפים. ומסטיק. סמוטריצ׳לנד? יותר כמו נברלנד.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

רגע לפני מצעדי הגאווה ורגע אחרי שבצלאל סמוטריץ' חשף את כוונותיו, אפשר לסכם ברוגע שאין שום סיבה להתייחס לשטויות האינפנטיליות שלו....

מאתאוהד מילכגרוב5 ביוני 2019
קלפי. צילום: Getty Images

תל אביב, תתעוררי: איך לשרוד את הבחירות החוזרות ולהישאר שפויים

תל אביב, תתעוררי: איך לשרוד את הבחירות החוזרות ולהישאר שפויים

הפיד לא משקף כלום, תקוות נועדו להתנפץ והייאוש הוא ממש לא פתרון. 5 דברים שצריך לזכור לפני הקאמבק של הבחירות לכנסת

קלפי. צילום: Getty Images
קלפי. צילום: Getty Images

קודם כל, תבחרו

קודם כל, לפני הכל, תל אביב צריכה להתעורר. רק 63 אחוז מבעלי זכות ההצבעה בעיר טרחו להגיע אל הקלפי בתחילת החודש שעבר, לעומת כמעט 70 אחוז בחישוב הארצי, פער ששווה מנדט נוסף פלוס-מינוס לכוחות הדמוקרטיים שמייצגים את העיר. כמעט מחצית מהמצביעים בעיר הלכו עם הגנצים, מרצ והעבודה גם יחד השיגו פחות מ-20 אחוז מהקולות. הנתונים האלה מוכרחים להשתנות אם מדינת תל אביב רוצה להילחם על מקומה העתידי במדינת ישראל (וד"ש מגדעון סער שרוצה לסגור לכם את העיר בשבת).

אל תקשיבו לפרשנים

הדבר השני שצריך לקרות זה שנפסיק לחלוטין ולאלתר להתייחס לפרשנים הפוליטים ולכתבים הפרלמנטרים. אם יש משהו שחצי השנה האחרונה הוכיחה, זה שאיש מהם אינו יודע כלום ושכל ספין מסחרר אותם כמו טייפון. הטקסטים שלהם, אם תקראו אותם לאחור, הם אסופת מד"ב ופנטזיה שכל קשר בינה ובין המציאות מקרי לחלוטין. הם מקשקשים מהרהורי ליבם ומתדרוכי הלוחשים על אוזניהם ואין שום סיבה להשחית זמן ושיח ציבורי על הספקולציות שלהם.

תפסיקו לריב בפייסבוק

אולי הכי חשוב: עזבו את הרשתות החברתיות. אם נותרה בכן טיפה אנרגיה לפעילות פוליטית, השקיעו אותה היכן שהיא יכולה באמת לשנות משהו. עם הזמן והמשאבים הנפשיים שאנחנו מבזבזים בוויכוחי סרק מעל גבי הפיד, מקום שבו איש לא זז מדעתו סנטימטר מאז 2011, אפשר היה להקים מפלגה שתכבוש את העולם כולו. הפיד אינו משקף דבר מלבד את בבואתכם. אני אומר את זה בעיקר לעצמי, כמובן. עזוב את הטוויטר, ירון. כל הלייקים בפידוספירה לא יעזרו לנו.

אל תטפחו תקוות

למדנו משתי מערכות הבחירות האחרונות שלא צועקים "יש" לפני הגול, למדנו שהציבור נוטה חזק ימינה, למדנו שמפלגות האופוזיציה לא יודעות לעבוד יחד גם אם חייהן תלויים בכך. מפלגות המרכז-שמאל קיבלו הזדמנות נוספת לתקן את רצף השגיאות המטורלל שלהן מהקמפיין הקודם, אבל אם לא יעשו צעדים ברורים בכיוון כבר בחודש הקרוב, אין סיבה להניח שהתוצאות יהיו שונות. אנחנו אוהבים לומר עכשיו ש"הכל מטומטם", אבל בואו נודה לפחות שה"הכל" הזה כולל גם אותנו.

אל תוותרו

להתייאש זה לא סקסי. ראש הממשלה הוא ברווז צולע שלא הצליח להרכיב קואליציה אחרי ניצחון גדול של הימין, והוא מגיע אל הבחירות חלש ומבוהל מאימת הדין, נטול חזון והבטחות לעתיד טוב יותר. יש לו רק פייק ניוז והסתה להציע. רק ייאוש. אם אתם מתייאשים – הוא מנצח. ותל אביב מפסידה. תל אביב, לא נמאס לך להפסיד?

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הפיד לא משקף כלום, תקוות נועדו להתנפץ והייאוש הוא ממש לא פתרון. 5 דברים שצריך לזכור לפני הקאמבק של הבחירות לכנסת

מאתירון טן ברינק13 בנובמבר 2024
בנימין ושרה נתניהו באו"ם (צילום: Getty Images)

אל תתבלבלו: למרות מצג השווא התקשורת לגמרי ימנית

אל תתבלבלו: למרות מצג השווא התקשורת לגמרי ימנית

לא משנה מה יהיו ההאשמות כלפי נתניהו, התקשורת תמיד תספר סיפור על אדם שעומד לבדו מול כוחות אדירים שכוללים את התקשורת עצמה. הסיפור הזה משרת בעיקר את נתניהו. טור דעה

בנימין ושרה נתניהו באו"ם (צילום: Getty Images)
בנימין ושרה נתניהו באו"ם (צילום: Getty Images)

רבים הריעו שלשום לאחר הופעתו החלשה של בנימין נתניהו באולפן החדשות של קשת 12. מנקודת המבט שלהם הם ראו אדם מבוהל, מזיע, מתפתל. חלקם הרחיקו יותר ואמרו שזה היה ראיון של ראש ממשלה לשעבר. ייתכן שהיה לי קל יותר להצטרף לחגיגות הנצחון, לולא זכרתי שנתניהו עשה בדיוק את אותו הדבר בבחירות 2015, כשיצא לבליץ ראיונות עבור מטרה אחת בלבד: לספוג את הרמות הגבה של יונית לוי ואת גלגולי העיניים של גלית גוטמן, או בקצרה: להיות מותקף. יונית לוי בעצמה כתבה אחר כך טור על האופן בו ניצל נתניהו את התקשורת, כשהבין שהתמונה שלו מול מראיינת עויינת גורמת לרבים לתמוך בו אוטומטית.

שומרים על נתניהו מאוחדת (צילום מסך)
שומרים על נתניהו מאוחדת (צילום מסך)

כמו אז, גם הראיון של נתניהו עם קרן מרציאנו שלשום הוא עוד אקט תעמולתי רב משתתפים, בשיתוף פעולה מלא מצד קשת, שבמרכזו השקר הכי גדול שסופר פה, והוא שהתקשורת שמאלנית. זהו שקר בעל תכלית כפולה. מצד אחד הוא מכוון אל הציבור החילוני – ליברלי עצמו. כל עוד זה מביט בחדשות ורואה שבפאנלים יש רוב לאנשים בצלמו ובדמותו, הוא לא באמת מפנים שהוא מיעוט זעום. אם האחוזים של הציבור הזה באוכלוסייה היו באים לידי ביטוי בפריים טיים, הוא היה נס על נפשו ולוקח איתו את כח הקניה האדיר, וגם את המיסים בהם סוללים את הכביש לבית של סמוטריץ'. אבל בזמן שהאנשים במחנה השפוי לכאורה מסתכלים על מרציאנו נאבקת בנתניהו ורואים בה את דוד, רוב הציבור רואה בה את גוליית. לא משנה מה יהיו ההאשמות כלפי נתניהו, התקשורת תמיד תספר סיפור על אדם שעומד לבדו מול כוחות אדירים, כולל התקשורת עצמה. הסיפור הזה משרת את נתניהו, ובעלי השליטה בערוצים השונים יודעים זאת. העניין אינו סיקור חיובי אלא סיקור במקומות הנכונים. איך ייתכן למשל שיתוף הפעולה של עיתונאים רציניים עם סיפור הטלפון של גנץ, כאילו הם לא מכירים את בחירות 2016 בארה״ב? מדוע אינם עושים לילות כימים לחנך את הציבור בנושא הלוהט של הטיית בחירות בעזרת אינפורמציה שגויה?

כדי למסך את הסיוע המתמיד הזה לנתניהו, התקשורת תעמיד פנים שהסיפור עם אלוביץ׳ הוא שערוריה גדולה. כאילו גל נאור, הבת של יצחק תשובה (עבורו נתניהו עשה שעות נוספות בעניין מתווה הגז) לא מחזיקה ב-20% מהמניות בקשת, וכאילו שכחנו מהקשר בין מילצ׳ן וערוץ 10, ועל הקשר הקרוב בין לן בלווטניק (הבעלים החדש של ערוץ עשר/13) לנתניהו. מייצרים עבורנו תיאטרון צללים בו יש תקשורת שמתנגדת לנתניהו, עם ליהוקים מושלמים כמו רביב דרוקר ויונית לוי, ומולם עומדים לכאורה ליצנים כמו אראל סג״ל ושמעון ריקלין שתומכים בו. אבל האמת היא שאם התקשורת היתה רוצה במפלתו של נתניהו, היא היתה מעניקה לו סיקור פרופורציונלי, ולא תמונה בת 35 דקות של מנהיג הנאבק בידיים חשופות בעיתונות השופכת את דמו. איני יודע מדוע מקבל נתניהו איזו במה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. אני יכול רק לשער שב- 2011 הרגישו בעלי השליטה את הקרח נסדק תחת רגליהם, ומאז נכרתה ברית דמים בינם לבין נתניהו. הוא ירחיק לכת יותר מכל ראש ממשלה אחר כדי לשמור על זכויות היתר שלהם, והם ימשיכו לטוות נארטיב לפיו ביבי הוא תמיד הפרוטגוניסט.

עוד כתבות מעניינות:
למה לא מדברים על הקמפיין של העבודה?
מירב בן ארי: "הכלכלה בצמיחה"
איך משפיעה הפסקת השימוש בכסף מזומן על נגני הרחוב?

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לא משנה מה יהיו ההאשמות כלפי נתניהו, התקשורת תמיד תספר סיפור על אדם שעומד לבדו מול כוחות אדירים שכוללים את התקשורת...

מאתאריה הספרי25 במרץ 2019
תיכון בליך ברמת גן

דעה | גדל כאן דור מטומטם שחושב שספרות היא פורנוגרפיה

תלמידי בליך שהזדעזעו מה"תכנים הפורנוגרפיים" שבספר "הר אדוני" מזכירים דיסטופיה שבה השלטון מעודד ילדים להלשין על מבוגרים סוררים. אבל אי אפשר...

מאתנדב נוימן7 בנובמבר 2018
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!