>> ענת שוורץ (כדאי שתעקבו) היא יוצרת קולנוע, במאית, תסריטאית ועיתונאית תיעודית, והיא מונתה לאחרונה לתפקיד ראשתבית הספר לקולנוע בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים.שוורץ ביימה, כתבה והפיקה סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בפרסים, ביניהם "39", "חיים סובייטים" (על האמנית זויה צ׳רקסקי) שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הפורום הדוקומנטרי לסרט תעודה, והסדרה "לה פרומיז". היא היתה שותפה לתחקיר ה"ניו יורק טיימס" על אלימות מינית בטבח השבעה באוקטובר, שזכה ב־2024 בפרס פולק לעיתונות. רספקט.

1. סימטת יועזר איש הבירה

בסמטה קטנה ליד כיכר השעון יש קיר עבה עם דלת ברזל שחורה וכבדה שלא נפתחת לשום מקום, אבל לפני הרבה שנים היא הייתה דלת הכניסה שלי לעולם אפלולי שכלל אבק קסמים, טעמים ורגעים חד פעמים. במשך כמה שנים הייתי "ענת מיועזר", מסוג המלצריות שיותר משמעניין אותן כמה עשינו הערב, היה מי יושב בשולחן 6 ומי באבירים (רמז, על כולם תוכלי לקרוא מחר ב"דה מרקר"), זאת שכל המשמרת מדמיינת מה הסיפור של הגבר הזה שביקש לטמון לחברה שלו את הטבעת בתוך הקינוח, למרות שהזהרת אותו שזה לא מגניב, וגם מסוכן ושאין סיכוי שהיא תגיד כן (היא אמרה אבל מיד פרצה בבכי, אז את לא בטוחה אם זה סוף טוב או רע). כוח העל של שאול אברון, שהמציא את המקום הזה וכמעט תמיד ישב על הבר, היה סטוריטלינג. יותר משלמדתי ממנו לשתות (ולמדתי), למדתי ממנו לספר סיפור, כי בסוף כשהכל חולף, הסיפור זה מה שנשאר. ככה זה באוכל, באהבה ובחיים.

2. קולנוע לב

בתיכון למדתי תיאטרון בתלמה ילין אבל פעם בשבוע, כשהרגשתי כבר בבוקר שנהיה לי יותר מדי, הייתי מתכווצת במושב שלי בקו 55, מדלגת על התחנה ומתגלגלת עם האוטובוס לתל אביב. בימים כאלה רק סרט בקולנוע לב יכול לעזור. הייתי באה בלי לדעת מה יש, משתוקקת שהאולם הגדול והחושך הזה יבלעו אותי רק לכמה שעות, שאוכל לשכוח את גיל ההתבגרות שלי. מכל הסרטים שראיתי, הזיכרון הכי מתוק הוא התחושה הזאת שרק קולנוע מאפשר, של התמסרות מוחלטת במשך לשעתיים לתשוקות ולחיים של אחרים.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

3. טיול אופניים

לפני תשע שנים חברה שידכה לי בחור. מאה אחוז בליינד דייט. היינו שני גרושים פלוס (הוא שלושה, אני אחד), בני 40 (הוא פלוס, אני מינוס), חוץ מתמונה בפייסבוק לא היה לי כלום. אפילו את הקול שלו לא שמעתי כי רק התכתבנו לפני. מרוב לחץ ומבוכה, חצי שעה לפני הדייט הצעתי שבמקום להיפגש בבר, ניסע על אופניים. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, טיול אופניים בן שש שעות עם עצירות לתדלוקי אלכוהול. תל אביב על אופנים היא הדבר הכי רומנטי בעולם. שנינו רוכבים יחד, אני מסתכלת עליו והוא עלי, חצי מהדברים שהוא אמר לא ממש שמעתי, כי הוא היה מאחורי וסביבנו כל הרעש של העיר. אבל כשיש את הפריים הזה בתנועה עם כל אורות העיר מאחוריו ואת מביטה בעיניו וזה הבנאדם הנכון, הכל מרגיש כמו בסרט. והוא היה הבן אדם הנכון.

4. בריכת גורדון

אחרי שפוטרתי מ"ניו יורק טיימס", שקעתי לדיכאון ותחושת חוסר ערך שלא הכרתי ומה שהציל אותי היה לשחות. החיים ביבשה היו בלתי נסבלים, אבל במים הכל היה נעים. השחייה החזירה לי את הבטחון בעצמי ועזרה לי להשתקם ולהתחיל לכתוב מה קרה לי שם. סבתא שלי היתה מהגברות האלה שהולכות לפילהרמונית ושוחות בגורדון ותמיד היתה לה תסרוקת כזאת זקופה ואצילית. חלמתי שיום אחד גם אני אהיה הגברת שוורץ הזאת, אבל זה היה חלום שמרוב שחלמתי אותו כבר פחדתי להגשים אותו. עד שלפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, החלטתי לשחות בגורדון לראשונה בחיי וזו באמת היתה חוויה עילאית ומתנשאת. כזאת שאת נהנת ממנה גם כשאת סובלת. הקור של המים, ההקפדה הכמעט נאצית על כללי ההתנהגות, ושחייה שהיא סוג של גרגור טוטאלי במי מלח שמנקים כל נקבובית בגופך.
אליעזר פרי 14 תל אביב

5. מגדל שלום

הדירה האחרונה שלי בעיר היתה בנווה צדק. בתור אמא צעירה חמושה בעגלת תינוק הסתובבתי מתוסכלת על מדרכות צרות שלעולם לא יכילו ארבע גלגלים, ברחוב פטפוטים בצרפתית נבלעו בשקט הזה שמספר לך שברוב הבתים היפים האלה לא גר עכשיו אף אחד, ולמעשה חוץ ממך ומכמה תיירים פה בסיור מאורגן, אין פה אף אחד. מגדל שלום נראה לי כמו מאובן ענק מתקופה בה כסף ישן פגש כסף חדש, בחלונות הקטנים והגבוהים האלה ישבו בנקים ובתי השקעות. כלום לא הרגיש כמו בית.

שנים אחרי, כשנכנסתי לקומה 5 של קמפוס האמנויות של הסמינר, כבר כשנפתחה המעלית פילחה את המסדרון צעקה גרונית עמוקה ונשית. שחקנית בחימום קולי? חזרות למדיאה? מישהו מתחרפן בחדר עריכה? מה זה המקום המסעיר הזה? הסמינר הוא מקום בו התשוקה לספר את הסיפור שלך פוגשת כשרונות שאין להם גבולות, דחף לשינוי וחיפוש אחר משמעות, כל זה ביחד עם מלא teen spirit והתשוקה הזאת שמדבקת. הכל יכול לקרות פה, הכל. קמפוס האמנויות שלנו זה השיט.
אחד העם 9, תל אביב

6. שער בגין/רחוב קפלן

להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן הגעתי בהריון עם הבת שלי. לפני זה דן ואני היינו נוסעים לפתח תקווה, להפגין ליד הבית של מנדלבליט, אחר כך היו ההפגנות בבלפור אליהן הייתי עולה עם הבן שלי. בשלוש השנים האחרונות תל אביב הפכה לזירת המאבק על דמותה של המדינה. הבת שהיתה בבטן בקפלן גדלה בהפגנות, היום היא בת שלוש וחצי והשיר האהוב עליה אחרי אדון שוקו זה "את כולם – עכשיו!". החזרת החטופים היא ההוכחה לכך שהפגנות עובדות וגם שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. הכל כבר נאמר עליה, גם שהיא שיא הכיעור וכשלון תכנוני מפואר וגם שהיא מושכת אליה את כל האנשים החלשים, המתמודדים, שרק בקושי שורדים את היום, ולא מקבלים מענה וטיפול ושיקום ראוי ומכבד. האם אי פעם אישה תוכל ללכת ברחובות האלה בלילה מבלי לפחד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "100 גברים" של הדס נוימן בתיאטרון הבית. הצגה מופתית ויוצאת דופן שלוקחת דוקומנטרי ותיאטרון ומפגישה אותם בצורה כל כך מקורית וטרייה, ולתוך הדבר הזה שופכת את כל החומרים שמהם עשויה הורות וגבריות רעילה, עם טון כשרון, הומור ועדינות של יוצרת עם קול בוטח שמספרת סיפור ילדות והתבגרות מורכב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"החוקים של הבנות"שלמיה יסעור– בזכות התשוקה, התנופה והחוצפה של השפה שלה, שכל כך ממכרים. והטעם המלוח הזה של גיל ההתבגרות בארץ יצורי הפרא שהיא שדה בוקר בניינטיז. ספר שהוא כאב מענג ונעים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שהוא פוסט טראומה. כי זה ה-דבר הגדול שהוא תת הזרם שלנו, רוחש ומבעבע. כולנו פוסט טראומטיים אבל חלקנו יותר מאחרים והרבה פחות תפקודיים. במדינה שתמיד נלחמת זה הפך להיות לא לגיטמי לעצור כדי לטפל בעצמנו, אבל חייבים. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו, בילדים שלנו, בחיילים, במי שנחטף, מי שהתנדב ובמי שטיפל. במפונים, בנשארים, בחלשים וגם באלה שנראים חזקים. ויותר מהכל חייבים להפסיק להילחם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שכבר שנתיים פלוס פוקדת את שער בגין כל מוצ״ש, את כיכר החטופים, את קפלן, שעומדת בצומת ליד הבית עם שלט ומסרבת לעבור הלאה. כל מי שלא ויתרה ולא שכחה שיש אנשים שמוחזקים בשבי (עדיין) ויש ילדים חולים ורעבים שמתים בעזה ויש חיילים שמסכנים את החיים שלהם ועל כולם אנחנו צריכים להילחם, שזה בעצם להילחם על עצמנו, כי המלחמה הזאת צריכה להיגמר.

מה יהיה?
במילה אחת: טוב.
בשלוש: חסר לנו שלא.

• העיר שלי
• בריכת גורדון
• מגדל שלום
• קולנוע לב

>> אמיר שדה הוא חצי מהצמד המצליח אמיר ובן ("תל אביב זה אני ואת"), ו"מבטא" הואהסינגל הראשון מתוך אלבום סולו בכיכובו. הצמד אמנם החליט לפרק את המסגרת, אבל בן (מאור) מעורב בהפקה מוזיקלית ובעיבודים של האלבום והכל בסדר. את הקליפ צילמה, ביימה וערכה הבמאית והתסריטאית המוערכת תמר גורן ("הומבויז") שהיא גם זוגתו. יפה יפה.

>> העיר של מיכל גולדברגר: מסעדה שאף פעם לא מאכזבת ומקום לנשום
>> העיר של כרמל בין: קריוקי קטלני וחנות ספרים עם דגים כבושים

1. POC קפה

ממוקם בדיוק בין הבית שלי לאולפן שלי, אז אני עובר בו כמעט כל בוקר וכל ערב. הטעם של הקפה אותו דבר בשבילי גם אם זה ארומה וגם אם זה בפוק, אבל כשאני עובר בפוק, גם אם לוקח קפה וגם אם רק חולף, אני מרגיש שוב בתיכון – אנשים הכי מגניבים, הכי יפים (אם יפים של ראסטה ואם יפים של ספורט) ותמיד יהיה מישהו להגיד לו שלום.השאלה היחידה שלי תמיד היא איך לאנשים האלה שמעשנים ג׳וינטים ב-10 בבוקר יש כסף לקנות קפה בכלל אבל זה משהו אחר.
טיפ קטן: בשישי יש שם תור ארוך והאנשים עומדים על הכביש ויושבים על הקצה של המדרכה – אז אפשר לשבת ולהסתכל על המכוניות שפונות ימינה מפרנקל לכפר גלעדי ומשחקות את המשחק האהוב עליי לצפייה ״דרוס ת'היפסטר״.כפר גלעדי 48

2. גולטיים

מגרשי קט רגל של 5 על 5 שאני משחק בהם כדורגל פעם בשבוע כבר 15 שנה.חוץ מזה שזה דשא סינטטי ולא דשא אמיתי (שמתם לב שדברים שיש להם ריח נעלמים לנו לאט לאט מהחיים?) הכל מאוד מתוקתק, מטופח ואירופאי.לאחרונה הם הוסיפו אפילו את הפיצ׳ר שאם הבקעת גול אתה יכול ללחוץ על כפתור ולקבל וידאו שלו, כאילו שמישהו עומד לשדר את זה בערוץ 5.דרך הטייסים 24

3. המזרקה ברוטשילד פינת נחלת בנימין

בילוי אהוב על בת הזוג שלי ועליי – לקנות בקבוק יין, לשבת עם הרגליים לתוך המזרקה (זה בסדר היא ריקה רוב הזמן) ולהסתכל על העוברים ושבים עד שהיין נגמר.פיתחנו את הדייט נייט הזה כשהבנו שבעצם אנחנו רק אוהבים אלכוהול, לדבר מלא, ולהסתכל על פרצופים מסביבנו (יפים, מצחיקים, תיירים, מתאמצים מדי, לא מתאמצים מספיק, איש במזראטי חונה על השדרה עם תו נכה ומולו נכה אמיתי ישן מכוסה בעיתון).יש הכל בפינה הזאת.

המזרקה ברוטשילד-נחלת בנימין, מתוך "השחיינית" (צילום: תום ברטוב)

4. מאפיית האומנים

מכל הדברים הלא טובים שמשום מה אני לא מצליח להפסיק לדחוף לגוף שלי – בראש הרשימה עומד הבורקס. למאפיית האומניםאין את השם של ״נשיקה צרפתית״ או המסורת של ״חסן עטיה״ או ״פוני״. בכללי זה אולי המקום עם המיתוג הכי גרוע שראיתי, ואם יש לשעות פתיחה שלהם חוקיות אני עוד לא הבנתי אותה עד היום. אבל יש להם את הבורקסים הכי טעימים בתל אביב.המתכון של השקית המושלמת זה אחד פטריות אחד פיצה אחד גבינה אחד תפו״א ולמטה קרואסון.אגב, מקום שני – וזו לא בדיחה – הבורקסים של אם פם.סלמה 11

5. מקום אחר

ברחוב הכי נובורישי בתל אביב שוכן ההוסטל "מקום אחר", שמאכלס בערך 20 בני נוער בסיכון שמתחלפים כל כמה חודשים כמו בתחנת רכבת.זכיתי לעשות שם שירות לאומי ומאז כל יום רביעי בבוקר אני נוסע להכין שם ארוחת צהריים לנערים ולצוות.המיקום של הבית יוצר כל מיני ניגודים מצחיקים כמו תרומות מהבייקרי ומאייל שני, ומתנדבים מפורסמים.וכמובן שמגיעים לשם הנערים הכי מגניבים בעולם, אז לא פעם תוכלו לעבור שם ולראות אותי עם נער או נערה מכינים לחמניות ושומעים טופאק.בזל 16

מקום לא אהוב בעיר

מתחת למגדל שלום. כי יש שם מלא רוח לא מוסברת

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט One Love על בוב מארלי. נזכרתי במהלך הסרט בכמה דברים שמרוב שגדלתי עליהם כבר שכחתי – כמה מוזיקה יכולה לשנות את המציאות, כמה האנשים שבסוף יזכרו כאגדות הם אנשים שבזמן אמת לא פחדו מכלום, כמה אני מאמין ברדיפת שלום ואחווה למרות שזה היום כבר נשמע מגוחך לרוב האוזניים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפודקאסט "סטריט טוק" של שאנן סטריט. מאז שהמלחמה פרצה מאוד קשה לי לצרוך תוכן ישראלי. הכל מרגיש לי מתלהם, צר, שטחי. לא מרגיש לי שאף אחד מדבר את המחשבות שלי.חוץ משאנן סטריט והשיחות עם האורחים שלו.מה שיפה בתקופה שאנחנו חיים בה זה שכבר יש ראפרים בגיל שהם כבר צברו חוכמת חיים אבל שומרים על הדיבור של הראפ, וזה מצחיק לשמוע.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ראה סעיף 5 במקומות האהובים בעיר.אפשר לתרום כאן

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים דוקטור ממסעדת האחים. ב-8 באוקטובר, כשכולם עוד היו בשוק, כבר היה מערך פעיל של האחים ששילח אוכל לאלפי חיילים ברחבי הארץ. כשכל הזמן מדברים על ישראל היפה ועל הערבות ההדדית – הם ייצוג מושלם של זה. ב-8 באוקטובר, כשמחבלים עוד מסתובבים חופשי באיזור הדרום, אני ואבא שלי כבר היינו בדרך לצאלים עם 100 מנות מהמערך של האחים, ואבא שלי הקרבי אומר לי "איזה חשיבה מבצעית רעה, לסכן שני אנשים בשביל 100 מנות אוכל", ואני חושב לעצמי, חשיבה מבצעית נוראית, חשיבה אנושית יחידה במינה.

מה יהיה?
אני סקרן לראות.

• העיר שלי
• POC קפה
• שדרות רוטשילד
• מגדל שלום
• האחים
• האחים דוקטור
• בוב מארלי

>> מלי דה-קאלו היא אמנית וידאו מבוססת צילום ומרצה בכירה בבית הספר לאמנות, הפקולטה לאומנויות של מכללת סמינר הקיבוצים. תערוכת היחיד שלה, "Big Spender"', נפתחה בסופ"ש בגלריה אחד העם 9 ומתמקדת בחנות המיתולוגית "כלבו שלום" שפעל במקום.עוד פרטים כאן

1. שדרות ירושלים

יפו בכלל ושדרות ירושלים בפרט הן הגדרת הזהות שלי. זהו מרחב השיטוט שלי וזיכרון הילדות. כאן, סמוך לבית חולים ליולדותדג'אניבו נולדתי, בשד׳ ירושלים פינת ד"ר ארליך, עברה ילדותי. על הציר הזה ניצבו בזמנו הקונדיטוריה של אבי והמאפייה של סבי – סמי בורקס. לפני כחמש שנים חזרתי להתגורר ביפו עם משפחתי, מרחק דקות ספורות מאותו בית החולים שעדיין ניצב על פינת השדרה אפוף בעצי פיקוס. אם בישראל, אז במקום הזה אני מרגישה בבית.

2. מתחם קריית המלאכה

אני מגיעה לקריית המלאכה מדי יום (אם רק אפשר) ומתחילה את יום העבודה בסטודיו עם קפה שני. במתחם הזה אני מוצאת את האנשים שלי, שכנים, חברים ואנשי תעשייה ממפעלים קטנים שעובדים בקריה כבר משנות השבעים. בדרך כלל אני עובדת עם האסיסטנטית שלי, וכשאנחנו מרגישות שאנחנו חייבות להתאוורר אנחנו יוצאות לסיבוב גלריות. עם הזמן עוברות לקריה יותר ויותר גלריות לאמנות, והמתחם שוקק חיים.

3. קפה סאגה

קפה סאגה הוא מקום נחבא במתחם שוק הפשפשים. הכרתי את בית הקפה בזכות צלם הקולנוע אבי לוי, שצילם וליווה את הפרויקטים שלי בתערוכות שהצגתי במשכן לאמנות עין חרוד ב-2019 וב-2021 בגלריה נווה שכטר. לפני פרוץ הקורונה הוקרנו בערבים סרטי איכות במתחם של בית הקפה. היינו יושבים עם אוזניות כדי לא להפריע לשכנים וצופים בסרט. האירועים האלה זימנו תחושת קהילה מקסימה, והלוואי והיו חוזרים.רבי פנחס 4

4. מגדל שלום// גלריה אחד העם 9

אל בית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים שממוקם במגדל שלום אני מגיעה לפחות פעמיים בשבוע, למפגשים והוראת סטודנטים. לפני מספר שנים הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים עברה למתחם מגדל שלום. ממש עם המעבר נפתחה במגדל, בקומת הקרקע, גלריה "אחד העם 9" בניהולה ובאוצרותה של דרורית גור אריה, האוצרת המיתולוגית של מוזיאון פתח תקווה. מאז פתיחתה, הגלריה מציגה תערוכות מרתקות, וב-7 לספטמבר נפתחה בה תערוכת היחיד שלי – Big Spender – פרויקט שנעשה במיוחד למקום ומתמקד בחנות כלבו שלום המיתולוגית, שהייתה ברוח חנויות הענק באירופה ובאמריקה. התערוכה מתמקדת במחלקת האופנה בחנות, שנחשבה לאופנה עילית לאצולת הכסף והפוליטיקה המקומית. במקום היו גם ירידי בילוי, כמו שבוע אמריקה ושבוע ארצות ערב, שבו הורידו לרחבה חבורת גמלים מהגג. ההצבה מלווה במוזיקה ברוח האופוריה והשאיפה לעוצמה שאפיינה את שנות ה-70 למאה ה-20, טרם מלחמת יום כיפור.

5. המקום שבו תל אביב נפתחת לים

כשמגיעים עם הרכב מכוון צפון ועוברים את מתחם המלונות שמסתירים את הים, ישנו רגע אחד שבו קו החוף התל אביבי נפרש לפניי. זה הרגע שבו תל אביב נגלית בפני במלוא יופייה – ואולי הרגע שבו אני מבינה מדוע תיירים אוהבים אותה כל כך.

• העיר שלי
• קריית המלאכה
• סאגה
• מגדל שלום
• שדרות ירושלים

>> נטעלי גבירץ היא סופרת ועורכת עיתון הילדים אדם צעיר. מועדון הקריאה בוקר של רידינג באלנבי, חנות ספרים עצמאית, יארח אותה בשבוע הבא לשיחה על ספרה "המתנדבת" שהיה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר. המפגש ייערך ב-31.5 בשעה תשע בבוקר, עלות הכניסה 30 ש"ח (שהם שובר קנייה לחנות).כל הפרטים כאן

1. מגדל שלום מאיר

גורד השחקים העברי הראשון, שפעם היה המגדל הכי גבוה באסיה, עדיין שומר על מקום גבוה בלבי. בקורונה היה לי שם סטודיו לכתיבה, במסגרת פרויקט מהמם של העיריה בשם ״חדר משלך״, שכלל נוף לים ורוחות רפאים. אני בטוחה שמתאבדים נועזים שרים שם בלילות. אני לא לבד. גם למעצב המנוח אלבר אלבז היתה פינה חמה לכלבו שלום. הוא אמר בראיון: "לפני הרבה שנים חייתי כאן בארץ, בעיר קטנה, בבית קטן עם מטבח קטן וחלון גדול, ומעבר לגגות הבתים ראיתי מגדל אחד יחיד ומיוחד. מגדל שלום מאיר. הוא היה גבוה, עוצמתי ומאיר. חלמתי להיות חלק מהמגדל והעולם הגדול. שנים מאוחר יותר, כשאני חלק מהעולם הזה, הוזמנתי למסיבה במגדל שלום. בפנטהאוז. על גג העולם. וכל מה שרציתי היה לעמוד מול החלונות הגדולים ולחפש את החלון הקטן שממנו באתי".הרצל 2

2. רידינג

לחנויות הספרים העצמאיות האהובות והותיקות של תל אביב הצטרפה אחות מגניבה וחלוצית. מאחורי גדרות הרכבת הקלה באלנבי מתחבא בניין מרשים שהוקם בשנת 1931 ושימש כסניף של בנק ישראל, ומשמש כרגע את עמותת "המרחב החברתי", שמקדמת עשייה חברתית בישראל. מאחורי רידינג עומדות חמש הוצאות ספרים עצמאיות, יש בה ספרים ייחודיים, שאין במקומות אחרים, היצע מעולה של ספרי ילדים, והיא הפכה מהר מאוד לחלל ספרותי-תרבותי חי, בזכות מפגשים בין קוראים וכותבים, ומרחב לקריאה ועבודה.ב-31.5 בתשע בבוקר אגיע לשם למפגש ושיחה על ספרי "המתנדבת"שיצא בהוצאת כתר. ברור לי שאצא משם עם יותר מדי ספרים באמתחתי.אלנבי 43 (האירוע בהרשמה מראש)

3. בית אריאלה

רבות דובר ברנסנס של בית אריאלה, ובכל זאת: הכנתי שם עבודת חקר על עכברים בכיתה ב׳, נברתי בספריית העיתונות, העברתי מאות שעות עם ילדי בספריית הילדים המושלמת, ישבתי בהצגות, קורסים, ירידי ספרים ואירועים, הקלטתי פודקאסטים, שילבתי אותה בספר ילדים שכתבתי, וערכתי בה שתי השקות לספרים. היא מקום שאני מגיעה אליו בכל הזדמנות. קדימה, קחו קפה לחצר דליה רביקוביץ' השמשית ותכתבו משהו יפה.שאול המלך 25

4. קפלן בשבת

חברה שלי קוראת לה "מחאת הדגלים המלטפים". בעיניי המחאה להצלת הדמוקרטיה היא הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים ויכולות לעשות כרגע למען המקום שבו אנו חיים, ולמען האנשים ביניהם אנו חיים. ההפגנות הפכו גם לאירוע אמנותי מתגלגל. אין גבול ליצירתיות, ואת השלטים והמיצגים המוצלחים ביותר אני מעלה, ומתייגת אתחשבון האינסטגרם המעולה "קריאטיביטי פור דמוקרסי".

5. מוזיאון תל אביב

בשנים האחרונות פיתחתי אובססיה קלה (קלה? על מי את עובדת, גברת?) למאיר דיזנגוף, ראש עירנו הראשון. האיש הזה היה חלוץ שובב, שבין היתר הבין שעיר זקוקה למוזיאון שיחזיק בו יופי. נו, מה הבעיה? הוא הקצה לכך את ביתו שלו, שבהמשך יכריזו בו על המדינה באמצעות הטקסט המדובר ביותר בזמן האחרון. הבית של האמנות אולי נדד מרוטשילד לשדרות שאול המלך, אבל הרוח הבועטת נותרה, ומוזיאון תל אביב הוא המגניב והנעים במוזיאונים. יש עוד כמה ימים אחרונים לתפוס שם את התערוכה הגאונית של גיא בן נר, ״לחזור בחיים״.שאול המלך 27

• העיר שלי
• מוזיאון תל אביב
• בית אריאלה
• מחאת הדמוקרטיה
• מגדל שלום
• ספרים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 948 // חם לוהט רותח

"גבעת החרציות יאפא תל-אביב", תערוכה של אמן הוידיאו הוותיק זמיר שץ, נפתחה בשבוע שעבר בגלריה רוזנפלד. גבעת החרציות התל אביבית היא כוכבת התערוכה, שנוצרה מתוך חיפוש אחר שאריות של טבע בין אתרי בנייה על גבול יפו-תל אביב. שץ מנסה להנציח נקודת ציון עירונית שעתידה להיעלם בקרוב. התערוכה נפתחת בצל משבר לאומי וחברתי עמוק, ובעבודות מתערבבים הפרטי והציבורי, האישי והפוליטי.פרטים נוספים כאן

1. מגדל שלום

המצפן שלי בעיר ואחד הבניינים שאני הכי אוהב (למרות שהוא די מכוער). לפני 30-20 שנה עוד הצליחו לראות את כל בו שלום מכל מקום בעיר, והייתי נעזור בו כדי להתמצא. מעבר למצפן הוא גם סיפק לי זיכרונות משנות ה-70', אז הייתי מבקר בו עם סבתא וסבא, מסתובב בין מתקני שעשועים דביליים, מדרגות נעות, מעליות ומוזיאון שעווה.אחד העם 9

2. מסעדת אלימלך ז"ל (1936-2014)

אוכל מזרח אירופאי יהודי ובירה מעולה במזיגה איטית ואולי עם תוספות, שנמזגת ממתקן צינורות מרשים. אכלתי שם בילדות מספר פעמים עם אבא שלי, ולמעשה עד שנסגר המקום התמדתי ופקדתי אותו מעת לעת, ולו רק לזכר הימים שישבתי שם עם אבא.וולפסון 35

3. גבעת החרציות

המקום האהוב עלי לטיול עם הכלבות. גבעה קטנה עם עץ פיקוס בראשה, ממוקמת מעל שרידי יסודות ורצפה של מבנה תעשייה, מעוטרת בכמה צמחי בר ועצים ששרדו כריתות רבות וגדר תוחמת מסביב. הגבעה בצפון מערב פלורנטין – פינת רחובות אברבנל, גבולות, מטלון, הרבי מבכרך – דרומית למגדל נווה צדק (המגדל הצרפתי). מדובר במגרש חניה זמני לפני בניה בגבול ההיסטורי של יפו ותל אביב, מה שהיה אזור תעשיה זעירה מ-1930 לערך ונהרס לפני כמה שנים. במקור הוא נבנה על פרדס שנקנה משייח' ערבי בשם אבו חאדרה שהתגורר בבית באר צמוד לחלקה וקיים עד היום.

4. כיכר המושבות

על כל הרחובות הראשיים והצדדים שלה. ים זכרונות, חברים, מקומות, לכל הכיוונים. בשבילי זו גם הכניסה והיציאה לעיר, והכי חשוב – הדרך הביתה.

5. צומת כיכר מגן דוד

צומת שינקין-קינג ג'ורג'-שוק הכרמל-נחלת בנימין-אלנבי. הצומת הכי יפה בעיניי בעיר. עמוס בתנועת אנשים ססגונית. מגוון וקרוב להמון מקומות שאני מת עליהם (זו רשימה ממש ארוכה אז בפעם אחרת).

• העיר שלי
• מגדל שלום
• פלורנטין
• רחוב אלנבי