השנה האחרונה הייתה שנת שיא באלימות אנטי-להטב"קית, עם עלייה של 28 אחוז במספר הדיווחים על פגיעות להט"בופוביות, ועלייה של 93 אחוז בדיווחים על פגיעות חמורות הכוללות אלימות ועלייה של 240 אחוז בדיווחים על פגיעות להט"בופוביות במרחב הציבורי. גם בתל אביב הלהט"בופוביה זקפה ראשה לאורך השנה, ויומיים בלבד לפני עצרת הגאווה של עיריית ת"א-יפו, קיבלנו עוד תזכורת לכך.

>> תורידו: הקהילה הגאה לא תחגוג השנה. אין גאווה בלי חירות
>> גאווה ישראלית: יאיר שרקי הוא אור קטן שמנטרל חושך גדול

על פי דיווחים ועדויות מן השטח, ברחבי תל אביב-יפו הושחתו שלט פרסומת רבים הקוראים לציבור להגיע אל עצרת הגאווה והתקווה בתל אביב-יפו. שלושה מתקני שילוט הושחתו בעזריאלי, ברחוב קינג ג'ורג' וברחוב הארבעה, ודיווחים על השחתת שלטים נוספים בעיר התקבלו במערכת.

מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה כי "בדיוק בגלל מעשים כאלה ישנה חשיבות גבוהה לקיומם של אירועי גאווה, שמטרתם לחזק את הקהילה הגאה ולהילחם למען השוויון. אנחנו מזמינים כל אחת ואחד מכם להגיע לעצרת הגאווה והתקווה שתתקיים בשיתוף מטה משפחות החטופים ביום חמישי בצ'ארלס קלור ולתמוך במאבקה הצודק של הקהילה".

עצרת הגאווה תתקיים כזכור מחר (חמישי 18:00), כשהיא תופסת השנה את מקומו של מצעד הגאווה המסיבתי ומחליפה אותו באירוע משותף עם מטה החטופים באווירה הרבה פחות צוהלת מהרגיל, כשאפילו דגל הגאווה עצמו עבר עיצוב מחדש כדי לציין הזדהות עם משפחות החטופים.

• שבוע הגאווה
• להט"ב
• עיריית תל אביב
• הומופוביה

"תחזרו לגרמניה, לא סובל גייז" – זו האלימות המילולית אליה קמו אתמול בבוקר (שני) זוג הומואים בדירתם ברחוב צ'לנוב בתל אביב. עודד, אחד מבני הזוג, מספר שהתקרית החלה זמן קצר לפני שהשניים יצאו לעבודתם. בהמשך האלימות החריפה כאשר התוקף שלח ידו אל המרפסת של הזוג ופירק תריס. הזוג הגיש תלונה למשטרה והשכן נעצר, אך הביקורת על אוזלת היד של המשטרה מול הלהט"בופוביה מתעצמת, כשבתחילת השבוע פורסם כי חקירת יידוי האבנים על דירה עם דגל גאווה נסגרה על אף שהמשתתפים תועדו במספר צילומים. כזכור, בתחילת החודש מספר פעילי ימין יידו אבנים לעבר דירה בשדרות יהודית שבחלונה נתלה דגל גאווה, אותו גם ניסו הפעילים לתלוש. החקירה נסגרה בתוך עשרה ימים בלבד בשל "קושי לזהות את החשודים" לטענת המשטרה.

המקרים הללו מצטרפים לשורה של מקרים מטרידים שהלכו והתגברו מאז הקמת הממשלה הנוכחית וביתר שאת בשבועות האחרונים. מקרה חמור נוסף אירע בתחילת החודש כאשר כתובות "כהנא חי" רוססו על קיר וחלון תצוגה של המרכז הגאה ברחוב אלוף אלברט מנדלר בשרונה בתל אביב. בחודש מרץ האחרון נרשמה עלייה של 400 אחוז במקרי האלימות נגד להט"ב במרחב הציבורי במרכז הדיווח באגודה למען הלהט"ב בהשוואה לחודש שלפניו. עדויות על סירוב להשכרת דירות להומואים בתל אביב ואפליה בקבלת שירות בבתי עסק הולכות ונערמות גם הן מאז הפרסומים של תיקון חוק האפליה שנכנס להסכמים הקואליציוניים.

המציאות הזו נכתבה עוד ביום בו הוכרזו הבחירות האחרונות והחלה להתממש עם היוודע התוצאות. בעוד במהלך הקמפיינים מפלגות הימין השתדלו להתבטא באופן מתון בנושא הלהט"בי או לכל הפחות להימנע ממנו, בשבוע שאחרי הבחירות הקהילה כבר הפכה לשק החבטות הראשי. חברי קואליציה רבים הביעו תמיכה בתיקון חוק האפליה וסירוב שירות ואף טיפול רפואי ללהט"בים. בראיון לנריה קראוס בערוץ 13 חברת הכנסת אורית סטרוק דווקא הבטיחה שהממשלה תדאג ללהט"בים ותסייע להם לקבל את "הטיפולים שהם צריכים" – כשהכוונה כמובן הייתה לטיפולי המרה.

רק לפני פחות מארבע שנים, בשלהי 2019, כאשר שר החינוך לשעבר הרב רפי פרץ טען כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ולסביות, התעוררה סערה ציבורית ופרץ ספג גינויים משלל חברי הקואליציה עד שהסתייג מדבריו. כיום, התבטאויות הומופוביות של חברי קואליציה הפכו לעניין שבשגרה. מרבית ממשלות ישראל לאורך העשורים האחרונים לא היו תומכות נלהבות של הקהילה, בלשון המעטה, ונמנעו מלעסוק בנושא עד כמה שניתן. לעומתן, הממשלה הנוכחית היא הראשונה שהפכה את הלהט"בופוביה לאחת מהאג'נדות העיקריות שלה ונלחמת בקהילה באופן אקטיבי.

האיום על הרשות השופטת גם הוא אנטי-להט"בי מיסודו, מאחר ולאורך ההיסטוריה בג"ץ היה זה ששמר על הקהילה הגאה והעניק לה את מרבית הזכויות שיש לה כיום. בראיון לדנה ויס הודה שר התקשורת קרעי כי המהפכה המשפטית תיתן את המילה האחרונה בנושאי חקיקה לקואליציה. הוא טען כי "קהילת הלהט״ב צריכה לסמוך על נבחרי ציבור" בכל הנוגע לזכויותיהם, ובאותה נשימה גם טען כי הוא חושב שמצעדי גאווה אינם צריכים לצעוד במדינת ישראל.

לא ידוע אם ההפיכה המשפטית אכן תבוצע ואילו חוקים הומופובים יעברו, אך הנזק כבר נעשה. הממשלה הצליחה להפוך הומופוביה לעמדה לגיטימית שניתן לנופף בה ללא בושה. מושגים כמו "טרור להט"בי" נזרקים לאוויר כעניין של מה בכך וערוץ 14 המקושר האינפוזיה לממשלה מנחיל ביטויים כמו "להט"ביסטן" ומסית באופן שיטתי כנגד להט"בים באמצעות פייק ניוז ותחקירים מפוקפקים.

בתחילת החודש הוציאו מספר חברי אופוזיציה, ביניהם הח"כים יוראי להב הרצנו, מירב כהן, נעמה לזימי ואפרת רייטן, פנייה ליו"ר הוועדה לביטחון לאומי על מנת לכנס דיון דחוף בנושא האלימות נגד להט"בים. אתמול הוציאה גם האגודה למען הלהט״ב פנייה דחופה למפכ"ל המשטרה קובי שבתאי נוכח העלייה המדאיגה במקרי הלהט"בופוביה וסגירת התיק נגד מיידי האבנים.כצעד נוסף במאבק הכריזה האגודה על הפגנה אשר תתרחש מחר (רביעי) בשעה 19:00 מול תחנת המשטרה בסלמה. "לא נסבול סיטואציה בה אנחנו לא בטוחים ובטוחות בתוך המדינה שלנו", כך נמסר. "לא נאפשר מצב בו המשטרה מיישרת קו עם הממשלה הלהט"בופובית בתולדות המדינה ומאמצת את רוח המפקד. דורשים ביטחון מלא ברחובות לכל אחד ואחת מאיתנו. דורשות מהמשטרה לפעול מול כל תקיפה להט"בופובית ולא להפקיר את דמנו".

כעת גם המשטרה מעבירה מסר בעייתי, כשהיא נוהגת באדישות, משיכת כתף וגרירת רגליים כלפי האלימות המחריפה. כל אלו גרמו להומופוביה להרים את ראשה בקרב חלקים נרחבים בציבור והפכו להט"ביות ולהט"בים למטרה. חברות וחברי הקהילה לא צריכים לשמוע חדשות ולקרוא דו"חות כדי לדעת שהמצב הורע. מרביתנו כבר חשים את העוינות הגוברת במרחב הציבורי.

• מחאת הדמוקרטיה
• להט"ב
• משטרת ישראל
• הבועה
• אלימות
• טור דעה
• הומופוביה

הוויכוח שניצת על תוצאות הבחירות הוא חיוני, ועומד בבסיסה של כל דמוקרטיה. מצד אחד, יש הטוענים כי תוצאות הבחירות מבטאות את הכרעת הרוב ויש לקבלה. מצד שני, אחרים נחרדים מההסכמים הקואליציוניים, המסתמנים ככאלה שמפרקים את משרדי הממשלה ושפניהם לשינוי משמעותי ביחסי הרשויות. איזה יופי שניתן להתווכח במדינה דמוקרטית וחופשית. אולם, מתחת לדיאלוג הדמוקרטי הזה, תוצאות הבחירות האחרונות הן מבחינת שבר משמעותי לקהילה הגאה. ככל שהולכת ומתבהרת התמונה, נראה כי העניין הוא לא מפלגתי. הוא פרסונלי.

בעשורים האחרונים תמיד היו שותפות אנטי להט"ביות לממשלות ישראל, ואלה התבטאו נגד שוויון בחוק לקהילה הגאה, בקמפיינים ובראיונות. אך הפעם, הניצחון האנטי להט״בי הוא פרסונלי. הדמויות והאנשים איתם נחתמים ההסכמים הקואליציוניים הם לא אחרים מאשר הנואמים הראשיים בהפגנות נגד הקהילה הגאה, אלה שהפיצו קמפיינים אנטי להט״בים מובהקים. וזהו השבר. הקושי הפעם הוא אינו בהרכבת ממשלה עם מפלגות שמצהירות שלא יקדמו חוקים לשוויון, הקושי הוא במפגש מחודש שלנו עם דמויות שהיינו רגילים ורגילות לראות מהצד השני של הכביש, בעודם מפגינים נגדנו.

ולא מדובר בכמה עשורים אחורה. רק ב-2019 התייצב איתמר בן גביר בהפגנת ארגון להב״ה מאחורי שלטים ״זה לא גאווה זו תועבה״ ו״אל תתנו להם ילדים״. באותה הפגנה קרא בן גביר, השר לביטחון פנים (לאומי) המיועד, לחשוב מחדש על רמת האבטחה שמספקת המשטרה למצעד הגאווה בירושלים. כן, אותו מצעד בו נרצחה הנערה שירה בנקי, רק 4 שנים קודם.

את ה״ניצחון״ של הקהילה הגאה בעשורים האחרונים אפשר לסמן כניצחון של ״אווירה״. בהיעדר מושג מדויק, ובהיעדר חקיקה מתקדמת בנושא, ניתן להבין שהקבלה ההולכת וגדלה, הפתיחות של אנשי חינוך וטיפול ושל ראשי וראשות הערים והתמיכה של המשפחות הגרעיניות שלנו – מושפעות בעיקר מאווירה שהלכה והתקבעה בחלקים גדולים של החברה בישראל.

מי הם המנהיגים והמנהיגות שהובילו לשינוי? מי הם סוכני השינוי שפעלו למענו, למרות הדעות הקדומות, הלהט״בופוביה והשליטה הבלתי מעורערת של השמרנות והסטטוס קוו בישראל? בראש ובראשונה אלו הפעילים והפעילות מהקהילה. סוכני השינוי האחרים הם שותפים אמיתיים ויציבים שלנו בעמדות מפתח. כמעט 25 שנים חלפו מאז צעד רון חולדאי, אז מועמד חדש לראשות העיר, במה שרבים נוטים לציין כ״מצעד הגאווה הראשון״. באותה השנה נבחר חולדאי לראשות העיר ומה שקרה לקהילה הגאה ב-25 השנים מאז הוא לא פחות משינוי רדיקלי.

אל מול רתיעתה של המדינה ומוסדותיה ממתן שירות הוגן ושוויון זכויות לקהילה הגאה, בנתה עיריית תל אביב-יפו תכנית עבודה מקיפה ורחבה שהתחילה במימון והפקת המצעד הגדול בישראל וממשיכה בתמיכה כספית משמעותית לארגוני הקהילה ובבניית המרכז הגאה החדש שאחראי על הנושא בעיר ונותן שירותים של רווחה, חינוך, תרבות ופנאי. המאבק של חברות הקהילה והארגונים לקיום הלכה למעשה של המודל התל אביבי למתן שירותים שוויוניים לקהילה הגאה, הוא זה שבנה את האווירה השואפת לשוויון בשנים האחרונות. האווירה הזו הקלה עלינו ברחבי הארץ. היא סימנה למשפחות שלנו לקבל אותנו כשיצאנו מהארון, לחברים שלנו מהצבא לקבל אותנו בפלוגות ובגדודים וגרמה לגננת לייצר אווירה שוויונית למשפחות חדשות.

כאמור, עדיין מדובר באווירה. בדעה כללית שרגישה ללחצים חיצוניים, נורמה כללית שמעולם לא הגיעה לכל חלקי העיר והמדינה. ללא מערכת חוקים שוויונית, ואל מול המפגש המחודש עם הפעילים נגדנו שנכנסו הפעם לממשלה, מדובר בשבר ובסכנה משמעותית. העיר תל אביב-יפו שואפת ומקיימת את הרצון להוות מודל לקידום ערכים של שוויון ודמוקרטיה, כשבתוכה המרכז הגאה כסמן חד וברור למען הקהילה הגאה. במקביל לניסיון של הפעילים והפעילות והתושבים והתושבות לצאת ולמחות ולשנות את מעמדנו בחוק, אנחנו מתייחסים ברצינות לתפקיד שלנו להמשיך ולהיות המקום שמשמר בתוך העיר והחוצה, אל כל החברה בישראל, את הנורמה שנראתה לחלקנו לאחרונה כטבעית: שאנחנו שווים ושוות אל מול החוק, שאנחנו ייחודיים ותורמים לחברה הישראלית בייחודיות שלנו.

מלבד מצעד הגאווה המתקיים ביוני, ולקראת סוף השנה האזרחית, אנחנו דואגים להפיק ולקיים אירועים ומופעים גדולים וקטנים לכולם וכולן. במהלך חנוכה מתקיימים מופעים, הדלקת נרות, מסיבות, כנסים וירידי אמנות ששמים את הגאווה במרכז. תזמינו את המשפחות והחברים שלכם ושלכן. נוכחות גדולה ומרשימה היא חיונית באירועי התרבות שלנו, כמו שהיא חיונית גם בנשיאת דגלי גאווה בהפגנות. תבואו, תשמחו, תרקדו, תשירו ותיאבקו איתנו.

לכל אירועי הגאווה של החורף. בואו לתמוך, למחות ולהינות

• להט"ב
• המרכז הגאה
• הומופוביה
• מחאה
• להטבופוביה

"החבדניקים" הוא מחזמר ישראלי מקורי שעלה לאחרונה בתאטרון הקאמרי, וזוכה לאהדת הקהל. "מקורי", רק במובן של זה שהוא נכתב בארץ, לא במובן המקורי של המלה מקורי, משום שכל מי שראה את המחזמר האמריקאי האולטרה-פופולארי "ספר המורמונים" מזהה מיד את המקור. "החבדניקים" מרים חלקים שלמים מהעלילה של "ספר המורמונים", וגם רעיונות מוזיקליים ורעיונות בימוי. אבל לא זה הנושא שאני רוצה לדון בו כאן.

עלילת המחזמר עוקבת אחר יהודה וחיים, תאומים בני 23 מכפר חב"ד, שהגיע זמנם להתחתן. אבל השדכנית כושלת במשימתה, משום שיהודה, שנחשב לגאון בתורה, דוחה את כל הכלות הנאות המוצעות לו, בעוד חיים המאותגר שכלית נדחה על ידי הנשים שנשלחות אליו. מדוע יהודה מתמהמה? תשומת לבו לנעליה האופנתיות של אחת המועמדות מספקת לנו רמז. כשחיים נשלח לחפש כלה בשכונה הסמוכה לתחנה המרכזית בתל אביב, יהודה מצטרף אליו, לשמור עליו, אבל גם לחמוק מהאישה שמיהרה להכריז שהם מאורסים בטרם השמיע קולו.

בהגיעם לעיר הגדולה והמאיימת, השניים נכנסים לחנות של שמלות כלה המנוהלת על ידי הומו מזן אוחצ'ה, ואלה מהצופים שלא קלטו את זה קודם מבינים סוף סוף לאן נוהה ליבו של יהודה. ידה ידה ידה, יהודה ואהובו מתחתנים חתונה יהודית כשרה, שוברים שתי כוסות מתחת לחופה בטקס המנוהל על ידי השדכנית, וככל הנראה מחובקים על ידי הקהילה החב"דניקית בהפי אנד ששולח את הצופים הביתה עם שיר על שפתיהם.

אז מה הבעיה? הרי זו אינה דרמה ריאליסטית אלא מחזמר קומי שנועד לחמם את הלב ולהעביר מסרים חיוביים על כך ש"כולנו יהודים וכל כך נחמדים", כמאמר שיר ממחזמר אחר. העניין הוא שאת המסר הזה (המצוין בפני עצמו) ראיתי השנה בהצגות ישראליות מקוריות שמועלות בהצלחה בתאטראות הרפרטואריים הגדולים האחרים, שגם הן, כמו "החבדניקים", בונות את הדרמה (והקומדיה) סביב המתח בין יהודים דתיים ליהודים הומואים (העיקר שכולם יהודים, כן?). ההצטברות מייצרת תחושה של פופוליזם שיורד בקלות בגרון. והפופוליזם הזה, כך נראה, הולך ומתקבע כפני התאטרון הממסדי הישראלי.

ב"הבימה" מוצגת הדרמה "שאהבה נפשי", שמשתמש באירוע הרצח בבר נוער כדי להזניק סיפור על צעיר דתי בן 17 שנפצע שם, וכך מוצא מהארון בפני משפחתו. הוריו ההמומים שולחים אותו לטיפול המרה – שמתואר בסצנה מבחילה במיוחד – ואחרי שהוא שורד גם אותו, הוא מתנתק מהוריו ועובר להתגורר עם אהובו בתל אביב (כי כל הלהטב"קים גרים במדינת תל אביב). בסוף אמו לומדת לאהוב אותו כמו שהוא, ואפילו מקבלת את בן זוגו. שוב, המסר חשוב (וכמה חבל שהוא בכלל רלוונטי בישראל של היום). אבל הדרמה של המחזה כל כך ממוקדת בקונפליקט האחד והיחיד שבמרכזו – בין דתיות להומואיות – ומתקדמת מתחנה לתחנה באופן כל כך צפוי, שהתוצאה נחווית כמו סרטון הדרכה להורים איך לקבל את בנם ההומו. כלומר, יש כאן מידה גדושה של מסר, ומעט מאוד תאטרון, במובן של אומנות.

במקביל בבית ליסין מועלית הקומדיה הנחמדה "ארבע אימהות", על בני זוג תל אביבים צעירים, שמסתירים את הוריהם זה מזו. רק כשיונתן מציע להילה נישואים, היא מגלה לו שהיא באה מבית דתי לאומי (אביה הוא פוליטיקאי דמוי נפתלי בנט), והוא נאלץ לחשוף בפניה שהוא בן של אימהות לסביות. האם יוכלו השניים להתאחד מתחת לחופה בברכת משפחותיהם? נחשו. הגעתי אל "ארבע אימהות" בלי לדעת דבר מראש, ונהניתי מהפריסה הקומית המיומנת שלה ומצוות השחקנים. בסופו של דבר גם האמנתי לה, כך שאין לי טענות להצגה בפני עצמה. אבל אחרי שצפיתי בשתי ההצגות האחרות, התרשמתי ש"ארבע אימהות" היא חלק מטרנד, שיש בו גם מידה של התחמקות מעיסוק בקונפליקטים יותר מאתגרים.

הרבה פחות האמנתי ל"החבדניקים". בכתבה על המחזמר ששודרה בחדשות הערב של כאן 11, שלושה מהשחקנים בהצגה הלכו לבקר בכפר חב"ד, שם הם נפגשו עם רבנים וסיפרו להם על נקודת המוצא של המחזה, אך לא חשפו את התמה הגאה. לסיכום, הרב שאל אם יש סיכוי שבעקבות ההצגה הם יהפכו לחב"דניקים והעניק להם ספרי חת"ת. "בחיים האמיתיים השחקנים הגיעו כמו תיירים לכפר חב"ד", אומרת הכתבת, "ובהצגה החב"דניקים הם שמגיעים לדרום תל אביב". אבל זה בדיוק העניין. במציאות ניסיון "קירוב הלבבות", כמו שקוראים לו, הוא חד כיווני. הרבנים מכפר חב"ד לא יגיעו לראות את ההצגה על החב"דניק שמגלה שהוא הומו ומתחתן עם אהובו. ואנחנו נשארים עם תאטרון מסר שלא באמת מאתגר את הצופים, אלא מספק פתרונות אינסטנט שיקריים.

• תיאטרון
• הקאמרי
• דתיים
• הומופוביה
• להטב"ק

אמיר אוחנה הוא לא "הומו מקצועי". איך אנחנו יודעים? ובכן, בראיון אתמול בחדשות 13, טענו השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ואלון בן זוגו, בין היתר, שהמאבק הגאה נגמר, בערך; שיש אנשים שמתפרנסים מ'לתדלק' את המאבק, שמעמידים פנים שהוא לא נגמר; שאם יש משהו להשלים במאבק, פונדקאות היא החוליה החסרה. צריך לומר את זה בצורה ברורה: ככל שזה נוגע לקהילה הגאה – לא היתה מילה אחת של אמת בראיון הזה.

אתחיל בגילוי נאות – כמנכ"ליתחוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל, אני חלק מאותן 'לסביות מקצועיות' ש'מתפרנסות מהמאבק' – רק שכבר כאן מתחילים אי הדיוקים. פרנסה זה שם קוד למשכורת השחוקה שמרוויחים עובדים בארגונים חברתיים. אמיר אוחנה ובן זוגו הם לא העניין פה ואין לי שום רצון לתקוף אותם באופן אישי. השר אוחנה גם סייע בשנים האחרונות בלא מעט תהליכים ומאבקים בתוך הכנסת למען הקהילה הגאה, ועצם היותו שר הומו הוא הישג אדיר שנזקף לזכותו.

הבעיה היא אחרת: יש לא מעט נשים וגברים בארץ שלא מבינים על מה המאבק הגאה מוחה. לכאורה, נראה שהמצב ממש טוב – באמת, אין מה להשוות את מצב הקהילה היום למצב שהיינו בו לפני 50 ואפילו לפני 20 שנה. ההישגים האלה הושגו בזכות עבודה קשה מאוד של ארגונים, פעילים ופסקי דין תקדימיים של בג"ץ. אלא שכמי שפוגשת כל יום עשרות בני ובנות נוער בכל רחבי הארץ, אני יכולה לספר שהמאבק הזה רחוק מלהסתיים. כל 4 שעות בממוצע מתקבלת במרכז הדיווח הודעה על אירוע להט"בפובי, ואם תעמדו במשך דקה במסדרון של כל בית ספר בישראל תראו זאת בעצמכם.

במערכת החינוך שבה אנחנו פועלות, בני ובנות נוער להט"ב סובלים מגילויי שנאה ואלימות סביב זהותם המגדרית ונטייתם המינית באופן יומיומי. רק 25% ממוסדות החינוך בישראל עוסקים ומקיימים תכניות בנושא. שלושה מתוך ארבעה תלמידים במדינת ישראל לא נחשפים לקיומה של הקהילה הגאה ב-12 שנות לימודיהם במערכת החינוך. בחברה הדתית, החרדית והערבית תכניות כאלו הן נדירות ביותר. כבר שנים שמשרד החינוך לא נענה לדרישתנו לפרסם חוזר מנכ"ל המעגן את הזכויות של בני ובנות הנוער שלנו ולהטמיע תכניות וחומרי לימוד המקדמים סובלנות כלפי הקהילה. כל יום שבו לא מתפרסם נוהל כזה, מאפשר לאנשי הצוות בבית הספר לפעול כרצונם, להוציא תלמידים מהארון בפני צוות המחנכים, התלמידים וההורים ואפילו לשלוח אותנו לטיפולי המרה.

אמיר אוחנה, אתה הומו

המאבק הגאה לא נגמר ולא קרוב לזה. רק הבוקר פורסם על צעיר מתל אביב שהותקף ברחוב מתחת לביתו בשל זהותו המינית. זהו לא אירוע בודד, אלא אירוע מוכר ויומיומי עבור רבים מאיתנו, שחווים תקיפות והטרדות, וסופגים יחס לא מקצועי ואפילו מבזה מצד אנשי מקצוע. זו גם הסיבה לכך שרבים מהקהילה שלנו נמנעים מלקבל טיפול בריאותי ונפשי מה שמוביל לתחלואה פיזית ונפשית גבוהה יותר בקהילה.

מעמדת הכוח לא תמיד ניתן לראות את האנשים הקטנים שסופגים אלימות יומיומית. את הנערה הטרנסית שנזרקה מהבית שלה ומוצאת את עצמה ברחוב, את הנער החרדי שמפחד לאבד כל מה שיש לו אם יצא מהארון, את הגבר הטרנס המשכיל והמוצלח שלא מצליח למצוא עבודה כי "המראה שלו יבלבל אנשים", את זוג הגברים שמתפללים לילדים ולא יודעים איך יעשו זאת, את הנערה הביסקסואלית שיועצת בית הספר שלה לא מאמינה שהזהות שלה קיימת ומנסה לשכנע אותה אחרת.

המאבק הגאה רחוק מלהיגמר, המובילים אותו עושים זאת לרוב בהתנדבות או בשכר זעום, ופונדקאות היא לא הסוגיה הראשונה בסדר העדיפויות שלנו. אנחנו עסוקים בביטחון שלנו ברחוב, באפליה שאנחנו חוות כשאנחנו מנסות להשכיר דירה ולא מצליחות, בקושי למצוא עבודה ובגב המשפחתי והקהילתי שנלקח לרבות מאיתנו בגלל זהותנו. אנחנו עדיין נלחמות על החיים שלנו, על היכולת שלנו לחיות בשלום ובביטחון. לצערי, אנחנו עדיין רחוקות מלהשיג אותם.

• טור דעה
• להט"ב
• הומופוביה
• משרד החינוך
• מאבק הדולפינריום
• הקהילה הגאה