תאכלו כובע, הייטרים, כי העם היהודי לא פוחד להשתלט. כלומר, על הטלוויזה, תרגעו פרו-פלסטינאים. בכל מקרה, בתקופה שבה בניו של יעקב זוכים ליח"צ גרוע בעולם, החלטנו להרים ליהודים שעזרו לבסס את תעשיית הטלוויזיה כצורת הבידור האהובה עלינו, אחרי האינטרנט. נו, לפחות בזה יהודים לא שולטים.

>>היוקרה מגיעה לטלוויזיה: 29 סדרות חדשות שדורשות בדיקה באפריל

צחוק אנטישמי מרושע בצד, קשה שלא לשים לב לדומיננטיות היהודית בטלווויזיה לאורך העשורים, בעיקר בתפקידי המפתח שמאחורי המצלמות והקלעים, ולאנשים שאיישו ומאיישים אותם ובזכותם המסך שלכם נראה כפי שהוא נראה. לא אוהבים את מה שאתם רואים? תעשו מה שכולם עשו לאורך ההיסטוריה, מאז ועד היום: תאשימו את היהודים.

נורמן ליר

אם אתם חושבים שהטלוויזיה ליברלית מדי בימינו, תאשימו את היהודי הזה. ב-1967 הוא היה מועמד לאוסקר על התסריט של "גירושין נוסח אמריקה", וארבע שנים מאוחר יותר הוא שינה את פני המסך האמריקאי הקטן עם הסיטקום הנועז "הכל נשאר במשפחה" שהציג לעולם את דמותו של ארצ'י באנקר ותקף בתחכום רב את הגזענות האמריקאית המושרשת נגד שחורים ויהודים, תוך שהוא מקדם בפריים טיים ערכים ליברליים של שוויון, פמיניזם וקבלת האחר. שרשרת של להיטי סיטקום בסבנטיז ובאייטיז ("הג'פרסונס", "זמנים טובים", "מוד") הפכו אותו לאחד היוצרים והמפיקים החשובים בהוליווד ולפעיל פוליטי בלתי נלאה נגד הימין הנוצרי הקיצוני. הוא פעם כמעט ועד מותו בחודש דצמבר האחרון, ויעץ ליוצרי סאות'פארק, יצר רימייקים של להיטיו לנטפליקס ("One Day At A Time" שעלתה ב-2022), והיו לו תוכניות לעתיד גם ביום ההולדת ה-100 שלו, שנערכה בספטמבר שעבר. טוב, אנחנו מניחים שהוא גם תכנן איך הדברים יראו לאחר מותו. בכל זאת, בן מאה.

לארי דיוויד

האיש הכי מצחיק בטלוויזיה כבר יותר מ-30 שנה, שיצר שתיים מהקומדיות הגדולות ביותר אי פעם – אולי, למעשה, פשוט את שתי הקומדיות הגדולות ביותר אי פעם. ואיזו דרך מדהימה הוא עשה מ"סיינפלד", בה בן דמותו ג'ורג' קוסטנזה נאלץ להפוך לאיטלקי כי NBC חשבו שהסדרה גם ככה ניו יורקית ויהודית מדי בגלל ג'רי סיינפלד, ועד ל"תרגיע" שלו, שהיא כבר 25 שנים הייצוג הכי עקבי של תרבות יהודית אמריקאית (ויהודית בכלל) בטלוויזיה – בין אם זה בפרקים שעוסקים ביהדות של דיוויד באופן ישיר ("העוף הפלסטיני" הוא אולי המוכר ביותר, אבל היו עוד רבים, כמו הפרק בו לארי כמעט נכנס לקטטה בגלל שהוא שורק ואגנר בתור לקולנוע), בין אם זה בשיתופי פעולה עם יהודים טלוויזיוניים גדולים אחרים כמו מל ברוקס ובן סטילר, ובין אם זה פשוט בגלל הטון הכל כך יהודי שלה: עשרות שנים של נוירוזות משלום עליכם, זיגמונד פרויד, וודי אלן ופיליפ רות' כולן מגולמות באיש אחד, נוירוטי מכולם, עקשן מכולם, צודק מכולם ומצחיק מכולם. "תרגיע" נגמרת ממש עכשיו, אבל לארי ישאר מס' 1 ברשימה הזאת, לנצח.

לורן מייקלס

האבא של סאטרדיי נייט לייב אחראי באופן כמעט אישי לאיתור, טיפוח ושילוחם לעולם של אינספור קומיקאים דגולים, ולאורך כמעט 50 שנות יצירה עיצב את ההומור האמריקאי והעולמי מחדש. וזה לא מוגבל רק לקצת צחוקים במוצאי שבת – חברת ההפקות שהקים להפקת התוכנית אחראית למספר יצירות אייקוניות, החל מסדרות מופת כמו "30 רוק", דרך תוכניות הלייט נייט של ג'ימי פאלון וסת מאיירס ועד המחזמר "ילדות רעות" – אי אפשר לדמיין את הקומדיה של היום בלי הקנדי-יהודי הזה, שיש סיכוי שבכלל נולד בקיבוץ (גם לו לא ברור אם הוריו היגרו לקנדה לפני או אחרי לידתו ב-1944).

ג'ון סטיוארט

המנחה האגדי של "הדיילי שואו", שחזר לקור מחצבתו לאחרונה, הגדיר לאורך העשור הראשון של המאה ה-21 מהי סאטירה טלוויזיונית בעידן החדש, טיפח אינספור כשרונות המלווים אותנו עד היום (סטיבן קולבר, ג'ון אוליבר, סטיב קארל, סמנתה בי ועוד ועוד). היהדות של ג'ון סטיוארט (או ג'ון סטוארט ליבוביץ', אם מעניינים אתכם דברים כאלה, ואם הקלקתם על הרשימה הזאת, אז כנראה שכן) לא תמיד הייתה בפרונט של ההומור שלו או של העשייה שלו, אבל במשך שנים, היהודי הניו יורקי הזה היה הסמכות הסאטירית העליונה על המסך – ולפני הימים שבכלל הפסקנו לסמוך על החדשות או להאמין לכל דבר שאומרים לנו, סמכנו על התוכנית שלו יותר מעל משדרי החדשות עצמם. פשוט אל תשאלו אותו מה דעתו על ישראל, כי אולי תאלצו להסכים בעצב.

קרל ריינר

רבים מכירים אותו בתור "אבא של רוב ריינר" או בתור "נו, השחקן הזה, ראינו אותו באיך-קוראים-לזה", אבל קרל ריינר הוא לא רק אחד השחקנים הקומיים הגדולים בתולדות ארה"ב ושותפו לדרך של מל ברוקס בתחילת דרכו עם פילמוגרפיה שכוללת עשרות סדרות וסרטים, אלא גם אחד מהתסריטאים והיוצרים פורצי הדרך של הטלוויזיה בארה"ב בשנות ב-50' וה-60' שסלל אוטוסטרדות עבור תסריטאים יהודים אחרים. הוא התחיל כאחד הכותבים הראשיים ב"מופע של דיק ואן דייק" הקלאסית ובתוכניות מערכונים נוספות, ביים והפיק סרטים וסדרות בשנות ה-70' וה-80', והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתפר שבין הוליווד הקולנועית והטלוויזיונית. הוא נפטר לפני שנתיים בגיל 98.

ג'רי סיינפלד

כדי להבין עד כמה סיינפלד שינה את ייצוג היהודים בטלוויזיה, רק צריך לחזור כמה סעיפים אחרונה ולהיזכר שבראשית הדרך, ג'ורג' הפך לקוסטנזה. כן, היה דבר כזה להיות יהודי מדי בשביל הקהל הרחב, ולא לפני כל כך הרבה שנים. אבל סיינפלד הכניס את היהדות (וספציפית, היהדות הכל כך ניו יורקית שלו) למייסטרים האמריקאי בדלת הקדמית, ועל הדרך תקע אותה בגרון של בילי בוב מקנטאקי. היהדות של ג'רי התפרצה על המסך במגוון דרכים, החל מההומור (איך לא), דרך המשפחה ועד לסולם הערכים שתמיד בסימן שאלה. גם כקומיקאי אבחנתי, הוא חידד את הסגנון למינימליזם של זן, מדייק כל ניואנס קומי, ופתח את הדרך בשביל הדור הבא של הקומיקאים, שעשו בדיוק הפוך ממנו, אבל לא מעט בזכותו.

ג'ף צוקר

בראש מערכות התוכן של ערוצי הברודקאסט והפרימיום-כייבל האמריקאים יש ריכוז בלתי סביר של יהודים וכך זה היה מאז הקמתה של הוליווד. מעטים מהם הצליחו לשנות את פני הטלוויזיה כמו ג'ף צוקר ב-NBC. ההצלחה של "חברים" בשנותיה האחרונות, שגשוגו של ז'אנר הריאליטי ("המתמחה" ו"אפקט הפחד", למשל), מהומת הלייט-נייט בכיכובם של ג'יי לנו וקונאן אוברייאן ועוד שלל פעלולים ששלף צוקר בין 2000 ל-2011 סימנו אותו כאחד האנשים החזקים והדושים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, וכאחד האחראים המרכזיים למעבר מטלוויזיה מתוסרטת לריאליטי. מאז 2013 ועד השנה שעברה הוא שימש כבוס הגדול של וורנר-מדיה ו-CNN, עמדה אותה נאלץ לפנות לאחר שנחשף רומן חשאי בינו ובין עובדת שלו. שובב.

דיוויד סיימון

ביו הטוויטר של דיוויד סיימון (בראש ובראשונה יוצר "הסמויה", אבל גם "רצח מאדום לשחור", "טרמה", "הצמד", ועוד ועוד) אומר בפשטות "'האיש הכי כועס בטלוויזיה' זאת לא מחמאה גדולה", בהתייחס לכותרת שהדביק לו מגזין "האטלנטיק" ב-2008. זאת אולי לא מחמאה גדולה, אבל זה שהוא שמח לשים אותה בפרונט (וגם להצדיק באותה הזדמנות את התואר "האיש הכי כועס בטוויטר") מראה בדיוק מה סדר העדיפויות שלו כשהוא כותב. סיימון, יהודי מוושינגטון שהיה כתב משטרתי מיתולוגי בבולטימור לפני שהפך לתסריטאי, יצר דווקא את הסדרה הגדולה ביותר על אפרו-אמריקאים בארצות הברית, שהיהודי המובהק היחיד בה היה עורך הדין הארור וחסר המעצורים מוריס לוי, אם כי כנראה שגם הסמל הלבבי והחריף ג'יי לנדסמן, אם כי זה מעולם לא נידון מפורשות. היצירה הכי יהודית שלו, אגב, היא המיני-סדרה "הקנוניה נגד אמריקה", המבוססת על רומן של פיליפ רות', המתארת היסטוריה אלטרנטיבית בה צ'ארלס לינדברג נבחר לנשיאות ארצות הברית על גבי קמפיין אנטישמי – ואת ההשלכות שלה על חייה של משפחה יהודית בורגנית.

בוב איגר

המוח שמאחורי ההצלחה המטורפת של דיסני ב-15 השנים האחרונות. ב-1994 הוא מונה לבוס של רשת ABC, וכשדיסני רכשה אותה ב-1996 היא גילתה שיש לה אוצר ביד. במשך 15 שנותיו כיו"ר דיסני הוא הצמיח אותה מנתח שוק של כ-50 מיליארד דולר לאזורי ה-300 מיליארד, פיקח על הרכש האסטרטגי של פיקסאר, מארוול ולוקאס פילם והצעיד אותה אל עבר עתיד בסטרימינג. שנה אחרי שעזב את התפקיד ב-2021, חזרו אליו מדיסני בתחינה שיחזור והנה הוא שם שוב. עם כל הכוח הזה בידיים, איגר נחשב לאחד האנשים הכי חביבים בתעשיית הטלוויזיה והבידור ואינו נוטה לקחת קרדיט על ההצלחות הרבות תחת פיקודו. בריאיון לברברה וולטרס הוא הסביר בעבר ש"אני רק פקיד של בידור. התפקיד שלי הוא לגרום לאנשים יצירתיים להיראות טוב ולגרום למאזנים הכספיים להיראות טוב. בין שני הקטבים האלה קורה הקסם". קוסם.

אבי ארד

נכון פעם לאהוב קומיקס ולשחק עם בובות (סליחה, אקשן פיגרז) היה נחשב דבר של חנונים, והיום גיבורי זה הדבר הכי מיינסטרימי שניתן לחשוב עליו? אז הבחור שאתם צריכים להודות לו על זה הוא הוא יליד רמת גן שנפצע במלחמת יום כיפור, ועבר לכבוש את ארה"ב. בהתחלה זה היה כיצרן צעצועים, ואז כמפיק סדרות מצוירות שמבוססות על דמויות של מארוול, ואז המפיק שקנה את מארוול, הקים את "אולפני מארוול", והחל לגלגל את האבן שבסופו של דבר הפכה למפולת גיבורי העל של היום. תעשיית הבידור כולה לא היתה נראית אותו הדבר אילולא אבי ארד לא היה מזהה את הפוטנציאל המסחרי של גברים בטייטץ.

ארון סורקין

תחת חסותם (היהודית) של רוב ריינר ושל התסריטאי ההוליוודי הגאון וויליאם גולדמן, טופח ארון סורקין בתחילת שנות ה-90' בחברת ההפקה "קאסלרוק", שם ערך את הפרמיירה שלו כתסריטאי המבריק של "בחורים טובים" עם ג'ק ניקולסון וטום קרוז. סוף העשור ההוא הביא אותו אל הטלוויזיה, עם "ספורט נייטס" ו"הבית הלבן", שם שינה את האופן שבו כותבים ומדברים טלוויזיה והוכתר כתסריטאי המבריק של זמננו. נכון לשנת 2023, אין כמעט סדרות טלוויזיה שלא מושפעות מהכתיבה של סורקין על הדיאלוגים השנונים והמסחררים שלהם ועל בניית הדמויות המוקפדת. הכישלונות של "סטודיו 60" ו"ניוזרום" עמעמו מעט את זוהרו, אבל את מה שהוא שינה בתפיסת התסריט הטלוויזיונית איש לא יצליח לשנות בחזרה.

רייצ'ל בלום

עד שחשבנו שקלישאות של יהדות הם כבר לא נושא שכזה מעניין לצחוק עליו, כך פרצה לחיינו רייצ'ל בלום, עם כמה מהקלישאות הכי אהובות, אבל עם טייק מודרני. מיוצרת עצמאית עם חיבה למחזות זמר, ועד ליוצרת, הכותבת, הכוכבת והסיבה שאנחנו רואים את "האקסית המשוגעת שלי", בלום הפכה כמעט מיד לכח קומי מניע וחדש שגם הדור הוותיק יכול לאהוב (רק תראו את התפקיד המרכזי שלה בסדרה "ריבוט"). ובכל אחת מהיצירות וההופעות שלה, הדגש על המוצא, המורשת והאופי של היהדות האמריקאית תופס מקום מרכזי. ובאמת שהיא צריכה לקבל איזה פרס יהודי במיוחד על יצירת השיר "תזכרי שסבלנו".

ג'ואן ריברס

מלכת הרוע, האישה שעברה יותר ניתוחים פלסטים מבעלים לשעבר, וקומיקאית שהיתה כותבת ירידות הרבה יותר אכזריות מאלו היתה אחת מהנשים הכי פורצות דרך בתעשיית הקומדיה, הטלוויזיה, הבידור ובכלל. יש נשים שמנפצות תקרת זכוכית, ריברס חתכה איתה את המתחרים. היא הנתחה את הטונייט שואו בימים בהם ג'וני קרסון היה מלך הטלוויזיה, קיבלה בעצמה תכנית אירוח, המשיכה את הקריירה עמוק לתוך גילאי הזהב שלה (אירוע נדיר בפני עצמו לאישה בהוליווד), ובתווך השאירה את מורשת הקטסקייל וההומור היידקאי חיים בגרסת הפופ שלהם. אבל יותר מהכל, היא היתה הפה הכי מלוכלך בטלוויזיה, ועל זה אנחנו נגיד – כוסעמק, תודה.

פראן דרשר

האם הייתה דמות יותר קולנית בטלוויזיה בניינטיז מפראן פיין, בת דמותה של פראן דרשר ב"נני"? עם מבטא יהודי יותר חד? שזרקה על המסכים האמריקאיים יותר מילים ביידיש? התשובה לכל השאלות האלו היא "לא", ואם לא קראתם את ה"לא" הזה באופן אוטומטי באנפוף הרועש של דרשר, כנראה שלא ראיתם מספיק טלוויזיה בשנות התשעים. נכון, הקריירה של דרשר לא חזרה עוד לגבהים של הסיטקום המצליח שלה (לפחות על המסך), אבל היא יצרה בשש שנותיו דמות איקונית של אישה יהודיה אמריקאית, שספק גילמה את כל הסטריאוטיפים וספק המציאה אותם. וזו דמות שממשיכה ללוות אותנו באינספור דמויות אחרות שבאו אחריה (למשל, בכל האימהות הנזפניות של "האקסית המשוגעת"). רק מעטים זוכרים שהיא יצרה והפיקה את "נני", אבל עכשיו כולם כבר יודעים שהיא נבחרה לראשות איגוד השחקנים (SAG), והובילה את הארגון במהלך שביתת השחקנים ההיסטורית מ-2023, וההסכם העוד יותר היסטורי שהצליחה להשיג – ובכך הפכה ליהודיה שמשפיעה על המסך לעוד לפחות כמה עשרות שנים. וואו.

גארי שנדלינג

התרומה האדירה של גארי שנדלינג לקומדיה קצת נשכחה בשני העשורים האחרונים, היות ואחרי סופה של "המופע של לארי סנדרס" הוא בחר לצאת לחצי-פנסיה – במהלכה שימש כסוג של מנטור, דמות אב או דמות דוד יהודי רגזן לשורה אדירה של יוצרים קומיים, בהם ג'אד אפאטו (שגם ביים עליו את הדוקו המופלא "יומני הזן של גארי שנדלינג") ושרה סילברמן. אבל לפני כן שנדלינג היה חלוץ של סטנדאפ יהודי, נוירוטי ועתיר תסביכי אדיפוס – סוג של ג'ורג' קוסטנזה לפני שהיה ג'ורג' קוסטנזה – וגם של טלוויזיה חדה ואישית, קודם ב"זו התוכנית של גארי שנדלינג" הסוריאליסטית ואז המגנום אופוס של "לארי סנדרס", שהייתה מהפכנית בטשטוש הגבולות בין הטלוויזיה למאחורי הקלעים שלה ובין קומדיה למוקומנטרי. שיהיה ברור: בלי "לארי סנדרס" אין "תרגיע", אין "30 רוק", אין "בוג'אק הורסמן" וגם אין "המשרד", כל אחת בדרכה.

ג'רי ברוקהיימר

המפיק ההוליוודי הכל יכול, מאז ימי "אהבה בשחקים", דרך "ארמגדון" ו"שודדי הקאריביים" ועד "אהבה בשחקים: מאבריק", מוכר בעיקר בזכות היכולת שלו לייצר שוברי קופות קולנועיים ולהיטי אקשן אהובי-קהל. כשהוא הביא את היכולות שלו לטלוויזיה, התוצאה הייתה הפרנצ'ייז המצליח מאוד של "CSI" ועוד איזו תוכנית קטנה בשם "המירוץ למיליון", ובעשור הראשון של המילניום הוא היה לאדם הראשון שמחזיק שלוש סדרות בטופ 10 של מצעד הרייטינג האמריקאי. בשנה שעברה, כשהוא כבר בן 80, הוא שחרר לא פחות משלוש סדרות חדשות לטלוויזיה, ביניהן הרימייק המעניין של "אמריקן ג'יגולו", "ארץ האש" המצליחה של CBS ו"אוצר לאומי: קצה ההיסטוריה" בדיסני+.

אהרון ספלינג

הוא הביא לעולם את "המלאכיות של צ'ארלי" ו"סטארסקי והאץ'", אחר כך גם את "ספינת האהבה", ואת "שושלת", "בברלי הילס 90210" ו"מלרוז פלייס", כמו גם את "מכושפות" ו"הרקיע השביעי", ובסך הכל הפיק וייצר עשרות סדרות לטלוויזיה והגדיר מחדש את הגילטי פלז'ר למאות מיליוני צופים בעולם. ספק אם יש עוד אדם שאחראי במו ידיו לכמויות רבות כל כך של טראש מושקע ועשוי היטב, וכשאתם יושבים מול הטלוויזיה הטראשית של נטפליקס תזכרו שאתם חייבים לו הכל. וזה עוד לפני שדיברנו על טורי ספלינג.

טאיקה וואיטיטי

היהודי המאורי שלימד אותנו שיש דבר כזה יהדות בניו זילנד (גם אם היא נראית קצת שונה) התחיל אמנם בקולנוע, וגם עשה שם כמה יצירות חשובות, אבל את השפעת גל הסדרות שהוא המטיר על הטלוויזיה בשנים האחרונות נוכל למדוד רק בעוד כמה שנים. החל מ"מה שעושים בצללים" דרך "כלבי השמורות" ועד ל"לו הייתי פיראט", הטלוויזיה שלו מוזקה ושונה ממה שהכרנו, אך מאופיינת באותו חוש הומור ייחודי. המנעד של הסדרות – מקומדיית ערפדים ועד לדרמת נוער של ילידים אמריקאים – הצליחה כבר להדהד הרחק, ומי ששם לב יכול לגלות שכבר צצו לו כמה חקיינים. זה רק ההתחלה, אבל וואיטיטי בדרך לסיפרו ההיסטוריה היהודית. או לפחות לספריות ה-VOD.

בן סטילר

סטילר היה מהפכנתי בטלוויזיה עוד בשנות ה-90, כשרובכם הייתם עוד בקטע של פוקימון. ההשפעה שלו על הקומדיה של דור ה-X היא לא מבוטלת, אבל להשפיע רק למשך עשור לא הופך אותך לגדול. זה הסיבוב הנוכחי שלו שבאמת מקעקע אותו לתולדות המסך. חזרתו לתשומת הלב הציבורית עם "ניתוק" המופתית סדק לכולם את הראש, והזכיר שהאדג' והציניות של הניינטיז התפתחו אצל סטילר למשהו הרבה יותר ייחודי. עכשיו רק צריך לחכות לראות לאן החלק הזה של הקריירה שלו יתפתח, ולפי ההיסטוריה של אביו, הוא עוד יתפתח.

• המסך
• טלוויזיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב
• יהודים

אם יש סוג גיבור אחד שחזר למסכים בכל הכוח במהלך השנים האחרונות, זה הבלש שלא אמור להיות בלש. לפעמים זה בלש קוורקי (היי "רצח כתוב היטב"), לעיתים זה סתם חבורת גימלאים ונערה ("רק רוצחים בבניין") ולפעמים זה פשוט הפוליגרף האנושי (נטשה ליון בבקשה תעני לנו להודעות). עכשיו באפל טיוי רוצים להמשיך את הטרנד (למרות שיש להם את "אפטר פארטי" החמודה, שם הבלשית היא טיפני האדיש) עם סדרה קומית מבטיחה למדי על נרקומנית בגמילה שהופכת לחוקרת פרטית (ומה זה חוקרת פרטית אם לא בלשית להשכרה?).

"היי דזרט" עוקבת אחרי פגי (פטרישה ארקט הנהדרת), נרקומית לייט שגרה בדירה קטנה עם אמא שלה בעיירה מדברית בקליפורניה, עד שאמא שלה מתה והיא נאלצה למצוא מטרה חדשה לחייה. והמטרה הזו היא לפתור פשעים בתור חוקרת פרטית, לא שהיא נראית טובה מדי בעבודה הזו. ולא שהאנשים סביבה – למשל האקס המשוחרר והמקסים שלה, דני (מאט דילון), או המעסיק העייף שלה ברוס (בראד גארט מ"כולם אוהבים את ריימונד") – עוזרים לה יותר מדי להסתגל לחיים החדשים.

אנחנו מודים, בלי הכוכבים המצורפים לא היינו מתלהבים יותר מדי ממה שנשמע כמו רעיון חמוד ותו לא, אבל אז גילינו שמחוברים לפרויקט הזה כמה אנשים מוכשרים מאוד מאחורי הקלעים, כך שפתאום נהיה לנו חשק עז לראות את התוצאה. ראשית, הסדרה מופקת על ידי ארקט יחד עם בן סטילר – שהדבר האחרון שעשה באפל TV זה את "ניתוק" המופתית – וגם היוצרות של הסדרה הן כמה נשים בעלות רקורד מכובד מאוד, הכולל את "האחות ג'קי" ו-"גרייס ופרנקי". אפילו בימאי כל סרטי הסדרה הוא חתיכת שם – הבימאי הקומי המוערך ג'יי רואץ', שיצר עם מייק מאיירס את סדרת "אוסטין פאוורס", וגם את הדרמה הפוליטית המעולה "פצצה". בקיצור, ז'אנר אהוב, המון אנשים מוערכים מאחורה ופטרישה אחת בפרונט. נשמע כמו בינג' מצוין.

שלושת הפרקים הראשונים של "High Desert" זמינים באפל TV. פרק חדש מדי יום רביעי

• מה רואים הלילה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב
• אפל טיוי
• פטרישיה ארקט
• בן סטילר
• ניתוק

סאטרדיי נייט לייב // סרט חנוכה

ל"סאטרדיי נייט לייב" היו הרבה מערכונים על יהודים – בכל זאת תכנית מערכונים שנכתבת על ידי קומיקאים מניו יורק, ונחשו מאיזה מוצא רבים מהם – אבל בדרך כלל הם לא פשוט תהלוכה של סטריאוטיפים. אבל לפעמים הם כן, כמו המערכון הזה, פרודיה על סרט חג המולד הקלאסי "אלו חיים נפלאים" בו כל השכנים של ג'ימי סטיוארט הם יהודים צעקניים שבמקום להביא לו כסף, מתלוננים על מעדניות ועל זה שהוא לא הכין קפה. כל אחד עושה את המבטא הכי המוגזם שלו – מקריסטן וויג הגויה עד אנדי סמברג היהודי, עד שמגיע מנחה הפרק ג'ף ברידג'ס בתור רב, עם מבטא שיותר קרוב לדמות הקאובוי ששיחק ב"אומץ אמיתי". בסופו של דבר, המערכון מגוחך מדי מכדי להיפגע ממנו, כמו רוב הקטעים ברשימה הזו.

סאות' פארק // זהב יהודי

יכולנו לעשות פה רשימה של "עשרת הרגעים האנטישמיים של קארטמן", אבל בשביל לתת גם לאחרים צ'אנס, הגבלנו את הדמות האהובה מסאות' פארק לרגע אחד. ואיך יכולנו שלא לבחור בקטע בו ההנחה האנטישמית של אריק קארטמן הוכחה כנכונה, כאשר הוא מאיים על חברו היהודי קייל לתת לו את שקיק הזהב הסודי שיש לכל יהודי סביב הצוואר, או שהוא יירה בו. קייל כמובן מכחיש את זה, אבל קארטמן מתעקש, עד שלבסוף קייל חושף את השקיק ונותן לו את הזהב. אז שוב: ביקום של סאות' פארק לכל היהודים יש שק זהב סודי. אבל זה גם יקום בו אתה מחרבן חרא מהפה אם אתה דוחף אוכל לתחת, אז בואו לא ניקח אותו יותר מדי ברצינות.

https://www.youtube.com/watch?v=AQYJbTAkBN4

איש משפחה // משאלת יהודי

גם "איש משפחה" היא סדרה מצויירת עם אובססיה מסויימת לעם היהודי. מעבר לדמות היהודי הקמצן מורט גולדמן, יש גם את הפרק בו פיטר מגלה שלויס היא יהודיה וצולב אותה, וכמובן בדיחות אף גדול רבות. אבל יש רגע בו "איש משפחה" אולי הלכה רחוק מדי – וזה לא אנחנו אומרים, זה רשת פוקס! בפרק "When You Wish Upon a Weinstein" , פיטר נמצא בצרות כלכליות כה נוראיות שהוא פוצח בשיר בהשראת "אם תביעו משאלה" בשם "I Need a Jew" ותפילותיו נענות כאשר רואה חשבון בשם מקס וויינסטיין מגיע לביתו. הפרק היה אמור להיות משודר כחלק מהעונה השלישית של הסדרה בשנת 2000, אך הרשת נלחצה וביטלה את השידור, עד שלבסוף הוא הוקרן ברצועת "אדולט סווים" של קארטון נטוורק.

המופע של אלי ג'י // בוראט צד יהודים

כמו רוב היוצרים ברשימה הזאת, סשה ברון כהן הוא יהודי (ויש לו סבתא מחיפה! אל תשכחו!) ולכן הוא גילם בגאווה מספר דמויות אנטישמיות במהלך הקריירה שלו. אבל אין דמות יותר אנטישמית מבוראט – אדם שבא מגרסה של קזחסטן בו "ריצת היהודים" היא חג פופולרי. בוראט התחיל כאחת הדמויות בתכנית המערכונים של כהן, שם בין השאר הוא התלווה לצייד אמריקאי רדנק ודיבר איתו על "צייד יהודים". כמובן, כהן רק משתמש באנטשימיות המזוייפת הזו, כדי לחשוף את האנטישמיות האמיתית שקיימת בארצות הברית. אז… תודה, נראה לנו?

פילדלפיה זורחת // עורך הדין ה(לא) יהודי

דמות "עורך הדין היהודי" היא מוטיב חוזר בתרבות האמריקאית, מאזכורים רבים בשירי ראפ להופעות בסדרות כמו "אטלנטה" ו"הסמויה" (יש יהודי יותר מתועב בטלוויזיה ממוריס לוי?). אז עם כל הצרות שיש לחבורת "פילדלפיה זורחת" עם החוק, זה הגיוני שגם הם יפנו לעזרה משפטית, וכך עורך הדין הקבוע בסדרה בגילומו של בריאן אונגר, מכונה על ידם "That Jew Lawyer". אך יש רק בעיה אחת עם זה- אונגר לא יהודי! או לפחות כך הוא טוען, עד שדי ריינולדס מתפרצת באמצע משפט להכריז שגילתה שסבתו הייתה יהודייה ולכן הוא שקרן. ויהודי. אבל אין קשר בין הדברים, כמובן. אבל מה אתם מצפים מהבת של אדם שחשב שסמל היהדות הוא סימן דולר?

מסע בין כוכבים // יהודים בחלל

עד עכשיו עסקנו באנטישמיות ברורה (וגם אירונית ומודעת לעצמה), עם דמויות שהם בבירור יהודיות. אבל מה עם אנטישמיות סמויה יותר? ישנה מסורת ארוכת שנים של דמויות פנטזיה ומד"ב שהם טכנית מגזע מומצא, אבל מאוד דומים לסטריאוטיפ יהודי. מהגובלינים הבנקאים בספרי "הארי פוטר" לוואטו, יהודי החלל המעופף בסרטי "מלחמת הכוכבים" – יש הרבה ממה לבחור. אבל אין יותר סטריאוטיפ אנטישמי מאשר הפרנגים מ"מסע בין כוכבים", גזע של עושי-עסקאות חמדנים בעלי קודים עתיקים להם הם מצייתים שנקראים "חוקי הרכוש" והם התנ"ך שלהם. האם הפרנגים באמת מבוססים על יהודים? אולי, אולי לא (אבל הם כן). האשימו אותם גם בדמיון לאירים, סינים, ואפילו לאמריקאים קפיטליסטים לבנים! אבל מה שבטוח – הם נראים מגעיל.

תרגיע // עוף פלסטיני

ואיך אפשר לסיים בלי היהודי הגדול של כולנו – לארי דיוויד. בפרק הזה מהעונה השמינית של "תרגיע" לארי מתחיל ללכת למסעדת עוף פלסטינית, בה העוף מאוד טעים, אבל יש גם אווירה אנטי-ציונית ואנטישמית מסביב. לארי נדלק על שארה, אחת העובדות במקום, וברגע השיא של הפרק נכנס לקרב גדול עם חברו מרטי פאנקהאווזר, בו הוא מכריח אותו להוריד את הכיפה שלו בשביל להתחבב על שארה (ולהמשיך לקבל גישה לעוף). העובדים במקום מריעים ללארי ושארה מכריזה ש"תזיין את היהודי החוצה" ממנו. כן, כמו בן דמותו ג'ורג' קוסטנזה, גם לדייוויד אכפת יותר מאוכל טוב וסקס מצוין מאשר מהדת שלו.

• המסך
• טלוויזיה
• יהודים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב

1. קפה מסריק

זה הלוקיישן של הפרלמנט שישי שלי ושל חבריי הוותיקים (שאוט אאוט לקבוצת "חברים?" בווטסאפ). אחד המקומות הכי נעימים בעיר, קפה פשוט על פינת רחוב מול הכיכר, סמל של תל אביביות לא יומרנית ונעימה. תמיד תענוג לסגור את השבוע שם עם החבר'ה, הבעלים וגם אבא שלי שמצטרף אלינו מפרלמנט בבית קפה ליד.מסריק 12

2. פאב השופטים

עוד שריד של תל אביב אחרת, והמקום בו יצאתי לדייט הראשון שלי עם עדי אשתי. כיף לשבת שם כשרוצים רגע בילוי שאין בו יותר מדי כיפים וסמול טוק עם מכרים מהלילה, סתם שיחה טובה אחד על אחד (לכן גם מקום מצוין לדייט).אבן גבירול 39

3. נואיבה

ובכל זאת, הבית זה התדר. אני באמת לא ממש יוצא לשום מקום אחר, וכשאני שם אני ספציפית אוהב לשבת בנואיבה, לעשן ולשמוע תקליטים איזוטריים מהאוסף המעולה שלהם. מדהים לראות איך המקום שכמה חברים שלי הקימו כפופ-אפ של אוהבי מוזיקה שינה את פני העיר לחלוטין.סמטת בית הבד 7

4. מ.א.ב פירות וירקות בע"מ

אני ועדי (ויוסי הכלב) עברנו לפני שנה לקריית שלום, שכונה שלא הכרתי, רחוקה מהמרכז. יקיר, מנהל הירקניה מעבר לפינת הרחוב שלנו, הוא כנראה החבר הראשון שלי פה, תמיד גורם לי להרגיש בבית והירקות אצלו תמיד ברמה גבוהה מאוד.ישראל גורי 35

5. קולנוע רב חן

אולם 1. שורה 8 באמצע. אני ממש מקווה שבתי הקולנוע התל אביביים לא ייעלמו לגמרי מהמפה. הכי כיף ללכת ברגל לסרט, ואני חושב שבית קולנוע, לפחות אחד, הוא מרכיב חשוב בכל עיר שרוצה לקרוא לעצמה עיר.בן עמי 16

>> מיכאל כהן יופיע בשיגולה בלוק פארטי שתעיף את האנגר 11 לשמיים ב-8.6, שם יתארחו בין היתר גם פלד, עדן דרסו, די.ג'יי מש, טדי נגוסה, אקו, עדי אולמנסקי, מיכאל סוויסה, וייב איש, סימה נון ועוד ועוד ועוד.פרטים וכרטיסים מחכים לכם כאן. רק רצינו להזכיר גם שלפני שנתיים שוחחנו עם חברי הלייבל שיגולה והיה כיף חיים.

• העיר שלי
• מיכאל כהן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב
• קריית שלום
• תדר
• רב חן

סדרת הריאליטי החדשה של נטפליקס "שדכנות מודרנית" (במקור: "Jewish Matchmaking") מעניקה לנו הצצה למה שקורה אצל דוד סמי באמריקה. לא הדוד סאם, אלא דוד סמי, היהודי-אמריקאי המצוי שמשתלב במערב, אבל שומר על סממני יהדות ויש לו חיבור חזק ונאמן למסורת. האמת? הסדרה הזאת בעיקר גרמה לי להבין למה ישראלים כל כך שונאים רפורמים. סליחה, יהודים אמריקאים. הם מצליחים מאיתנו, יפים מאיתנו, מדברים אנגלית מושלמת ועושים לעצמם הנחות ביהדות איפה שלא בא להם. אבל אין להם מה שיש לכולנו: חספוס ישראלי.

השדכנית עליזה היא מתוקה, אין ספק בזה. יש לה אנרגיות טובות, היא לבושה תמיד בצבעים בהירים והיא בייסקלי הדודה הדתייה השמחה מדי של כולנו, שיש מצב ששתתה "מים שמחים" בצעירותה (היא בעצמה מספרת שרק לפני שנה הם עברו לפרדס חנה, תסיקו לבד את המסקנות). היא אורתודוקסית, בעלת רצון נלהב להקים בתים כשרים שלא בארץ ישראל הבנויה, ולא כופה ערכי דת על אף אחד אחר. מה זאת אומרת לא כופה? היא עובדת עם כל מגוון היהודים שיש – חילונים ודתיים וכל מי שנמצא על הספקטרום היהודי. ויש המון כאלה. אצל כל אחד מהאנשים שהיא מחפשת להם שידוך, עליזה מוודאת מהם העקרונות היהודיים שחשובים להם, בנוסף לשאר הבקשות או הדרישות שיש להם מבת או בת הזוג העתידיים.

חלקם מהמשתתפים הם יהודים-אמריקאיים פרופר, שגדלו בארצות הברית. על החלק האחר אפשר לזהות סימני מבטא ישראלי שהם מנסים להסתיר. יש כאלה שעדיין גרים עם ההורים וניכרת בהם היהודיות באופן מובהק, ויש כאלה שהיהדות היא פשוט טייטל עבורם, אבל טייטל חשוב. אחרת הם לא היו יוצרים קשר עם שדכנית. התמה כאן ברורה: אנחנו יהודים שהתייאשו מעולם הדייטינג ופונים לשדכנית "משלנו" שתגאל אותנו מייסורי הרווקות.

מה שמשחק תפקיד בתכנית היא החדירה לתוך עולמם של יהודים והניסיון להבין למה. למה אנחנו מתעקשים להתחתן אחד עם השני? על אילו מסורות אנחנו שומרים? איך זה שכבר 2,000 שנה השבטיות שלנו מנצחת גלובליזציה? ולעזאזל – מי היה מאמין שקיים דבר כמו טינדר יהודי? חלק מהגברים המשתתפים נתפסו בעיניי כדושים, החלק האחר מלומדים יותר. חלק מהנשים היו צ'חלות אמריקאיות רגילות, וחלקן האחר סקרן אותי. כל אחד מהם נמצא על ספקטרום רחב של אנושיות, של יהדות ושל אמריקניזציה – שאני באופן אישי לא מחבבת. גם הסדרות המתועשות האלה של נטפליקס לא תמיד באות לי בטוב, עם האיפור המושלם והתאורה הנהדרת וזה שכולם שמחים בהן תמיד.

אבל הפעם ישבתי מרותקת מול המסך, בעיקר כי הרגשתי הזדהות (וכי אהבתי את הטראש). הרגשתי את העם שלי בצד השני של המסך. אולי זה לא בהכרח העם שלי, כי יש להם גרין קארד וחיים שקטים מטילים, אבל ההתנהגות שלהם מוכיחה את זה שהם העם שלי. הם חלק מזהות שאנחנו כולנו חולקים. התרגשתי בכל פעם שאחד מהאנשים על המסך בירך ברכה בעברית-אמריקאית. התרגשתי לראות הורים שיושבים עם הילד שלהם, באופן היהודי ביותר, ודוחפים אותו להתחתן. התרגשתי לראות שהעם שלי, שנמצא בצד השני של העולם, מבצע את אותם הליכים שאנחנו מבצעים בארצנו הקטנטונת. והסיבה? אלוהים יודעת, היהדות.

לא רק שמדובר בתכנית דייטינג נטפליקסית קלאסית, אלא בכזו שבה פן נוסף של היהדות נחשף אל העולם. אם בתכנית השידוכים ההודית זכינו ללמוד על ההודים, כאן אנחנו למדים על עצמנו כעם, בתחום הרומנטיקה. לומדים על עם שמתעקש להישאר בתוך עצמו, עם שמחפש דברים דומים אך שונים, עם שרוצה להיפתח החוצה – אבל להישאר מתחת לחופה. החלק הכי טוב בטראשיות של הנושא, זה שאנחנו יכולים לצחוק על המשתתפים בלב שלם, מבלי לקרוא לזו אנטישמיות. כי אם מישהו מבחוץ היה מעיר את ההערות שאנחנו מעירים, על הנראות, ההתנהגות והאקסטרה "יהודיות" – כנראה שהוא היה מבוטל.

"שדכנות מודרנית", עונה ראשונה עכשיו בנטפליקס

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• טלוויזיה
• נטפליקס
• ריאליטי
• דייטינג
• יהדות
• שידוכים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב