עם שורה של פרומואים מושקעים, ציפיות גבוהות וגם שערוריית יחסי ציבור טובה – הסדרה שכולם מדברים עליה סוף סוף עלתה לאוויר. "חוליגנים", סדרת המתח החדשה והלהיט הצפוי של כאן 11, שודרה אתמול (שני) לראשונה ואמורה להיות הבוננזה החדשה של התאגיד, אחרי "מנאייכ", "טהרן" ו"קופה ראשית" שהבקיעו את השער אל קהלים רחבים מאוד בארץ ובעולם.זו סדרה מורכבת, שעולה לאוויר במציאות הרבה יותר מורכבת. כמו יצירות טלוויזיוניות רבות שצפות עכשיו, גם "חוליגנים" הופקה במקור לפני שבעה באוקטובר (הסדרה צולמה ביוני 2023, בעיצומן של ההפגנות סביב הרפורמה המשפטית) והפכה מהדהדת עוד יותר אחריו. סדרה שכמו ניבאה את המצב הישראלי – את הכעס, את האלימות ואת הגזענות שצפה מעל פני השטח.

>> תבכה אם אתה גבר: כך חותר טונה תחת הגבריות הישראלית
>> "ההולנדי של עכו": הספר שגרם לי להבין שכדורגל זה החיים

לי גילת, שהיתה תסריטאית בסדרות כמו "טהרן" ו"מנאייכ", עלתה מדרגה והפכה לרוח החיה מאחורי הסדרה הכל כך מדוברת, כיוצרת ובמאית. זו העבודה המרכזית הראשונה שלה, ואפשר להתחיל מהשורה התחתונה: זו סדרה טובה. אפקטיבית, מעניינת, מושכת אש אבל גם מושכת עיניים. בעידן הפרעת הקשב שאנחנו נמצאים בו, סדרות שמרתקות אותך באמת למסך הן מצרך נדיר ו"חוליגנים" (כמו "מנאייכ") היא סדרה שכזו.

ברמת הליהוק שני שחקנים מתבלטים מעל כולם: בן סולטן שממשיך את הטיפוס החד והמהיר לפסגה – אחרי תפקיד הפריצה ב"עלומים", ואחר כך ב"מדרסה" וב"ילד רע" של דניאל חן זה עוד תפקיד מרכזי וגדול שסולטן לוקח על עצמו ומתעלה לגודל השעה לחלוטין – ודיקלה דורי, שמוכרת בדרך כלל כזמרת המצליחה דיקלה, אבל מבריקה כאן בתור רפ"ק מדמוני, שוטרת שמנהלת יחסי אהבה-שנאה עם החוליגנים שבהם היא מטפלת.

בליבה של "חוליגנים" עומד מני (בן סולטן), צעיר ירושלמי מבית בעייתי, שמתחבר לגמרי במקרה לארגון אוהדי כדורגל אלים וקיצוני – סביב קבוצה ושמה "בני ירושלים". קבוצה שמשחקת באצטדיון טדי, לובשת צהוב-שחור ויש לה גרעין אוהדים אלים וגזעני. נשמע לכם מוכר? גם לי.בדומה ל"שעת אפס", שללא ספק עסקה בסכסוך שבין אדם ורטה לספיר סבח (אבל התעקשה שמדובר ב"סדרה דמיונית, שאין לייחס אותה לדמות אמיתית או לאירוע אמיתי"), גם כאן יש סוג של עבודה על עבודה: כולם מבינים שמדובר בבית"ר ירושלים ובארגון האוהדים "לה פמיליה", אבל כדי לא להסתבך (וכדי לאפשר חופש אמנותי) משתמשים בהסוואה די שקופה. אם היה מישהו שקצת יותר מבין כדורגל בסדרה, אולי היו מצליחים לשקר לנו בצורה יותר מנומסת.

זה לא ממש עזר להם מול בית"ר – שנציגיה כבר שלחו מכתב התראה להפקת הסדרה, בטענה שהם משתמשים בסמלים של המועדון (למשל האריה הירושלמי או שירים של אוהדי הקבוצה, שמגיעים כמעט בשלמותם למסך). אבל מהסאגה הזאת, נדמה לי ששני הצדדים יצאו מנצחים – הנהלת המועדון הראתה לאוהדים שהם "נלחמים בשמאלנים מהתאגיד", הסדרה קיבלה סיבוב תקשורתי נאה גם באתרי הספורט והברנז'ה לקראת שידורה – וכולם יצאו מרוצים. כנראה שגם בכאן 11, ביום שאחרי כשידעו מה הרייטינג.

בכל מקרה, ב"חוליגנים" יש שני רפרנסים ברורים שמלווים את הסדרה: הראשון הוא ל"גרין סטריט הוליגנס", סרט האולטראס המפורסם מ-2005 שסיפר את אותו סיפור (מישהו מ"העולם הנורמלי" שנסיבות החיים גררו אותו לחיבור עם האוהדים הפנאטים והאלימים); אבל גם "אמריקה איקס" במידה מסוימת (כולל בסצנה אחת שלא נספיילר לכם, אבל כשתראו אותה – תדעו טוב למה). ואם מישהו ראה את שני אלה, ברור לו שזו סדרה מאוד הארדקור ולמרות שהיא משודרת בפריים טיים היא מאוד גרפית ומאוד לא פשוטה לצפייה.

ויש עוד מורכבות: בניגוד לסדרות רבות רבדים שמתרחשות בעולם הספורט, כאלה שיכולות לדבר גם לחולי כדורגל אבל גם לכאלה שלא ("טד לאסו" זו הדוגמא הקלאסית), "חוליגנים" בוחרת להתמקד בסיפור האלים והגזעני של קבוצת האוהדים וקצת מאבדת את הקשר לעולם שבו היא מתרחשת. אותה בית"ר יר– סליחה, "בני ירושלים" – כמו מתקיימת בחלל ריק. התוצאות של הקבוצה מוזכרות רק ברמז וכמו שאומר אחד מגיבורי הסדרה, מנהיג ארגון "שומרי החומות" עובד חממי – "מה קשור כדורגל?".

זו כמובן לא בחירה מקרית, ויש כאן מסר ברור (ונכון) לגבי תופעת "לה פמיליה" – הקשר שלהם לכדורגל ולספורט רופף עד לא קיים. קבוצת הכדורגל היא כסות נחמדה שאפשר ללבוש ושמאפשרת להם לפעול ביתר חופשיות, אבל לא באמת חשובה להם. היא מנגנון שדרכו אפשר לפרוק את הכעסים ולשחרר את האלימות הכבושה. בית"ר לא עניינה ולא מעניינת אותם באמת. פרשת הצ'צ'נים, שתועדה בסרט הדוקומנטרי "טהורה לעד", הוכיחה את זה: בבחירה שבין בית"ר ללה פמיליה, הם בחרו קודם כל בארגון. תמיד.

ובכל זאת, כאוהד בית"ר ירושלים (למרות הגזענים ולא בגללם), היעדר הקונטקסט קצת צרם. כי יש פה מועדון שלם, על מאות אלפי אוהדיו, שנדחק הצידה. מועדון שמשלם מחיר כואב על הגזענות המכוערת של חלק מהאוהדים שלו, ושמכיל אוהדים רבים יותר שרואים בעיניים כלות את המועדון שלהם – לפעמים מילולית – נשרף באש השנאה והגזענות. כמובן שלבית"ר, על מנהליה ובעליה לאורך השנים, יש חלק בהתעצמות הזאת של "לה פמיליה". חלק מהם תרמו לה ממש מכיסם. ובכל זאת, לספר את הסיפור של הגזענים והאלימים בלי הסיפור של המועדון שהם סובבים, פוגם בסיפור הרחב של הסדרה ולכן גם באמינות שלה.

ואף על פי כן, זו סדרה טובה. טובה כל כך, עד שכמעט נדמה שהיא באה לברך ויצאה מקללת. בסוף, מרוב רצון להציג את לה פמיליה כרעה חולה של החברה הישראלית (והיא אכן כזו), יצא לה תשדיר שירות לא רע ודי סקסי עבור החוליגנים הבאים שירצו להצטרף. סצנות המכות והאלימות מצטלמות כל כך טוב, שייתכן ועבור האלימים עצמם – זה דווקא אטרקטיבי. בטח כשחושבים על העובדה שהיא כבר נמכרה לשידור בצרפת (קנאל+) ובגרמניה (ARD)ובטח תגיע מתישהו גם לנטפליקס או שירות סטרימינג גדול, ותפזר לא מעט זוהר סביב הגועל נפש שהארגון הזה מייצג.

כשחושבים על זה, "חוליגנים", שכאמור נוצרה הרבה לפני המלחמה – ניבאה משהו המציאות העכשווית. היא מתארת את הכעס בצורה הגולמית ביותר שלו, את השנאה הבוערת באופן לא מפולטר, את מה שחי בתוכנו כל הזמן והשתדלנו להדחיק. הדבר היחיד שהשתנה, לרעה, הוא שבסדרה ל"שומרי החומות" יש דוברים וקצת עורכי דין. במציאות יש ל"לה פמיליה" גם שר לביטחון לאומי שמשרת אותם נאמנה.

"חוליגנים" לא חפה מבעיות, אבל המציאות שהיא מביאה למסך, כמו שנוהגים לומר בסדרות האלה, מבוססת על סיפור אמיתי ועל בעיה אמיתית – לא רק עבור בית"ר ירושלים שחיה עשורים עם ארגון גזעני ואלים שפוגע בה אלא גם עבור המדינה כולה. נדמה שלא סתם נבחר השם "שומרי החומות", על משקל המבצע הצבאי הקודם של ישראל בעזה; ולא סתם מני, גיבור הסדרה, מספר שקראו לו מנחם על שם מנחם בגין ז"ל.הסיפור של בית"ר והשתלטות הגזענים עליה הוא משל על סיפור ההקצנה של הימין הישראלי – מהממלכתיות והשמרנות (שגם אם לא הסכמת איתה, ידעת לכבד אותה) לעידן שבו כבר אין בושה ואין ממלכה. האלימות חסרת המעצורים של "שומרי החומות" היא כבר לא משהו שהעולם שבחוץ יכול לבטל כאיזו "שטות של אוהדי כדורגל". היא סכנה אמיתית לחברה שלנו.

"לה פמיליה" כבר מזמן חצתה את גבולות המגרשים. היא הפכה להיות ארגון אלים גם ברחוב, והנציגים שלה לא רק מטילים את חיתתם על ברק אברמוב, הם גם יושבים עמוק בתוך הממשלה. ואולי זה גם המסר של הסדרה לגבי אותם חוליגנים: את האנשים אולי תוכלו להכניס לכלא, אבל את השורש – השנאה, האלימות, הגזענות שהם מבטאים – יהיה קשה מאוד לרפא. ואולי הכרה בבעיה דרך המראה השבורה של "חוליגנים" תהיה תחילת הדרך לתיקון.
>> "חוליגנים", עונה אחת, 8 פרקים. שני 21:00, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• בית"ר ירושלים
• גזענות
• שבעה באוקטובר
• לה פמיליה

בדרך כלל, אנחנו הולכים לראות סרטים דוקומנטריים כדי להכיר מציאות שאנחנו לא מכירים – גיאוגרפית, אידיאולוגית, היסטורית, חברתית. במקרים מעטים מאוד, אנחנו הולכים לראות סרט דוקומנטרי על מציאות שכבר ראינו מול העיניים. עבורי המקרה של "טהורה לעד", הסרט המוצלח ועטור הפרסים של היוצרת מאיה זינשטיין הוא מקרה כזה. מקרה שבו, באמת ובתמים, הייתי שם (הסרט נעשה לפני שש שנים, אך בעקבות "ההצטרפות של לה פמיליה להגנת ההפיכה המשטרית", כדברי היוצרת, היאפתחה אותו לצפייה חינמית ממש כאן).

>> אתמול בלילה בהפגנה ברחוב קפלן הותקפנו על ידי "ארגון" לה פמיליה. טור אישי

כותב שורות אלה היה, ונותר, אוהד של בית"ר ירושלים. מגיל 10, מהרגע שבו ראה את אלי אוחנה ובלוריתו הזוהרת דוהר באצטדיון טדי הגועש, נישא ונלהב על כתפי עשרות אלפי האוהדים שביציעים. משהו בחיבור שבין הכדורגלן הנדיר הזה לעוצמת הקהל – הצית את הדמיון שלי כילד שמחפש את דרכו בעולם. כן, דווקא בית"ר. זו שלא דומה לאף אחת אחרת, לטוב ולרע.

אבל כמו בכל התאהבות של משהו שאתה מכיר מהילדות, תמיד מגיע השלב שבו זה מסתבך. ככל שגדלתי, הבנתי שהפנים של בית"ר מורכבות. לצד הטוב והחיובי (ויש הרבה טוב וחיובי) שהיה בקבוצה הזאת, היו גם צדדים אפלים. הייתה גזענות מכוערת והייתה אלימות מבעיתה. צריך להודות: זה לא תמיד היה בראש מעייניי להתנגד לכך. לפעמים העדפתי להדחיק, הרבה פעמים העדפתי להתגונן. להסתכל על מה שטוב ולברוח מה שרע.

הסרט הדוקומנטרי מגיע ברגע שבו האלימות והגזענות נפגשו עם טובתה של בית"ר. הרגע שבו הקבוצה שאני אוהב היתה צריכה להתמודד, באומץ, עם הצדדים שפחות אהבתי. הרגע שבו גם אני הייתי צריך לבחור צד, ובחרתי. בחרתי בבית"ר על חשבון מי שבאו להרוס אותה בשם "עקרונות" גזעניים וחלולים, בחרתי במי שאהב את המועדון על פני מי שעבורו הוא היה רק תירוץ כדי לשנוא אחרים, בחרתי במי שבנה את המועדון הזה מאפס – על פני מי שהחליט לשרוף אותו, בגלל שני שחקנים מצ'צ'ניה.

"טהורה לעד" מציג, בכישרון רב יש לציין, את הפצע הפתוח הזה. כמי שחווה את עונת 2012/2013 מקרוב, לפעמים מקרוב מדי, לעתים אפילו לי הוא היה קשה לצפייה. האיומים על השחקנים, הסיוט המטורף שאליו נקלעו שני שחקני כדורגל שבסך הכל באו לעשות את מה שהם אוהבים, ובעיקר השנאה הכואבת והחודרת של חלק מאוהדי הקבוצה – אלה שמזוהים עם ארגון "לה פמיליה", למה שאמור להיות קדוש יותר מכל – לקבוצה שלהם. אלה ששמחו כשהיא הפסידה, אלה שאיימו על שחקנים שוחרי טוב, אלה שהיו מוכנים לשרוף את המועדון על יושביו, מילולית, בגלל שנאת חינם.

יש משחק אחד מהעונה הזאת שלא יוצא לי מהראש. ברוב המשחקים מאז שהתפוצצה הפרשה והובאו זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב, לא הלכתי. היה לי עדיף להתחבא, מפחד מהאלימות הקשה. אבל למשחק אחד כן הלכתי. זה היה רבע גמר גביע המדינה מול מכבי חיפה. ויותר מכל, העיק עליי השקט. אוהדי מכבי חיפה הגיעו בהמוניהם ועודדו את הקבוצה שלהם, אבל ממול איש לא היה שם בשביל בית"ר. להפך. מהדקה הראשונה שמעתי את היריקות, ואת הקללות, ואת השנאה הטהורה כלפי שחקני בית"ר. רק כי העזו לשתף פעולה עם שחקן מהמוצא הלא נכון. באותו הרגע, נשבעתי שלא אלך יותר למשחקי כדורגל בחיים שלי. שאהיה מין תייר בעולם, כזה שרואה משחקים של קבוצה זו או קבוצה אחרת, לפעמים מתלהב או מתרגש אבל לא באמת אוהב קבוצה.

"טהורה לעד" הוא סרט טוב וחזק, למי שאוהב כדורגל וגם למי שלא. הוא גם לא נטול בעיות. החיבור נעשה בין היציע המזרחי ולה פמיליה לבין הפוליטיקאים תפור בצורה גסה מדי. בסוף, הקנאות שבאה מכיוון לה פמיליה לא באמת היתה מחוברת לפוליטיקה – לפחות לא בעונה ההיא. אבל מאז העונה ההיא, עברו עשר שנים. ו"לה פמיליה" של היום – שגם עליה עבר עשור מאז "טהורה לעד" – היא כבר לא סיפור על כדורגל. את החלק השני של "טהורה לעד", הסיפור על אוהדים אלימים וגזענים שהחליטו לשרוף מועדון, ראינו חוזר בשבוע האחרון ברחובות של תל אביב וירושלים.

כי להרבה אנשים היה נוח כשזה היה סיפור על אוהדי כדורגל מתפרעים. הם ידעו לקטלג אותו היטב במדור של הספורט, המדור שהם בכל מקרה לא קוראים, ולחשוב שזה משהו שההתאחדות לכדורגל או הנהלת בית"ר צריכים לטפל בו. עד שהמיליציה האלימה והחשוכה הזאת דפקה אצלם בדלת. עד שהיא פרצה את גבולות מדורי הספורט, והבהירה שיש כאן משהו שכל המדינה צריכה לדאוג ממנו. עכשיו הם כבר לא רק בעיה של הבעלים התורן של בית"ר. הם בעיה של מדינת ישראל כולה.

בית"ר ירושלים שילמה, וכנראה עד היום משלמת, את המחיר ראשונה על הגזענות המכוערת של הארגון הזה. בנקודות שהיא מאבדת, בקהל שמתרחק ממנה, בעובדה שכבר שנים אין למועדון באמת אופק כלכלי שאפשר לבנות עליו עתיד. אבל היא לא תהיה האחרונה לשלם את המחיר, כל עוד לא יבינו במשטרת ישראל, ובממשלת ישראל, את המסר. לה פמיליה שרפה לי את הלב כבר לפני עשר שנים. אחר כך, היא שרפה את בית וגן. עכשיו, היא מוכנה לשרוף את תל אביב.

"טהורה לעד" זמין לצפייה חינמית כאן. חברי לה פמיליה זמינים לצפייה חינמית בהפגנה הבאה

• ביקורת סרטים
• המסך
• לה פמיליה
• מחאת הדמוקרטיה
• בית"ר ירושלים
• כדורגל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 940 // כוח וידאו

אתמול בלילה בהפגנה ברחוב קפלן הותקפנו על ידי "ארגון" לה פמיליה. היו שם גז מדמיע, נפצים, פצצות סרחון ועשן, כנראה גם ביצים, מקלות ואבנים, וכמובן – קללות, גידופים ונאצות כמיטב המסורת.הם היו כמה עשרות צעירים בריונים שמקבלים, הלכה למעשה, רשיון מממשלת ישראל להשתמש בנשק ולהשליט טרור ופחד.אנחנו היינו ארבע חברות, כולנו אמהות לילדים קטנים, שבאנו להצטרף לאלפי המפגינים והמפגינות.

ההפגנה היתה לא אלימה ולא מתלהמת, בלשון המעטה. היו קריאות, זמבורות ושירים אבל המפגינים נראו בשלב הזה – אחרי יומיים מטלטלים במיוחד ואחרי נאומו של ראש הממשלה שיודע להפוך כל הישג של יריביו לתחושת תבוסה קשה עבורם – מבולבלים, מותשים ומודאגים.

הבריונים של לה פמיליה לא באו להפגין. הם באו להרביץ, לכסח, כנראה גם להתענג על האימה שהם זורעים. "התפוז המכני" גרסת מדינת ישראל 2023.ההגעה שלהם להפגנה היתה צפויה וידועה לכולם מראש. ועדיין נדמה היה שהשוטרים אינם עושים דבר כדי לעצור אותם מלכתחילה ולמנוע את האלימות. אפשר להניח שאחרי ההודעה על הקמת המשמר הלאומי אתמול (ה"בסיג'" של בן גביר), לשוטרים לא מתחשק להתעסק עם הצבא הרשמי, הפרטי, של הבוס שלהם.

עוד לפני שהגענו לקפלן ראינו מרחוק מה שנראה כמו רימון עשן נזרק לעבר מפגינים והחלטנו להסתובב ולהגיע מדרך אחרת. התחלנו לרוץ אחרי שני שוטרים שבדיוק התרחקו מהמקום וצעקנו לעברם שיבואו בחזרה כי יש אלימות, אבל השוטרים בקושי הסתובבו אלינו, ובאדישות סימנו לנו שהם לא כאן כדי לעזור. המתח עלה ועלתה גם תחושת צריבה קלה בגרון. לא רק מטאפורית, כפי שהסתבר מאוחר יותר.

אחרי כעשרים דקות של הפגנה, התחילו מפגינים לרוץ משום מקום תוך קריאות "תברחו, תברחו". התחלנו לברוח, בלי להבין ממה וגם בלי שיש לנו לאן. אנשים נדחפו אל שולי הכביש, חלקם יורדים אל הארץ, בשלב מסויים פחדתי שירמסו אחד את השני וכן, זה יגמר באסון.או אז, מכת"זית דהרה אל הכביש, גם היא כאילו הופיעה משום מקום ובלי אזהרה מראש, זורקת מים לכל עבר, ואחריה עדת שוטרים רכובה על סוסים (כואב הלב על הסוסים).

פרשי המשטרה דחקו אנשים ונשים אל השוליים הדחוקים ממילא. נתנו ידיים אחת לשניה כדי להישאר ביחד ולשמור האחת על חברתה, ובתוך ההמולה והבלבול חזרו לתקוף אותנו רעולי הפנים של לה פמיליה, זורקים נפצים ישר לתור ההמון ומרססים אותנו בגז. התחלנו להשתעל ולדמוע, ניסינו לכסות גם אנחנו את הפנים אבל לא היה במה, ניסינו להסתתר אבל לא היה היכן.

התחלנו לחפש מאיפה להימלט אבל הבריונים של לה פמיליה היו מסביבנו, הראש אמר שהם לא ירביצו לנו, אבל הגוף היה משותק. תחושה מוזרה. הלב פעם במהירות ובעוצמה. בשלב מסויים התחלנו לזוז בחזרה אל הרחוב והם שוב זרקו עלינו נפצים. אחד השוטרים ניסה לתפוס אחד מהם, אבל השאר פשוט הסתובבו להם שם חופשיים בתחושת נצחון ושמחה לאיד. אם אנחנו ראינו אותם, ודאי שגם השוטרים ראו, ובכל זאת בחרו רוב הזמן שלא לפעול ולתת לאלימות רוח גבית.

האלפים שרצו בבהלה לכל עבר חזרו לאט לאט אל הכביש, אספו את עצמם מחדש תוך זעקות "בושה, בושה". רציתי להישאר ולצעוק "אנחנו לא מפחדות", אבל פחדתי. אולי זו קלישאה, אבל קלישאות הן אמיתיות. היה נדמה לי שכל אחת מאיתנו חושבת ברגעים האלה על הילדים שלה. הצלחנו להיכנס לתחנת הרכבת (שומר עם לב זהב נתן לנו להיכנס בלי כרטיסתוך הבנה למצב). התיישבנו להירגע על הספסל בתחנה.

בדרך הביתה חיפשתי בעיתונות הדיגיטלית ידיעות על האלימות של לה פמיליה ולא מצאתי שום דבר. להפתעתי, הנוכחות של לה פמיליה בהפגנה לא הוזכרה גם באף אחת מכותרות הבוקר.גם נסיון לינץ׳ אתמול בנהג מונית ערבי בירושלים לא הוזכר. גם אירועי אתמול בלילה בחווארה. קו ישיר מחבר בין כל אלה. מתי נפסיק להדחיק ולהכחיש? ניפגש בשבת בקפלן.

• טור אישי
• מחאת הדמוקרטיה
• לה פמיליה
• מחאה
• אלימות

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

התענוגות האלימים הללו – יש להם סוף אלים (שייקספיר אמר את זה. ולמה שאטריח אתכם במה ששייקספיר אמר?)

2.

כי בכל טלטלת הרגשות שליוותה את גזר הדין של אלאור אזריה, דבר אחד היה ברור מעבר לכל ספק: שמחאת הימין –

הימין השליט, הימין שהצבא אצלו, והכסף אצלו, והכנסת אצלו, והמשטרה אצלו, ומתווה הגז אצלו, והעיתונות אצלו (ברובה) והטלוויזיה אצלו (להוציא רביב דרוקר ואילנה דיין, אוקי), ובקיצור הכל שלו והכל ברשותו –

מחאתו הבסיסית היתה זו: שלא יתכן שאני מרגיש שאני צודק, וההגיון יגיד שאני לא צודק.

יותר משזו היתה מחאה נגד "השמאל" (מי נשאר בכלל בשמאל – הרמטכ"ל? אביב גפן? נילס הולגרסן ואווזי הבר?) היתה זו מחאה של הלב כנגד השכל. לך תזדיין, שכל – אמר הלב, אותו לב ששנים אומרים לו שמה שהוא מרגיש זה לגיטימי, שיש לו את האמת שלו, והיא חשובה לא פחות מהאמת של השכל, ועכשיו פתאום אומרים לו ש… שמה? שאם הבנאדם ירה, אי אפשר להגיד שהוא לא ירה? שאם הוא שיקר בבית המשפט, אי אפשר להגיד שהוא לא שיקר בבית המשפט? מה זה, השופטים לא שמעו על עידן הפוסט אמת?

3.

"איבדתי אמון ברמטכ"ל השמן הזה", אמר אחד המפגינים בטלוויזיה, לוחץ בתנועה מהירה אחת על הנקודה הכואבת ביותר: שאין שום סיבה הגיונית לאבד אמון בו, אז הגיע הזמן לסיבות לא הגיוניות. מה שהוא בעצם רצה לומר: איבדתי אמון בהגיון של עצמי.

4.

אכן צודקים אלה האומרים, שאם ההורג היה אשכנזי/ צנחן/ שב"כ/ 8200 , היו מחליקים לו את זה. אלא שזה בדיוק השבר: אליטות יודעות לגנוב מתחת לשולחן. בגלל זה הם אליטות. בא הילד של כולנו, וחושב שאפשר לגנוב מעל השולחן. זה הרגע שבו נופל הגרזן, ומבדיל בין אליטה ללא־אליטה: כי השלטון יכול להרשות לעצמו לגנוב, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להגיד שמותר לגנוב.

מה שאזריה היה צריך לעשות, לזמן לדוכן העדים את שר הביטחון, את שר החינוך, ואת הבן של טומי לפיד (שאלה: "מה ישראלי בעיניך?" תשובה: "אתה, אלאור, אתה"), ולומר: הנה הם. רואים אותם? הם אלה שאמרו לי לעשות את זה.

אבל אנשים שאינם יודעים את ההבדל בין מעל ומתחת לשולחן, אנשים שאלוהים חנן אותם באמונה וברגש ובזין ובאקדח, אבל – מה לעשות – לא בשכל, אינם יודעים לעשות את מה שכל אליטיסט יודע מיום היוולדו: לשתוק, ולחכות שהצד השני ידפוק את הראש בקיר.

מותר לרגשות להצביע בקלפי. אסור להם לחשוב שהם השולטים.

5.

מה שמטריף אותי בכל הפרשה הזאת – ושימו בצד לרגע פוליטיקה, צבא, ציונות, פנדות (האחרון היה רק כדי לראות אם אתם עדיין איתי) – זה כמה כולם משקרים לעצמם. מה שהילד הדפוק של כולנו חשף, הוא זה: שכולנו שקרנים נוראיים.

משקר לעצמו הימין השלטוני, שחושב שאפשר לשלב ידיים עם כנופיית "לה פמיליה" בלי שיום אחד יכריזו גם עליהם כבוגדים; משקר לעצמו השמאל, שאינו מבין ששנאת ישראל לא נולדה בגלל הכיבוש ולא תמות כשייגמר. משקר לעצמו האמצע, שחושב שהוא קיים. ובעיקר משקרת לעצמה הציונות הדתית, אשר במתק שפתיים מנהיגה מהלך משיחי־שבתאי: בניה, יותר מכולם, היו אמורים לדעת ש"ארץ ישראל" איננה רק מונח גיאוגרפי.

• אלאור אזריה
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אביב גפן
• עוזי וייל
• לה פמיליה
• אילנה דיין
• רביב דרוקר

• Facebook
• Twitter
• Email

המקור עם רביב דרוקר ונתן אשל

תכנית תחקירים שתחזיר את המצלמה הנסתרת לפריים טיים הישראלי. בהנחיית הצמד הדינאמי – חברם הקרוב של משפחת נתניהו ואויבה הגדול.
השבוע:נתן יוצא לחקור את תופעת האונס על רקע לאומי. תחנה ראשונה: אינטימה. בינתיים, רביב נשלח לחקור לאן נעלם השמאל הישראלי. בעזה. לבד.

[tmwdfpad]

המסע המופלא של אהרוני וגידי

אקטואליה ופאן. ישראל אהרוני וגידי גוב יוצאים לתור את ארץ ישראל, חמושים במצב רוח טוב וארוחת צהריים מושקעת. תוכלו לפגוש בפיקנטריה של משרדי ממשלה, ריחות בתי ספר, הקולות של שדרות וטעמם של ניצולי שואה. אחרי הכל, אף אחד לא חסין מפני ביקורת חיובית.
השבוע:יום בוועדת הכספים של הכנסת.

בייבי בום

דוקו. כך גדלים ילדי האויב להיות מחבלים: שיעורי נשק בגיל הגן, קייטנות צבאיות בגיל 16, תכנים מיליטנטים בתקשורת והסוף הבלתי נמנע: יציאה לפעולה. קריינות: בצלאל סמוטריץ'.
השבוע:כך המוסר עושה את ההבדל.

בגני ילדים בראשל"צ יצאו לטיול בבסיס צריפין.@omrimanivמספר על זעם ההורים שגילו שילדיהם למדו על כלי נשק והצטלמו עמםpic.twitter.com/VJFYubRYDF

— חדשות 10 (@news10)May 10, 2016

גב האומה

פאנל סאטירי בהנחיית חנוך דאום. מיטב הכותבים הסאטירים הימנים (שלושתם). הפאנל יסקור את החדשות באופן ביקורתי. כלומר, יצעק במשך 45 דקות שאולפן שישי לא מאוזן ושציפי לבני גברית.
השבוע:למה בנימין נתניהו לא מקבל מספיק זמן מסך? אורח: ביבי נתניהו.

כאן גרים בכיף

סיטקום. משפחה מאושרת מתמודדת עם שלל סיטואציות יומיומיות מוכרות ומשעשעות: הסתרה ממושכת של הבת הבכורה, אב שיוצא למסע שופינג מוגזם שמסתיים בתאונת מספרה ואם משפחה שלא מצליחה להפסיק להיתבע. בכל שבוע נפגשים בני הזוג אצל יועץ התקשורת שלהם. תסריט: אורלי לוי-אבקסיס, שמתפטרת לקראת סוף העונה לאחר שהיא מבינה כי התכנית היא בעצם על משפחת נתניהו.
השבוע:המשפחה יוצאת לבחור ריהוט גינה, אבל אז העלילה מסתבכת.

הצינור

אקטואליית רשת קלילה לפני השינה בהנחיית המנחה האהוב @בני_ציפר. כל מה שקורה בפיד שלכם מוגש בחינניות ופפיון על ידי טרול מקצועי. כלומר, כל עוד הפיד שלכם כולל רק את שרה נתניהו.
השבוע:סרטונים מצחיקים של קאיה הכלבה נושכת שגרירים, ממים על כמה שיאיר הוא סטרייט מאוד וכמובן – תחקיר רשת חשוב על כל מי שמעז ללכלך על המלכה האם.

אקסטרים מייקאובר

תכנית לייף סטייל בהנחיית מושיק גלאמין. בכל תכנית יגיע גלאמין למשרד ממשלתי כושל ויעצב אותו מחדש, ללא תוספת תקציב – וכך יחולל שינוי קוסמטי חסר השפעה משמעותית על חיי האזרחים.
השבוע:מושיק מתארח אצל מירי רגב במשרד התרבות והספורט ומעצב את הפלייליסט עם גוונים חזקים של שחור.

הרווק

יועצי התדמית של אורן חזן מורים לו לעזוב את חיי ההוללות, ו-22 נשים בולגריות הולכות להתחרות על ליבו. בהנחיית עמית סגל, שבכל שבוע חושף טפח נוסף באישיותו המורכבת של חזן. הכל כדי שלא תשאלו על ביביטורס.
השבוע:סולחה מרגשת בין אורן לעמית.

לה פמיליה

סיטקום טראגי. סדרה המגוללת את מאבקם של חברי ארגון האוהדים של בית"ר ירושלים. בערבים. בתפקיד אורח: הצל.
השבוע:לקט. הולכים לדפוק מכות לאוהדי הפועל.

לילה טוב עם אסף הראל

שידורים חוזרים של המונולוג האחרון. כבר לא כזה מצחיק, אה?
השבוע:שידורים חוזרים של המונולוג האחרון. כבר לא כזה מצחיק, אה?

• אורן חזן
• ערוץ 10
• ראש הממשלה
• בית"ר ירושלים
• אסף הראל
• גידי גוב
• רמי סדן
• יו"ר ערוץ 10
• יאיר נתניהו
• אבנר נתניהו
• רביב דרוקר
• לה פמיליה
• חדשות תרבות
• חדשות טלוויזיה
• מירי רגב
• ישראל אהרוני
• שרה נתניהו
• מושיק גלאמין
• לוח שידורים
• המסך
• בנימין נתניהו
• תרבות