• Facebook
• Twitter
• Email

עד כמה אתם יכולים לבטוח בזיכרון שלכם? אוקיי, סליחה, שכחתי. כולם עושים עכשיו סמים קלים. אבל עד כמה אתם יכולים לבטוח בזיכרון הקולקטיבי? הנה סיפור קטן: לפני כמה שנים גל של אנשים באינטרנט החלו לכתוב על סרט ילדים שהם זכרו מהניינטיז בשם "שאזאם", בו כיכב קומיקאי העבר סינבד בתור ג'יני. לא ממש הפריע להם שמדובר בכלל בסרט "קאזאם", בו כיכב שחקן הכדורסל שאקיל או'ניל בתור ג'יני, כי מבחינתם הזיכרון של "שאזאם" היה מוחשי מאין כמוהו, וחשוב מכך, הוא היה קולקטיבי. אדם אחד יכול להתבלבל, אבל קבוצה גדולה של אנשים זרים שכולם זוכרים את אותו קומיקאי אזוטרי בסרט – זו כבר תופעה מעניינת.

התופעה הזו לא זכתה לשם מקצועי, אבל מוכרת בשם המעניין "אפקט מנדלה". השם נובע מזיכרון קולקטיבי מוטעה שהיה נפוץ בארה"ב במהלך שנות האלפיים המוקדמות לפיו נלסון מנדלה נפטר בזמן שהותו בכלא בשנות ה-80, כשלמעשה המנהיג מת בשיבה טובה רק בשנת 2013. כלומר, קבוצה משמעותית של אנשים זכרה את ההיסטוריה לא נכון, ובאופן כמעט זהה. ישנן מגוון דוגמאות לאפקט מנדלה, החל מציטוטי סרטים שנחקקו בזיכרון באופן שגוי – לדוגמא, דארת' ויידר לא אומר "לוק, אני הוא אביך" אלא "לא, אני הוא אביך"; דרך שמות מותגים שונים (כותבים Looney Tunes, לא Looney Toones); ועד עבודות אמנות (יש אנשים שנשבעים שהם זוכרים שבדיוקן המפורסם של הנרי השמיני הוא מחזיק פיסת תרנגול הודו). האם מישהו שינה את המציאות בזמן שלא שמנו לב?

ציטוטי סרטים נחקקו בזיכרון באופן שגוי – לדוגמא, דארת' ויידר לא אומר "לוק, אני הוא אביך" אלא "לא, אני הוא אביך"

אנשים מסויימים, אם כי חייבים להודות שאלו אנשים שנוטים לתיאוריות קונספירציה, מאמינים שאפקט מנדלה הוא עדות ליקומים מקבילים. התאוריה גורסת כי האפקט הוא בסך הכל תוצאה של התאחדות בין שני יקומים כמעט זהים, למעט כמה שינויים קלים, והאפקט הוא בסך הכל שריד זיכרון קולקטיבי מהיקום הקודם, סוג של גליץ' במטריקס אם תרצו. בעוד שביקום הקודם ששמור בזיכרון שלנו המלכה בסרט "שלגיה" אומרת "מראה מראה שעל הקיר", ביקום בו אנחנו באמת נמצאים היא אומרת "מראה קסומה שעל הקיר".

בפועל, ככל הנראה מדובר בסך הכל בשילוב בין זיכרונות שהתערבבו יחדיו, דימויים שנכנסו לתרבות הפופ והאפילו על חומרי המקור והשלמות קלות שהמוח שלנו עושה מבלי שאנחנו שמים לב. שעשוע נחמד שנוגע לאיך החברה האנושית זוכרת דברים ואיך המוח האנושי קל לתעתוע. אגב, בנוגע ל"שאזאם", סינבד נכנע למעריצים ויצר טריילר פיקטיבי לסרט "שאזאם", עמוס בדוגמאות לאפקט מנדלה נוספות ברקע. או שאולי הוא פשוט שלף קלטת סודית מיקום מקביל? לא, בוודאות לא. די כבר.

• חכמים בלילה
• תרבות

אוטו גלידה הוא אחד הסמלים הכי תמימים ומתוקים של הילדות. רוח קיצית קלילה, קולות ילדים משחקים ואדם אחד קסום שמגיע משום מקום כדי למכור ארטיקים מרכב צבעוני. כיף, בסך הכל. אבל לפעמים גם מאחורי האקט התמים ביותר מסתתרת היסטוריה אפלה, והפעם אני לא מדבר על פדופיליה מרומזת, אלא על מנגינה אחת עם עבר מעורר חלחלה. מי ידע שהשיר ההוא של האוטו גלידה כל כך גזעני?

יש כמה מנגינות שמנוגנות ברמקולים של אוטו גלידה, אבל המנגינה המוכרת ביותר מתבססת על שיר מ-1916 של נגן הבנג'ו הארי סי. בראון, שהיה מוכר כמשתתף במופעי וודוויל ובמופעי מינסטרל – הלוא הם מופעי הבידור בהם לבנים עם בלאקפייס הלעיגו אפרו-אמריקאים. כדי להבין עד כמה השיר גזעני לא צריך לעשות הרבה יותר מלקרוא את השם שלו. "!Nigger Love a Watermelon, Ha! Ha! Ha" לא רק מתחיל במילה פוגענית (יאפ, גם ב-1916), אלא גם מתבסס על סטראוטיפ מוכר ותמוה על חיבתם של עבדים לאבטיח.

https://youtu.be/97nqGtuNJmw

>> עוד "חכמים בלילה"

השיר, שיצא כסינגל רשמי בחברת התקליטים קולומביה (שהוציאה לרבות הימים מוזיקה של אמנים שחורים רבים, מבילי הולידיי ועד ביונסה), מבוסס גם הוא על מנגינה של שיר עם אמריקאי מראשית המאה ה-19 בשם "Turkey in the Straw", שבעצמו השאיל חלק מהלחן המדבק מבלדת פולקלור אירית בשם "The Old Rose Tree". המנגינה התגלגלה למופעי המינסטרל במהלך שנות ה-20 המאוחרות של אותה המאה כמעין מוזיקת נושא של דמות בשם Zip Coon, שהיוותה בדיחה נבזית על שחורים שניסו להתקבל בחברה "מתורבתת". תחשבו על הפילוסים של "ארץ נהדרת", רק על שחורים ובאמריקה הגזענית של אחרי מלחמת האזרחים. הארי סי. בראון רק עדכן את המילים לתקופתו, אבל ההקשר הגזעני כבר היה בסביבה מאה שנים לפניו.

אז איך בדיוק השיר הזה התגלגל לרמקולים של אוטו גלידה? חנויות גלידה בראשית המאה ה-20 נהגו לנגן שירי מינסטרל פופולריים בכניסה כדי למשוך לקוחות, והשיר הזה הפך לפופולרי במיוחד בעקבות ההתייחסות הישירה שלו לגלידה (בפתיחה הזמר מכריז שאבטיח הוא "הגלידה של האנשים הצבעוניים". יאק). אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהאוטו גלידה הפך לדרך חדשה להפיץ את הסחורה, הותקנו ברכבים האלה תיבות נגינה מיושנות (כמו אלו שרואים בסרטים עם בלרינה עליהן, רק בענק) שניגנו שוב ושוב את השיר מחוץ להקשר המקורי שלו. תחשבו על זה כמידע עזר לדיאטה, כי מעכשיו בכל פעם שתשמעו אוטו גלידה רק תרצו להקיא.

• חכמים בלילה
• גלידה
• גזענות
• תרבות
• אוכלים שותים

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מנגינות שנמצאות בחיינו מבלי שאפילו שמנו לב. הן טבועות בתרבות שלנו, מוכרות לנו מסרטים מצויירים, צופרי מכוניות, פעמוני אחוזות ומי בכלל יודע מתי נולדו, איך הפכו למוכרות כל כך והזדחלו לתת המודע הקולקטיבי. לפעמים אפילו לא יודעים שיש למנגינה הזו בכלל שם. זה בדיוק המקרה של "Shave and a Haircut", שאני מבטיח לכם שאתם מכירים.

מדובר במנגינה כל כך מוכרת, שאפשר לתאר אותה בכתב. חמישה תווים שנענים בשני תווים אחרונים במבנה של שאלה ותשובה. טו-טו-דו-דו-טו – טו טו. אם אתם באמת רוצים דוגמה, תוכלו למצוא אותה מסיימת מגוון קטעים מוזיקליים (למשל, מחרוזות הפולקה של אל ינקוביץ'), בסיום שיר הנושא של "פינקי והמוח" (אחרי שפינקי צועק "נארף!"), בסרט "לשבור את הקרח" (המקצב שבו אנה דופקת על דלתה של אלזה בשיר "?Do You Want to Build a Snowman"), באינספור סיומות של סרטים מצויירים (במיוחד בלוני טונס המוקדמים) וכמנוע עלילתי בסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט?" (על פי הנבל, אף דמות מצויירת לא מסוגלת להימנע מלענות לקריאה שבמנגינה).

https://youtu.be/rIpG0eggtpY

השאלה המעניינת יותר היא מאיפה בכלל הגיעה המנגינה לתרבות הפופולרית. השיר המוקדם ביותר בו המנגינה נמצאת הוא בשיר הראגטיים "At a Darktown Cakewalk" של צ'ארלס הייל מ-1899, אבל מכיוון ששירים רבים מאותה התקופה השתמשו באותה מנגינה, סביר להניח שהייתה קיימת עוד מזמן. אחר כך המנגינה הפכה למעיין מם מוזיקלי, קושרה בעיקר לסיומת קומית למנגינה, ואפילו הופיעה במגוון מחזות זמר (למשל, בסוף השיר "Gee, Officer Krupke" מסיפור הפרברים). בערך בשנות ה-30 של המאה העשרים הוצמדו למנגינה המילים "Shave and a haircut – Two bits", שבתרגום חופשי זה "גילוח ותספורת – שני רבעי דולר", ככל הנראה על בסיס האופן שבו ספרים נהגו לפרסם את עצמם בצעקות (בדומה למוכרי גלידה בחוף).

עוד "חכמים בלילה":
למה ראפרים אומרים "יו"?
שמתם לב שכל הסדרות משתמשות באותו עיתון כבר 50 שנה?
האם כל הסדרות האמריקאיות מתקיימות במוחו של נער אוטיסט?

ישנן עדויות ממלחמת ויאטנם שאסירי מלחמה אמריקאים נהגו לבדוק בעזרת המנגינה אם האסיר שנכנס לתא שלידם הוא אמריקאי – הם היו נוקשים את החלק הראשון, ואם האסיר בצד השני היה עונה נכונה, הם ידעו שהוא משלהם. לימים, הביטוי המוזיקלי התגלגל למקומות מאוד מוזרים ברחבי העולם, כשבכל מדינה הודבקה לו משמעות מילולית אחרת. באנגליה נהוג לשיר "מה שלום אביך? בסדר גמור", בקוובק הצרפתית שבקנדה משתמשים בו להשתיק ילדים (עם המילים "מסטיק שוקולד צ'יפס, בוטן!") ובמקסיקו, ובכן, לא הייתי ממליץ לצפור את זה ברחוב, כי המשמעות המילולית היא "לך תזדיין את אמא שלך, אסהול". נשבע לכם.

• חכמים בלילה
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

כ-25 אלף אנשים מבקרים מדי יום בקפלה הסיסטינית ברומא ומתלהבים מציורי הקיר, בהם הדימוי הכי מזוהה עם מיכלאנג'לו – אצבעות אלוהים והאדם נוגעות לא נוגעות. אבל רק מעטים יודעים שמאחורי יצירת המופת הזו עומד סיפור שכל אמן יכול להתחבר אליו. מבחינת מיכלאנג'לו, זאת הייתה חלטורה לכל דבר.

>> למה ראפרים אומרים "יו"? ועוד חכמים בלילה

מיכלאנג'לו הוזמן לעטר את תקרת הקפלה הסיסטינית (על שם האפיפיור סיקסטוס, ולא הקפלה הסיקסטינית על שם הספרה 16) בשנת 1508. גדולי האמנים של התקופה כבר עיטרו את קירות הקפלה, בהם בוטיצ'לי וג'וטו. את עבודת הפרסקו המאתגרת והשאפתנית ביותר על התקרה באורך 40 המטרים, התעקש האפיפיור סיקסטוס הרביעי להפקיד בידיו של מיכלאנג'לו. הוא היה אז בן 33 וכבר נחשב לאחד הסטארים של האמנות האיטלקית.

הרבה גבות הורמו לנוכח ההתעקשות של האפיפיור. למרות שבנערותו התמחה מיכלאנג'לו בסדנת הציור של האמן גירלנדיו, לא היה לו בכלל ניסיון בציור. גם מיכלאנג'לו עצמו ממש לא רצה את העבודה הזו. הוא אפילו ניסה לנדב את הקולגה שלו, רפאל, במקומו. כי מה לו ולציור? מיכלאנג'לו היה פסל ברמ"ח איבריו. הוא בז לציור, הוא חשב שזה מדיום נשי ורכרוכי, מראה כוזבת של המציאות. כל מה שמיכלאנג'לו רצה היה רק להתפלש בחומר וליצור פסלים גדולים מהחיים. אבל האפיפיור סיקסטוס התעקש, ולאפיפיור לא אומרים לא.

את ארבע השנים הבאות העביר מיכלאנג'לו ברומא, מקום לא ממש סימפטי באותה תקופה. העיר הייתה אז מוזנחת, מסוכנת ונגועה במחלות ובהצפות. היה זה אותו סיקסטוס הרביעי שהחייה מחדש את רומא והפך אותה למרכז תרבותי ואמנותי משגשג יותר מאלף שנים אחרי שהאימפריה הרומית שקעה.

מיכלאנג'לו נעזר בכמה אסיסטנטים. הוא בנה מערכת פיגומים בגובה 15 מטרים וצייר בעמידה את כל תקרת הקפלה. היה זה מחזור ציורי קיר שמספר את סיפורה של האנושות מבריאת האדם ועד ישו. אבל לא הייתה שום חדוות עשייה בפרויקט הזה – מיכלאנג'לו היה מדוכא וממורמר מעבודת הציור הסיזיפית. הוא אפילו כתב על כך פואמה, אותה שלח לידידו ג'ובאני דה פיסטויה. בפואמה הוא מתאר בשפה חיה איך המכחול מטפטף לו על הראש ואיך הכאבים מפלחים לו את כל הגוף. את הפואמה הוא חתם במילים: "אני לא במקום הנכון, אני לא צייר".

ואכן, התוצאה הסופית על תקרת הקפלה נראית יותר כמו פיסול מאשר ציור. ענייני השעה הציוריים כמו פרספקטיבה, אור וצל לא ממש הטרידו את מיכלאנג'לו. אין בפרסקו שום הרמוניה ציורית אלא כאוס מוחלט. אבל כאוס פראי, מלא דינמיות, תנועה, אהבה וסקרנות לגוף האדם.

למרות שהעבודה על הקפלה הסיסטינית הייתה עינוי בל יתואר, מיכלאנג'לו חזר למקום 30 שנים מאוחר יותר, בגיל 60, כדי לסיים את מחזור הציורים. סצנת יום הדין האחרון, שאותה הוא צייר במקום קצת יותר נוח – קיר המזבח, סוגרת את מחזור חייו של ישו. את הפרסקו הזה עשה מיכלאנג'לו בסגנון מנייריסטי חדש, שבישר על השבר האמנותי שעתיד לחתום את תקופת הרנסנס עשרות שנים לאחר מכן.

• חכמים בלילה
• אמנות
• ציור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כולנו צריכים להגיד תודה לסטיבן ספילברג על הקללות המעטות שמופיעות בלא מעט מלהיטי הקולנוע של היום. בקיץ אחד ב-1984 ספילברג שינה את תעשיית הקולנוע בעזרת שני להיטים פרועים ואלימים. "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (אותו ביים) ו"גרמלינס" (אותו הפיק) היו להיטים ענקיים שהולידו צעצועים, משחקי מחשב, קומיקסים והמון מרצ'נדייז לילדים, על אף שהציגו לב פועם שנתלש מחזהו של בן אדם ומפלצות ירוקות שרוצחות אנשים.

העניין הוא שספילברג זכה לביקורת רבה על העובדה שהסרטים האלימים שלו היו מיועדים לילדים, אם כי היה לו תירוץ טוב – שיטת סיווג הסרטים לפי גילאים הייתה דפוקה. עד אותו הקיץ, אולפני הסרטים נהגו לסמן את היצירות שלהם באות או שתיים כדי לאותת לקהל עבור מי מיועד הסרט. Gי(General Audiences) עבור סרטים לכל הגילאים, PGי(Parental Guidance Suggested) עבור סרטים שמומלצים לצפיה בליווי הורה, Rי(Restricted‏) עבור סרטים שחייבו בני 17 ומטה לצפייה בליווי מבוגר ו-X עבור סרטים שאסורים לצפייה עבור בני 17 ומטה. זה אומר שסרטים כמו אלו שיצר ספילברג, כולל "מלתעות" למשל, זכו לדירוג גנרי של PG, ממש כמו "אי.טי". מוזר, לא?

עוד "חכמים בלילה":
למה ראפרים אומרים "יו"?
כך נולד הפיצ'ר הכי מעצבן בטלוויזיה
שמתם לב שכל הסדרות משתמשות באותו עיתון כבר 50 שנה?

לכן ספילברג לחץ על איגוד הקולנוע האמריקאי ליצור דירוג חדש, PG13, שמומלץ לצופים מגיל 13 ומעלה. לא בדיוק ילדים, עדיין לא מבוגרים. הסיווג הזה אפשר קצת יותר חופש אמנותי ליוצרים, אבל יצר גם הגבלות חדשות משלו – כדי שסרט שבעבר דורג R יזכה לסיווג PG13 הוא צריך להכיל פחות אלימות (אבל ממש מעט פחות), להיות כמעט בלי דם (או לפחות, לא דם אדום), להראות פחות רובים, פחות עירום, פחות קללות, פחות סמים ופחות תכנים "בוגרים". העניין הוא, שהדירוג הזה הפך לפופולרי ביותר, מכיוון שמצד אחד הסרט עדיין פונה למבוגרים, אבל מאפשר גם את שיווקו לנוער. כלומר, הרבה יותר קהל והרבה יותר מרצ'נדייז. סרט שזכה לסיווג R פשוט יאבד כסף.

וכך, במהלך 35 השנים שעברו, נוצר סוג של ז'אנר פופולרי גנרי ללהיטי קולנוע – אם תסתכלו על טבלאות הסרטים המכניסים ביותר בעולם, תגלו שרובם בעלי דירוג PG13. זה יצר מצב שבו סרטים רבים נערכו מחדש, הורידו עירום, אלימות וגסויות רק כדי לקבל את הסיווג הנחשק. שימו לב, למשל, לחוק לא כתוב אבל כמעט תמיד מחייב – בכל סרטי ה-PG13 מותר להגיד "פאק" רק פעם אחת, וגם אז אסור שזה יהיה כפועל (To Fuck). יותר מדי "פאק" יחייב את הסרט בדירוג R, ובאופן אוטומטי יצמצם את קהל היעד שלו. עכשיו לכו לצפות בכל סרט מצליח מהשנים האחרונות, וחפשו את הקללה האחת. היא בדרך כלל נזרקת לאוויר רק כשבאמת, אבל באמת, חייבים לקלל.

• חכמים בלילה
• המסך
• קולנוע
• סרטים
• תרבות