אוטו גלידה הוא אחד הסמלים הכי תמימים ומתוקים של הילדות. רוח קיצית קלילה, קולות ילדים משחקים ואדם אחד קסום שמגיע משום מקום כדי למכור ארטיקים מרכב צבעוני. כיף, בסך הכל. אבל לפעמים גם מאחורי האקט התמים ביותר מסתתרת היסטוריה אפלה, והפעם אני לא מדבר על פדופיליה מרומזת, אלא על מנגינה אחת עם עבר מעורר חלחלה. מי ידע שהשיר ההוא של האוטו גלידה כל כך גזעני?

יש כמה מנגינות שמנוגנות ברמקולים של אוטו גלידה, אבל המנגינה המוכרת ביותר מתבססת על שיר מ-1916 של נגן הבנג'ו הארי סי. בראון, שהיה מוכר כמשתתף במופעי וודוויל ובמופעי מינסטרל – הלוא הם מופעי הבידור בהם לבנים עם בלאקפייס הלעיגו אפרו-אמריקאים. כדי להבין עד כמה השיר גזעני לא צריך לעשות הרבה יותר מלקרוא את השם שלו. "!Nigger Love a Watermelon, Ha! Ha! Ha" לא רק מתחיל במילה פוגענית (יאפ, גם ב-1916), אלא גם מתבסס על סטראוטיפ מוכר ותמוה על חיבתם של עבדים לאבטיח.

https://youtu.be/97nqGtuNJmw

>> עוד "חכמים בלילה"

השיר, שיצא כסינגל רשמי בחברת התקליטים קולומביה (שהוציאה לרבות הימים מוזיקה של אמנים שחורים רבים, מבילי הולידיי ועד ביונסה), מבוסס גם הוא על מנגינה של שיר עם אמריקאי מראשית המאה ה-19 בשם "Turkey in the Straw", שבעצמו השאיל חלק מהלחן המדבק מבלדת פולקלור אירית בשם "The Old Rose Tree". המנגינה התגלגלה למופעי המינסטרל במהלך שנות ה-20 המאוחרות של אותה המאה כמעין מוזיקת נושא של דמות בשם Zip Coon, שהיוותה בדיחה נבזית על שחורים שניסו להתקבל בחברה "מתורבתת". תחשבו על הפילוסים של "ארץ נהדרת", רק על שחורים ובאמריקה הגזענית של אחרי מלחמת האזרחים. הארי סי. בראון רק עדכן את המילים לתקופתו, אבל ההקשר הגזעני כבר היה בסביבה מאה שנים לפניו.

אז איך בדיוק השיר הזה התגלגל לרמקולים של אוטו גלידה? חנויות גלידה בראשית המאה ה-20 נהגו לנגן שירי מינסטרל פופולריים בכניסה כדי למשוך לקוחות, והשיר הזה הפך לפופולרי במיוחד בעקבות ההתייחסות הישירה שלו לגלידה (בפתיחה הזמר מכריז שאבטיח הוא "הגלידה של האנשים הצבעוניים". יאק). אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהאוטו גלידה הפך לדרך חדשה להפיץ את הסחורה, הותקנו ברכבים האלה תיבות נגינה מיושנות (כמו אלו שרואים בסרטים עם בלרינה עליהן, רק בענק) שניגנו שוב ושוב את השיר מחוץ להקשר המקורי שלו. תחשבו על זה כמידע עזר לדיאטה, כי מעכשיו בכל פעם שתשמעו אוטו גלידה רק תרצו להקיא.

• חכמים בלילה
• גלידה
• גזענות
• תרבות
• אוכלים שותים

• Facebook
• Twitter
• Email

כ-25 אלף אנשים מבקרים מדי יום בקפלה הסיסטינית ברומא ומתלהבים מציורי הקיר, בהם הדימוי הכי מזוהה עם מיכלאנג'לו – אצבעות אלוהים והאדם נוגעות לא נוגעות. אבל רק מעטים יודעים שמאחורי יצירת המופת הזו עומד סיפור שכל אמן יכול להתחבר אליו. מבחינת מיכלאנג'לו, זאת הייתה חלטורה לכל דבר.

>> למה ראפרים אומרים "יו"? ועוד חכמים בלילה

מיכלאנג'לו הוזמן לעטר את תקרת הקפלה הסיסטינית (על שם האפיפיור סיקסטוס, ולא הקפלה הסיקסטינית על שם הספרה 16) בשנת 1508. גדולי האמנים של התקופה כבר עיטרו את קירות הקפלה, בהם בוטיצ'לי וג'וטו. את עבודת הפרסקו המאתגרת והשאפתנית ביותר על התקרה באורך 40 המטרים, התעקש האפיפיור סיקסטוס הרביעי להפקיד בידיו של מיכלאנג'לו. הוא היה אז בן 33 וכבר נחשב לאחד הסטארים של האמנות האיטלקית.

הרבה גבות הורמו לנוכח ההתעקשות של האפיפיור. למרות שבנערותו התמחה מיכלאנג'לו בסדנת הציור של האמן גירלנדיו, לא היה לו בכלל ניסיון בציור. גם מיכלאנג'לו עצמו ממש לא רצה את העבודה הזו. הוא אפילו ניסה לנדב את הקולגה שלו, רפאל, במקומו. כי מה לו ולציור? מיכלאנג'לו היה פסל ברמ"ח איבריו. הוא בז לציור, הוא חשב שזה מדיום נשי ורכרוכי, מראה כוזבת של המציאות. כל מה שמיכלאנג'לו רצה היה רק להתפלש בחומר וליצור פסלים גדולים מהחיים. אבל האפיפיור סיקסטוס התעקש, ולאפיפיור לא אומרים לא.

את ארבע השנים הבאות העביר מיכלאנג'לו ברומא, מקום לא ממש סימפטי באותה תקופה. העיר הייתה אז מוזנחת, מסוכנת ונגועה במחלות ובהצפות. היה זה אותו סיקסטוס הרביעי שהחייה מחדש את רומא והפך אותה למרכז תרבותי ואמנותי משגשג יותר מאלף שנים אחרי שהאימפריה הרומית שקעה.

מיכלאנג'לו נעזר בכמה אסיסטנטים. הוא בנה מערכת פיגומים בגובה 15 מטרים וצייר בעמידה את כל תקרת הקפלה. היה זה מחזור ציורי קיר שמספר את סיפורה של האנושות מבריאת האדם ועד ישו. אבל לא הייתה שום חדוות עשייה בפרויקט הזה – מיכלאנג'לו היה מדוכא וממורמר מעבודת הציור הסיזיפית. הוא אפילו כתב על כך פואמה, אותה שלח לידידו ג'ובאני דה פיסטויה. בפואמה הוא מתאר בשפה חיה איך המכחול מטפטף לו על הראש ואיך הכאבים מפלחים לו את כל הגוף. את הפואמה הוא חתם במילים: "אני לא במקום הנכון, אני לא צייר".

ואכן, התוצאה הסופית על תקרת הקפלה נראית יותר כמו פיסול מאשר ציור. ענייני השעה הציוריים כמו פרספקטיבה, אור וצל לא ממש הטרידו את מיכלאנג'לו. אין בפרסקו שום הרמוניה ציורית אלא כאוס מוחלט. אבל כאוס פראי, מלא דינמיות, תנועה, אהבה וסקרנות לגוף האדם.

למרות שהעבודה על הקפלה הסיסטינית הייתה עינוי בל יתואר, מיכלאנג'לו חזר למקום 30 שנים מאוחר יותר, בגיל 60, כדי לסיים את מחזור הציורים. סצנת יום הדין האחרון, שאותה הוא צייר במקום קצת יותר נוח – קיר המזבח, סוגרת את מחזור חייו של ישו. את הפרסקו הזה עשה מיכלאנג'לו בסגנון מנייריסטי חדש, שבישר על השבר האמנותי שעתיד לחתום את תקופת הרנסנס עשרות שנים לאחר מכן.

• חכמים בלילה
• אמנות
• ציור
• תרבות