"זהו, אין יותר וולפנייטס ואין יותר קלאסיק. אתמול היה היום האחרון", הכריז בעמוד הפייסבוק שלו המסעדן רן יונגר, הבעלים של המסעדה הדואלית שבפינת הרחובות יהודה המכבי-וייצמן. "אחרי 10 שנים ביהודה המכבי ו-20 שנה במסעדות, התעייפתי" הוא כתב, ובכך קבר את השריד האחרון לרשת ההמבורגרים בת 20 השנה, שבימים אחרים שינתה את תרבות ההמבורגרים של תל אביב. בסופ"ש הזה נטגן איזה בייקון לזכרו של הוולפנייט ספיישל.
>>

הסיבה לסגירה, כפי שיונגר מסבירבאותו פוסט פייסבוק, דווקא לא קשורה באופן ישיר למלחמה, אלא יותר לאתגר ידוע איתו מתמודדים מסעדנים, ומאז ה-7 באוקטובר עוד יותר. "מי שמכיר את התחום, וגם מי שלא ושומע מבחוץ, יודע כמה התחום הזה קשה. מאוד קשה. עם הכל הצלחתי להתמודד: קורונה, המלחמה בעזה, מבצעים צבאיים במשך שנים, המלחמה באיראן, רגולציה בלתי אפשרית במסעדות, חומרי גלם שעולים בערך כל יום ו-3 שעות בדרכים בממוצע בכל יום. אבל דבר אחד הכריע אותי – העובדים".

"החיפוש הבלתי נגמר אחרי עובדים, כל יום כל היום, פשוט שבר אותי", הוסיף יונגר. "בעיית העובדים ידועה בתחום מאז ומתמיד, אבל אחרי 7 באוקטובר היא הפכה לבלתי אפשרית. גם כשאתה כבר מוצא עובדים, הם עושים טובה שהם באים לעבוד. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל הרוב המכריע לא בא לעבוד, ולא רוצה לעבוד – ועם זה לא הצלחתי להתמודד. מצב העובדים ברחבי הארץ גרוע מאוד, אבל בתל אביב פי כמה וכמה, וזו הסיבה שהחלטתי לסגור".

וולפנייטס הוקמה ב-2005 בלילינבלום פינת נחלת בנימין – המקום בו עוד עומד סניף של ויטרינה – תחת השם וולפגנג שף בורגר, וכשלוחה של מסעדת סרגוס. בימים בהם רק מוזס ואגאדיר שלטו בעיר, וולפנייטס היתה האח הצעיר והחוצפן שהציעה רצועות בייקון עבות, רטבי שום קונפי, גבינות אמנטל ותוספות אחרות שמאז כבר הפכו לסטנדרט עירוני, שלא לדבר על האופציה להזמין ארוחה עסקית לאורך כל היום (ובמיוחד הלילה). עם מערך משלוחים משלהם, הם השתלטו במהרה על האגף הלילי של המאנץ' העירוני, ושינו את האופן שבו תל אביבים מזמינים את ההמבורגר שלהם.

לאורך השנים היצע ההמבורגרים של העיר השתדרג, במקביל להפיכתה של וולפנייטס לרשת ארצית – מה שהוביל באופן טבעי לירידה מסוימת ברמה, ובשלב מאוחר יותר, גם למעבר בעלים וכשרות וכל מה שמבאס. לפני כארבע שנים הסניף האחרון של הרשת, בפינת הרחובות יהודה מכבי וויצמן, עבר מיתוג ובנייה מחדש למסעדה בשם "קלאסיק", שאיחדה בין ההמבורגרים של וולפנייטס לפיצה של "בזיליקום" – גם מותג תל אביבי אייקוני מראשית שנות האלפיים.בביקורת על המקום עם פתיחתו, כתב מבקר אוכל הרחוב מתן שרון כי "תהילת העבר אולי מתה, אבל יש משהו מנחם בלדעת שהוא עדיין נשאר בחיים". עכשיו גם זה נגמר, והנחמה היחידה שיש היא זיכרונות טובים, והידיעה שהם תרמו רבות לתרבות ההמבורגר של ישראל, ותל אביב בפרט.

• אוכלים שותים
• סגירה
• וולפנייטס
• קלאסיקות

בתור המקום שעיצב את התפיסה הרומנטית שלנו בערך במאה השנים האחרונות, הוליווד שופעת זוגות ממגנטים שהופכים סיפור טוב לרומנטיקה חוצת תקופה. מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב אספה את 12 הזוגות הרומנטיים והלוהטים ביותר על המסך, וחזרה עם רשימה מלאה באהבה.

ווספר לינד וג'יימס בונד ("קזינו רויאל", 2006)

ידוע שג'יימס בונד הוא לא גבר של אישה אחת. בעצם הוא לא גבר אחד אלא שישה עד כה. אבל בפעם הראשונה שדניאל קרייג נכנס לתפקיד, הוא התאהב על באמת בווספר לינד בגילומה הלוהט של אווה גרין. זאת כמובן אהבה חסרת סיכוי, משלל סיבות, אבל הרגש הזה הפך אותו להכי סקסי שהוא יכול להיות. ביחד הם הבעירו את המסך, ולא הותירו סיכוי לאף אישה שבאה מאז בעקבותיה.

ריק ואילזה ("קזבלנקה", 1942)

המפרי בוגארט היה הבחירה הראשונה לתפקיד בעל מועדון לילה בקזבלנקה, אבל לצידו יכלו להופיע אן שרידן, או הדי לאמאר, או מישל מורגן. לעולם לא נדע אם סיפור האהבה וההקרבה הזה על רקע מלחמת העולם השנייה היה זוכה למעמד האיקוני שלו גם עם שחקנית אחרת, אבל האלכימיה בין בוגארט הקשוח והציני לאינגריד ברגמן הזורחת, בתפקיד האישה ששברה את ליבו ואז ריפאה אותו ונתנה לו משמעות, הניבה זהב טהור.

איידה וביינס ("הפסנתר", 1993)

מערכת יחסים שמתחילה מניצול מיני ומתפתחת לאהבה גדולה זו תמה רומנטית מסוכנת, אבל ג'יין קמפיון עיצבה אותה למשל גותי מכשף. במבט ראשון הולי האנטר קטנת הקומה והארווי קייטל הבולבוסי אינם נראים מתאימים מבחינה פיזית, אבל זה חלק מהקסם המיוחד של הסרט החושי והחושני הזה על האישה האילמת והגבר האנאלפבית ששומע את קולה הפנימי. עשר שנים מאוחר יותר קמפיון ליהקה את מג ריאן במותחן האימה "תשוקה חותכת", וגילתה לנו שהכוכבת המתוקה של קומדיות רומנטיות יכולה להיות סקסית להפליא כשמרק רופאלו הוא זה שמפתה אותה.

מר צ'או וגברת סו ("מצב רוח לאהבה", 2000)

ערגה לא ממומשת היא מחולל רגשי עז, והיא ממלאת את סרטו של וונג קאר וואי – ואלס מלנכולי, חושני ומשכר ביופיו. לא תמצאו זוג מרהיב יותר מטוני לונג ומגי צ'אנג שמגלמים שכנים בבית דירות בהונג קונג ב-1962, המגלים שבני זוגם (הבלתי נראים) מנהלים רומן. הצרה המשותפת מקרבת ביניהם, אך הם מחליטים לא לחצות את הקווים ולשמור על יחסים אפלטוניים.

תרז וקרול ("קרול", 2015)

זבנית צעירה בחנות גדולה במנהטן מתאהבת באשת חברה אלגנטית שבאה לקנות מתנה לבתה לחג המולד. זאת אהבה ראשונה ממבט ראשון, והיא תוקפת בעוצמה. ספרה הסמי אוטוביוגרפי של פטרישה הייסמית' מ-1952 הפך בידיו של טוד היינס לסרט מוקפד ומעודן ועם זאת בוער ברגש וכמיהה. רוני מארה וקייט בלנשט מושלמות בתפקידי הנשים שמתבשמות זו בזו ונסחפות לרומן שמאיים להחריב את חייהן.

קייטי מורסקי והאבל גרדינר ("כך היינו", 1973)

הוא חתיך בלונדיני ומוכשר שלוקח את החיים בקלות. היא יהודיה עם עקרונות שעובדת קשה לתקן את העולם. היא מתאהבת בו ראשונה, אחר כך גם הוא מתאהב, אבל חוץ מזה את זו הם רוצים דברים שונים מהחיים. ברברה סטרייסנד ורוברט רדפורד נפלאים יחד בסרטו של סידני פולאק, שהוא אהוב היום יותר מכפי שהיה כשיצא למסכים (ב"חברים" רייצ'ל מציינת אותו כסרט הכי רומנטי מעולם).

סטפני ואלן ("חלודה ועצם", 2012)

המגע הפיזי והחמלה בין מטפל למטופל הניבו לא מעט רומנים רומנטיים, אבל תתקשו למצוא מפגש ארוטי וסוער יותר מזה של מאמנת הלווייתנים שרגליה נקטעו, והמתאגרף שעוזר לה לפעמים. המפגש הקשוח והאינטימי בין מריון קוטיאר ומתיאס שונארטס מניב ניצוצות בסרטו של ז'אק אודיאר – שילוב בין ריאליזם קשוח למלודרמה שחושל באש.

רוז וג'ק ("טיטאניק", 1997)

טוב, נו, מיליוני נערות הלכו לראות את הסרט הזה שוב ושוב לא בגלל האוניה הכבירה שמתבקעת לשניים, אלא בגלל אהבתם האסורה והטראגית של הנערה מהמחלקה הראשונה והאמן העני שמציל אותה. קייט ווינסלט רעננה ומוכנה לטרוף את החיים וליאונרדו דיקפריו בן ה-22 עדיין נראה כמו מלאך והם מקסימים ביותר.

אניס וג'ק ("הר ברוקבק", 2005)

רק לפני חודש המלצתי על הסרט הזה בנטפליקס, ולכן התחבטתי ארוכות לפני שהחלטתי לכלול אותו ברשימה נוספת. אבל מה לעשות שרועי הכבשים המאוהבים בגילומם של הית' לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול הם אחד הזוגות הכי לוהטים בקולנוע. סצנת החולצה בסיום, ו"I wish I knew how to quit you" זכו לשלל פארודיות שרק מעידות על עוצמתן האיקונית.

ולאד המשפד ומינה הארקר ("דרקולה", 1992)

העיבוד של פרנסיס פורד קופולה לספרו של בראם סטוקר הוא סיפור אהבה חוצה עידנים לא פחות משהוא סרט אימה. כארבע מאות שנה אחרי מות אשתו האהובה, הרוזן בעל הניבים מפליג ללונדון הוויקטוריאנית ומאתר את בת דמותה. המפגש המחודש מלהיט את דמו ומהפנט אותה. מי ידע שגרי אולדמן וווינונה ריידר יכולים להיות כל כך לוהטים יחד.

לורטה קסטוריני ורוני קמררי ("מוכת ירח", 1987)

לורטה האלמנה עומדת להנשא לג'וני קמררי, אבל כשהיא הולכת להזמין לחתונה את אחיו הצעיר, אופה קטוע יד ומריר, ניצתת ביניהם אש שיכולה להבעיר את כל ברוקלין. הוא מזמין אותה לאופרה ולמיטתו, וכובש אותה במונולוגים סוערים על אהבה אמיתית שאינה יכולה להיות מושלמת כמו הכוכבים. שר בת ה-41 וניקולס קייג' בן ה-23 מעניקים פיקנטיות לקומדיה רומנטית לא טיפוסית.

אניטה וברנרדו ("סיפור הפרברים", 1961)

זה אמנם סיפור על אהבתם התמה והטהורה של טוני ומריה הצעירים, אבל מי שמלהיטים את המסך הם האח ברנרדו ובת זוגו אניטה, שמתגרים זה בזו ורוקדים כמו סופות ההוריקן שאניטה שרה עליהן. הזיווג של ג'ורג' צ'קיריס, הרקדן הכי סקסי שרקד אי פעם בסרט הוליוודי, וריטה מורנו המפולפלת, הוא המרכיב הלא סודי של המיוזיקל האהוב הזה.

• המסך
• קולנוע
• קלאסיקות
• ולנטיינ'ס דיי
• אהבה

השורה התחתונה: זה לא זה. על משפט הפתיחה הזה חשבתי בערך בפרק הרביעי של "מאה שנים של בדידות" בגרסת נטפליקס. אבל אז הגיעו שני הפרקים האחרונים (מבין השמונה שמרכיבים את החצי הראשון של הסדרה), ויחסי אל העיבוד לספרו של גבריאל גארסייה מארקס החל להשתנות. היה זה השלב שבו הזרעים של הסכסוך הפוליטי שנזרעו קודם לכן החלו לפרוח, והדמויות הלא מוגדרות דיין החלו להתגבש. עד אז התרשמתי שבעיבוד הושקעה הרבה מחשבה ויזואלית, ושנעשה בו ניסיון מעורר הערכה להתמודד עם הנזילות של הזמן, אבל הדרמה נותרה שטוחה ולא ממש היה לי אכפת מאף אחת מהדמויות.

>> שורפות את המסך: 20 הסדרות הכי טובות שאתם צריכים לראות עכשיו
>> סרט ניצחון: 10 סרטי הקולנוע הכי טובים של 2024 (ועוד אחד לנשמה)

את "מאה שנים של בדידות" קראתי בנעורי, וזכרתי מעט מאוד מהעלילה, אך זכרתי תחושות שאפפו אותי במהלך הקריאה. זאת היתה חוויה מסעירה, מכשפת, מלאת תשוקה. לא כן הצפייה, שהרגישה כמו מארקס מדולל במים.אף עיבוד קולנועי ליצירה של הסופר הקולומביאני – שראיתי עד כה – לא התקרב לקסם של המקור. גרוע מכולם היה "אהבה בימי כולרה" דובר האנגלית מ-2007, עם חווייר בארדם בהופעה שהוא בוודאי מעדיף לשכוח. יש לציין שרודריגו גרסייה, בנו של מארקס, שהוא קולנוען לא מאוד מוכשר בפני עצמו ("דברים שאפשר לדעת עליה"), נמנע מלעבד את ספריו של אביו.

על פניו, ריאליזם מאגי אמור להתאים לקולנוע, שהוא מדיום אודיו-ויזואלי עם מסורת ארוכה של ריאליזם ושל פנטזיה. אבל השילוב המטאפורי של השניים הכשיל לא מעט יוצרים, מה גם שקולנוענים בעלי חזון לרוב נמנעים מהתמודדות עם יצירות ספרות גדולות, ומלאכת העיבוד מופקדת בידי קולנוענים פחותים. במקרה זה מדובר בשני במאים – לאורה מורה אורטגה הקולומביאנית, ואלכס גרסייה לופז יליד ארגנטינה – שאיני מכירה את עבודתם הקודמת.

מארקס, כך כתוב בכל מקום, סירב למכור את הזכויות ליהלום שבכתר יצירתו (אולי אחרי שצפה באימה בעיבודים ליצירות אחרות שלו) ורק אחרי מותו ב-2014 החליטו בני משפחתו לשתף פעולה עם נטפליקס. אך "מאה שנים של בדידות" עובד לקולנוע ב-1984 על ידי שוג'י טריאמה, שהעביר את הסיפור ליפן. אני לא מכירה את הסרט, אבל הטריילר (כאן למטה) מסקרן, ויכול להיות שהעתקת העלילה לרקע תרבותי שונה דווקא שחררה את דמיונו.

היתרון של סדרת טלוויזיה הוא כמובן האורך, שמאפשר לספר את הסיפור כולו בלי לוותר על דמויות ותתי עלילות. החיסרון הוא הגודל. קשה להישאב אל תוך עולם קסום בעל כללים וקצב משלו כשהוא מצומצם לממדי המסך הביתי. נטפליקס לא חסכו בהוצאות על התפאורה המשתנה של מקונדו, וצמד הבמאים לא חסכו בתנועות מצלמה מרשימות הנעות בעקבות הדמויות במרחבי הבית של משפחת בואנדיה (בולט במיוחד המעקב אחר ילד ערום) כדימוי לזרימת החיים. אבל, כאמור, הדרמה של הדמויות לא מתגבשת עד שלב מאוחר, וקולו של המספר תורם לכך שהדימויים היפים נחווים כמו איור לספר. יכול להיות שדיאלוגים יותר עשירים היו יכולים לתרום להחייאה של הדמויות.

אאורליו בואנדיה (קלאודיו קטניו), שפניו הן הראשונות שנחשפות לצופים בתחילת הסדרה, במקביל להקראת המשפט הפותח של הספר על ידי המספר בפסקול, הופך לדמות מעניינת רק בפרק השביעי, כשהוא מכתיר את עצמו לקולונל בצבא המורדים הליברלים. לפני כן הוא דמות פרווה למדי, והתאהבותו העקשנית בילדה שתהיה לאשתו, אינה מניבה ניצוצות. כך גם אחיינו ארקדיו, שהופך מילד דחוי חובב צילום למושל עריץ. המהפכים הקיצוניים של שני הגברים הרכים האלה אמורים לספק בוקסים רגשיים, אבל זה לא קורה כי כל עוד הם רכים הנוכחות שלהם חיוורת מדי, כמעט שקופה.

קראתי תלונות שהסדרה מעט איטית מדי, ואני דווקא חשבתי שאולי היא ממהרת מדי ומרפרפת על פני הדמויות. זה בלט לי בתיאור ההתפשטות של מגיפת האינסומניה, שגורמת לאבי המשפחה לשכוח את אשתו – עוד רגע מפוספס מבחינה רגשית.

התשוקות הסוערות מהספר, שחלקן מוקראות על ידי המספר, מתורגמות לסצנות סקס קונבנציונליות שאינן מצליחות להבעיר את המסך, לפחות עד חזרתו של האח הבכור והסקסי חוזה ארקדיו (אדגר ויטורינו). גם הנשים הותירו אותי די אדישה לאהבותיהן ולסבלותיהן, עד שאם המשפחה אורסולה (מרליידה סוטו המצוינת) תפסה את ההובלה והפכה לגיבורה עזה ומרשימה. אורסולה היא בסופו של דבר הדמות הכי מורכבת ומעניינת בסדרה.

הסיפור על העיירה מקונדו – מעין אוטופיה חילונית שמוקמת בלב ביצה הרחק מהציוויליזציה, עד שהציוויליזציה מגיעה אליה ומשחיתה אותה – נושא הדים של אלגוריה פוליטית. כשחיילים עם רובים מתחילים לשטוף את המסך, האקשן מלווה בדרמה מוסרית ופסיכולוגית והכל נעשה יותר טעון ואפקטיבי. העונה הראשונה מתוך שתיים מסתיימת בקליף האנגר שנועד להחזיר את הצופים לעונה הבאה. זה רגע טוב לסיים בו גם מבחינה רעיונית, בהותירו מסר מהדהד באוויר. אבל אחרי שמונה פרקים, "מאה שנים של בדידות" היא עדיין גרסה לא הכרחית של הספר שנחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות של כל הזמנים. עם כל ההשקעה, זאת אפילו לא הסדרה הכי טובה של נטפליקס.
>> "מאה שנים של בדידות" // A Hundred Years Of Solitude // חלק ראשון, שמונה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• קלאסיקות
• ספרות עולם

ההיסטוריה הידועה שנלמדת בבתי הספר לקולנוע היא שהקולנוע הומצא על ידי האחים לומייר מצרפת. הערב של ה-28 בדצמבר 1895 שבו השניים ערכו בבית קפה בפריז את ההקרנה הראשונה של סרטונים לקהל קוני כרטיסים – בהם זה המיתולוגי של רכבת נכנסת לתחנה – נחשב למועד לידת הקולנוע. אבל הם לא באמת היו הראשונים. הקדימו אותם בחודשיים תמימים האחים הגרמנים סקלאדנובסקי, שפיתחו מכשיר הקרנה משלהם וערכו ערב הקרנה ב-1 בנובמבר 1895. מקס ואמיל סקלאדנובסקי רשמו פטנט על ההמצאה שלהם וקראו לה ביוסקופ. אבל ההמצאה שלהם נשכחה משום שהסינמטוגרף של האחים לומייר היה יותר מוצלח מכמה בחינות, והביזנס שלהם פרח, בעוד האחים הגרמנים השלימו לא יותר מ-30 סרטים קצרים.

>>

ב-1995, בזמן שהעולם חגג 100 שנים לקולנוע, וים ונדרס ("ימים מושלמים") יצר – יחד עם סטודנטים מהאוניברסיטה לטלוויזיה וקולנוע של מינכן – סרט על הממציאים הגרמנים. בשבוע שעבר "האחים סקלאדנובסקי" זכה להקרנה חגיגית ב"מרתון הסרטים הקלאסיים של בודפשט" – פסטיבל צעיר של סרטים ישנים שנערך ב-17-22 בספטמבר. ונדרס עצמו כיבד את ההקרנה בנוכחותו, ועלה לבמה לקבל את פרס FIAF – הפדרציה הבינלאומית של ארכיוני קולנוע. הפרס, שנראה כמו קופסה של גלגל פילם, מוענק מדי שנה לאנשי קולנוע שתורמים תרומה מהותית לשימור והצלה של סרטים ישנים. הזוכה הראשון ב-2001 היה מרטין סקורסזה, ואחריו זכו בו אינגמר ברגמן, מייק לי, טילדה סווינטון, אנייס ורדה, גיירמו דל טורו ומכובדים נוספים. השנה היתה הפעם הראשונה שפרס FIAF הוענק במסגרת הפסטיבל בבודפשט שמוקדש כולו לסרטים ישנים, מה שהופך אותו לבמה המושלמת (מייסד ומנהל הפסטיבל סיפר לי שדל טורו קיבל את הפרס בשדה תעופה). בדברי התודה, ונדרס סיפר שכיוצר הוא דאג לשמור לעצמו את הזכויות על כל סרטיו, עד שאיבד אותן במשבר הכלכלי. לכן ב-2012 ייסד יחד עם אשתו דונטה קרן לשימור סרטים. בינתיים מדובר בסרטיו שלו בלבד.

"האחים סקלאדנובסקי" הוא שילוב חביב של סרט עלילתי בסגנון הקומדיות האילמות, וסרט תיעודי שבו ונדרס והסטודנטים מראיינים את בתו הקשישה של מקס, שמעלה זיכרונות ומספרת על המצאות נוספות של אביה, שאף לא אחת מהן הפכה אותו לעשיר. בבודפשט הסרט הוקרן בלוויית מוזיקה חיה שתרמה לחוויה. החלק העלילתי של הסרט בהחלט לא מתחייב לדיוק היסטורי, ומציע גרסה חופשית של סיפורם של האחים תוך התמקדות ביחסים בין האח השלישי, אויגן, ובתו של מקס (אודו קיר) שאהבה במיוחד את הדוד הלוליין. בפסטיבל הוקרנו 11 סרטים נוספים של ונדרס, ופריים זכור מתוך "מלאכים בשמי ברלין" התנוסס על הפוסטר הרשמי של הפסטיבל.

הגעתי לבודפשט כדי להשתתף באסיפה השנתית של פיפרסקי – הפדרציה הבינלאומית של מבקרי קולנוע – שנערכה השנה בחסות הפסטיבל. בתום דיונים ארכניים ומתישים על התקנון של האיגוד שחוגג השנה מאה שנים לקיומו, הלכתי גם לצפות בכמה מהסרטים. כך התוודעתי לסרט אנימציה חמוד מ-1975 בשם "הוגו ההיפו" – קופרודוקציה אמריקאית הונגרית, שרוב העבודה עליה נעשתה בהונגריה. זה מחזמר על היפופוטמים שהובאו לזנזיבר במצוות הסולטן כדי שיגרשו משם את הכרישים הפולשים. אלא שבתום המבצע היועץ המרושע הורג את כל ההיפופוטמים ורק הוגו הצעיר בורח על נפשו וניצל על ידי ילדים. השירים מעולים, האיורים והאנימציה ייחודיים ויפים והסרט הולך והופך לסוריאליסטי יותר ויותר, אך במונחים של היום הוא חוטא באי תקינות פוליטית שפוגמת בסיכויו לזכות במעמד של קלאסיקה מחוץ להונגריה.

סרט הפתיחה היה "תיבת הנגינה" של קוסטה-גברס בן ה-91, שגם הוא התארח בפסטיבל (ואף הצטלם עם מבקרי הקולנוע, ולא עשה פרצוף כששמע שאני מישראל). כזכור מדובר בסרט על עורכת דין אמריקאית ממוצא הונגרי (ג'סיקה לנג, שהיתה מועמדת לאוסקר על התפקיד) שמגלה שאביה היה פושע מלחמה. זה לא הסרט הכי טוב של הבמאי היווני/צרפתי המהולל, אבל הוא צולם בחלקו בבודפשט ונכתב על ידי ג'ו אסתרהאס ("אינסטינקט בסיסי") יליד הונגריה, מה שמסביר את הבחירה לשבץ אותו באירוע הפתיחה. מה גם שהפסטיבל הקדיש תכנית מיוחדת, כולל פאנל, לשואה בקולנוע לציון 80 שנה לשואה בהונגריה. בין השאר הוקרן שם הסרט ההונגרי "אביב בבודפשט" מ-1955, שלקראת סופו משחזר את ההוצאה להורג של אלפי יהודים על גדת הדנובה. הסצנה המצמררת שבה כמה יהודים, בהם אהובתו של גיבור הסרט, נדרשים להוריד את נעליהם לפני הירצחם, שימשה השראה לאנדרטת הנעליים המפורסמת שהוקמה שם ב-2005.

ההקרנות הכי פופולאריות של הפסטיבל היו אלה שנערכו בחזית הבזיליקה של אישטוון הקדוש. המונים באו לצפות ב"2001: אודיסיאה בחלל" וב"בואנה ויסטה קלאב" על מסך ענק עם מערכת סאונד משוכללת. לא ראיתם את "שיער" עד שצפיתם בו על מסך ענק בחזית הבזיליקה של בודפשט. יש לציין שבמהלך סיורי בעיר גיליתי שבשנה האחרונה בודפשט הפכה ליעד פופולארי במיוחד עבור ישראלים, שמחפשים מקום ידידותי לנפוש בו. ראש הממשלה ויקטור אורבן סגר את הונגריה בפני פליטים מהמזרח התיכון, ולכן אין שם הפגנות פרו פלסטיניות. הנהג מהפסטיבל שהחזיר אותי לשדה התעופה תיאר פן אחר של המדיניות של אורבן – "ראש הממשלה שלנו אוהב איצטדיונים. לכן יש לנו הרבה איצטדיונים, ואין לנו בתי חולים". פסטיבל שמקרין רק סרטים ישנים (יש עוד שניים כאלה באירופה – בבולוניה ובליון) הוא דרך טובה לחמוק מההווה.

• המסך
• סרטים
• בודפשט
• קלאסיקות

בשבוע הראשון של הלחימה בדרום פרסמנו את הרשימה "13 סרטים שיעזרו לכם לשחרר את הדמעות", שהפכה להיות אחת הכתבות הנקראות ביותר ב"טיים אאוט" של השבועות האחרונים. ובכן, יש לנו עוד. אם גם לכם תקוע הבכי בגרון וחונק את הלב, וקשה לכם להוציא את זה, תנו לקולנוע לשחרר לכם אותו כמו שרק קולנוע יודע לעשות. בחרנו עוד 13 סרטים שיעשו את הטריק. בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי לסייע לציבור בשעתו הקשה. ולבכות.

סינמה פרדיסו (1988)

כמה אנשים שאלו אותי מדוע לא כללתי את סרטו של ג'וזפה טורנטורה ברשימה הראשונה של סוחטי הדמעות. הסיבה היא, ככל הנראה, הרושם הלא טוב שהותירה בי צפייה בגרסת הבמאי באורך 173 דקות שיצאה למסכים ב-2002. הגרסה שהעולם התאהב בה ב-1989 היתה קצרה בחמישים דקות, והרבה פחות קיטשית. כזכור, זה סיפורו של סלווטורה, במאי קולנוע מפורסם הנזכר בילדותו, שבה שימש כעוזרו של מקרין הסרטים אלפרדו (פיליפ נוארה) בעיירה קטנה בסיציליה. הזיכרונות מהסרטים והקרנתם לקהל הרחב הם רגעים קסומים ומלאים אהבה לקולנוע. החלק השני והפחות מוצלח – שאותו טורנטורה האריך ללא צורך – מתמקד בסיפור אהבתו של סלווטורה בן העשרה לנערה עשירה. חלקו האחרון של הסרט מחזיר אותנו להווה, שבו טוטו הבוגר נוסע ללוויה של אלפרדו, ואז יושב לצפות במתנה שהמקרין הוותיק השאיר לו – גלגל פילם שמורכב מקטעי סצנות רומנטיות וארוטיות שנקצצו מהסרטים הישנים בהוראת הכומר. מוזיקה מתוקה של אניו מוריקונה מלווה את רצף הנשיקות שגורם לסלווטורה לדמוע, ואנחנו דומעים איתו.

איקירו (1952)

סרטו של אקירה קורוסאווה מופיע לרוב ברשימות של יצירות מופת, ולא של סוחטי דמעות, אבל בכל צפייה בו אני ממררת בבכי ולכן הוא כאן.זה סיפורו של פקיד עירייה מזדקן בשם ווטנבה (טקשי שימורה) המגלה שהוא גוסס מסרטן. לראשונה בחייו הוא מבין שמעולם לא התענג על דבר ושלא השיג כלום בחייו. אחרי שהוא מבזבז את חסכונותיו על שתייה, הוא חוזר למשרד שבו התמחה בגלגול טפסים למשרדים אחרים, ומקדיש את כוחותיו האחרונים להגשמת בקשתן של תושבות שכונה בטוקיו להקים גן שעשועים לילדים. חציו השני של הסרט מוקדש לטקס האשכבה של ווטנבה, שבו המשתתפים מרכיבים יחדיו תמונה של ימיו האחרונים. זאת אלגיה אינטימית ומפעימה המשלבת אירוניה והומניזם, ומנסחת מסר עז – אנחנו מה שאנחנו עושים. השוט שבו ווטנבה יושב על כיסא נדנדה בשלג ושר לעצמו שיר הוא מהיפים והמרגשים בתולדות הקולנוע.

הקול בראש (2015)

כמו סרטי ילדוּת רבים, "הקול בראש" מספר על קשיי הקליטה של ילדה בבית ספר חדש, אבל הפעם הסיפור נחווה מבפנים. פיט דוקטר מתרגם קורסי יסוד בפסיכולוגיה של הילד לחגיגה צבעונית ותוססת של מטאפורות ויזואליות, המחוברות לעלילת אקשן סוחפת. בתוך המרחב הפנימי של ריילי בת ה-11 יש מפקדה המנוהלת על ידי חמישה רגשות מגובשים – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל. לכל רגש יש צבע, אישיות וקול משלו, והם מנסים לעבוד יחד עד כמה שאפשר. שמחה האופטימית מנסה לשלוט בעניינים, אבל עצב העגומה מפריעה בלי להתכוון. ביום הראשון ללימודים ריילי חווה רגע קשה שמערער את שיווי המשקל הנפשי שלה, ושמחה ועצב יוצאות למסע שמטרתו להשיב את העניינים לסדרם. בדרכן הן אובדות בלבירינט של ספריית הזיכרונות, מבקרות בנבכי התת מודע ובאולפן הפקת החלומות ושאר הרפתקאות פרוידיאניות. הבכי מתפרץ בגדול בסצנה שבה החבר הדמיוני הנשכח בינג בונג מקריב את עצמו כדי ששמחה תוכל לצאת ממזבלת הזיכרונות. כשריילי מתבגרת הרגשות שלה מתבגרות איתה, ואנחנו מבינים שזה לא מקרי שעל אף ההבדלים הבולטים ביניהן, לעצב ולשמחה יש שיער כחול.

מיליונים (2004)

זה סיפורו של הילד היתום דמיאן (אלכס אטל המתוק), המתגורר עם אביו (ג'יימס נסביט) ואחיו הבכור אנתוני בבית ליד מסילת הרכבת בפרבר של ליברפול. במקום חבר דמיוני, את עולמו של דמיאן פוקדים קדושים נוצריים עם הילה צמודה. יום אחד נופל משמיים תיק מלא ליש"ט, ולדמיאן ואנתוני יש ימים ספורים לעשות משהו עם הכסף לפני המעבר ליורו (הנחת יסוד פיקטיבית אך משכנעת). לשני האחים יש תפיסות מאוד מנוגדות לגבי האוצר – אנתוני, שכבר חושב כמו מבוגרים, רוצה להשקיע אותו, דמיאן רוצה לעזור לעניים – והקונפליקט הזה מניע את הסיפור ואת היחסים בין האחים בעודם לומדים איך העולם מתנהל. דני בויל ("נער החידות ממומביי") משתמש בסגנונו הקופצני, הגימיקי, כדי לעצב את עולמו הפנימי השבור של ילד עצוב. החיבור המפתיע בין הסגנון התוקפני לבין הסיפור המריר-מתוק, ובין העולם הציני והאלים לבין תפיסת העולם המיטיבה של אלכס, שעוזרת לו להתמודד עם אובדנו, מניב נס קולנועי קטן – סרט שבא מהלב וכובש את הלב.

איש הפיל (1980)

דיוויד לינץ' הוא לא שם שקופץ לראש כשחושבים על סרטי ממחטות, אבל לא תמצאו סרט מרגש יותר מ"איש הפיל". לינץ' נוהג להתבונן בעולם דרך מראה מעוותת ולאייר דימוי מפלצתי של בני האדם. אולי משום שבמקרה זה הוא סיפר על אדם עם חזות מעוותת שהעולם התייחס אליו כאל מפלצת, הוא חיפש דווקא את המרכיב האנושי של הסיפור. ג'וזף מריק, שנולד בבריטניה במחצית השנייה של המאה ה-19, לקה במחלה שעיוותה את גופו ואת פניו בצורה קיצונית, והוא הוצג לקהל כאטרקציה בפריק שואו. הסרט מספר עליו מנקודת מבטו של רופא מנתח (אנתוני הופקינס) שלוקח אותו לבית החולים כדי ללמוד אותו. להפתעתו הוא מגלה שמאחורי החזות המפלצתית יש אדם רגיש ונבון. ג'ון הרט מעצב דמות קורעת לב כאיש הפיל, שלראשונה בחייו חווה נדיבות לב, בסרט שצולם בשחור לבן מרהיב ביופיו.

אורות הכרך (1931)

צ'רלי צ'פלין הפך לאייקון תרבותי אהוב כל כך משום שידע איך לשלב הומור גאוני עם רגש טהור. מכון הקולנוע האמריקאי דירג את הקומדיה הרומנטית האילמת הזו, שנעשתה ארבע שנים אחרי שהקולנוע החל לדבר, במקום העשירי ברשימת סרטי האהבה האמריקאים הגדולים של כל הזמנים. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את הנווד ישן בזרועותיו של פסל חדש שהוצב בכיכר העיר. זאת סצנה אירונית ומצחיקה להפליא, שמוציאה לשון לדמגוגיה של פוליטיקאים שמבטיחים לבוחרים הבטחות חסרות שחר. בהמשך הנווד נתקל ברחוב במוכרת פרחים עיוורת. היא טועה לחשוב שהוא איש עשיר, והוא אינו מתקן אותה והופך את עצמו לאביר של העלמה במצוקה. את הכסף שהוא משיג משיכור מליין הוא נותן לה כדי שתעבור ניתוח, בעוד הוא עצמו נותר חסר בית ומצבו הולך ומתדרדר. בסצנת הסיום הם נפגשים לראשונה אחרי שעברה את הניתוח, והקלוז אפ על פניו כשהיא מזהה אותו הוא מהרגעים הכי מכמירי לב שנראו מעולם על המסך הגדול.

הרוכב (2017)

סיפור פשוט על כוכב רודיאו שחולם לחזור לזירה אחרי תאונת רכיבה שריסקה את גולגולתו, הפך בידיה של קלואי ז'או לבלדה מרגשת על הקיום האנושי. בריידי ג'אנדרו מגלם את עצמו במערבון אלגי ויפה להפליא המבוסס על חייו. פגישותיו מלאות הרוך עם חברו הטוב – כוכב רודיאו לשעבר שהפך למשותק עקב תאונה קשה – מספקות הצצה לעתיד אפשרי המצפה לו אם ישוב לרכוב. בינתיים הוא מאמן סוסים סרבנים. זאת הגרסה הכי לא הוליוודית של הסיפור הכי אמריקאי שורשי, על גברים שמאמינים שיש להם ייעוד גברי והם מסרבים לוותר עליו. מכל הסרטים שראיתי במאה הנוכחית, זה כנראה האחד שהוציא ממני את הבכי הכי מופתע ומתמשך. שנתיים אחרי כן ז'או ביימה את "ארץ נוודים" הנפלא שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.

שיער (1979)

העיבוד היפה של מילוש פורמן למחזמר הקאלט של ג'יימס ראדו וג'רום רגני לא מאוד הצליח באמריקה אך התקבל במקומותינו באהבה גדולה, וזו רק הלכה וגדלה עם השנים. הסרט מאייר את ההיפים הניו יורקים המוחים נגד מלחמת וייטנאם כילדים נאיביים שרצים לאימא ואבא כשהם מסתבכים. השירים האהובים מציפים אותנו ברגש ובחדווה, והכוריאוגרפיה החופשית של טווילה ת'ארפ סוחפת. ברגר (טריט וויליאמס) כובש אותנו עם הביצוע החוצפני שלו ל"יש לי חיים" כשהוא רוקד על שולחן מהודר בבית עשירים, ולכן ליבנו יוצא אליו בסוף הסרט כשהוא נבלע במטוס תובלה צבאי שנושא חיילים אל החזית.

דבר אליה (2002)

שני גברים זרים יושבים זה לצד זה במופע בלט מודרני של פינה באוש במדריד. אחד מהם מזיל דמעה והשני מבחין בכך, אך אינו אומר דבר. הם ישובו וייפגשו חודשים מאוחר יותר, כשהעיתונאי מרקו (דריו גרנדינטי) יבוא לבקר את אהובתו לוחמת השוורים המאושפזת בבית החולים, שם בניגנו (חווייר קמרה) עובד כאח ומטפל במסירות אין קץ ברקדנית אליסיה השרויה בתרדמת. בין הגברים תיווצר ידידות מיוחדת סביב התמיהה הגדולה איך מדברים אל אישה. זאת מרקחת ייחודית נוסח הקוסם פדרו אלמודובר, המערבת עלילה מפותלת ופרובוקטיבית, אהבות אובססיביות, דמויות מנתצות סטריאוטיפים, דימויים מיתולוגיים (מהנחש ועד שלגיה), וקולנוע אולטרה-מסוגנן וגם מופעי מחול ושירה (בהשתתפות כוכבים אורחים, בהם הזמר הברזילאי קאטנו ולוזו). כל זה, בלוויית המוזיקה הנפלאה של אלברטו איגלסיאס, מניב את הסרט הכי בוגר והרמוני של אלמודובר, שמציף את הצופה ברגשות עמוקים מכל הסוגים – דחייה ומשיכה, חושניות ורוחניות, צער ותקווה. זה סרט על אהבה, אובדן, תשוקה, בדידות, הקרבה, אמונה ומחילה. סצנת הסיום מחזירה אותנו לתיאטרון, והריגוש האחרון והמנחם נוצר על ידי שתי מילים פשוטות הכתובות על המסך, בתוספת אלומת אור הנדלקת בדיוק ברגע הנכון. זה לא סתם סרט, זאת אלכימיה.

באמריקה (2002)

סרט קטן של רגעים, שמצטברים לחוויה רגשית נדירה. זוג אירי צעיר (פדי קונסידיין וסמנתה מורטון) ושתי בנותיהם הקטנות מהגרים לניו יורק ומשתכנים בבית דירות עלוב, המאוכלס בטיפוסים לא ידידותיים. המשפחה מתמודדת עם טרדות חיי היום יום בצל האבל הנמשך על מותו של הבן הצעיר, והסיפור נפרס דרך עיניה של הבת הבכורה, הכל כך רצינית, שמתבוננת על החיים דרך מצלמת הווידאו של אחיה המת, ומשוחחת איתו תדירות, באופן שמעניק למציאות הקשה מימד של אגדה קסומה. ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית" – גם הוא סרט מבכיא ביותר), יוצר נבון, שהסיפור והכאב שבליבו צומחים מחייו, עושה כאן סרט אישי מאוד ומרגש עד דמעות. כל פעם שנדמה שהוא עשוי ליפול לסנטימנטליות, הוא מאגף את המלכודת במפתיע, חודר ישר ללב, ולא יוצא משם. התסריט, מורטון ודג'ימון הונסו המגלם את השכן הטוב, היו מועמדים לאוסקר. הסרט מסתיים בחיווי אישי מפעים על אהבתו לקולנוע כחלק בלתי נפרד מאוצר הדימויים והזיכרונות הפרטי של כל אדם. פשוט נפלא.

ענק הברזל (1999)

בראד בירד הוא אחד הבמאים המצליחים בהוליווד. הוא חתום על סרטים כמו "רטטוי", "משפחת סופר-על" וגם "משימה בלתי אפשרית 4". סרטו הראשון באורך מלא זכה לביקורות נרגשות וגרף שלל פרסים אך נכשל בקופות. במקרה זה המבקרים צדקו, ואחרי שקיבל הזדמנות שניה בצפייה ביתית, הסרט זכה למעמד של קאלט. לשמחתי הספקתי לצפות בו על המסך הגדול כשיצא בניו יורק, ואני זוכרת את עצמי ממררת בבכי למול הסיפור על הרובוט הענקי שנפל מהחלל בימי המלחמה הקרה, והילד הוגארט שמתיידד איתו ומנסה לעזור לו. כן, נקודת המוצא מזכירה את "אי.טי.", אבל הסרט שמבוסס על סיפור שכתב המשורר האנגלי טד יוז ב-1968, מתפתח לכיוונים אחרים, והוא גורם לנו להזדהות בכל נימי נפשנו עם ענק ברזל גרגרן (הוא טורף מכוניות) שצויר ביד.

קן הקוקיה (1975)

זה סיפור קלאסי של אנדרדוג – סרט שכולם דחו ולבסוף הפך להיות תרנגולת המטילה ביצי זהב (אוסקרים לסרט, לבמאי ולשחקנים) ולקלאסיקה אמריקאית. הסיפור עוקב אחר מקמרפי, אסיר פרוע שנשלח להסתכלות במוסד פסיכיאטרי, שם הוא מקווה לחופש יחסי. המפגש בין החולים לבין האיש המרדן מעורר בהם כוחות חיים שנדמו, והממסד הרפואי יוצא לדכאו באכזריות. הופעתו הקורעת של ג'ק ניקולסון (זה הסרט שהפך אותו לכוכב) ושלל בחירות אמנותיות, הפכו את היצירה לאחת האמירות הפוליטיות/חברתיות ואמנותיות המעניינות של שנות השבעים. הסרט צולם במחלקה של בית חולים פסיכיאטרי באורגון והגבול בין הבדיון למציאות היטשטש. השחקנים (בהם דני דה ויטו וכריסטופר לויד האלמונים) חיו במחלקה, הסתובבו בין החולים (שאף נראים פה ושם בסרט) ולמדו את הדמויות כמו בתיאטרון של סטניסלבסקי. הפסיכיאטרים בסרט הם הפסיכיאטרים של בית החולים. פעמים רבות הופעלה המצלמה בלא ידיעת השחקנים, ומילוש פורמן (שזה הסרט השני שלו ברשימה) השתמש ביותר ממצלמה אחת כדי שכל השחקנים יהיו בתוך הסיטואציה, גם כשהם לא מדברים. זאת אלגוריה מצמררת על החיים במשטר טוטליטרי, וגם דרמה אנושית מוחצת, עם סיום שמועך את הלב ובו בזמן מרחיב אותו.

הקיץ של אביה (1988)

היש דבר עצוב יותר מילדה בודדה שאף אחד לא מגיע ליום הולדת שלה? סצנת ה"מומולדת" שבה אמה חולת הנפש של אביה מביכה אותה בניסיונה העקשני לשמח אותה, הפכה לאחד הרגעים הכי איקוניים בקולנוע הישראלי. כל כך הרבה פרודיות נעשו עליה שאפשר לשכוח עד כמה היא מכמירת לב. העיבוד של אלי כהן לספרה האוטוביוגרפי של גילה אלמגור, שגם מגלמת את אמה שלה, מוגש מנקודת מבטה של ילדה יתומה בת 10, שחיה בפנימייה כי אמה ניצולת השואה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. לצד הכאבים הטיפוסיים לגיל הילדות, אביה (קאיפו כהן הנהדרת) מתמודדת עם המבוכה הקשה שאמה האוהבת והלא יציבה גורמת לה שוב ושוב. זה סרט התבגרות יפה ונוגע ללב שזכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין (בשנה שבה "איש הגשם" זכה בדב הזהב).

• המסך
• סרטים מומלצים
• קולנוע
• קלאסיקות