Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לקחנו על עצמנו את התפקיד להזכיר לכם, כלומר לנדנד לכם, מדי פעם שיש פה אחלה תיאטרון ושכדאי לכם לנסות אותו. הערב (ד') למשל יש לכם הזדמנות לתפוס את המחזה "אפס ביחסי אנוש" המבוסס על סרטה המצליח של טליה לביא בתיאטרון בית ליסין.
זה שנים שברודוויי מתפרנסת מעיבודים מוזיקליים לסרטים שלא היו כאלה במקור. אז עכשיו מנסים את זה גם אצלנו: אחרי ההצלחה של "סאלח שבתי", הבחירה הטבעית הייתה "אפס ביחסי אנוש" – הלהיט הקולנועי של טליה לביא מ־2014. הקומדיה האירונית על השיממון והעלבון של השירות הנשי בצה"ל מתרחשת באתר סגור של בסיס בנגב, ולכן מתאימה לעיבוד בימתי. הצפייה במחזמר מעוררת את התחושה שרק חיכינו שהבנות יפתחו פיהן וישירו על תסכוליהן. המיוזיקל הטרי בהפקת בית ליסין הולך להפוך ללהיט גדול, ואיזה כיף שהוא כזה.
המחזאי אורן יעקובי שימר את הדמויות האהובות ואת האירועים והפאנצ'ליינים הזכורים מהסרט, אך גם הוסיף לא מעט חידודים מוצלחים משל עצמו, וסצנות שתורמות לדרמה דגשים חדשים. ברוח הזמן, הטרדה מינית בצבא, שטופלה גם בסרט, הפכה לאחד הנושאים העיקריים שמניעים את המחזמר. יעקובי גם הרחיב את תפקידיהם של שני חיילים: מפקד הבסיס במחזמר הוא עכשיו דביל מוחלט (ובגילומו של רון שחר הוא גם מצחיק מאוד), וחייל שהיה משני בסרט הוא עכשיו איתן שפי (אסף הרץ), החתיך הזחוח שכל הבנות מפנטזות עליו. השיר שהן שרות עליו בהרמוניה מתוקה נכתב בהשראת שירי להקות צבאיות כמו "הוא פשוט שריונר" ו"הוא לא כל כך חכם", והוא אחת ההברקות של ערב עתיר הברקות.
בכלל, המלחין עילי בוטנר מבהיר כבר בשיר הפתיחה שהוא יודע מה הוא עושה. "מרץ 2003", שבו החיילות שרות על הדיכאון של החזרה לבסיס בתחילת השבוע, הוא להיט קצבי וסוחף שמציג בפנינו את העולם ואת הגיבורות, ומכניס אותנו למצב הרוח הנכון. גם כל שאר השירים הקליטים טובים ומגוונים מבחינה מוזיקלית, אם כי התמלילים של חלקם (בעיקר "אחות") יכלו לעבור מקצה שיפורים. השואו סטופר של ההצגה הוא מחווה ישירה ונהדרת ל"Cell Block Tango" הבלתי נשכח מתוך "שיקגו". בסצנת מטווח המפקדת הכושלת מנסה להכניס בחיילות שלה רוח קרב, ואומרת להן לדמיין במי הן רוצות לירות. הכוכבת הבלתי מעורערת של השיר היא אירנה, החיילת מכרמיאל, בגילומה של דיאנה גולבי האדירה (שמזכירה מאוד את תמרה קלינגון שגילמה את התפקיד בסרט). דמות החיילת המחוספסת נועדה לגנוב את ההצגה, וגולבי עושה זאת עם הרבה פלפל וקול גדול. היא מפילה אותנו מצחוק, תוך כדי שהיא חובטת בנו עם הזעם של דמותה.
ההישג של גולבי אינו גורע דבר משתי השחקניות הראשיות, שמציעות אינטרפרטציות חדשות לדמויות השנונות מהסרט. משי קליינשטיין בעלת קול המשי מלבבת בתפקיד דפי המעופפת (במקור נלי תגר), שלמרות היותה מרוכזת בעצמה היא גם חברה טובה. החלום שלה על שירות בעזריאלי, כלומר בקריה, פורח כאן לפנטזיית תלבושות צבעוניות מרנינה (שבחים למעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי). מגי אזרזר נפלאה אף היא כזוהר שלא דופקת חשבון (דאנה איבגי בסרט), אך נושאת עמה חוסר ביטחון עמוק. הניגוד הבולט בין שתי החברות האלה הוא הלב הדרמטי של ההצגה. הגיבורה השלישית של הסרט, הקצינה רמה, קצת נזנחה כאן, ומעיין תורג'מן שמגלמת אותה משאירה פחות רושם. לורין מוסרי וקרן מרום מצחיקות מאוד בתפקיד הזוג הקומי, וכולן יחד נשמעות נהדר תחת הנחייתו של המנהל המוזיקלי אמיר לקנר.
עידו רוזנברג ביים מחזמר זורם, שנע בטבעיות בין קומדיה קולעת לדרמה נוגעת (גורלה של "החיילת המחליפה" מבוים יפה במיוחד). פה ושם יש רגעים קצת מפוספסים – למשל, הסצנה הזכורה היטב מהסרט שבה הקצינה רמה מגלה מה זוהר עשתה עם כל הטפסים אינה מממשת את הפוטנציאל שלה. אבל בסך הכל, יחד עם הכוריאוגרפיה הנבונה של עוז מורג שמתרגמת מחוות צבאיות לתנועות מחול, יש כאן יופי של דבר. "אפס יחסי אנוש" מציעה חוויה בימתית שלמה, שניזונה מהסרט האהוב אך לגמרי מצדיקה את עצמה כיצירה בפני עצמה.
ללכת?איזו שאלה. לרוץ.
מחזה: אורן יעקובי. לחנים: עילי בוטנר. בימוי: עידו רוזנברג. עם מגי אזרזר, משי קלינשטיין, דיאנה טלבי, מעיין תורג'מן, רון שחר, אסף הרץ. תיאטרון בית לסין
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בתוך חברה גברית ומיליטנטית, יוצרות הקולנוע בישראל לא מפחדות לבעוט במוסכמות ולהיות קשות לעיכול. גדי רימר אסף חמישה סרטי מופת ישראליים, שבוימו על ידי נשים
בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי,הרכבתי רשימהשל חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.
כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.
כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב:פרינססשל טלי שלום עזר,ההיא שחוזרת הביתהשל מיה דרייפוס והנותנתשל הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.
אור– קרן ידעיה, 2004
חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן,ז׳אן דילמן– אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.
מתוך: "אור", 2004. ביימה: קרן ידעיה
אפס ביחסי אנוש– טליה לביא, 2014
סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולהחיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.
לא פה, לא שם–מייסלון חמוד, 2016
סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.
סופת חול–עילית זקצר, 2016
כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי,סופת חולמבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.
אשה עובדת– מיכל אביעד, 2018
מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדתהוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית.אשה עובדתעוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מעל שנתיים וחצי, עד סוף 2007, הייתי במינהלת התיאום והקישור בעזה. עסקתי בפקידות שקשורה בהענקת אשרות כניסה ויציאה מהרצועה לאזרחים זרים או פלסטינים שעמדו בקריטריונים או באינטרסים. לצדם היה טיפול באישורי בקשות כניסה לקרובי משפחה של אסירים הכלואים בישראל, שיצאו מעת לעת לבקר את יקיריהם באוטובוסים של הצלב האדום.
[tmwdfpad]מטרת היחידה היא "שמירה על מרקם חיים סביר" עבור האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים. עבורי זה היה הרע במיעוטו. רצו לשלוח אותי לקרבי, עד צהרי יום הגיוס עצמו לא ידעתי מה יהיה וכבר הרצתי בראש תרחישים כמעט בלתי אפשריים (כי הייתי מפוחד וחסר ביטחון עצמי) על איך אני מסרב להתפנות. תפקיד משרדי, אפילו בגבול רצועת עזה עם נשק ועם אפוד, נראה כפשרה הגיונית.
כל יום ראשון בבוקר, בנסיעה של קצת יותר משעתיים מהתחנה המרכזית בראשון לציון או מתל אביב לעבר צומת אשקלון, שם הייתה אוספת אותנו הסעה לבסיס, הייתי נרדם, נמרח על החלון, מרייר על עצמי ואחר כך מתעורר בבהלה כשהנשק היה מכה בגלל קפיצות שנגרמו ממהמורות קטנות או מעצירות פתאומיות. לפעמים הייתי חולם על סבבי העמדות כסמל תורן בלילה או על אקסלים אינסופיים עם שמות פלסטיניים – מאושרי ומסורבי כניסה, ירוקים ואדומים. בסופו של דבר לזה התנקזה המהות של העבודה. לא מעט פעמים קיוויתי שהאוטובוס יהיה מעורב בתאונה ואפצע קל ואעבור לקריה, או סתם אמות מיד ובלי כאבים.
"אפס ביחסי אנוש"
לא רציתי לחזור לשם. אמנם היו לי חברים והיה הוויי נחמד רוב הזמן – ועשינו ערבי צפייה בסרטים ואפילו היה לי עם מי לחלוק אובססיות מוזיקליות; אבל בגדול העדפתי תמיד לצפות בערב במועדונית ב"השיר שלנו", לשחק באחד המחשבים שם ב"קומנד אנד קונקר" (האירוניה!) וללכת לישון מוקדם בתקווה שלא יהיו התרעות חדירה, שיגורים או כל דבר שיפגע ב… מרקם החיים הסביר שלי. לעבודה שעשינו, כשהתבצעה טוב, היה חלק באותה שמירה על מרקם סביר, כך הוסבר לנו ואני מאמין שכך היה. אבל “סביר" הוא לא מצב שאנחנו מסתפקים בו. עבור כל אחד מאיתנו “סביר" הוא מצב זמני שבו נשרוד עד שיהיה טוב יותר, כשנתעורר אחרי המהמורה.
דיכוי הוא לא רק לפרוץ לבתים, להשפיל אבות מול ילדיהם ולהתיש פועלים במחסום. הוא בא לידי ביטוי גם במערכת שמפעילה אותו, שיצרה ביורוקרטיה שלמה כדי שהכל יתקתק באופן סיסטמטי, שנוכל להמשיך למשטר את חופש התנועה של מיליוני אנשים, למנוע מהם זכויות בסיסיות כמו ביקורים בלוויות של קרובי משפחה, לימודים בחו"ל, נסיעות עסקים, או – ועל זה הם יכולים רק לחלום – סתם טיולים.
גם היום אוכפים את זה צעירים מתחת לגיל 20, כל אחת ואחד מילאו פונקציה אחרת כדי שהשליטה בעם אחר תימשך ונוכל לחיות תחת הרושם שגרמנו לה להיות נוחה וקלה לעיכול לשני הצדדים. אבל מי שחושב שיש קשר בין זה ובין הגנה על המדינה – כנראה עדיין ישן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קולנוע גת נסגר, מספר בתי הקולנוע בעיר הולך וקטן, אבל יש עוד אנשים שלא ויתרו על האפשרות של קולנוע בתוך העיר, הרחק ממתחמי הקניות והסינמה סיטי. "מיקרוסינמה – סרט לשם שינוי" הוא מיזם קולנוע חברתי הפועל בארבעה מוקדים עירוניים שאין בקרבתם בתי קולנוע. בשבוע הבא, בימים שלישי וחמישי, ייערך פסטיבל קולנוע בשני מרכזים קהילתיים בדרום תל אביב, שבמסגרתו יוקרנו סרטים ישראליים ("מפריח היונים", "חנדה חנדה", "אפס ביחסי אנוש", "הצלמניה" ו"שיר ידידות"). לאחר ההקרנה תיערך שיחה עם היוצרים, ומחירי הכרטיסים יהיו עשרה ש"ח בלבד.
המיזם פועל בשנתיים האחרונות בדרום תל אביב, ביפו ובלוד, ועורך פעם בחודש הקרנות של סרטים שונים הנבחרים בשיתוף תושבי השכונה.
"המטרה העיקרית של 'מיקרוסינמה' היא להחזיר את הקולנוע להיות חוויה קצת יותר אישית, חברתית וקהילתית", מסביר שחר ברימר, רכז פעילות ושיווק במיקרוסינמה. "התושבים שותפים לתכנון ולהפקה, ולבסוף גם משוחחים עם שכניהם על נושאים שונים שהסרט מעלה. ברוב בתי הקולנוע של היום יש תחושה מסוימת של ניכור, החוויה היא אינדיבידואלית מאוד, ומשהו בפוטנציאל הענקי של המדיה הזו מתפספס".
הרעיון יובא ארצה על ידי רחל ליכטנברג, שראתה פרויקטים דומים בארצות הברית. איתה שותפים למיזם בהתנדבות חבורה של אנשי מקצוע לצד חובבי קולנוע, השואפת בימים אלה להתרחב גם אל ערים נוספות בצפון ובדרום.
"זה מרגש בכל פעם מחדש", אומר ברימר. "בהקרנה הראשונה ראינו את 'מחוברים לחיים'. במקרה הגיעו בין השאר תושבים נכים, והיה כל כך מעניין לראות את השיחה המאוד אישית שהתפתחה שם ואיך הצפייה בסרט אפשרה את האינטימיות הזו".
פסטיבל הקיץ של מיקרוסינמה ייערך ב־28.7, במרכז קהילתי בארבור, בשעות 18:30 ו־20:30; וב־30.7, במרכז קהילתי גורן גולדשטיין, בשעות 18:30, 19:00 ו־20:45
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["אפס ביחסי אנוש" – המיוזיקל (צילום: רדי רובינשטיין)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2019/10/אפס_ביחסי_אנוש3_צילום_רדי_רובינשטיין.jpg ""אפס ביחסי אנוש" – המיוזיקל (צילום: רדי רובינשטיין)")
![מתוך: "אור", 2004. ביימה: קרן ידעיה](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2019/03/sizes/Webp.net-resizeimage_wo_500_332.jpg "מתוך: "אור", 2004. ביימה: קרן ידעיה")
!["אפס ביחסי אנוש"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/06/sizes/R386_20130123_155405_P_wo_500_281.jpg ""אפס ביחסי אנוש"")
