בלב לבו שלהכולי עלמא החדשעומדת פיצה. לא סתם בצק־גבינה־רוטב גנרי, אלא פיצה מיוחסת ממחמצת בת 42 שנים. עוברי אורח שאינם ערים לכך אך מתמסטלים מהריח, מתעניינים ומבטיחים לחזור בשעות הפתיחה. אין מה לעשות – פיצרייה חדשה תמיד מעוררת עניין, גם כשבמרחק הליכה נמצאות כמה מהפיצריות הטובות בעיר.

הסיפור של PIZZAPIZZAPIZZA מתחיל בוונטו שבצפון איטליה. מנהל המקום דניאל ציפורוחה והשף רן כהן (MIMI) נסעו לסיור טעימות והשראה עבור הפיצרייה של הכולי עלמא, ונפגשים עם הפיצאיולו יוגניו ויסנטין ממסעדת LaloPace Pizza e Bistrò. "הגענו אליו ביום האחרון, ופגשנו אדם שמכין פיצה כבר 25 שנה ויש לו ידע עצום בבצק. לא היינו בטוחים איזה בצק אנחנו רוצים ומה חסר בתל אביב, וקיבלנו ממנו את כל התשובות. הפיצות שהוא מכין קלאסיות ומודרניות בו זמנית, נאפולי מודרני", אומר ציפורוחה.

ויסנטין הגיע לתל אביב בזמן המלחמה, תוך הפגנת אומץ לא מבוטל, והביא עמו מחמצת שמשמשת בסיס לבצק ממספר סוגי קמחים: מרגריטה קלאסית עם רוטב עגבניות מתוצרת בית ומוצרלה (היחידה במקום שעולה 15 ש"ח למשולש ו-60 ש"ח למגש); פיצה לבנה עם כרובית ועירית ברוטב גורגונזולה; פיצה מוצרלה, גורגונזולה, בצל ובייקון; פיצה קממבר, מוצרלה, פרי העונה, אגוזים ודבש; פיצה קרם תירס, חציל, פקורינו ומיזונה; וגם פיצה טבעונית עם קרם גזר, סלק, צ'אטני עגבנייה וירוקים. המחירים ברף הגבוה המקובל בשוק הפיצות שף, 20 ש"ח למשולש, 80 ש"ח למגש שמספיק לזוג או אדם רעב.

הפיצות נאפות בתנור אבן ענק שהוזמן מאיטליה לפי דרישות המאסטרו ויסנטין, והן יוצאות ממנו דקיקות ופריכות. השוליים תפוחים, אווריריים וקראנצ'יים והבצק שהותפח 48 שעות מצליח לשאת בקלילות את הטופינגז. "הפיצה שלנו לא דומה לאף אחת אחרת", צוחק כהן. "זו פיצה נפוליטנית לא שגרתית, ומבחינת קמחים ומחמצת היא מזכירה יותר לחם. הבצק אלסטי מאוד וההתפחה הארוכה כולאת בתוכו בועות אוויר. הוא נאפה יותר זמן בתנור אבן ולא בטאבון, ולכן הוא קריספי יותר".

החזית של הפיצרייה החדשה פונה לרחוב, כי אין כמו סלייס לוהט על הדרך. דלת אחורית מובילה לכולי עלמא, שיספק קהל רעב בשעות הקטנות של הלילה. בקומת הכניסה כבר מוקם אזור ישיבה שיתפקד כמסעדה, בה יוגשו פיצות שף מיוחדות. במרתף ייפתח קיוסק עם עמדת הזמנות, ומסך גדול ("כמו במקדונלדס אבל יותר יפה") יעדכן שהפיצה מוכנה לאיסוף מלמעלה.

אבל כרגע, אלו תכניות לטווח רחוק יותר, ובינתיים עומלים השותפים על הפיצרייה. כשזו תתייצב שעות הפתיחה יוארכו ולתפריט יתווסף באצ'טה – סנדוויץ' ארוך, פריך, סקסי ושופע כל טוב איטליה, שנפרס לסלייסים עבים. הבאצ'טה יוגש בשעות הבוקר ואז נצטרך להחליט אם לצאת לקפה וכריך בשעות האור, או לפיצה והתנתקות מהחדשות בלילה. או גם וגם כי מלחמה, ומי יודע מה יהיה מחר.
מקווה ישראל 10,ראשון-שבת 18:00-חצות (שעות פתיחה בהרצה)

• אוכלים שותים
• פיצה
• כולי עלמא
• אוכל רחוב

חוויית הטילים הראשונה שלי בתל אביב היתה במהלך עמוד ענן, כשהייתי בכיתה י"ב. הייתי בקולנוע והסרט הופסק באמצע, אמא שלי התקשרה וביקשה שאחזור הביתה. סירבתי. הסברתי לה שהחמאס רוצים לשבש לנו את השגרה, ושהניצחון שלנו הוא בלהמשיך בשלנו. אבל אז הגיעה הקורונה שהכריחה אותנו להסתגר בבתים, ועכשיו יש לנו את מלחמת חרבות ברזל שכיסתה את המדינה בערפל של אבל ומועקה. פתאום לצאת וליהנות מרגיש לא נעים.

כמו הלקוחות, גם העסקים בתל אביב ניסו להסתגל למצב החדש מבלי לפשוט את הרגל – המסעדות והברים נפתחו באופן מצומצם, והמון עובדים נשלחו לחל"ת מבלי לדעת מתי, אם בכלל, יחזרו לעבוד. בחודשיים וחצי האחרונים תל אביב דיממה לאט ואנחנו, האנשים שיוצאים לבלות ולשכוח, ניסינו ככל האפשר לשמור עליה בחיים. לכן זה אולי קצת חריג לראות בתקופה כזו עסקים שמתרחבים. חריג, אבל מאוד משמח. וכשמדובר במוסד חיי לילה ותרבות משמעותי כמו הכולי עלמא, זה משמח מאוד. ואם זה התרחבות שכוללת גם פיצרייה חדשה (לפרטים נוספים), אז בכלל יש סיבה לחייך.

"אנחנו חושבים שהלוחמה שלנו בטרור זה להמשיך בשלנו, וכמובן להתרחב" מספר יונתן ליפיץ (40) בריאיון לטיים אאוט יחד עם נדב נאמן, שמהווים רק שתי-חמישיות מבעלי המקום, לצד אבירם כרמלי, רועי חזום ומשה חסון. "אני חושב שהיינו מהראשונים שפתחו לא הרבה אחרי השביעי באוקטובר, וקיימנו את השגרה שלנו אחרי שלמדנו קצת איך להפעיל את המקום. ממש לשים פס על המצב וממש לשים פס על מי שבא כנגדנו. ברגע שיש בן אדם שיודע לרקוד איתנו ולהבין את העניין הזה – אז הדבר הזה יוצא לפועל. זה לא רק בראש שלנו".

את חוכמת הבדיעבד הזו ליפיץ אומר לאחר שבכולי ניסו לפתוח במתכונת מצומצמת עם שירים רגועים יותר, אבל זה פשוט לא עבד. בסוף הם הבינו שאנשים שבאים לכולי עלמא רוצים לקבל את הכולי עלמא. "הייתה התחלה מאד קשה, דיממנו את השבועות הראשונים, צריך להגיד את זה", מספר ליפיץ בכאב מסוים. "איכשהו יצאנו מהפאזה המתנצלת די מהר, ואני מאמין שזה השליך על הקהל כי חזרו להיות כאן תורים בסופי השבוע. כשבן אדם נכנס לכולי, מתחיל להישטף לו מהראש כל האתרים, כל הטלוויזיות, כל הפאנלים".

גם נדב נאמן מתחבר לדברים, ומדגיש נקודה חשובה. "אולי דיממנו, אבל דיממנו באהבה, מה שנקרא. זה היה חשוב לנו, זה היה חשוב לכולי, לצוות שלנו, למשפחה שלנו – לצאת ולעבוד. זה היה חשוב גם לכל מי שמבלה אצלנו. הקהל רצה את האסקפיזם הזה, ונראה לי שזה בדיוק המקום. אנשים שהגיעו אמרו לנו תודה על הדבר הזה, וזה מדהים לראות שלישראלים יש איזה כוח מסוים כן לדעת מה קורה, אבל גם להבין שהם צריכים את המקום הזה לנשום אוויר". ליפיץ ממשיך אותו."אין חיה סתגלנית בטבע יותר מהישראלים. לא קיים. אנחנו, כעסק שמסתמך על המקומיים, לא הייתה לנו זכות קיום לולא התכונה הזאת. רואים את זה עם אחים לנשק באקספו ורואים את זה ברחוב. נכון, ההלם הראשוני הוא אדיר ואינסופי, והטראומה תישאר איתנו שנים – אבל בד בבד יש את הדבר הזה של 'אוקיי, אני כאוב, אני באבל, אבל אני גם מכיר בעצמי כבן אדם שצריך לשמור על הנשמה שלו'".

כולי עלמא: הדור הבא

המציאות הפרועה של מדינת ישראל לא הסתנכרנה עם התכניות להרחיב את הכולי עלמא – מהמקום ששגשג מתחת לקרקע, לאימפריה קטנה מעל האדמה ברחוב מקווה ישראל. בראשית התוכנית נמצאת פיצרייה חדשה בשם PIZZAPIZZAPIZZA (כן, קראתם נכון) שנפתחת ממש היום (21.12). בהמשך צפוי להתווסף גם פודקאסט-בר – שילוב מעניין בין אולפן פודקאסטים לבר שכונתי יותר. כשאני שואל אותם אם הם, בתור בעלים, לא לחוצים להרחיב את העסק דווקא בימים בהם רוב עסקי הבילוי בעיר מצמצמים. "אנחנו כל הזמן לחוצים", עונה ליפיץ. "אנחנו חבורה של אנשי עסקים לא קלאסיים, מאד אמנותיים. שנים שידענו להחזיר השקעה שוטפת לעסק – הרי לא סתם הבאנו לפה להקות ברמת הטופ שעושות בארבי להופעות בכניסה חופשית. אנחנו תמיד בלחץ שמשהו לא יעבוד, וחייבים תמיד תמיד תמיד להביא את הדבר הכי טוב שיש".

ליפיץ הצטרף לצוות השותפים רק לאחר הקמת המועדון במטרה להפוך את הכולי עלמא למרכז תרבותי, ולא רק של חיי לילה. נדב נאמן, לעומתו, הוא אחד מהאבות המייסדים של הכולי – לפני כעשור שותפו דאז של נאמן ברדיו EPGB לקח אותו לראות את המקום שעתיד להפוך לכולי. "אני אתן את הקרדיט איפה שצריך לתת קרדיט", אומר נאמן כיאה לשמו. "זה תכלס היה משה חסון שהראה לי את המקום הזה. הוא רצה לפתוח משהו חדש, משהו אחר – הייתה איזו פרידה מהרדיו, הוא ראה את המקום הזה וקרא לי לבוא. התחלנו לגבש קבוצה מסוימת של אנשים, ומשם הכול התגלגל".

ליפיץ מוסיף: "צריך לציין גם את רועי חזום. נדב ומשה ראו את הלוקיישן עם רועי, ומהעוגן הזה נוצרו כל מיני זרועות לכל מיני שותפים נוספים – מעגל שני, מהבלוק מההפקות, מהמיינסטרים – מין פסיפס יותר קולקטיבי ומקיף. וזאת נקודה מאד מאד חשובה – הקהל והפעילות כאן היא ראי לשותפים. השותפים באו מכמה מקומות. אם השותפים היו מגיעים ממקום אחד, כנראה לא היה כאן חיי מדף של עשר שנים. ובעזרת השם עוד עשר שנים".

אז עוד מוקדם להבין מה הולך להיות בלוקיישן המשוגע הזה עוד עשור, אבל כן מתחיל להתברר מה התוכניות להמשך. כלומר, מעבר לחגיגות הכריסמס הרגילות, שיערכו בין ה-24 ל-30 לדצמבר. הפיצרייה כבר נפתחה היום, והפודקאסט-בר נמצא בשיפוצים להיפתח בשלב מאוחר יותר, ולמרות שעוד מוקדם לקבוע אם הניסוי הנוכחי יצליח כמו המקורי, ברור שאחרי כמעט עשור, בכולי רק מתחילים."אנחנו מאמינים שהכולי עלמא תמיד יהיה כאן", אומר ליפיץ, ופונה לשותפו כבדרך אגב. "תקן אותי עם אני טועה, אבל אנחנו מביאים כאן את הסיקוול, את הדור הבא. את הדבר שהוא על הקרקע, ולא מתחת לקרקע. הילד עוד לא נולד, אז אני לא יודע אם זה האח, הבן דוד או האחיין – אבל בגדול, זאת אותה משפחה".
כולי עלמא,מקווה ישראל 10, א'-ש' 21:00 עד השעות הקטנות של הלילה
פיצהפיצהפיצה (PPP), מקווה ישראל 10, א'-ש',18:00-00:00 (שעות פתיחה בהרצה)

• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• כולי עלמא
• מועדון
• חיי לילה

במהלך השבוע האחרון, פחות או יותר חודשיים מאז תחילת המלחמה, הספקתי ללכת לשתי הופעות. אלו ההופעות הראשונות שאני רואה מאז שהעולם שלנו התהפך – הראשונה היתה הופעה של טיפקס שנדחתה מאמצע אוקטובר, ולמרבה המזל עוד הספיקה להשתבץ מחדש לרגעיו האחרונים של מועדון הבארבי בקיבוץ גלויות; השנייה היתה ספונטנית יותר, הופעה חינמית של ג'ני פנקין בכולי עלמא שנערכה אמש (שלישי), במסגרת ליין ההופעות המרשים שהכולי מריצים מאז שחזרו לפעילות.

וזה מוזר מאוד לצאת ו- איכס, לבלות – בימים כאלה. בלי ציניות, זה מרגש קצת לא נכון. ברור, פה בטיים אאוט אנחנו חיים על יציאות לעיר וחיי תרבות ואלכוהול ומסיבות, אבל החודשיים האחרונים לא בדיוק סיפקו את האווירה הנכונה לכל הנ"ל. וגם אם אני מודע לכמה חשוב להחזיר את החיים, הראש והלב לא שקטים, כי אין שקט, וכי יש עוד מי מאיתנו שלא נהנה מהפרווילגיות של העיר הנהדרת הזו. והדבר המעניין ביותר בלצאת בימים האלה הוא שהמחשבות האלה מקננות בראש של כולם.

המשימה הקשה ביותר של מוזיקאים עכשיו, אם כך, היא לתת לקהל את האישור ליהנות. לסמן, או אפילו להגיד, שמותר לבלות לרגע, לנקות את הראש ולתת למוזיקה לשטוף אפילו, אם רק לרגע, את הנפש. הרי זה בסוף תפקידה של המוזיקה – עם כל שירי הכאב, התסכול והחרבו דארבו של התקופה האחרונה, בסוף מוזיקה באה לתת לכם רגע קטן של שפיות. טיפקס עשו את זה עם השילוב המסיבתי-נוסטלגי-שדרותי-קיבוצי שלהם באופן שהיה מנחם יותר ממה שהיה אפשר לצפות – ההתרגשות של לשיר את "התחנה הישנה", למשל, היתה מוזרה במהותה. כי למה בכלל אנחנו דומעים עכשיו? מה בשיר מזכיר לנו כאב? אולי זה בכלל תחושת האובדן של משהו ישן שלעולם לא יחזור? אולי סתם הלחן המפרק הזה? סולו האקורדיון? לא ברור, אבל כולם הרגישו את זה.

הפורקן הרגשי הוא גם מה שמאפשר בסוף שחרור גופני, והמוזיקה של טיפקס עשתה בדיוק את מה שהיינו צריכים, ושחררה שרירים ומתחים וחוסר נוחות, כי כולם פה חייבים רגע להשתחרר. לאורך הערב הריקודים הפכו לאותנטים, החיוכים התמלאו והקהל החל להישמע יותר בביטחון. ודווקא השחרור הזה היה מה שאיפשר לקהל להגיע לקתרזיס של הסיום, עם השיר "סתם" שנכתב בצל רצח רבין, וכמו שירים רבים, נטען במשמעות חדשה מאז ה-7 באוקטובר. כשכל הקהל שר "סתם, זה לא נכון. אנחנו לא במזרח התיכון", כולם הרגישו את זה.

במוזיקה של ג'ני פנקין אין נחמה שכזו. יש פשוט נחמה אחרת. מיקס הארנ'בי-פופ-ניינטיז-אלקטרוני שמזיז את הגוף, ומפרק אנרגיות בצעדים זהירים שלא דורכים על נקודות כאובות. ברגעים המעטים בהם ג'ני נאלצה להתייחס לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, לא היה די במילותיה. היה איזה רגע שהיא ניסתה "להרים לחיים לכבוד… החטופים ש… אין מילים", ואז עברה לבצע שיר נוסף שלא ממש קשור לנושא. אך מחוץ לרגעים בהם ג'ני דיברה בין השירים (או, כמו באחד הרגעים בהופעה, לפצוח בשירה אקראית של "נחש אותי נחש), היה המון שקט בראש בזמן שהביט מרעיש באוזן. ושב היה את אותו שחרור אמיתי.

וזה לא שההופעה היתה מנותקת – הדואט של ג'ני עם גל דה פז (קאבר ל"When You Believe" של וויטני יוסטון ומריה קארי) היה מרגש במפתיע (בדומה ל"התחנה הישנה"), והביצוע עם כהן ל"אל דאגה" שלו נטען במשמעות חדשה מאז ה-7 באקטובר (בדומה ל-"סתם"). כנראה שיש תבנית שנוצרת באופן טבעי לאיך בכלל אפשר לספוג בידור, תרבות, מוזיקה או כל בילוי אחר בימים האלה. והיא פועלת בצורה מוזרה ומהנה.

והנה, אולי, הדוגמה הכי טובה לאבסורד החדש שמייצר חוויית הופעה כמעט חדשה. בשתי ההופעות שהייתי היו הכי מעט טלפונים מצלמים שראיתי בהופעה מאז בערך 2008. זה לא שהקהל השתנה – פשוט אין לאף אחד חשק להעלת לסושאל את הרגע הקטן והנדיר שהוא נהנה בו. באופן אירוני, זה עזר לקהל להיות מחובר יותר להופעה, ולהערכתי גם ליהנות טיפה יותר, מבלי הצורך הקומפולסיבי לתעד. זה גם נחמד שאין מיליון טלפונים שמפריעים לקו הראייה. ודווקא הדבר הקטן הזה, חוסר החשק להרים טלפונים, הפך את ההופעות לטיפה יותר אינטימיות, די מוזרות, ולמהנות באופן שונה מהרגיל. זה עדיין מוזר ליהנות, אבל זה המוזר שלנו.

• ❤ תרבות
• הופעות
• הבארבי
• הופעה בארבי
• כולי עלמא
• טיפקס