למרות הדליפה העיקשת לאיזור גבעתיים ורמת-גן, לא מעט אנשים עדיין חולמים למצוא איזו דירת חדר וחצי בשינקין, לשלם עליה מחיר מופקע ולשבת בברים במרכז העיר, לשלם מחיר מופקע גם לבירה, כמעט ולא לקבל שירות – וכל זה כדי לגור בתל אביב. מי הם האנשים האלו? למה הם באו? האם הם מרוצים? האם מותר לנו להתעליין עליהם כי אנחנו רק טיפה יותר זמן פה? שוחחנו עם שלושה תל-אביבים טריים כדי להבין איך זה מרגיש לעבור לעיר הגדולה דוקא עכשיו.

עדי קור, 24, עובדת במחלקה המשפטית בבית השקעות

את כבר אחרי הלימודים?
"לא, האמת שהקפאתי אותם כי אני לומדת עיצוב פנים ב-HIT,ויחד עם העבודה יצא לי להקפיא את זה קצת".

בחרת להקפיא את זה בגלל העבודה או בגלל המחיה בתל אביב?
"גם וגם כזה. נראה לי ככה הרבה מדי, אז החלטתי להקפיא את זה. לא מזמן הקפאתי, הבנתי שאני יכולה לחזור אז זה לא בעייתי".

אז בעצם מתי עברת?
"חצי שנה, אולי טיפה פחות. עברתי עם ההורים מבת ים לראשון, ואחרי זה עברתי לבד לתל אביב".

למה בעצם עכשיו?

"החלטתי לקחת קצת יותר ברצינות את העבודה. אני גם יוצאת המון לתל אביב, המון חברים בתל אביב. וגם מבחינת אוטובוסים, כשאני באה לעבודה מראשון זה שני אוטובוסים והליכות וסיוט. אז החלטתי שאני חייבת קצת לצאת, קצת להיות במרכז העניינים".

מתי התגבשה ההחלטה לעבור לתל אביב?
"האמת שחודש-חודשיים לפני שעברתי, זאת הייתה החלטה די שרירותית. פשוט חשבתי על נסיון מסוים,והייתה לי חברה של חברה שסיבלטה את הדירה שלה בתל אביב, אז החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולשרוץ בדירה שלה כדי להחליט אם לעבור. אחרי שבועיים כבר החלטתי לעבור לדירה משלי".

כמה את משלמת שכר דירה?
"4,200 על דירת חדר".

דירה גדולה, קטנה?
"מאד קטנה, אבל היא נמצאת בקינג ג'ורג', לכן המחיר הוא גם בהתאם".

המיקום של הדירה מבחינתך שווה את הכסף?
"כן".

את חושבת שתישארי פה עוד הרבה זמן?
"אני חתומה לשנה, מעריכה שאני אאריך את זה לעוד שנה או שנתיים, אבל אני לא אחיה בתל אביב. גם בגלל שהדירה מאד מאד יקרה ודי מתאימה לרווקים צעירים, משהו זמני כזה, וגם כי אני יודעת שיוקר המחיה בתל אביב מאד קשה, ללכת לסופר ולעשות קניות. באופן אישי הייתי רוצה לעבור לגור בחו"ל. בטח לוס אנג'לס או ניו יורק. קצת מנסה לעוף על עצמי, אבל זה החלום".

את מרגישה שאת מקבלת תמורה הולמת למחיר שאת משלמת?
"אני חושבת שכן, כי אני לא משלמת את כל החשבונות האחרים, ובגלל המיקום וההרגשה. אני מניחה שאם הייתי עוברת לפלורנטין הייתי מרגישה הרבה פחות טוב. אז העדפתי מקום שאני לא מפחדת בו, מקום שנוח, שתמיד פעיל".

ההפגנות והמחאות פוגשות אותך איפשהו?
"האמת היא שכבר יצאתי להפגנה אחרי שהרגשתי שזה קורה לידי ואני לא נמצאת כדי לראות מה קורה, להסתכל ולחוות. אבל לא עשיתי את זה שוב".

היית ממליצה לחבר שמתלבט על לגור בתל אביב?
"זה מאד תלוי מי. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שהיו מוכנים להוציא את הכסף שלהם בצורה הזאת. אני יכולה להגיד שאני לא חוסכת כרגע, אני גם לא במצב של לחסוך. אני במצב של משהו זמני, שאני אעשה כחוויה ואם אנשים מחפשים לחסוך אז לא הייתי ממליצה להם לעשות דבר כזה, גם לא לבד. אולי שותפים כי זה הרבה יותר רווחי, אבל יש גם אנשים שלא אוהבים לגור עם שותפים אז זה מאד מאד תלוי מי. לרוב נוח לחברים שלי להיות אצלי, זה כבר במרכז העניינים, אפשר לבוא אליי וזה הפתרון הכי נוח".

יונתן מלול, 28, קופירייטר

מאיפה אתה במקור?
"נולדתי בבני ברק, גדלתי בגבעת שמואל, חייתי בירושלים ואז עברתי לתל אביב".

למה עברת עכשיו לתל אביב?
"אני חושב שהייתה נדידה הדרגתית של חברים מירושלים ואני הייתי ממש האחרון. המעגל הראשוני של החברים עזב שנתיים לפניי, ואז הייתי צריך להתעלק על המעגל השניוני של החברים שלי – עד שגם הם עברו, ואז אמרתי 'טוב די'. זה היה נטו עניין חברתי, מה שקורה מבחינה מוניציפלית מסביבי לא באמת כזה מעניין אותי. אני פשוט טיפוס מאד מקובע, אז לקח לי זמן להוציא את זה לפועל, אבל אני ידעתי שאני אעבור משם פחות או יותר ברגע שהגעתי לירושלים. זאת עיר לא כיפית".

מאיזו בחינה?
"אני חושב שמזג האוויר היה הדבר שהכי קשה לי, אבל שנית ולא פחות חשוב זה המבחר הלא קיים של מקומות לצאת אליהם, ודברים לעשות. גרתי ברחביה פינת עזה, שזה באמת הכי מרכזי שיש, וכל העיר היא מעין בר שכונתי קטן. יש מקומות לצאת אליהם, פשוט אפשר למנות אותם על יד אחת. והם נעשים למעין הפינות הקטנות שלך בעיר, רק שלא כמו בר שכונתי אמיתי, אין שם שום אינטימיות. כולם שם".

מרכז ירושלים שונה באופן משמעותי ממרכז תל אביב?
"כשגרתי במרכז העיר בירושלים לא הרגשתי שאני פחות במרכז ממה שאני מרגיש עכשיו בלב העיר. שם המרכז הרבה יותר מעפן".

מתי עברת?
"עברתי באמצע אוגוסט האחרון. בהתחלה ליפו, ולפני חודש עברתי לבלפור. אני גם בדיוק מחפש דירה, אז אם אתה שומע על משהו… או שבעצם תכניס את זה! תכניס את זה לכתבה!".

נרשם בפרוטוקול. איך ההבדל בין לגור ביפו ללגור בבלפור?
"בלתי ניתן לתיאור. עברתי בתקופה יחסית מתונה, ועדיין האווירה ברחוב לא הייתה מאה אחוז. אם היית יוצא לרכב על האופניים שלך בערב אז לפעמים היית נתקל בחבורות של נערים, או מבוגרים, שאתה רוכב לידם והם מעמידים פנים שהם קופצים אליך, סתם כדי לראות אותך נרתע. אולי תיפול וזה יהיה מצחיק. דברים כאלה שהם קטנים, אבל הולכים ומצטברים. פה ברוך השם זה מרגיש כאילו העירייה מקצה לכל תושב שני כלבים".

וכמה שכר דירה אתה משלם היום?
"אני כרגע בסאבלט שהייתי אמור לחדש בו חוזה, מה שלא ייצא לפועל בסוף. השותף שנתן לי את הסאבלט בעצם עזב, מכיוון שהשכר עולה בשלוש מאות שקלים, מ-3,200 ל-3,500. הייתי אמור להיכנס לדירה שתעלה 3,500, אבל בסוף גם זה לא יוצא לפועל. הדירה עצמה היא דירת שותפים, אנחנו שלושה, די גדולה, קומה שלישית עם מרפסת. אני לא אגיד לך שהיא משופצת כחדשה, אבל היא ממש סבבה".

אתה חושב שתישאר בתל אביב?
"אני מתחיל להרגיש נדידה, כמו שהרגשתי בירושלים, רק שאנשים עוברים מתל אביב לגבעתיים. בינתיים אני נשאר בתל אביב, אבל אני כבר רואה איך גם לזה יש תאריך תפוגה. מנקודת הראות של החברים שלי, הם אנשים בזוגיות, אני מניח שקצת יותר רגועים,הם יכולים למצוא דירה ממש סבירה בתל אביב ולשלם 8,000 ש"ח ביחד. אבל הם לא מרגישים את הצורך לשלם יותר מ-6,000. אולי אחרי שאני ארגע קצת, אני אעדיף לחסוך את האלפיים שקל האלה".

ההפגנות משפיעות איכשהו על המצב? אתה מעורב? לא מעורב?
"אני מעורב הרבה יותר. זה כל כך קל לצאת לרוטשילד ולרדת להבימה. ביפו הלכתי פעם כן פעם לא, כי הייתי צריך לצאת עם האופניים ולרכב וזה לא תמיד היה נעים, אבל פה זה ממש שתי שניות ואני כמעט תמיד הולך. בשכונות האלה גם עוברים עם מגאפונים כשקורה משהו גדול למטה, אז באמת יש תנועה כבירה של אנשים".

האם אתה מרגיש שאתה מקבל תמורה הולמת למחיר?
"כן ולא. מבחינה אישית הייתי מוכן לשלם כל מחיר כדי להיות קרוב לחברים שלי, שאני פשוט מאד אוהב אותם ולא יכול בלעדיהם. אובייקטיבית? ודאי שלא. אני מרגיש מרומה, אבל אני איכשהו בסדר עם זה. בעלי הדירות מספיק חכמים כדי להבין שתמיד יימצא מישהו שישכור את הדירה, ואני פשוט מרגיש שאני המישהו הזה עכשיו. האם אני פראייר? בוודאי".

רועי חסין, 25, סטודנט לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת ת"א

במה אתה עוסק?
"כרגע אני רק מעביר שיעורים פרטיים כאלה במתמטיקה. אני בשנה ב', אז אין לי באמת זמן לחיות".

מתי עברת לתל אביב?
"עברתי לגור עם הבת זוג פה בעיר בספטמבר האחרון. אנחנו גרים בנחלת בנימין מונטיפיורי, ממש ממש במרכז. אני עברתי ממושב ירקונה במרכז והיא עברה מרמת גן".

למה בעצם עברת עכשיו?
"זה היה משהו שחשבתי עליו הרבה זמן, וגם כי התחלתי ללמוד באוניברסיטה וגם להיות בעיר הגדולה, איפה שכל הדברים קורים. זאת תחושה שהייתה מאד ברורה לנו. כאילו, אנחנו רוצים להיות עכשיו במרכז העניינים, לפחות שנה להרגיש איך זה ולראות אם זה מתאים לנו".

ואיך זה להיות במרכז העניינים?
"זה כיף לאללה, באמת, בינתיים זה עונה לנו על כל הציפיות, והאמת שגם לנו היה יחסית מזל למצוא דירה ודברים כאלה. לא חיפשנו הרבה, זאת הייתה דירה מפה לאוזן שהתפנתה אחרי כמה שנים. לא בטוח שזה הכי מייצג מבחינת לחפש דירה בתל אביב".

כמה שכר דירה אתה משלם?
"אנחנו משלמים ביחד 4,500. הסיפור פה של הדירה הוא שהבעלים של הדירה הוא גם הבעלים של כל הבניין, זה בניין כזה לשימור והוא בחור חמוד, מוכר בדים בחנות בפרונט, לדעתי לא העלה שקל בשכר דירה כבר עשר שנים. זאת דירה שהתפנתה פעמיים בעשור האחרון. ארבעים מטר, זה לא גדול, אבל נראית טוב, יחסית משופצת, יש לנו מרפסת גדולה".

מתי התגבשה ההחלטה לעבור לגור במרכז?
"בתכלס, שנינו מרכזניקים באופן יחסי, גם המושב שגרתי בו וגם רמת גן זאת לא פריפריה, אבל בואו נגיד שאני בן עשרים וחמש, הייתי קצין בהנדסה קרבית, ומתום השירות הצבאי שלי בגיל עשרים ושלוש היה לי ברור שלשם אני הולך".

אתה רואה את עצמך כל החיים בתל אביב או יוצא מהעיר?
"אני חושב שזאת חוויה לגילאים ספציפיים. אני לא רואה את עצמי בעוד עשר שנים נשאר פה. הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו גם באווירה של מושב ופחות באווירה עירונית, שזה גם אחלה, יש אנשים שזה כנראה יתאים להם. לי זה פחות יתאים".

משיחות שעשיתי גם עם מכרים וגם עם מרואיינים, כולם אומרים שהם יצאו מת"א מתישהו. מה לדעתך הסיבה לכך?
"אנשים מסתכלים על תל אביב בתור איזושהי חוויה. כמו לקנות כרטיסים לסרט, זה משהו שאתה משלם עליו כסף, חווה אותו וממשיך הלאה בחיים".

איך אתה מתנייד בעיר?
"אנחנו מחזיקים רכב אחד, אני והחברה, ואנחנו כמעט לא משתמשים בו. החברה אוהבת מאד את האופניים, לשנינו יש אופניים כאן ואפילו קורקינט, אבל אני פחות נוסע עליו, אני גם מעדיף אופניים. אני מתנייד כמעט רק באוטובוסים, זה 40 דקות נסיעה פחות או יותר מפה לאוניברסיטה, אני נוסע כמעט כל יום. זה יכול להיות סיוט ולמרות שאני נמצא במיקום מרכזי אני מוצא את עצמי מתקשר למטרופולין לפחות פעם בשבוע כי הקווים לא מגיעים. בקשר להוצאות ודברים כאלה, אנחנו שנינו סטודנטים שלא עובדים הרבה, אין לנו הרבה הכנסה, אז אנחנו מאד מאד משתדלים לבשל כמה שיותר בבית, אבל ברור שאנחנו אוכלים גם בחוץ. בשביל מה עברתי לפה לעיר? בשביל לא לחוות את העיר? בשביל לא לצאת לברים? בשביל להיות לידם?".

האם אתה מרגיש שאתה מקבל תמורה הולמת לעלות הגבוהה?
"אני מרגיש מאד טוב במקום שאני בו נמצא מבחינת החוויה שלי בעיר, אבל ברור שאני מרגיש שאני משלם הרבה יותר מדי כסף על זה. אני פשוט מנסה להסתכל על הצד החיובי. חזרתי מלונדון לפני כמה ימים, עיר מאד יקרה, אבל הפסיליטיס והדברים שאתה מקבל שם בתמורה לא דומה בכלל. ברמת התחבורה הציבורית והדברים האלה, אתה חוזר לפה ומרגיש שחזרת אחורה קצת בזמן".

עכשיו כשאתה במרכז העניינים, בלב העיר, אתה מרגיש שאתה מקבל את החוויה שרצית לקבל?
"כן, לגמרי. אני מאד מרוצה מהחוויה שאני מקבל מהעיר למרות המחיר הגבוה. כרגע אני וחברה שלי אמרנו נעבור לכאן, נעשה שנה ראשונה, לא יודעים מה יהיה, אבל כרגע אין ספק בכלל שאנחנו נשארים כאן עוד שנה. ברור לנו שאנחנו רוצים להישאר כאן עוד שנה".

• ❤ תל אביב
• הבועה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים
• תל אביבים

1. שדרות רוטשילד

בקצה האחד של שדרות רוטשילד מעט לפני הבימה שקועה באדמה עבודת אמנות של מיכה אולמן. זהו בית. בית שכמוהו כמו לב: שני חדרים לו ושתי עליות. אני משוגע על האיכות האנטי-אנדרטאית של העבודה הזו. על הבלתי נראות שלה. כולם כל היום צועקים "תראו אותי! תראו אותי!" והנה בלב השדרה היפה, הסואנת לוחשת האמנות: יש בית כמו לב קבור באדמה.

2. המזרקה של נחום גוטמן ברוטשילד

ואילו בקצה השני של השדרה ישנה המזרקה של נחום גוטמן. אני מת עליה. לפני שנים ראיתי במוזיאון נחום גוטמן את הניירות שעשה כהכנה למזרקה. אם אני לא טועה הסבירו שם, שהניירות נשלחו לאיטליה למומחים לעשיית פסיפסים. יש בזה משהו עליז, חילוני, תל אביבי, שיקי אבל לא נפוח ומרוצה מדי מעצמו. המזרקה הזו היא קסם.

3. גרפיטי בבן עטר

בפלורנטין פינת בן עטר, ליד המזרקה החלושה, ומול גרפיטי מועדון ה-27, יש קיר עם גרפיטי. כשעזבתי את פלורנטין עשיתי עליו ציור גדול בנוסח ההירשפלדי המוכר. זה היה מאד מוזר על רקע הגרפיטי הרגיל של השכונה. ערב חתונתי – התחתנתי ברחוב אוריאל אקוסטה בפלורנטין – עוד הספקנו אשתי ואני להצטלם לידו, אבל לאחר כמה שבועות כבר קשקשו עליו גרפיטי רגיל בלתי ניתן להבדלה מאחרים. בכל זאת אני מחייך כל פעם שאני עובר שם.

4. קרית ספר

אני אוהב את גן קריית ספר בין סעדיה הגאון ליהודה הלוי. אין כמו לסיים שם אימון ריצה, לעבור בגרציאני ולהבין שאני לעולם לא אהיה רזה אם אסיים כל אימון עם קפה ומאפה. אני שותה את הקפה ומביט במטיילים עם הכלבים, באימהות והאבות עם הילדים ובעובדים הזרים המוליכים את הקשישים ונראה לי שאני היחיד שאינו מוליך מישהו או שמישהו מוליך אותו.

5. הבית

אבל ללא ספק הנקודה האהובה עלי בעיר היא הבית שלנו. אני ושירה גרים בקצה רחוב מזא"ה בואך מנחם בגין. אנחנו מרחק הליכה משדרות רוטשילד אבל גם מפלורנטין. אנחנו קרובים למסעדות אבל גם לגלריות ולמוזיאון. מחלונות הסלון שלנו נשקפים עצים. כפר בלב העיר. הבית שלנו מלא בספרים, יצירות אמנות וריח בישולים. אפשר לנעוץ מחוגה בבית הזה ולהקיף אותו ברדיוס כמה קילומטרים ולראות: הבית הזה הוא מרכז חיי.

יונתן הירשפלד הוא אמן, אוצר, מרצה וסופר. באמצע מאי ייפתח בבית לאמנות ישראליתהקורס "לדעת ציור"בהנחייתו, ובימים אלה מוצגת בגלריה P8תערוכה שאצרלאמנית כרמלה וייס

• העיר שלי
• אמנות
• ❤ תרבות
• שדרות רוטשילד
• מיכה אולמן
• נחום גוטמן
• פלורנטין
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים

1. הקוסם

על אף ההערכה שאנו רוחשים לקוסם ולפועלו, התור מול הדלפק שובר אותנו (ולא, וולט במקרה זה אינו פיתרון מוצלח). לתל אביבים חדשים שעדיין מצוידים בסבלנות זוהי תחנה שיש לסמן עליה וי כדי להשוויץ לחברים שהנה, התאזרחתם.
שלמה המלך 1, שרונה מרקט

2. הבסטה

זאב בעור של כבש, מסעדת שוק בתחפושת מישלן, מעוז הברנז'ה – כל התשובות נכונות. כבר שנים שהבסטה היא היהלום שבכתר שוק הכרמל, בועה אסקפיסטית של צדפות, חזירים, אלכוהול ואטיטיוד שצריך לנסות לפחות פעם אחת.
השומר 4

3. המזנון

לפני ניו יורק, פריז ומלבורן, הפיתה של אייל שני היא יותר מהכול תל אביב – חצופה, פואטית, מנחמת ויקרה. כתל אביבים חדשים גשו לסניף הקרוב והחליטו בעצמכם אם הבאזז מוצדק.
אבן גבירול 23, קלמן מגן 3 (שרונה מרקט), הנחושת 1

4. עלמה ביץ'

האחות הקטנה של מסעדת מאנטה ריי היא נ.צ. רשמי בגיאוגרפיה העירונית, מעוז של כפכפים, מרגריטה קפואה, מוזיקה טובה ואווירת ים קז'ואלית. מקום חיוני לפריקת מתחים וצבירת אנרגיות.
עלמה ביץ' (גן צ'רלס קלור)

5. המנזר

הוגי דעות בשנקל ופרשנים מטעם עצמם, דור ה-X ודור ה-Z, סחים, שיכורים וסתם מוזרים – כולם שותים ביחד באותם שולחנות עץ רעועים. המנזר הוא שיקוף של הפלורליזם התל אביבי, מקום שבו הכל יכול לקרות (וקורה). אם תהיו מספיק נחמדים תמיד יימצא מי שיכבד בג'וינט או יזמין לשורה בשירותים.
אלנבי 60

6. ג'סמינו

קל להיתפס לייאוש לנוכח התור אבל התמורה מצדיקה את המאמץ, כי בסוף ממתין הגביע הקדוש: הפיתה־עם־בשר כנראה הכי טעימה שתאכלו בחייכם. מוסד שהוא מאסט, לא פחות.
אלנבי 97

7. קופי בר

הרצל 16 יותר סקסי, הדליקטסן יותר נגיש ו־R48 החדשה יותר נוצצת ("ארוחה נהדרת משולבת עם קפיצה קטנה לחו"ל", כתב המבקר שלנו והעניק 5 כוכבים), אבל הקופי בר הוא פיסת היסטוריה שאת השפעתה על תרבות האירוח בעיר קשה לכמת במילים. בקיץ המקום ייסגר וכתל אביבים אמיתיים אתם לא רוצים לפספס אותו.
יד חרוצים 13

8. פנדה פיתה

עוד פיתה מצטיינת שכבר הפכה למותג ולמיתוס, ולגמרי בצדק. אנשים חמודים בכובע דב פנדה שמגישים לכם בחיוך גאה פיתה פילה חציל בענן זו קבלת פנים תל אביבית במיטבה.
מל"ן 45, הסוללים 5

9. חנן מרגילן

ביקום אחר, שאירוח לבבי חשוב בו יותר מאשר מפות לבנות, מסעדת חנן מרגילן הייתה זוכה בכוכבי מישלן. למרות הביקורות המחמיאות וההייפ (המוצדק), ארתור וזיוה לא מתרגשים וממשיכים להכין אוכל בוכרי בטעם גן עדן.
מסילת ישרים 15

9. התדר

מאז שאייל שני ושות' נכנסו לתמונה הפך בית רומנו ממקבץ חנויות טקסטיל קטנות למרכז תרבות עירוני לא רשמי. מוזיקה טובה, אווירה סקסית, קרבה לפארק המסילה החדש ופיצה מהטובות בעיר יוצרים סינרגיה במקום שגדול מסך חלקיו.
דרך יפו 9

10. אצל ציון

השניצל הכי טוב בעיר, נקודה. לוהט ופריך ולוקח בהליכה כל מקום שסיפרו לכם עליו.
הירקון 61

11. פיצה לילה

לכאורה עוד פיצריה היפסטרית בלווינסקי עם שולחנות מתנדנדים וגישה קצת מעצבנת, אבל כשהפיצה מגיעה שמנמנה, פריכה ולוהטת, הכל נשכח. כמחווה לעירכם החדשה, תל אביב החופשית, מומלץ להזמין פיצה בייקון־דבש־פלפל ולקנח במאפה בייקון-מייפל-ביצת עין מהמאפייה הצמודה.
מרחביה 4

12. מוטפאק

"מרגע שפתחתי את חמגשית האיסקנדר, עמוסה לעייפה בכמות מפחידה של בשר, בצק, רוטב, מנוקדת בצמד חצאי עגבניות ופלפל הכי חריף שאני מכיר, צלויים על הגריל ומושלמים לגיוון המנה. הספיק לי ביס אחד כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר, וכשהלחמג'ון הומר לתפקיד הפיתה שמנגבת את הרוטב, הרגשתי שוב בגן עדן טורקי",מסמן מבקר אוכל הרחוב שלנו את מוטפאקכתחנת חובה מענגת (אחרי הביקור הראשון אפשר גם בוולט).
סלמה 110

13. בית תאילנדי

כי זו המסעדה התאילנדית הטובה ביותר בעיר ולפיכך גם בישראל כולה.
בוגרשוב 8

14. אבו חסן

מבלי להיכנס לשאלה איזה חומוס הוא הטוב ביותר בעיר (הרשימה המלאהכאן), אבו חסן תחנת חובה לתל אביבי המתחיל. גם כשהוא בטוח שהחומוסייה הכי טובה בארץ נמצאת בעכו/נצרת/הרצליה פיתוח.
הדולפין 1

15. Tometomato

שום דבר במקום הזה אינו קבוע חוץ מהפרצוף הנרגן של הבעלים שזכה לכינוי החיבה "נוכל הפסטה". כאלה אנחנו התל אביבים, אוהבים שמתעללים בנו. אם תצליחו להגיע כשפתוח ואין תור מטורף, זכיתם.
שדרות וושינגטון 26

• אוכלים שותים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים

בגיל 25, אחרי עשר שנים של חיים ברחובות כהומלס, אלגנס בראטון התגייס לחיל הנחתים בצבא ארצות הברית. הוא שירת חמש שנים, ואחרי שחרורו עשה תואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק. משם הוא המשיך במסלול האופייני לקולנוענים מתחילים, ובשנה שעברה כתב וביים את סרטו הארוך הראשון, שבו תיאר את החוויות הקשות שחווה במהלך הטירונות. "גאוות יחידה" האוטוביוגרפי הפך לאחד הסרטים המדוברים במסגרת הקולנוע העצמאי של 2022, והמגזין וראייטי כלל את בראטון ברשימת עשרת הבמאים המבטיחים של השנה.

הרקע האישי רלוונטי להבנת ההתלהבות שעורר הסרט, כי על פניו "גאוות יחידה" הוא די חסר ייחוד. התבנית העלילתית דומה לזו של "קצין וג'נטלמן" שנוצר בדיוק 40 שנה לפניו – בחור שוליים מתגייס לצבא כדי להעניק מסגרת לחייו, ונתקל במפקד נוקשה שעושה כמיטב יכולתו להכשיל אותו. ההבדל הבולט הוא שבמקום לנהל רומן עם צעירה מהסביבה, הגיבור מפנטז על אחד ממפקדיו. כי אליס פרנץ', בן דמותו של הבמאי, הוא הומו שאימא שלו זרקה אותו מהבית בגיל 16 כשגילתה שהוא הומו. דרך אגב, את השם אלגנס היא העניקה לו משום שלא בכה כשנולד והיא חשבה שזה אלגנטי.

עד 2011 המדיניות הרשמית של הצבא האמריקאי היתה "אל תשאל אל תספר", אך במפגש הראשון עם המפקדים כל המגויסים נשאלים אם הם קומוניסטים, טרוריסטים, מעשני מריחואנה או הומואים. פרנץ' (ג'רמי פופ מהסדרה "הוליווד") מכחיש, אבל במקלחת המשותפת הוא שוגה בהזיה ארוטית ונטייתו המינית נחשפת ברבים. מכאן ואילך חבריו למחזור, בעידודו של המפקד הבריון לילנד לואז (בואקים וודביין), מתנכרים אליו במקרה הטוב, ומתנכלים לו במקרה הרע. זה כולל עלבונות, מכות, והכשלה באימונים. גם איסמעיל המוסלמי, שותפו של פרנץ' למעמד הדחויים, נרתע ממנו מחשש שידידות איתו תפגע בו יותר. רק הסמל רוזלס (ראול קסטיו מהסדרה "Looking") מציע לו תמיכה נפשית. פרנץ', כאמור, נמשך אליו, והסרט מספק כמה סצנות של מתח מיני, אבל השאלה אם זה הדדי נותרת פתוחה.

בין האימונים וההשפלות, החלק הכי קשה מבחינה רגשית, ולכן גם הכי מעניין בסרט, הוא יחסיו של פרנץ' עם אמו שילדה אותו בגיל 16, ודחתה אותו כשגילתה "מה אתה". גבריאל יוניון מצוינת בתפקיד האם מרת הנפש, שמסוגלת לאהוב את בנה רק כשהיא טועה לחשוב שאם הצבא קיבל אותו סימן שהוא נעשה סטרייט. נדיר לראות אימהות כאלה בקולנוע, ויוניון מגלמת אותה ללא טיפת נעימות, בהופעה שזיכתה אותה במועמדות לפרס האינדפנדנט ספיריט לקולנוע עצמאי (גם פופ והסרט היו מועמדים). אבל בנה מסרב לוותר עליה, ולמרות שהיא מתכחשת לו הוא ממשיך להיאבק על אהבתה. כותרות הסיום מקדישות את הסרט לאמו של הבמאי.

הסצנות שבהן פרנץ' מנסה ליצור קשר עם אמו ועם המפקד הטוב הן היחידות שחורגות מהתבנית המוכרת של סרטי טירונות, ולכן הן האפקטיביות ביותר מבחינה רגשית. שאר המהלכים הדרמתיים כבר הפכו לקלישאה, וזה פוגם בכוחו הפוטנציאלי של הסרט (גם המוזיקה לא משהו). הבימוי של בראטון אינו מבליט את עצמו, ונותן לג'רמי פופ במה להפגין את כשרונו. לכוכב העולה כבר יש מועמדות לאמי על הסדרה "הוליווד", והופעתו ב"גאוות יחידה" הניחה בחיקו גם מועמדות לגלובוס הזהב. הוא מתמודד עם האתגר כמי שיודע שזה תפקיד שיכול להקפיץ אותו אל על. הוא רך ונחוש ופגיע וחצוף והוא מסרב לוותר על עצמיותו. וכשהוא מסביר מדוע בחר להתגייס לצבא הוא מצליח לשכנע גם את הצופים שלא מזדהים עם הכיוון המיליטריסטי.

3 כוכבים. The Inspection בימוי: אלגנס בראטון. עם ג'רמי פופ, גבריאל יוניון, ראול קסטיו. ארה"ב 2022, 95 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע גאה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים

פעם, די מזמן, כמעט כל הסדרות הישראליות בטלוויזיה היו "סדרות תל אביביות". הן התרחשו בתל אביב, צולמו בתל אביב, עסקו בחייהם של תל אביבים וגרמו לדורות שלמים של ישראלים לשאוף לעבור אל העיר הגדולה. מתישהו בעשור הראשון של האלף הגיע הבאקלש, ובערוצים השונים החליטו שהציבור לא רוצה יותר לראות שום דבר שקשור לתל אביב או אפילו מדיף ניחוח תל אביבי כלשהו, ומאז אנחנו תקועים עם סדרות על חרדים, חיילים קרביים ושאר שוכני פריפריה. זה בסדר גמור, גם לנו נמאס לראות את עצמנו. ובכל זאת, מעט משונה שהמקום הכי מעניין, פרוע ותוסס בארץ הפך לטריטוריה אסורה ליוצרי הסדרות. החלטנו לחזור אחורה כדי לראות אם יש בכלל למה להתגעגע. התשובה, כמו תמיד, היא כן.

חדווה ושלומיק

את שיר הפתיחה האייקוני בביצוע מירי אלוני אתם בטח מכירים היטב, אבל אל תשקרו לנו, רובכם לא ראיתם אפילו סצנה אחת מהסדרה פורצת הדרך מ-1971. "חדווה ושלומיק" היא אחת הדרמות הטלווזיוניות הראשונות בישראל ועיבוד לספר של אהרן מגד, המלווה זוג קיבוצניקים שמנסים להשתלב בחיי הבוהמה של העיר הגדולה. נורית אביב ומנחם זילברמן כיכבו ב-12 הפרקים שצולמו בשחור לבן, וזמינים לצפייה באתר כאן ארכיון.

קרובים קרובים

מעמדו של סיטקום השכנים הכיפי הזה כל כך מיתולוגי שמפתיע לגלות שלסדרה יש בסך הכל 38 פרקים, כולל האיחוד שהתקיים שנים אחרי שירדה מהאוויר. אפרים סידון וב.מיכאל כתבו בשנינות על דיירי הבניין ברחוב ויטק 9 (במציאות זה בכלל בניין רנדומלי ברוטשילד) – יורם ההיפוכונדר ואשתו הסרקסטית ליאורה, תיקי המדליקה ואילן סוכן הביטוח הקמצן, הילדים וכמובן הדודה האייקוני בכולם: חנה (מרון) שאוהבת לדבר עם העציצים ומאפסת את כולם כשהם מאבדים את זה.

עניין של זמן

למה, בעצם, היה חשוב ליוצרי סדרת הנוער מלאת המסרים החינוכיים להבהיר שתלמידיה לומדים בצפון תל אביב? הרי רוב נושאי העיסוק בה היו אוניברסליים למדי ונגעו לבעיות רגילות של תלמידי תיכון, מהקראש הראשון דרך התנסויות עם סקס וסמים ועד לחלומות והחשש מהעתיד. יכול להיות שהמטרה הייתה להסביר איך בעצם בית הספר הזה מצליח לתפקד ככזה מיקרוקוסמוס ישראלי מגוון מבחינת רקע ומעמד כלכלי, אולי חשקו בגישה קלה של הדמויות למגוון סיטואציות וסכנות שעיר קטנה או פרבר לא יאפשרו ואולי סתם הלכו שם עם "תכתבו על מה שאתם מכירים". כך או כך, לא מעט מהסדרה צולם בכלל ברמת גן. נו, מילא.

הבורגנים

אחרי ש"החמישייה הקאמרית" עיצבה מחדש את הדנ"א של ההומור התל אביבי, היוצרים איתן צור ואסף צפור פנו לדרמה עם אותו צוות שחקנים אהוב. גיבורי "הבורגנים" התמודדו עם כל שמטריד, ובכן, בורגנים תל אביבים עמידים וחילונים. פה בגידה, שם תסכול מהשגרה השוחקת, איזו מריבה טובה פה ושם. "כן, הא?" הפך לביטוי המזוהה עם הסדרה ועם הזמן היא זכתה גם לשלל פארודיות ועקיצות כמייצגת של תרבות תל אביבית פריוולגיות ומדושנת, אבל עדיין זכתה להצלחה ולאהבת הקהל. העונה השלישית של הסדרה צללה קצת יותר לבעיות פרנסה בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את ישראל בתחילת המילניום, בהחלטה שכמו סימנה חילופי דורות ושינויים גדולים ויותר בחברה הישראלית ובשוק העבודה שלה. ואף מילה על "דרכנו".

רמת אביב ג'

אופרת הסבון החלוצית והקאמפית בטירוף יצרה לשכונה המנומנמת משהו בצפון העיר דימוי של מעוז העושר והסנוביות, המקום שבו נרקמות עסקאות ענק וכולם לבושים במותגי על ואוכלים פילה רק לצד יין בורדו. כל מי שבילה יותר מחמש דקות במרכז שוסטר יודע שאין לזה הרבה קשר למציאות, אבל נו, גם הסטירה שיעל בר זוהר קיבלה מגילת אנקורי לא הייתה מאוד אותנטית. סדרת הלהיט רצה בטלעד במשך חמש שנים ושש עונות, הישג מכובד בטלוויזיה הישראלית.

זבנג

גרסת הטלוויזיה של הקומיקס הישראלי הגדול מכולם מתרחשת, בעיקרון, בתל אביב. גם בקומיקס החיים של נוער תל אביבי עוברים איזה עיוות, כשהדמויות מבלות בוואכסדונלד, חומוס אשכרה או חתולסקי. בדרך למסך הקטן העיוות הזה הפך למבוך מראות בלונה פארק – הצבעים קיצוניים, הבגדים מטורללים, כולם מתנהגים מוזר והכל קצת עוכר שלווה. מה נשאר מתל אביב בגרסה הזו? בעיקר התיכון עירוני ל"א, אהבתו של גל לבילויים בחוף הים והפתיח בביצוע מופע הארנבות של ד"ר קספר.

הפוך

"הפוך" היא קצת כמו גרסת הביזאר של "פלורנטין". דרמה קומית חמודה על חיי הצעירים בתל אביב, אבל עם טוויסט סאטירי-ווירדי ובלי הרבה יומרה לתיאור אותנטי של הזמן והמקום. אז כן, היו בשלוש העונות שלה סיפורי אהבה ויוזמות עסקיות וחיפוש עצמי, אבל היו גם דיבורים על הפקת סרט הפורנו הישראלי הראשון וטיול במזרח שבו דמות מתה חוזרת כרוח רפאים. כמו הרבה ממקבילותיה, גם שיר הפתיחה של "הפוך" הפך בדיעבד לדבר הכי אייקוני וזכור ממנה, במקרה זה "כבר עכשיו" החמוד של ירמי קפלן.

פלורנטין

שכונת המזגנים המטפטפים שכולם אוהבים או אוהבים לשנוא זכתה ל-15 דקות התהילה שלה ב-1997 עד 2000, ימי שידורה של הסדרה שהכניסה לחיינו את פוקס ואוחובסקי (אבל מצד שני, היי, גם את אבשלום פולק). שיר הפתיחה של מוניקה סקס הבטיחו "חיים די קלים" שבהם אפשר לשכור חדר בדרום העיר ולחיות מדקה לדקה בדרך לאיזה פריצה יצירתית או מקצועית, בעוד הדמויות חיו בדירות עם עיצוב קצת מצועצע וניסו להבין איך לחיות כמו גדולים. תותי, איגי ותומר חיפשו אהבת אמת, שירה רצתה לצאת מאזור הנוחות, גלי התלוננה שאין בשכונה מעדניה עם חומץ בלסמי טוב והמוני ילדים אאוטסיידרים צפו בשקיקה ופינטזו על דירת שותפים מרקיבה משלהם.

שבתות וחגים

ולסיום רצף הסדרות התל אביביות של סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים – הדרמה האהובה של ערוץ 3 בבימויו של רני בלייר, שנחשבת עד היום לאחת מהסדרות הגדולות שנוצרו בישראל. גם כאן יש שיר נושא אייקוני ויפה ("לאהוב אותך" של ברי סחרוף) וגם כאן העלילה הייתה "הם גרים בתל אביב ודברים קורים להם". למרות נקודות הדימיון, זו הייתה סדרה שונה למדי מ"הבורגנים", אפשר אפילו לטעון שהן ייצגו דברים הפוכים. בעוד "הבורגנים" הציגה מבט אירוני-סאטירי ומריר למדי על הישראליות והתל אביביות, "שבתות וחגים" הייתה יותר נגישה ורגשית עם דיאלוגים ומבע שניסו לשדר אותנטיות ולעורר הזדהות. חוץ מכותבים מצוינים היה לה גם קאסט פשוט אדיר: אלון אבוטבול, דרור קרן, יעל אבקסיס, רומי אבולעפיה, מירב גרובר, ליאור אשכנזי, אברהם סלקטר, חיים בנאי ועוד רבים מאוד.

תל אביב-יפו

אם הייתה מופקת בישראל גרסה מקומית של פארודיית הדוקו האהובה "דוקו עכשיו", הפרק הראשון שלה היה חייב להיות גרסה מטורללת של הפורמט "מודי בר-און משוטט במקומות מעניינים ומדבר על היסטוריה". בינתיים נסתפק בחיקוי המדהים של מאור כהן ב"ארץ נהדרת". הפורמט שעבד היטב ב"הכל אנשים" ו"במדינת היהודים" הוא גם זה שהוביל את "תל אביב-יפו", הדוקו שיצרו ענת זלצר, מודי בר-און ז"ל וגבריאל ביבליוביץ לכבוד חגיגות המאה של העיר. בשלושת פרקיה, שנמשכו שעה פלוס מינוס כל אחד, שוטט בר-און ברחובות וגולל את סיפורה של העיר מהגרלת המגרשים של 1909 ועד למאה ה-21, עם דגש על שנותיה המוקדמות. תוסיפו קטעי ארכיון, קריינות של עלמה זק ואת החגיגיות של התאריך העגול וקיבלתם יצירה שתעורר בכם נוסטלגיה לימים הפשוטים שבהם נלחצנו משפעת החזירים, התדר פעל רק בקיץ וסקיני ג'ינס נמכר בכל גוון ידוע לאנושות.

עד החתונה

הדרמה של אבנר ברנהיימר ניסתה להחזיר עטרה ליושנה עם סיפור על זוג תל אביבים שמתחבטים בבחירות החיים שלהם, אבל מה שעבד נהדר בתחילת העשור הסתפק בהצלחה חלקית ב-2008. בסיס הסדרה היה הקשר בין אוהד קנולר וטל ליפשיץ, אדריכל ותחקרינית מתל אביב המתכוננים לחתונתם הקרבה. סביבם נרקמו שלל קווי עלילה בהשתתפות חבריהם, משפחתם, מושאי תשוקתם או אהבתם וכן הלאה, הכל על רקע תפאורה תל אביבית למהדרין (היוש, הצעת נישואין באמצע אלנבי. רק לא לדרוך בערימת קיא מאתמול בטעות). בהמשך יצר ברנהיימר עוד סדרה תל אביבית על יחסים זוגיים סבוכים, הפעם מזווית מעט קומית וקלילה יותר – "אמא ואבאז", על זוג הומואים וחברתם הסטרייטית המגדלים יחד תינוק בהורות משותפת.

הפיג'מות + שמש

שני סיטקומי הקאלט האהובים שיצר רובי דואניס הכניסו אותנו לחייהם של צעירים תל אביבים אינפנטיליים שכל הזמן מבלים באותו המקום ועם אותם אנשים. "חברים" היא לא באמת סדרה על ניו יורק וגם "שמש" ו"הפיג'מות" הן לא באמת סדרות על תל אביב, אלא על אנשים שמשלמים ארנונה כדי לגור "בעיר הגדולה", נעים על ציר של רחוב וחצי וחיים את החלום של כולנו על קבוצת חברים שתמיד שם לצידך. ב"שמש" מוקד העניין היא מסעדת "אימפריית השמש" ברחוב יהודה הלוי של נחום שמש הבאר שבעי, שם מבלים כל היום חבריו, הקולגות שלו ואויבו טנצר המניאק. ב"פיג'מות" אילן, קובי ועודד עוברים מבירת הכיכרות נתניה לתל אביב כדי לפצוח בקריירה מוזיקלית, גרים במפגש הלא קיים בין מאז"ה ומאפו ומבלים כל היום בהמבורגריה שבקומת הקרקע של הבניין. גם בלי לוקיישנים מגוונים יש בסדרות האלה נגיעות של תל אביביות, נניח כשטנצר מתחיל לצאת עם פקחית בעיריית תל אביב או קו העלילה המוזר שבו גרי מנדלבאום מוביל קמפיין בחירות על ראשות העיר כנגד שמעון צמחוני הרשע.

האחיות המוצלחות שלי

לא כל מעלליהן של שלוש האחיות למשפחת קטן מתרחשים בתל אביב, אבל היא מציגה את חייהן של נשים צעירות (וגם גברים צעירים) בעיר כמו שמעט סדרות הצליחו לתפוס בעשור ומשהו האחרונים. לנטלי, השותף מידד ובהמשך גם מור יש חיים תל אביביים שהם קצת עלובים וקצת מלהיבים, בין עול שכר הדירה לעבודות מאעפנות, חברויות, התאהבויות וחיפוש עצמי. הידיד / מושא האהבה של נטלי, איתי, עושה את הצ'יט התל אביבי המוכר ומתגורר בדירה של המשפחה, בעוד אורית מקבלת הצצה לחלום התל אביבי דרך אהובתה קארן – חיים נוחים בדירה יפה ומעוצבת, כשכסף הוא לא ממש אישיו ועבודה זה משהו שעושים גם או בעיקר בשביל הנשמה.

ילדות סכסכניות

אין כמו סדרה על שותפים או שותפות לדירה כדי לגרום לעיר להראות מרתקת, זוהרת ומזמנת הרפתקאות. רק שזה לא בדיוק מה שקורה בסדרה של שיר ראובן מבית HOT – החיים של ליהי ולאה רגילים וישראליים, מאוד ותל אביב עצמה היא זו שגם אנחנו חיים בה, "מאורת טיח נואשת" שכל מרפסת בה יכולה להתפרק לנו על הראש בכל רגע. הייצוג הזה תואם לנושא העיקרי של הסדרה – חיפושי הזהות, ההתבגרות וההתפכחות האופיינים לגילאי עשרים וקצת, מעין גיל התבגרות שני וקצת עלוב שבו אתן כבר מזמן לא ילדות אבל עדיין לא נשים עצמאיות עם חיים שלמים.

דנה קמה

אם ניו יורק זכתה לשלל מכתבי אהבה טלוויזיוניים ובולטימור היא הגיבורה האמיתית של "הסמויה", אז תל אביב היא לכל הפחות דמות משנה משמעותית בדוקו-ריאליטי החדש על חייה של דנה אינטרנשיונל. צוות הצילום, דנה ופמלייתה מתרוצצים להם בין עבודות הרכבת הקלה שחוסמות לדנה את הבית, שי כרם יושב לצהריים בקנטינה, "האירוע היוקרתי" של yes מביא את דנה במונית לאולם אירועים בשכונת מונטיפיורי. הכל קרוב, קצת רועש מדי, קצת מלוכלך וכאוטי לגמרי, כמו תל אביב.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• טלוויזיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים
• ❤ תל אביב