אביב גפן עשה משהו שנראה כמו סרט תיעודי על אביו, יהונתן גפן ז"ל, והביא כמה מרואיינים מרתקים כמו שלום חנוך ויאיר לפיד. וזהו. אם לשפוט את "אבא סיפור" כפשוטו, הוא לא ממש עשה שירות טוב ליהונתן גפן. את אביב, לעומת זאת, הוא שירת לא רע
כמעט חצי שנה עברה מאז מותו של יהונתן גפן ז"ל. תחושת האבל העצומה, נדמה לי, לא נרגעת – אלא רק הולכת ומתעצמת. הריק שהשאיר אחריו גפן, מהתרבות ועד האמירה הפוליטית, מורגש כמעט בכל רגע. בינתיים, כל מה שנשאר – כמו אצל הרבה אמנים בסדר הגודל שלו – הוא להיזכר ולהתגעגע.
על בסיס הגעגוע הזה, ואולי סתם כי נתקעו עם ערב פנוי בחול המועד, בחרו בקשת 12 לבנות את לוח השידורים שלהם אתמול (שלישי). מאוחר יותר שודר מופע גדול לזכרו, אבל עוד לפני היה המוקד – הסרט בעל השם הלא-מאוד-מקורי, "אבא, סיפור", שיצר אביב גפן וכותרתו – "סיפורו של יהונתן גפן". הפרומואים, כמיטב המסורת, הלכו צעד אחד קדימה ואף התיימרו להציג את "יהונתן גפן שלא הכרתם".
![שלום חנוך ב"אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/10/IMG-20231004-WA0008.jpg "שלום חנוך ב"אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)")
האמת היא שההבטחה הזו היא יומרנית ממש – בעיקר כי כנראה שאין סיפור שסופר כמו הסיפור של יהונתן גפן. הוא בעצמו, בשורה של ספרים ומחזות, כתב את חייו ללא רחמים וללא צנזורה. ואת מה שהוא לא עשה, עשו אחרים – בין אם זו היתה ענת גורן בסדרה הדוקומנטרית (המצוינת) על משפחת דיין, ובאופן אירוני גם אביב גפן בעצמו, בשירים (חושפניים למדי) כמו "עונות" או "עכשיו מעונן". את רוב מה שהיה להגיד על יהונתן, הוא כבר אמר על עצמו באלף דרכים. אז מה כבר אפשר לחדש?
ובכן, הסרט לא באמת מחדש. לפחות לא למי שקרא קצת את כתביו של גפן. הוא מציג גלריה מרשימה מאוד של מרואיינים שליוו את גפן מקרוב לאורך חייו – אשתו נורית גפן (הנהדרת), אחותו ענת, שלום חנוך, יהודית רביץ, דני ליטני, דייויד ברוזה, ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ואפילו ליאור דיין (כי בכל זאת, היינו חייבים דיין אחד לרשימה) – אבל קשה להגיד שהם שופכים אור שלא ידענו על החיים של יהונתן. בזה אחר זה עוברים בסך הלם הקרב ממלחמת יום כיפור והיחסים המעורערים עם הילדים, הכבש השישה עשר וחבורת לול, נהלל ותל אביב, האלכוהול והסמים.
![דיוויד ברוזה ואביב גפן ב"אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/10/IMG-20231004-WA0006.jpg "דיוויד ברוזה ואביב גפן ב"אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)")
ובתוך החיים המלאים הללו, סיפור המסגרת נגע למספר, אביב גפן, הילד שהולך בעקבות אביו ומנסה לחבר את קרעי האהבה שלא היתה ביניהם. שוב ושוב, במהלך הסרט, חוזר הדימוי שבו אביב השתמש על הקבר של אבא בלווייתו – דימוי קרב האגרוף בין שניהם. שני אנשים שחיו ביחד, אבל לא באמת הכירו אחד את השני. בכלל, התחושה היא שהרבה יותר הולם היה להגדיר את היצירה הזו ככזו שמספרת את הסיפור של אביב ויהונתן, מאשר את זה של יהונתן עצמו.
פרקים שלמים בסיפור של גפן לא ממש הגיעו לדוקו הקצר – האמירה הפוליטית האמיצה הוזכרה רק בחטף (ברוח התקופה, אולי גם ברוח המחבר), העבודה המשותפת עם ברוזה, לא פחות מ-50 ספרים שונים שכתב (רק אחד, "חומר טוב", הוזכר בסרט – ובהקשר שלילי), מערכת היחסים השנייה בחייו (שעלתה רק ברמז) – בקיצור, סיפור ששווה הרבה יותר מאשר סרט באורך של 58 דקות. החבר מפעם, אריק איינשטיין, קיבל דוקו (מצוין) בן שישה פרקים,"שיר אהבה סטנדרטי". יהונתן, לטעמי, ראוי ללא פחות מזה.
![יאיר לפיד ב"אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/10/IMG-20231004-WA0010.jpg "יאיר לפיד ב"אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)")
זו לא הפעם הראשונה שאביב גפן יוצר סרט שמוגדר כדוקומנטרי. לפני שמונה שנים הוא ביים סרט על "קשר השתיקה" (שקשור באישיו אחר של גפן – רצח רבין), ויש הרבה דימיון בין שני הסרטים. מלווה בקריינות דרמטית (על גבול ה-ASMR), פחות עבודת ארכיון – ויותר אסופה של ראיונות שקיים אביב עם מרואיינים שונים. ובכלל, כשמסתכלים על הסרטים האלה רואים פחות את מושא הסרט – ויותר את המחבר שלו.
אביב גפן מופיע בסרט הזה כמעט כמו יהונתן. וזה דבר מוזר, בהתחשב בעובדה שבמקור הגענו לספר את הסיפור של האבא. במהלך הסרט, מוזכרת בחטף הקנאה של יהונתן באביב על ההצלחה המסחרית שזכה לה. לאחר מותו, נראה שאביב קצת התקנא ביהונתן ולכן הקפיד להכניס את עצמו לפריים, גם כשלא ממש היה צורך.
![ובסוף, בכל זאת, דמעות. "אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/10/IMG-20231004-WA0009.jpg "ובסוף, בכל זאת, דמעות. "אבא, סיפור" (צילום מסך: קשת 12)")
פרט אחד, בכל זאת, יצא החוצה (כמעט בטעות) – וזה הוידוי בקשר לימיו האחרונים של גפן, שעד עכשיו נשארו בסוד. בתוך הפתיחות הרבה שהפגין במהלך חייו, דווקא הדרך שבה הלך מן העולם נשארה בערפל – וגם בסרט הזה לא התגלה עד הסוף מה באמת הרג אותו. אולי מפלט קטן של אנונימיות, בסוף חיים שהיו פרוסים לעיני כל – כמו של כל שושלת דיין.
ראינו כבר לא מעט סרטים בסגנון הזה: סרטים תיעודיים על הנייר, שמתמקדים בעיקר בפרטים סנסציוניים, ראיונות עם ידוענים, ומספר כוכב שעומד במרכז והסרט סובב סביבו, לפעמים יותר מאשר סביב מי שהסרט אמור להיות עליו. ועדיין, רגע אחד קסום שבו יהונתן גפן מקריא שיר – נראה ששווה את הכל. הדמעות שאיתן אתה יוצא מהסרט כנראה חזקות יותר מכל מה שנאמר במהלכו – או ייאמר אחריו.
בתחילת הסרט, אביב גפן מקפיד לציין ש"זה לא סרט זיכרון". ובאמת שקשה לשפוט אדם שמתאבל על אביו, אבל אם לשפוט את הסרט כפשוטו – הוא לא ממש עשה שירות טוב ליהונתן גפן. את אביב, לעומת זאת, הוא שירת לא רע. ואולי זאת, באמת, היתה הסיבה שנתכנסנו.לדוקו האמיתי על יהונתן גפן, זה שיספר את הסיפור המלא, נצטרך כנראה לחכות עוד קצת.
