1. שדרות רוטשילד

בקצה האחד של שדרות רוטשילד מעט לפני הבימה שקועה באדמה עבודת אמנות של מיכה אולמן. זהו בית. בית שכמוהו כמו לב: שני חדרים לו ושתי עליות. אני משוגע על האיכות האנטי-אנדרטאית של העבודה הזו. על הבלתי נראות שלה. כולם כל היום צועקים "תראו אותי! תראו אותי!" והנה בלב השדרה היפה, הסואנת לוחשת האמנות: יש בית כמו לב קבור באדמה.

2. המזרקה של נחום גוטמן ברוטשילד

ואילו בקצה השני של השדרה ישנה המזרקה של נחום גוטמן. אני מת עליה. לפני שנים ראיתי במוזיאון נחום גוטמן את הניירות שעשה כהכנה למזרקה. אם אני לא טועה הסבירו שם, שהניירות נשלחו לאיטליה למומחים לעשיית פסיפסים. יש בזה משהו עליז, חילוני, תל אביבי, שיקי אבל לא נפוח ומרוצה מדי מעצמו. המזרקה הזו היא קסם.

3. גרפיטי בבן עטר

בפלורנטין פינת בן עטר, ליד המזרקה החלושה, ומול גרפיטי מועדון ה-27, יש קיר עם גרפיטי. כשעזבתי את פלורנטין עשיתי עליו ציור גדול בנוסח ההירשפלדי המוכר. זה היה מאד מוזר על רקע הגרפיטי הרגיל של השכונה. ערב חתונתי – התחתנתי ברחוב אוריאל אקוסטה בפלורנטין – עוד הספקנו אשתי ואני להצטלם לידו, אבל לאחר כמה שבועות כבר קשקשו עליו גרפיטי רגיל בלתי ניתן להבדלה מאחרים. בכל זאת אני מחייך כל פעם שאני עובר שם.

4. קרית ספר

אני אוהב את גן קריית ספר בין סעדיה הגאון ליהודה הלוי. אין כמו לסיים שם אימון ריצה, לעבור בגרציאני ולהבין שאני לעולם לא אהיה רזה אם אסיים כל אימון עם קפה ומאפה. אני שותה את הקפה ומביט במטיילים עם הכלבים, באימהות והאבות עם הילדים ובעובדים הזרים המוליכים את הקשישים ונראה לי שאני היחיד שאינו מוליך מישהו או שמישהו מוליך אותו.

5. הבית

אבל ללא ספק הנקודה האהובה עלי בעיר היא הבית שלנו. אני ושירה גרים בקצה רחוב מזא"ה בואך מנחם בגין. אנחנו מרחק הליכה משדרות רוטשילד אבל גם מפלורנטין. אנחנו קרובים למסעדות אבל גם לגלריות ולמוזיאון. מחלונות הסלון שלנו נשקפים עצים. כפר בלב העיר. הבית שלנו מלא בספרים, יצירות אמנות וריח בישולים. אפשר לנעוץ מחוגה בבית הזה ולהקיף אותו ברדיוס כמה קילומטרים ולראות: הבית הזה הוא מרכז חיי.

יונתן הירשפלד הוא אמן, אוצר, מרצה וסופר. באמצע מאי ייפתח בבית לאמנות ישראליתהקורס "לדעת ציור"בהנחייתו, ובימים אלה מוצגת בגלריה P8תערוכה שאצרלאמנית כרמלה וייס

• העיר שלי
• אמנות
• ❤ תרבות
• שדרות רוטשילד
• מיכה אולמן
• נחום גוטמן
• פלורנטין
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים

1. הקוסם

על אף ההערכה שאנו רוחשים לקוסם ולפועלו, התור מול הדלפק שובר אותנו (ולא, וולט במקרה זה אינו פיתרון מוצלח). לתל אביבים חדשים שעדיין מצוידים בסבלנות זוהי תחנה שיש לסמן עליה וי כדי להשוויץ לחברים שהנה, התאזרחתם.
שלמה המלך 1, שרונה מרקט

2. הבסטה

זאב בעור של כבש, מסעדת שוק בתחפושת מישלן, מעוז הברנז'ה – כל התשובות נכונות. כבר שנים שהבסטה היא היהלום שבכתר שוק הכרמל, בועה אסקפיסטית של צדפות, חזירים, אלכוהול ואטיטיוד שצריך לנסות לפחות פעם אחת.
השומר 4

3. המזנון

לפני ניו יורק, פריז ומלבורן, הפיתה של אייל שני היא יותר מהכול תל אביב – חצופה, פואטית, מנחמת ויקרה. כתל אביבים חדשים גשו לסניף הקרוב והחליטו בעצמכם אם הבאזז מוצדק.
אבן גבירול 23, קלמן מגן 3 (שרונה מרקט), הנחושת 1

4. עלמה ביץ'

האחות הקטנה של מסעדת מאנטה ריי היא נ.צ. רשמי בגיאוגרפיה העירונית, מעוז של כפכפים, מרגריטה קפואה, מוזיקה טובה ואווירת ים קז'ואלית. מקום חיוני לפריקת מתחים וצבירת אנרגיות.
עלמה ביץ' (גן צ'רלס קלור)

5. המנזר

הוגי דעות בשנקל ופרשנים מטעם עצמם, דור ה-X ודור ה-Z, סחים, שיכורים וסתם מוזרים – כולם שותים ביחד באותם שולחנות עץ רעועים. המנזר הוא שיקוף של הפלורליזם התל אביבי, מקום שבו הכל יכול לקרות (וקורה). אם תהיו מספיק נחמדים תמיד יימצא מי שיכבד בג'וינט או יזמין לשורה בשירותים.
אלנבי 60

6. ג'סמינו

קל להיתפס לייאוש לנוכח התור אבל התמורה מצדיקה את המאמץ, כי בסוף ממתין הגביע הקדוש: הפיתה־עם־בשר כנראה הכי טעימה שתאכלו בחייכם. מוסד שהוא מאסט, לא פחות.
אלנבי 97

7. קופי בר

הרצל 16 יותר סקסי, הדליקטסן יותר נגיש ו־R48 החדשה יותר נוצצת ("ארוחה נהדרת משולבת עם קפיצה קטנה לחו"ל", כתב המבקר שלנו והעניק 5 כוכבים), אבל הקופי בר הוא פיסת היסטוריה שאת השפעתה על תרבות האירוח בעיר קשה לכמת במילים. בקיץ המקום ייסגר וכתל אביבים אמיתיים אתם לא רוצים לפספס אותו.
יד חרוצים 13

8. פנדה פיתה

עוד פיתה מצטיינת שכבר הפכה למותג ולמיתוס, ולגמרי בצדק. אנשים חמודים בכובע דב פנדה שמגישים לכם בחיוך גאה פיתה פילה חציל בענן זו קבלת פנים תל אביבית במיטבה.
מל"ן 45, הסוללים 5

9. חנן מרגילן

ביקום אחר, שאירוח לבבי חשוב בו יותר מאשר מפות לבנות, מסעדת חנן מרגילן הייתה זוכה בכוכבי מישלן. למרות הביקורות המחמיאות וההייפ (המוצדק), ארתור וזיוה לא מתרגשים וממשיכים להכין אוכל בוכרי בטעם גן עדן.
מסילת ישרים 15

9. התדר

מאז שאייל שני ושות' נכנסו לתמונה הפך בית רומנו ממקבץ חנויות טקסטיל קטנות למרכז תרבות עירוני לא רשמי. מוזיקה טובה, אווירה סקסית, קרבה לפארק המסילה החדש ופיצה מהטובות בעיר יוצרים סינרגיה במקום שגדול מסך חלקיו.
דרך יפו 9

10. אצל ציון

השניצל הכי טוב בעיר, נקודה. לוהט ופריך ולוקח בהליכה כל מקום שסיפרו לכם עליו.
הירקון 61

11. פיצה לילה

לכאורה עוד פיצריה היפסטרית בלווינסקי עם שולחנות מתנדנדים וגישה קצת מעצבנת, אבל כשהפיצה מגיעה שמנמנה, פריכה ולוהטת, הכל נשכח. כמחווה לעירכם החדשה, תל אביב החופשית, מומלץ להזמין פיצה בייקון־דבש־פלפל ולקנח במאפה בייקון-מייפל-ביצת עין מהמאפייה הצמודה.
מרחביה 4

12. מוטפאק

"מרגע שפתחתי את חמגשית האיסקנדר, עמוסה לעייפה בכמות מפחידה של בשר, בצק, רוטב, מנוקדת בצמד חצאי עגבניות ופלפל הכי חריף שאני מכיר, צלויים על הגריל ומושלמים לגיוון המנה. הספיק לי ביס אחד כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר, וכשהלחמג'ון הומר לתפקיד הפיתה שמנגבת את הרוטב, הרגשתי שוב בגן עדן טורקי",מסמן מבקר אוכל הרחוב שלנו את מוטפאקכתחנת חובה מענגת (אחרי הביקור הראשון אפשר גם בוולט).
סלמה 110

13. בית תאילנדי

כי זו המסעדה התאילנדית הטובה ביותר בעיר ולפיכך גם בישראל כולה.
בוגרשוב 8

14. אבו חסן

מבלי להיכנס לשאלה איזה חומוס הוא הטוב ביותר בעיר (הרשימה המלאהכאן), אבו חסן תחנת חובה לתל אביבי המתחיל. גם כשהוא בטוח שהחומוסייה הכי טובה בארץ נמצאת בעכו/נצרת/הרצליה פיתוח.
הדולפין 1

15. Tometomato

שום דבר במקום הזה אינו קבוע חוץ מהפרצוף הנרגן של הבעלים שזכה לכינוי החיבה "נוכל הפסטה". כאלה אנחנו התל אביבים, אוהבים שמתעללים בנו. אם תצליחו להגיע כשפתוח ואין תור מטורף, זכיתם.
שדרות וושינגטון 26

• אוכלים שותים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים

בגיל 25, אחרי עשר שנים של חיים ברחובות כהומלס, אלגנס בראטון התגייס לחיל הנחתים בצבא ארצות הברית. הוא שירת חמש שנים, ואחרי שחרורו עשה תואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק. משם הוא המשיך במסלול האופייני לקולנוענים מתחילים, ובשנה שעברה כתב וביים את סרטו הארוך הראשון, שבו תיאר את החוויות הקשות שחווה במהלך הטירונות. "גאוות יחידה" האוטוביוגרפי הפך לאחד הסרטים המדוברים במסגרת הקולנוע העצמאי של 2022, והמגזין וראייטי כלל את בראטון ברשימת עשרת הבמאים המבטיחים של השנה.

הרקע האישי רלוונטי להבנת ההתלהבות שעורר הסרט, כי על פניו "גאוות יחידה" הוא די חסר ייחוד. התבנית העלילתית דומה לזו של "קצין וג'נטלמן" שנוצר בדיוק 40 שנה לפניו – בחור שוליים מתגייס לצבא כדי להעניק מסגרת לחייו, ונתקל במפקד נוקשה שעושה כמיטב יכולתו להכשיל אותו. ההבדל הבולט הוא שבמקום לנהל רומן עם צעירה מהסביבה, הגיבור מפנטז על אחד ממפקדיו. כי אליס פרנץ', בן דמותו של הבמאי, הוא הומו שאימא שלו זרקה אותו מהבית בגיל 16 כשגילתה שהוא הומו. דרך אגב, את השם אלגנס היא העניקה לו משום שלא בכה כשנולד והיא חשבה שזה אלגנטי.

עד 2011 המדיניות הרשמית של הצבא האמריקאי היתה "אל תשאל אל תספר", אך במפגש הראשון עם המפקדים כל המגויסים נשאלים אם הם קומוניסטים, טרוריסטים, מעשני מריחואנה או הומואים. פרנץ' (ג'רמי פופ מהסדרה "הוליווד") מכחיש, אבל במקלחת המשותפת הוא שוגה בהזיה ארוטית ונטייתו המינית נחשפת ברבים. מכאן ואילך חבריו למחזור, בעידודו של המפקד הבריון לילנד לואז (בואקים וודביין), מתנכרים אליו במקרה הטוב, ומתנכלים לו במקרה הרע. זה כולל עלבונות, מכות, והכשלה באימונים. גם איסמעיל המוסלמי, שותפו של פרנץ' למעמד הדחויים, נרתע ממנו מחשש שידידות איתו תפגע בו יותר. רק הסמל רוזלס (ראול קסטיו מהסדרה "Looking") מציע לו תמיכה נפשית. פרנץ', כאמור, נמשך אליו, והסרט מספק כמה סצנות של מתח מיני, אבל השאלה אם זה הדדי נותרת פתוחה.

בין האימונים וההשפלות, החלק הכי קשה מבחינה רגשית, ולכן גם הכי מעניין בסרט, הוא יחסיו של פרנץ' עם אמו שילדה אותו בגיל 16, ודחתה אותו כשגילתה "מה אתה". גבריאל יוניון מצוינת בתפקיד האם מרת הנפש, שמסוגלת לאהוב את בנה רק כשהיא טועה לחשוב שאם הצבא קיבל אותו סימן שהוא נעשה סטרייט. נדיר לראות אימהות כאלה בקולנוע, ויוניון מגלמת אותה ללא טיפת נעימות, בהופעה שזיכתה אותה במועמדות לפרס האינדפנדנט ספיריט לקולנוע עצמאי (גם פופ והסרט היו מועמדים). אבל בנה מסרב לוותר עליה, ולמרות שהיא מתכחשת לו הוא ממשיך להיאבק על אהבתה. כותרות הסיום מקדישות את הסרט לאמו של הבמאי.

הסצנות שבהן פרנץ' מנסה ליצור קשר עם אמו ועם המפקד הטוב הן היחידות שחורגות מהתבנית המוכרת של סרטי טירונות, ולכן הן האפקטיביות ביותר מבחינה רגשית. שאר המהלכים הדרמתיים כבר הפכו לקלישאה, וזה פוגם בכוחו הפוטנציאלי של הסרט (גם המוזיקה לא משהו). הבימוי של בראטון אינו מבליט את עצמו, ונותן לג'רמי פופ במה להפגין את כשרונו. לכוכב העולה כבר יש מועמדות לאמי על הסדרה "הוליווד", והופעתו ב"גאוות יחידה" הניחה בחיקו גם מועמדות לגלובוס הזהב. הוא מתמודד עם האתגר כמי שיודע שזה תפקיד שיכול להקפיץ אותו אל על. הוא רך ונחוש ופגיע וחצוף והוא מסרב לוותר על עצמיותו. וכשהוא מסביר מדוע בחר להתגייס לצבא הוא מצליח לשכנע גם את הצופים שלא מזדהים עם הכיוון המיליטריסטי.

3 כוכבים. The Inspection בימוי: אלגנס בראטון. עם ג'רמי פופ, גבריאל יוניון, ראול קסטיו. ארה"ב 2022, 95 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע גאה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 942 // התל אביבים החדשים