כולן ראו את המהומה בטקס פרסי האוסקר השבוע, עם הסטירה שהעניק וויל סמית' למנחה הטקס, כריס רוק. הרקע להתפרצות היה בדיחה הנוגעת למראה של אשתו, ג'יידה פינקט סמית', שהתקרחה בעקבות מחלה. ברחבי הרשת התקיימו דיונים אינספור על הבדיחה של רוק; האם לגיטימי לצחוק על אישה במצב כזה והאם התגובה מצדיקה אגרוף בפרצוף. רבים הזדעזעו ממעשיו של סמית'. אבל הזעזוע צריך להיות רחב הרבה יותר, כי סמית' הוא רק דוגמה לעוד דרך שבה הפטריארכיה פוגעת גם בגברים כשהיא מייעדת להם את תפקיד המגן והמושיע ודורשת מהם להוכיח את אהבתם בצורה אלימה בסיטואציות שונות.

בחברה המצ'ואיסטית שאנחנו חיות בה, גברים נושאים עיניים למודל גבריות כוחני. סמית' עשה בדיוק את מה שמצופה ממנו כגבר לעשות. הוא למד את זה ב"ריקוד מושחת" כשג'וני הכריז שאף אחד לא שם את בייבי בפינה, כשהוא מעלים עבורה את כל קשיי העלילה כלא היו ונותן לה קול. הוא למד זאת גם מ"אישה יפה", סרט שעושה רומנטיזציה לניצול, ובו הגיבור מושיע את העלמה במצוקה מחיים במעגל הזנות בעזרת סיבוב שופינג ברודיאו דרייב. הוא הבין את זה גם מכל נסיכת דיסני שעד לשנות האלפיים תמיד היו זקוקות לגבר שיחלץ אותן ממצוקה.

טוקבקיסטים רבים הריעו לסמית' על "אבירותו" והביעו הזדהות עמו, ומנגד היו כאלו שהוקיעו את המעשה וגינו את האלימות. אבל השיח הציבורי מתעלם לחלוטין מג'יידה ומעלבונה, שחוותה באותו אירוע פגיעה כפולה. בפעם הראשונה כשספגה עלבון משפיל בפני העולם כולו, ובפעם השנייה כשהופקעה ממנה הזכות לבחור אם וכיצד להגן על עצמה, כשסמית' נחלץ "להגנתה" במופע של מכות וצעקות.

אנחנו לא צריכים לעסוק רק בבדיחות חסרות הטעם של רוק או בתגובה האלימה של סמית', אלא גם במכה שחטפה חירותה של ג'יידה להגיב כרצונה. הדיון כולו מתנהל מעל ראשה של האישה, על ידי שני גברים ומול העולם כולו, ואף אחד לא עוסק בהתנהגות האצילה שלה מולם. בהתנצלות שפורסמה יום לאחר המקרה הסביר סמית' הסביר שפעל מדם ליבו והוא מצר על אותה התנהגות אלימה. ההתנצלות שלו מדגישה את הציפייה מגברים בחברה פטריארכלית, ציפייה שיביעו את האהבה שלהם לבת הזוג בכך שיגנו עליה מכל משמר, משל הייתה יצור חסר ישע.

הציפייה לנהוג כ"גבר" ולהציל את ה"עלמה במצוקה" מנציחה את מצוקתן של נשים ובה בעת גם את אחריותם של גברים להביא לפתרונה בעזרת אלימות. קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי סמית' על כך שכרע תחת הלחץ, כפי שאי אפשר לתהות מדוע ג'יידה לא תבעה את מקומה בסיטואציה. הציפיות והחוקים שאנו פועלות ופועלים לפיהם מגבילים את היכולת של גברים להביע תמיכה ואהבה בבת הזוג בדרך שלא כוללת הפגנת כוח לא פרופורציונלית, ומנשים את היכולת לדרוש את מקומן ולהתנגד.

הפטריארכיה היא מערכה קשה ומרובת נפגעים. היא לא תיפול עד שלא נפסיק להלל ולשבח סטנדאפיסטים שבונים קריירה מביוש נשים, וגברים שפועלים באלימות לא פרופורציונלית כדי לקבע את גבריותם, וכמובן עד שלא יסתיים השיח מעל ראשן של נשים בסוגיות הקשורות אליהן. עלינו לבסס ולהשריש את ההבנה שלפיה אנחנו לא צריכות להיות נסיכות, ואין ציפייה מגברים להיות אבירים. במקום להתגולל ברפש האירועים באוסקר, אנחנו צריכות להגביר את הקול והנראות של אבירות שחוללו מהפכות גדולות, ושל גברים שפעלו בתבונה וברגישות בלי לשלוף את האגרופים.

• כולן: השבוע
• טור דעה
• פטריארכיה
• וויל סמית
• כריס רוק
• אוסקר

אין דבר יותר קשה ממלחמה. במיוחד כשמדובר במלחמה כה קשה, כואבת ובלתי צודקת. במבט היסטורי כל המלחמות הובילו לפגיעה מידית בנשים. בעולם שבו נשים ממילא אינן מוגנות וחוות פגיעות וניצול, במצבי לחימה הסכנות האורבות להן רק גוברות. גם במלחמה הזו נשים חוות על בשרן את השלכות הלחימה. הן אלה שנותרות מאחור עם הילדים, הן אלה שנאלצות לברוח, הן אלה שצריכות למצוא מחסה עם הילדים ולדאוג לצרכיהם, והן אלה שחשופות לתקיפה, ניצול ולפגיעה בזכויותיהן.

כבר היום אנחנו שומעות דיווחים בלתי פוסקים כיצד גברים מנסים לנצל את המצב הקשה אליו נקלעו נשים אוקראיניות בעל כורחן. תעשיית הזנות חוגגת. יש עליה בכמות המודעות לגיוס נשים לזנות ברחבי אירופה, כמו גם עליה בביקוש ל"פורנו אוקראיני". גם פה בישראל החלו לצוץ ברחבי הרשתות החברתיות פוסטים שבהם מציעים גברים מקום מקלט לפליטות אוקראיניות תמורת מין. מה שהחל כבדיחה גזענית הפך במהרה לתופעה של ממש. אפילו שר האוצר של ישראל חשב שזה מצחיק להתבדח על נשים אוקראיניות בשיאו של דיון רציני על המלחמה באוקראינה בכנסת. התופעה הזו משקפת היטב את הלך הרוח השורר בחברה שלנו – היכן שנשים נתפסות כחלשות וכאמצעי שניתן לנצלו באופן ציני ומכוער.

התופעה הזו כמובן לא חדשה, ומדובר רק בסממן אחד של חברה המנרמלת אלימות מינית כלפי נשים. בישראל תופעת הזנות פגעה לא אחת בנשים יוצאות ברית המועצות לשעבר, אשר הגיעו לארץ בתקווה לבנות לעצמן עתיד ומצאו עצמן בשבי של ארגונים שמגלגלים ערימות של כספים על חשבונן. חלקן הגיעו לשם בעל כורחן, כי נפלו קורבן לסחר בנשים, ואצל חלקן נסיבות החיים הובילו אותן לפתרון היחיד שעמד בפניהן. בשל ההזנחה והגזענות המוסדית כלפי יוצאי ויוצאות ברה"מ, נוצר מצב שנשים פנו למקומות היחידים שיקבלו אותן בזרועות פתוחות ויצרו אצלן אשליה של ביטחון. היום אנחנו כבר יודעות שהמקומות האלה באו עם מחיר כבד עבור אותן נשים, לרבות אלימות מילולית ופיזית, אונס, הטרדות מיניות ושימוש בחומרים ממכרים. באופן אירוני, העובדה שנשים אלו נפלו בשבי תעשיית הזנות, רק חיזקה את הגזענות והסטיגמות החברתיות כלפי יוצאות ברה"מ. עד היום אני זוכרת שהקללה הנפוצה ביותר ששמעתי מצד ילדים בבית הספר שלי היתה "יא רוסיה זונה". ככה זה כשגזענות ושובניזם שלובים זה בזה.

כמעט עשור שלם עבר עד שהצליחו ארגוני נשים, בסיוען של חברות כנסת, לקדם חקיקה שבמסגרת נאסרה צריכת זנות בישראל. הצלחה נוספת שרשמנו היתה מיגור מועדוני חשפנות, ששימשו לרוב מסווה לשירותי זנות. אחת הביקורות שהופנתה כלפי המאבק שלנו היתה שלא נביא בכך למיגור תופעת הזנות, אלא שהזנות רק תרד למחתרת. הטיעון הזה אולי נכון, אבל הוא לא רלוונטי. שהרי גם סחר בסמים נעשה במחתרת ולא באמצע הקניון. עובדה זו לא מונעת מהמשטרה להשקיע משאבים עצומים כדי להיאבק בתופעה. משמעות הדבר היא שהמפתח למאבק בתופעת הזנות הוא באכיפה ובהפניית משאבים.

וכאן עולה השאלה האמיתית – האם מדינת ישראל מוכנה להשקיע משאבים כדי להבטיח אכיפה של האיסור על צריכת זנות? האם מדינת ישראל מוכנה להגן על אותן נשים שנמצאות במעגל שמאוד קשה להשתחרר ממנו? האם לצד האכיפה, מדינת ישראל מוכנה להעניק סל שיקום לנשים בזנות ולבנות עבורן תוכנית שמטרתה לשמור עליהן מפני חזרה למעגל הזה? התשובה לכל השאלות האלה ככל הנראה שלילית. הסיבות לכך רבות ומגוונות, החל ממחסור במשאבים וכלה בקושי ליישם את המדיניות. כל הסיבות מתרכזות לסיבה אחת ברורה – ככל הנראה, ולמרבה הצער, טיפול בנשים אינו נמצא בראש סדרי עדיפויות של המדינה. קל לה יותר להתעלם ולטאטא את התופעה מתחת לשטיח.

כך גם לגבי המלחמה באוקראינה – קל יותר למדינה לקבוע מבחנים לכניסת פליטים לישראל, מבלי לתת את הדעת למשמעות של המבחנים האלה לגבי נשים אוקראיניות וזכויותיהן. כך, למשל, המתווה שנקבע על-ידי השרה איילת שקד לעניין אישור כניסת פליטים מאוקראינה, קושר בין הפליטים לבין קיומו של "מזמין ישראלי". משמעות הדבר היא שמצד אחד, נמנעת כניסתן של כל אותן הנשים שאין להן "מזמין ישראלי", ומצד שני, שדרישת ה"מזמין הישראלי" עשויה להיות מנוצלת לרעה לצורך קידום זנות. בגלל השלכותיו הקשות האפשריות של מתווה זה על זכויותיהן של נשים וילדים, אנו בעמותת "כולן" הגשנו, יחד עם עוד 7 ארגוני נשים חברתיים, בקשה להצטרפות כידידות בית משפט לעתירה לבג"ץ שהוגשה על-ידי משרד עו"ד תומר ורשה נגד מתווה שקד. אנו מקוות שבית המשפט העליון יבין את המשמעות ההרסנית שיש למתווה על חייהן של נשים אוקראיניות ויטיל על המדינה למלא את חובותיה כלפיהן על-פי הדין הבינלאומי.

• כולן: השבוע
• הפלישה לאוקראינה
• פליטים
• הבועה
• זנות

פאולה רוזנברג ורוסלנה רודינה העלו בשבועות האחרונים פוסטים ברשתות החברתיות הנוגעים ללבוש של נשים. פאולה רוזנברג שיתפה שחטפה מבול של תגובות מבזות על הלבוש ה"חושפני" שלה, בה בשעה שרוסלנה רודינה מתחה ביקורת על נשים שמתלבשות חשוף, והצהירה שהיא לא מעוניינת לראות להן את הפטמות.

העיסוק בלבוש של נשים עתיק כמעט כמו הפטריארכיה עצמה. כשמדובר בנשים תמיד יש קודים מסוימים שבהם אנחנו צריכות לעמוד. מצד אחד את לא יכולה ללבוש צמוד מדי, קצר מדי, חושפני מדי, אמיץ מדי, צבעוני מדי. מצד אחר אם תתלבשי צנוע, מיד יצביעו עליך ויכריזו שאת מתחסדת (כאילו זו קללה). בחברה הפטריארכלית לבוש מגדיר נשים ומשפיע על הדרך שבה החברה תופסת את האישה ואת מידת רצינותה ומקצועיותה. הסיבה לכך ברורה – גוף האישה עדיין נתפס כאובייקט מיני, כמשהו שצריך להסתיר אותו ולא להתהלך בו בציבור, וחשיפתו מעוררת אי נוחות.

בעבר הובילה תפיסה זאת להאשמת קורבן חמורה. נשים הואשמו בפיתויים של גברים ובכך שהביאו על עצמן הטרדות מיניות ואף אונס, והתפיסה הרווחת הייתה שכל זה קרה מפני שהאישה בחרה לצאת מהבית בלבוש "פרובוקטיבי". המסקנה הייתה ברורה: את צריכה להתכסות כדי לא לפתות גברים. וכך נשים הקפידו להתלבש צנוע והורים לימדו את הבנות שלהן שילדות טובות לא נאנסות. למה? כי הן לא חושפות דבר. אלא שבין זה לבין אלימות מינית אין ולא היה קשר; גם נשים "צנועות וחסודות" נאנסות ומוטרדות.

והאמת היא, כמובן, שאין כל קשר בין לבוש לבין הטרדות מיניות או בין מחשוף לאונס. אין קשר בין התנהגות של נשים לבין אלימות מינית. אלימות מינית קיימת בכל העולם ובכל החברות, כשמרבית המקרים מתרחשים על ידי מישהו שהנפגעת מכירה. ועדיין אנחנו בוחרים להאשים את הנפגעת, ולא להתמודד עם האמת המרה: גם אם היא תהיה לבושה מכף רגל ועד ראש היא לא יכולה להבטיח שלא יהיה מי שיפגע בה.

בזמן מסוים בהיסטוריה נשים בחרו להיות אלו שמחליטות על גופן. בניסיון לנפץ את הסטריאוטיפים שלפיהם אף אישה שמכבדת את עצמה לא תתלבש חשוף, הן בחרו להתלבש איך שבא להן. בשנים האחרונות אנחנו רואות יותר ויותר נשים שמעיזות לפרוץ את הסכר. החל מלבוש חשוף, דרך המחאה נגד הסתרת פטמות באינסטגרם וכלה בצעדת השרמוטות. על פניו נדמה שמדובר בהחלטה פשוטה, אבל כשאת אישה – תמיד יש לה מחיר.

לביקורת אין גבולות. היא נמתחת ומתמתחת עד אין־סוף. כי יש מי שלא נוח להם לראות נשים שמחליטות איך להתלבש וכמה לחשוף. מדובר בתופעה מעניינת, שלא לומר צבועה. אחרי הכל בעולם שבו תרבות הפורנו שולטת, והמסרים של הפורנו נטועים בחברה וביחסים הבין־אישיים, תמוה כיצד קשה למישהו לראות אישה שמתלבשת איך שהיא רוצה.

בחזרה לפאולה ורוסלנה. אין מחלוקת שמדובר בשתי נשים חזקות, עצמאיות ומרשימות. אלא שכאן דרכיהן נפרדות. השיח על לבוש נשים חייב להשתנות וחייב לרדת מהדיון הציבורי. גופן של נשים, לבושן, והמראה החיצוני שלהן לא אמור להוות מקור לדיון "בעד" או "נגד", והוא בוודאי לא אמור להוות מדד לבחינת מקצועיות האישה. לפאולה רוזנברג כתבו שזה "לא מתאים" למגישת טלוויזיה לעלות לשידור עם מחשוף. רוסלנה העלתה סטורי שבו היא כתבה שהיא לא מבינה למה היא צריכה לראות פטמות בכל מקום. שתי התגובות מוכיחות שמשטור נשים עודנו חי וקיים, הוא כאן והוא לא הולך לשום מקום.

הגיעה העת שנאמר זאת בקול ברור: בחירתה של אישה מה ללבוש אינה משקפת את רמת החוכמה שלה, את רצינותה או את המקצועיות שלה. אין דבר כזה לבוש מכבד. יש רק נשים שאוהבות להתלבש איך שהן רוצות. בקיצור, צאו לנו מארון הבגדים.

• כולן: השבוע
• צעדת השרמוטות
• אלימות מינית
• רוסלנה רודינה
• האשמת הקורבן
• טור דעה

איך קוראים לאישה שעושה הרבה סקס? בשם שלה. אנחנו יודעות, זאת לא הבדיחה המצחיקה בעולם. אחרי הכל, לא כל אחד או אחת יכולה להיות סטנדאפיסטית מוצלחת. אבל כל אחד, אפילו קומיקאי מפורסם, יכול בהחלט לא לתקוף מינית.

לואי סי קיי יגיע בשבוע הבא להופעה שנייה בארץ מאז שהודה שאונן בפני נשים שונות בלי הסכמתן, אי שם ב־2018 הלא מאוד רחוקה. על אף הודאתו, ההשלכות של מעשיו הסתכמו בכמה חודשים של הרחקה מרצון מאור הזרקורים. לפני חודשיים יצא במופע חדש בשם "SORRY", שכולל בין היתר בדיחות על הפחד של גברים מלהיות מואשמים באונס, ועל כך שהקרונה הכריחה את כולם להרגיש את מה שהוא הרגיש כשלא היה יכול לצאת מהבית בעקבות חשיפת מעשיו. נראה שלואי סי קיי לא מנסה יותר להעמיד פנים שהוא מצטער. הוא רק בא לצחוק על הציפייה שיצטער, ולעשות כסף והצלחה מסיפור הפגיעה בנשים. אולי הוא חושב שאם הוא יצחק על כך – זה יהפוך לגיטימי.

אנשים אוהבים לומר שמותר לצחוק על הכל, ואם מישהו נעלב אז מיד אומרים לו "הומור שחור", כאילו ביכולתה של ההגדרה הזאת לפתור הכל. בואו נדבר על זה: קומדיה שחורה, הידועה גם כהומור שחור או קומדיה אפלה, עוסקת בנושאים ואירועים רציניים ביותר: מוות, מלחמה ועוד, בלשון סאטירית, אירונית וביקורתית. כפי שתיארה הקומיקאית האנה גדסבי, כשבדיחה "מכה כלפי מעלה" (punch up) כלומר על חשבון הקבוצה החזקה, היא מאפשרת למתוח ביקורת על ההגמוניה, לפרק את הסדר הקיים ולחתור תחת מוקדי כוח (למשל בדיחות על פוליטיקאים או מיליארדרים). לעומת זאת, כשהבדיחה ״מכה למטה״ (punch down), כלומר לועגת למי ששייכים לקבוצות מוחלשות או מופלות מלכתחילה, הבדיחה מפסיקה להיות קומדיה טובה והופכת להיות לעג כוחני המבטא גזענות, מיזוגניה, הומופוביה, קסנופוביה ושאר מיני גועל.

אז לא רק שלואי סי קיי הפעיל אלימות מינית על נשים ומעולם לא סבל מהשלכות מעשיו, הוא גם מנצל את עמדת הכוח שלו במרכז הבמה כדי לקרוץ לגברים אחרים ולהגיד "SORRY NOT SORRY". בהדגמה מושלמת של להכות כלפי מטה, הוא רוצה שנרגיש ממש רע עבורו ונצחק איתו על הקשיים שהוא חווה, קורבן מסכן של עולם אכזר. הוא רוצה שנצחק מהבדיחות האדג'יות שלו על האלימות המינית שהפעיל ונקבל אותו בחזרה לאותה עמדת הכוח שניצל לרעה. ובכן, נראה שמבחינת לא מעט ישראלים, זאת ציפייה סבירה לגמרי.

לואי סי קיי חושב שבישראל הוא מצא קהל שבוי שתקוע במאה שעברה, ושפה זה המקום להצדיק אלימות מינית בקול רם, במסווה של סטנד אפ כמובן. בפעם שעברה הכרטיסים למופע נמכרו מיד, וכך קרה גם הפעם. מאות ישראלים בחרו לנרמל גבר אלים מינית בעמדת כוח, על פני עמידה לצד נפגעות. מאות ישראלים החליטו ששעה של צחוק שווה יותר מעמדה מוסרית שלא מאפשרת ניצול, ביזוי והטרדה של נשים. מאות ישראלים בחרו לשלם מאות שקלים תמורת הזכות להיות חלק מתרבות אונס שמנרמלת אלימות מינית בכל יום ובכל העולם, תוך התעלמות מההשלכות של החלטה זו על ביטחונן של נשים בעולם.

אפשר גם לבחור אחרת. ב־2019 בחרנו לעמוד לצד הנפגעות וקיימנו משמרות מחאה מחוץ לאולם. השלטים שנשאנו קראו לאנשים לא לתת לגיטימציה לאלימות מינית והביעו תמיכה בנפגעות. משמרת המחאה שלנו סוקרה בהרחבה בתקשורת בישראל ובעולם, והזכירה לסי קיי ולחבריו בפטריארכיה שהעולם לא שייך רק להם. אנחנו דורשות צדק, אנחנו דורשות הכרה בכך שלמעשים יש השלכות. ומבחינת לואי סי קיי, ההשלכה המיידית היא שתהיה מושלך מכאן החוצה ויפה שעה אחת קודם.
גם הפעם, בזמן שמאות ישראלים יצחקו מהבדיחות של הנזלת האנושית, רצוי שיהיו מי שיפגינו מחוץ לאולם. האם תבחרו לשלם כדי להיות חלק מנירמול שיטתי של אלימות מינית? או שתבחרו לעמוד מולו בראש מורם, בסולידריות עם הנשים בהן פגע, בדרישה לחברה שבה מי שפגע נדרש לשלם מחיר ולפעול לתיקון? זו הבחירה של כל אחד ואחת מכם.

• טור דעה
• כולן: השבוע
• לואי סי.קיי
• metoo#
• תקיפה מינית

עוד לא עבר שבוע מאז פורסם התחקיר שעל פיו פגע אברהם גרנט במספר גדול של נשים, וכבר הספיקו להעלים את הנושא מסדר היום הציבורי. נראה שהחשיפה לגבי שנים של אלימות מינית שהפעיל גרנט פשוט לא מעניינת אף אחד, אפילו לאחר שאחת הנפגעות הגישה השבוע תלונה במשטרה. אנחנו לא מופתעות. אחרי הכל, זאת לא הפעם הראשונה שעולם הכדורגל הישראלי מסתכל על אלימות מינית ומושך בכתפיים.

כרגיל, לכל גבר עם כוח, קשרים ועבר מפוקפק של אלימות מינית יש חברים במקומות הנכונים שיעמדו לצידו. אנחנו רואות את כל המי ומי ממהרים לצופף שורות סביב גרנט. מחצית מכלי תקשורת לא מסקרים את הסיפור הזה בכלל, והחצי האחר ממהר לפרסם את דברי התמיכה של צופית גרנט או לדבר בשידור על "רצח אופי".

הפטריארכיה אוהבת לספר לנו על נשים ש"מתקדמות דרך המיטה", אבל כשמתפרסם תחקיר עיתונאי שלפיו גבר מנצל את כוחו לדרוש מין בתמורה לקידום או קשרים מקצועיים, שוב ושוב מתעלמים מהמשמעות האמיתית. לא רק שגרנט ודומיו אף פעם לא סובלים מההשלכות של המעשים שלהם, הנזק שהם עושים גדול אפילו מהפגיעה הבלתי נסלחת בנשים ספציפיות, כי הוא מנרמל את התפיסה שמדובר באינטראקציה לגיטימית: הגוף שלך, תמורת הידע, הניסיון או הקשרים שלי. ניצול מעמד פר אקסלנס.

ובעוד שאתי כרייף, שמתהדרת בכך שהפנימה את הערך שנותנת הפטריארכיה לגוף שלה על פני יכולותיה, יש אחת למיליון – אברהם גרנטים יש אלף בפרוטה. וכך, במקום שיח חברתי שעומד לצד הנפגעות ומסמן לאברהם גרנט שפעל באופן לא לגיטימי, אנחנו מקבלות טורי דעה שמסבירים לנו שזו אלימות "ברף הנמוך", אז בואו פשוט נסתפק בכך שהיא נחשפה, ולא נדרוש קבלת אחריות או תיקון.

במקום דרישה שאנשים בעמדות הכוח לא ינצלו את כוחם לרעה, אנחנו צריכות שוב לשמוע את התירוץ החביב על תרבות האונס: הכללים השתנו בפתאומיות. אין שום דבר שאי אפשר להצדיק עם האמירה הזו. אחרי הכל, אי אפשר לשנות מעשים שכבר נעשו, לא? רק חבל מאוד שלפחות אחת מהעדויות היא על אירוע שקרה לפני כשנה וחצי, כשמהפכת #MeToo כבר כמעט בת 5 שנים. כמה זמן צריך לעבור עד שגברים יידרשו לעמוד ברף המינימלי של "אל תהיה אלים מינית" ללא תירוצים?

אחת הנפגעות תיארה את מעשיו של גרנט במילים הבאות: "תפס אותי בצוואר, כאילו חונק אותי, וניסה לנשק בכוח". מול העדות הקשה הזו ואחרות, כמו חטא על פשע, נראה שמצפים שנהיה אסירות תודה על ההתנצלות של גרנט, שבה נכתב "מי שחשה אי נוחות או נפגעה ממני, אני מצטער על כך". אבל כך לא נראית התנצלות של אדם שהבין שההתנהגות שלו היא לב הבעיה. גרנט לא אומר "אני מכיר שפעלתי באלימות ומתנצל על כך". הוא לא אומר "אני מכיר בכך שפגעתי, ואפעל בדרכים הבאות כדי לכפר על מעשי". הוא לא מדבר על הבחירה האקטיבית שלו להתנהג באופן מסוים אלא על הדרך שבה נשים מפרשות אותה, והמילה "היסטרית" מרחפת ברקע של דבריו.

אברהם גרנט מוכן, לכל היותר, להכיר בכך שאולי באופן תיאורטי בלבד ישנם מעשים שייתכן שגרמו למישהי להרגיש אי נוחות. מעשים שנפלו עליה מהשמיים, כך נראה. תנחומי, אני משתתף בצערך שהדבר הזה קרה לך, איזה חוסר מזל. בכל יום שעובר, אנחנו ושותפותינו דורשות שינוי בשיח החברתי וברף המוסרי סביב אלימות מינית. ובכל צעד שאנחנו עושות אל עבר חברה שבה נשים זוכות לביטחון וצדק, מתגברת תגובת הנגד של מי שיש להם מה להפסיד מכך. הישגי המאבק באלימות מינית מביאים איתם תוצר לוואי מצער: תרבות אונס משודרגת, שבה הפוגע וחבריו משחררים לעולם התנצלות רפה ומספרים לנו שמדובר בהקרבה גדולה ועונש מספיק.

אחרי הכל, הם יודעים שזה מספיק. כבר ראינו את עולם הכדורגל הישראלי מחבק את עומר אצילי ודור מיכה אחרי שקיימו יחסי מין עם קטינות, ומשה חוגג החשוד בעבירות מין וסירסור חזר לככב במדורי הספורט כבעלים של בית"ר. אחרי כל זה, מהי קצת הטרדה מינית בין חברים של מאמן כדורגל אגדי?

• כולן: השבוע
• תקשורת
• כדורגל
• הטרדה מינית
• תקיפה מינית