בלוח השנה העברי, יש כמה מועדים שמוציאים מ"ארץ נהדרת" את המיטב. פרקי חגים (בעיקר חנוכה ופורים) שמספקים קו עלילתי והזדמנות לקצת יותר יצירתיות, יום העצמאות – שזה בדרך כלל המקום שבו מסתיימת העונה ולצערנו בשנים האחרונות, מה לעשות, גם פרקי מלחמה.על אף כל הרע שמלחמה מביאה, מ"ארץ נהדרת" מצבי חירום דווקא מוציאים משהו טוב; הם מייצרים איזה פוקוס, מושיבים אותה במקום קצת יותר נוח כאתנחתא קומית ומשהו שמאפשר לפלטר דרכו את הלחצים של התקופה המשוגעת הזאת. הפרק ששודר אתמול (רביעי) פוסט "שאגת הארי" שילב בין השניים: פרק פורימי באווירת מלחמה. ככזה הוא היה טוב מאוד.

>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

עוד ניגע ברגע השיא של הפרק, אבל לפני הכל, הפרק ה-17 של העונה ה-23 הדגיש שני כוכבים מעל כולם (עם כל הכבוד לכולם): ערן זרחוביץ' ויניב ביטון. ליאת הרלב עושה את שלה, תמיר בר נהדר ואת יובל סמו תמיד כיף לראות – אבל הכוכבים של העונה הם זרחוביץ' וביטון. הם עמוד האש שמוביל את המחנה, הקפטנים של הקבוצה, והם גם מביאים את רגעי השיא של העונה הזאת (יחד עם עומר עציון והדמות של דונלד טראמפ, שהיא הציר המרכזי).החיקוי המדויק של זרחו לצביקי טסלר, ולאחר מכן לפיט הגסת' (שר ההגנה האמריקאי), מוכיח איזה קומיקאי בחסד הוא. כמה הוא מצליח לדייק מניירות ולהיות איש מצחיק באופן כללי (מה שעובד גם בסדרה דרמטית יותר כמו "מטכליסטים"). פשוט כישרון עצום שמגיע לפרקו ככל שהעונות מתקדמות.

מצד שני ביטון הוא אולי פחות וירטואוז מזרחוביץ', אבל עושה את שלו בדרך אחרת, יותר אמפתית. לא משנה כמה רשע חמנאי, יש משהו בדמות שלו כשביטון מגלם אותה, שאתה קצת אוהב. הוא פחות מכוער מסינוואר ופחות נכלולי מהדמות של נסראללה (אפרופו המפגש המשולש ביניהם בגיהנום – עוד רגע מוצלח). זה הקסם של ביטון, שעובד לו עוד מ"היהודים באים", הקשר הזה עם הצופים שהופך אותו לשחקן מוצלח כל כך.

בכל מקרה, למרות היעדר הקהל זה היה פרק עם אנרגיות גבוהות שפגע היטב בכאבים ובמתחים של התקופה – מההתרעה הקיצונית, דרך החשש ממקלחות (כי זה מפעיל את האזעקה) – הססמוגרף הרגיש של "ארץ" לדופק של הקהל (או לפחות הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת") המשיך לעבוד גם הפעם.רגע מוצלח היה גם לשני כהן: החיקוי שלה למפעילת ההתרעות של פיקוד העורף היה קצת וינטג' שלה לתפקידים יותר צעירים; מסול בר בעונה האחרונה של "רק בישראל" (עם הקאץ' פרייז "אני לא בוכה, אבל זה מעצבן"), ועד שלל דמויות שגילמה בימי "שבוע סוף". משהו קצת יותר נוירוטי ומאוד מצחיק שכהן מצליחה להביא היטב. זאת גם הייתה עקיצה טובה לפקע"ר ולמדיניות הבעייתית שלה בעניין ההתרעות (נחנקנו).

חוץ מזה, גם סדרת מערכוני "פרדס חנה" ממשיכה לשמור על יציבות ומסמנת שאחרי כמה שנים של חיפושים, ל"ארץ" יש להיט ביד בדמות מערכון רץ לאורך העונה, אולי לראשונה מאז "הטורטלים". הפעם, הם נגעו בקונספירציות ואמרו משהו אמיתי על קונספירטורים (משהו שלי מאוד נגע, כמי שאוסר עליהם מלחמה די רצינית בשנים האחרונות), על ההתשה שיש בהתמודדות איתם ואיך שום דבר מציאותי (כולל מילולית טיל בליסטי שעף להם לבית) לא מונע מהם לצאת מהבועה. לא היה פה איזה שיחוק מבחינת תפקידים (אולי מפאת הזמן), אבל זה היה כתוב נהדר ובוצע בצורה מוצלחת.

אבל הכל היה הכנה לרגע השיא של הפרק, אולי אפילו של העונה הזאת, שהגיע במונולוג הסיום. הרגע שבו עלי חמנאי, בגילומו של יניב ביטון, מסיים במעין מכתב פרידה מהקהל הישראלי שצופה בו. הוא עוטף את זה בעטיפת צלופן ("הכנסתם לנו יפה יפה"), אבל המסר כאן הוא שאיראן האיסלמית אולי שוקעת, אבל ישראל שהולכת באותו כיוון – דתי קיצוני ולאומני – בדרך לאותו המקום. "איך אומרים? עוד לא אבדה תקוותנו", הוא חתם בסיום מצמרר – וזה בהחלט השאיר אחריו הדים, כולל ויראליות אדירה ברשתות מיד לאחר שהפרק הסתיים.

למה זה עבד? המונולוג של ביטון מרפרר לשני מונולוגים גדולים שראינו בשנים האחרונות בקומדיה העברית: הראשון הוא מונולוג מלחמת האזרחים של אסי כהן (2021) וכמוהו הוא רצוף שיאים שמגיעים לקליימקס בועט וגורם לאנשים לזוז בכיסא. השני הוא מונולוג שביטון גילם בעצמו, ב"היהודים באים", ושודר בפרק שאחרי ה-7.10. אותו הרגע שבו משה רבנו פונה לעם ישראל, ומסמן להם שהם דווקא לא "עם של קקות", שיש בהם הרבה אור, ושהם צריכים לבחור בין עם של בניין לעם של חורבן. שניהם רגעים שייחקקו לעד בתולדות הטלוויזיה בישראל, ומונולוג חמנאי היה מעין בן כלאיים של השניים.

זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות במיטבה: מצד אחד להישאר קומוניקטיבית ולייצג, במידה רבה, את המיינסטרים הישראלי – זה שרואה במוות של חמנאי דבר טוב, זה שמסתכל בתקווה על קריסת המשטר הדכאני והאלים באיראן. ומצד שני, היא יודעת לייצג גם את קול המצפון – את אותו DNA ערכי, שדיברתי עליו בשבוע שעבר. זו היתה ההצעה של "ארץ נהדרת" לציבור שצופה בה: איראן, אולי, תוכל לחזור למה שהיא היתה פעם – מדינה יצרנית, עם תרבות אדירה ועם שאין לו גבולות מלבד הדמיון. אבל אולי כדאי שגם אנחנו נחזור לאותה הדרך שאיבדנו עם הממשלה הנוכחית.

בסוף, המונולוג של חמנאי נגמר באותו פאנץ' כמו המונולוג של משה רבנו: האם אנחנו עם של בניין או עם של חורבן? האם אנחנו בוחרים בדרך של שנאה ושל התבצרות, או בדרך של פתיחות ושל מערביות? במידה רבה, גם העם האיראני וגם העם הישראלי – למרות שהם לכאורה בשני צידי המתרס במלחמה הזאת – עומדים בפני אותה דילמה. והתשובה של "ארץ נהדרת" לדילמה הזאת התבטאה בדיוק בדרך שלה: בחדות, בכישרון ענק, ועם המבצע המושלם למשימה הזאת. לכו תדעו, אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה פוליטית
• מלחמת איראן

כנראה שנסתרות הן דרכי הטלוויזיה הישראלית. ברוב העולם הנאור, סדרה שמצליחה כמעט תמיד תזכה להארכת חוזה לעונה נוספת, אבל בתוך הבלגן הישראלי על המסך ומחוצה לו, לפעמים עוברות שנים ארוכות בין עונה לעונה. העונה הראשונה של "מותק בול באמצע" עלתה לשידור במרץ 2021, שבועיים לפני הבחירות שבסופן הוקמה "ממשלת השינוי". מאז העולם הספיק להתהפך בערך עשר פעמים.
>>אוכל, קרינג' ושמלה לבנה: "ארבע חתונות" היא קאלט כמעט מיידי

רק עכשיו, אחרי עוד מערכת בחירות, ממשלת ימין קיצוני, הפיכה משטרית, טראמפ, AI וכמובן ה-7 באוקטובר, העונה השנייה של "מותק" הגיעה. ואם אז הסאטירה הפוליטית עוד השתעשעה ברעיון של כוכבת ריאליטי שהופכת לכוכבת פוליטית, היום תרחישי הקיצון הפכו לקיצוניים יותר. אותה פוליטיקה אבסורדית לה לעגנו ב-2021, הפכה לרעילה, מלחיצה וקטלנית יותר ב-2025.

העונה השנייה סובבת אחר השלכות מעשיה של מותק מרדכי, שחשפה בסוף העונה בצעד אמיץ את המושך בחוטים אלכס טורצ'ין, שלכאורה חוסל, ויוצא מהכלא כדי לסגור חשבונות. הוא לובש במהרה את גלימת "החוזר בתשובה", ומתחפר מאחורי תואר לוחם שחיתויות (עקיצה לעבר החבר אלדד יניב?) כדי לחזור לנקי כפיים. העלילה הזו אמנם מסדרת את הכלים על הלוח לקראת העונה, אבל כדי להבין את "מותק בול באמצע", צריך לחזור לאם שלה – "פולישוק".

המחזאי שמואל הספרי הוא הרוח החיה מאחורי שתי הסדרות, אבל זוהי לא נקודת הדמיון היחידה לסיטקום בן 3 העונות ששודר ב"קשת" בין 2009 ל-2015. למעשה, זה כמעט אותו סיפור – מותק מרדכי היא בעצם הגלגול המתמשך של רובי פולישוק, אותו אדם שלא היה אמור להיות שם. זה שהגורל זרק אותו למעמד של חבר כנסת, שמתגלגל מטעות לטעות ומוצא את עצמו בעמדות כוח שלא חשב להגיע אליהן. הן מרדכי והן פולישוק נכנסים לשטח ההפקר של הפוליטיקה הישראלית – העולם החלול של מפלגות המרכז ("מל"ל" ו"בול באמצע"), המקום שבו אין אידיאולוגיה סדורה, שעובר בקלות לימין ומתחנף לשמאל באותה הנשימה, ומה שהכי חשוב זה להיצמד לכיסא.

אבל יש גם הבדלים. "מותק בול באמצע", למרות שנוצרה ע"י גבר, היא סדרה מאוד נשית – לא רק עם גיבורה אישה, אלא גם עם קאסט שרובו הגדול מורכב מנשים. גילי איצקוביץ' כמובן מובילה אותו בגאון (תפקיד חייה, במידה רבה), אבל גם ליטל שוורץ, רותי אסרסאי, אופירה רחמים וענת וקסמן עושות את שלהן בגדול. בכל הקשור לגברים, התפקיד הגדול הוא של אבי קושניר בדמותו של טורצ'ין, הארכי-נבל המסוגל להכל. קושניר הוא בסך הכל דמות די חביבה, והיכולת שלו לגלם רשע בהחלט מרשימה.

אבל בעיקר הדברים, עם כל הכבוד לדמויות מעניינות, זה שב"מותק בול באמצע" יש הרבה סאבטקסט. זו עונה הרבה פחות מצחיקה – כלומר יש פאנצ'ים לא רעים (הספרי הוא בכל זאת כותב בחסד רם), אבל מתחת לכולם רובצת עננה. מותק היא כבר לא הילדה התמימה שהחלה את הדרך. היא הרבה יותר מצולקת, הרבה יותר מודעת למצב ולנחשים שמסביבה. זו קריצה מובהקת למציאות. לכולנו, שקצת התחדדנו ואיבדנו תמימות בארבע השנים האחרונות שעברו על ישראל.

גם הפוליטיקה השתנתה מאוד. אם בעולם של "פולישוק", שנולד אחרי מותה של מפלגת "שינוי" וטומי לפיד ז"ל, הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לפוליטיקאי עלוב שמתגלגל לעמדת כוח הוא איזה הקלטה מביכה, או פרשת הצבעות כפולות (געגועים ליחיאל חזן). ב-2025 הפולישוקים (או "המותקות") כבר מאיימים לשלוח פצצות אטום על עזה, ומובילים אותנו להאג. האזהרה ש"פולישוק", ואחר כך "מותק בול באמצע", שלחו לפוליטיקה הישראלית לא ממש התקבל, והמצב שהן מתארות בוודאי החמיר.

המסר מכך די ברור: "הישמרו מהפולישוקים". הם אולי מרגישים לא מזיקים (מי באמת יכול לשנוא את איצקוביץ' או את ששון גבאי?), כאלה שבאו עם כוונות טובות והתגלגלו בדרך לא דרך למשרות שלהם – אבל הפוליטיקה הזאת היא הרסנית. ההשחתה שעברה הפוליטיקה ב-16 השנים שבין עליית "פולישוק" ובין העונה השנייה של "מותק בול באמצע" היא ההמחשה החיה לכמה מסוכנת הפוליטיקה החלולה. איך כשאנחנו שבים ובוחרים פולישוקים, שמנסים לומר את הדבר הנכון כדי להתקדם לתפקיד הבא, ולא אנשי מעשה עם אידיאולוגיה וכוונות – אנחנו גומרים עם אסון.

"מותק בול באמצע" פרצה לעולם שבו הפוליטיקה היתה כאוטית – ישראל של מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, ממשלות שלא מסוגלות לקום ומשבר פוליטי מתמשך על רקע משבר הקורונה. בעונה השנייה אנחנו חווים את ההשלכות של כל זה, כשהכאוס עבר מהפוליטיקה למדינה. הפעם, מתחת לאווירה המתקתקה ולהומור המקסים, אפשר לשמוע את אזעקת האמת.
מותק בול באמצע, כאן 11, ימי א' ב-21:30

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סאטירה פוליטית
• פוליטיקאים
• קומדיה
• קומדיה ישראלית

דנה ברלב היאמהמאיירות הבולטות של השנים האחרונות, בסגנון מינימליסטי ייחודי שכבש את הרשתות החברתיות, כשהיא אינה מהססת לזלוג למחוזות הסאטירה הפוליטית החריפה ואף להוציא לאור את סדרת חוברות קומיקס המחאה הנהדרות"מרי סטריפ". בסוף השבוע הבא (10-11.4) היא תשתתף באירוע מכירת הפסח של מועדון הכושר "קולנוע פאר", שם תמכור מיצירותיה לצד "ביכורים – תוצרת מובחרת מעוטף ישראל" והשוקולטיירית אלה חרפק מקיבוץ גברעם.

>>השבוע הזה הביס את הסאטירה. רק הכתם על המצח של נתניהו לא יורד

1. מי אחראי על קופות המדינה?

2. עבור מה באמת צריך רפורמה משפטית?

3. מי דואג לבריאות הציבור?

4. מי מגן עלינו?

5. מי שומר על דרכים בטוחות?

6. מי יבנה את עתיד ילדינו?

מערכת טיים אאוט רוצה להדגיש כי אף שרה אי פעם לא היתה אשמה בשום דבר, ובאופן כללי אין דבר כזה יותר אשמה. מה אתם, 0מאלנים?
>> אירוע מכירת פסח של "קולנוע פאר" יתקיים בימים ה'-ו' (10-11.4), בשעה 8:00-14:00, ישעיהו 1. האירוע חינמי ופתוח לכולם

• יוצרים כותבים
• קומיקס
• סאטירה פוליטית
• סאטירה

"אוקטובר 1981, המלחמה הקרה בבין ארה"ב לבריה"מ בעיצומה. העולם היה על סף מלחמה גרעינית, הדבר האחרון שחסר היה ניצוץ שיבעיר את הכול. הניצוץ הזה נדלק, אבל ממקום בלתי צפוי". במילים אלו נפתחת "וויסקי און דה רוקס", הסאטירה הפוליטית החדשה של דיסני+ שמגיעה בעצמה ממקום לא צפוי – שוודיה, לא בדיוק מדינה שהייתם מצפים ממנה להתעסק בעימותים צבאיים וסאטירות פוליטיות, אבל היי, העולם נוטה להפתיע, והפעם נראה שזה לטובה.

>>אוקיינוס של אהבה: "הכבש השישה עשר" התעלתה על כל הציפיות

אז לפני שניגש לאירוע הצבאי הביזארי שהוביל לאירועים האמיתיים שבשורש הסדרה, בואו נדבר קודם כל על הסדרה עצמה – הפקה שוודית מושקעת באופן בלתי רגיל, מהצוות שהביא לכם את הלהיט "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (הספר, וגם העיבוד הקולנועי) – הסופר המצליח יונס יונסון, והבימאי הנריק ג'נסון-שווייזר. ביחד יצרו השניים את הסדרה, שאמנם עוסקת באירוע ההוא מ-1981, אבל מתפקדת כסאטירה על משחקי מלחמה, ובואו רק נרמוז שלא בכדי הפוסטר שלה מרפרר לסרט המכונן "ד"ר סטריינג'לאב".

אז מה בעצם הסיפור? ובכן, באותו החודש הצוללת תקיפה הסובייטית יו-137 (מסוג שנקרא "וויסקי") מוצאת את עצמה תקועה על הסלעים (מכאן "וויסקי און דה רוקס") עמוק בשטח הטריטוריאלי של שוודיה, 10 ק"מ בלבד מבסיס חיל הים הגדול ביותר בשוודיה. האירוע הזה מקפיץ, כמובן, את כל העולם ולפתיע החזית של המלחמה הקרה עברה מגרמניה לחופי שוודיה. הסדרה בחרה להתחיל את האירוע בצוללת של רוסים משתכרים, שזה תמיד כיף, כך שעם 30 דקות פר-פרק לאורך 6 פרקים בלבד מצפה לכם בינג' מצחיק עם בעיטות קטנות לעבר יחסים פוליטים בינלאומיים. אולי אפילו נלמד משהו.
"וויסקי און דה רוקס", כל הפרקים עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• דיסני+
• שלטון סובייטי
• סאטירה פוליטית

"אני סומכת על ראש הממשלה נתניהו", אמרה אמש בפטריוטים מגישת ערוץ 14 יערה זרד. "אם היה יושב לפיד ומביא את אותה עסקה, לא הייתי סומכת עליו". ה0מאלנים מיהרו ללעוג, ולהציג את האמרה כהוכחה חותכת לתפיסת הביביזם שנתניהו הוא אל בין בני האדם – אבל אנחנו דווקא מעודדים את האמירה, כמו גם את הווידוי של איתמר בן גביר שהוא היה האדם שסיכל שוב ושוב את עסקת החטופים. למה? כי האמת היא נר לרגלנו, ונחמד שסוף סוף מודים בה.

>>מלכות השכונה בוחרות: בתי הקפה השכונתיים שאנחנו הכי אוהבות

ולמען האמת, ממש נמאס לנו לשמוע ביביסטים ואנשי ימין הקיצוני בגזלייטינג מתמשך על המציאות. הגיע הזמן לכמה וידויי אמת מהימנים האהובים עליכם, אבל לשם שמירת פרטיותם וכדי שיוכלו לדבר בחופשיות ובכנות מלאה, הסתרנו פרטים מזהים. אז מה יושב להם על הלב? טוב בסדר – אז מה יושב להם בבטן?

"אני מתחרטת על שלקחתי חלק במכונת הרעל וליביתי את השנאה בעם. סליחה, כלומר – אני גאה על שהובלתי את מכונת הרעל וליביתי את השנאה לשמאלנים. רגע, לאיזה ערוץ זה?"

גלית ד.א, מתלבטת

"אני דווקא חולה על תל אביב. עיר מהממת, אנשים אדיבים, יש ריח של חופש באוויר. כאן מצאתי את אהבתי ובחרתי לקיים את חיי"

שמעון ר', תל אביבי אמיתי

"אשתי לא סובלת קניות בזארה. היא מזמינה רק מהאינטרנט, ומהאשראי שלה"

יותם ז', שופוהוליק

"אני בכלל צפונית במקור"

נוה ד', ילידת אלון הגליל, תושבת תל אביב

"לא הבנתי כלום מפרשת הפרגולה של ליאת בן ארי. למעשה, לא הבנתי את רוב הפרשיות שאני מדברת עליהם. לא יודעת, באופן כללי אני לא מבינה הרבה דברים, אבל מתביישת להודות בזה"

איילה ח', אזרחית מודאגת

"אני מתה על אפרו-אמריקאים, גדלתי על גנגסטה ראפ"

מאי ג', ג'ני מהבלוק

"הגיע הזמן להגיד את זה – הבשורה המזרחית המתוקה של ישראל השנייה היא בסך הכל בצק עם מרגרינה ודבש. חאלס עם ההייפ".

אבישי ב.ח, יזיז אמת של ישראל השנייה

"מעולם לא התאוששתי מהרגע בו קראתי למורה בטעות 'אמא'. הוא כל כך כעס, ואני רק רציתי שיחבק אותי. אני חושב עליו כל הזמן"

יאיר נ', בלונדיני נייד 33

"אני בכלל נפש עדינה, אבל רדופה על ידי שד קדמון בשם גוהראתא המקלל"

טלי ג', פרקליטות לשכת השטן

"אני מוקף במטומטמים"

ב'. ניתאי, מוכר רהיטים משומש

• סאטירה
• סאטירה פוליטית
• ביבי
• מחדל נתניהו