לפני חמש שנים "האופה מברלין", סרטו הראשון של אופיר ראול גרייצר,זכה באהבת הקהל ובשלל פרסי אופיר. כזכור, הסרט העדין והנוגע ללב סיפר על היחסים המתפתחים בין אופה ברלינאי לבין אלמנתו של אהובו הירושלמי, שאינה יודעת דבר על הקשר שהיה בין בעלה לבין הצעיר הבודד שנכנס יום אחד לבית הקפה שלה ומבקש עבודה. הסרט גם כלל את סצנת הסקס היפה ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע הישראלי. פתיחה מרשימה שכזו לקריירה קולנועית מעוררת ציפיות גבוהות לקראת הסרט השני, אלא שכאן נכנסת התופעה הידועה כ"תסמונת הסרט השני" – הקושי להתמודד עם אותן ציפיות.

"אמריקה" נראה מבחינות רבות כווריאציה שאפתנית ומסוגננת על התמות והתכנים של סרטו הראשון של גרייצר, אבל אף שהסרט מרהיב לעין והתסריט שלו מפותל ומפורט יותר, הוא פחות מגובש מבחינה רגשית. זה בולט במיוחד בסצנת הסקס. גם כאן משתתפים בה הגיבור הבודד וזוגתו של אהובו (האפלטוני) השרוי בתרדמת, אבל אין בה את הערגה, הרגש והכאב שזרמו מהמסך בסצנה המקבילה ב"האופה מברלין". גרייצר ניסה ליצור מלודרמה במלוא מובן המלה, כולל הצבעוניות הרוויה שאנחנו נוטים לזהות עם פדרו אלמודובר (הוא בתורו הרים אותה מהמלודרמות ההוליוודיות של שנות החמישים), אבל לתחושתי משהו באותנטיות של הדמויות התפקשש.

בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לאלי (מיכאל מושונוב), ישראלי שחי בשיקגו ומתכנה איליי קרוס – שם נוצרי במופגן. איליי קרוס היה גם שמו של במאי הקולנוע שגילם פיטר אוטול ב"הכפיל". סרט הקאלט מ-1980 מספר על נמלט מהחוק שנקלע לסט של סרט, גורם בטעות לטביעתו של הפעלולן, ונדרש למלא את מקומו. איני יודעת אם השם אמנם נשאל משם, אבל בין עלילות שני הסרטים יש כמה נקודות השקה, בהן הטביעה והכפילות.

אלי מלמד ילדים לשחות ודימוי הבריכה מרכזי לעלילת "אמריקה", ולרובד הסמלי שלו. כזכור, הבריכה שימשה גם כאתר שאליו הלך תומאס להתאבל על אהובו ב"האופה מברלין". טלפון מזעיק את אלי לחזור ארצה לטפל בעיזבון של אביו המנוח. הוא ניתק איתו קשר, משום שהיה אבא אלים ורע מכל בחינה – רובים התלויים על הקירות הלבנים בדירתו רומזים לסוג האדם שהיה – ונדמה שאלי חושש שהוא ירש את ניצוץ האלימות. האיש הראשון שאלי פוגש בהגיעו לדירה שבה גדל הוא השכן ממול, שהיה לו למעין אב חלופי. את השכן מגלם מוני מושונוב, ועבור צופים ישראלים, שמודעים לקשר המשפחתי בין שני המושונובים, המפגש הראשוני הזה יוצר דיסוננס רגעי.

בעודו מנסה למכור את הדירה, אלי מחדש את הקשר עם בנו של השכן, חברו האהוב יותם (עופרי ביטרמן), שמנהל חנות פרחים עם ארוסתו איריס (אושרת אינגדשט). תאונה במהלך טיול משותף, המתרחשת בבריכה טבעית בצפון, מכניסה את יותם לתרדמת ומשאירה את אלי בארץ (פרטי העלילה האלה נחשפים בטריילר, ולכן איני מחשיבה אותם לספוילר). רגשות אשמה מניעים אותו להזמין את איריס הגננית להפריח את החצר האחורית המוזנחת של דירת ילדותו, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים המזכירה את זו שבמרכז "האופה מברלין". אורגיה של פרחים בכל הצבעים מחליפה את הארוטיקה של עוגות הקצפת בסרט ההוא.

היחסים בין אלי ויותם, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, אינם מיניים, אבל הם גדושים בהומוארוטיקה. היא נמצאת במבטים שיותם משלח לעבר אלי, ובמים שהם משכשכים בהם יחד ולחוד, עם או בלי בגד ים. בין אלי ואיריס, או בין מושונוב ואינגדשט, לעומת זאת, אין כימיה של ממש, וחסרונה פוגע בחוויה של הסרט, שמסמן רגשות במקום לעטוף אותנו בתוכם. הטקסטורה הוויזואלית והקולית של הסרט מרובדת בשלל סמלים שמזמינים אותנו לפענח אותם – בובות על חוטים, כד קבור בחצר האחורית, וכאמור, הרבה מים, מחיים וממיתים. אלי הבודד והמסוגר מסתובב בעולם כחי מת, נושא מטען כבד מילדותו שאותו ניסה לקבור עמוק, עד שהבחורה עם השם של פרח מפריחה את חייו.

גרייצר עיצב מלודרמה עתירת סודות ותהפוכות גורליות, ששואלת קודים ויזואליים מסרטים של קולנוענים אירופאים. כמו "מטריות שרבורג" האולטרה צבעוני של ז'אק דמי, למשל, "אמריקה" מחולק לשלושה פרקים (פלוס פרק סיום קצר) ששמותיהם כתובים על המסך באותיות גדולות. חנות הפרחים והגינה החלומית שאיריס בוראת בחצר ביתו של אלי מציפים את המסך בצבעים נפלאים – הזכויות שמורות לצלם עומרי אלוני ולדניאל קוסוב, בן זוגו של גרייצר, שעיצב את החנות. גם הסצנות בחיק הטבע מרהיבות עין בצבעים חיים. חבל רק שהדמויות נותרות בובות על חוטים.
3.5 כוכבים
בימוי: אופיר ראול גרייצר. עם אושרת אינגדשט, מיכאל מושונוב, עופרי ביטרמן, עירית שלג, מוני מושונוב. ישראל 2022, 127 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• מוני מושונוב
• מיכאל מושונוב

עם פתיחת העונה החמישית של "היהודים באים", אפשר לעצור לרגע להביט בהישג הלא מבוטל של של תכנית הסאטירה שהתחילה מביטול. 9 שנים אחרי שברוך גולדשטיין, יגאל עמיר ויונה אברושמי שרו "אני רוצח ימני" – מערכון שיצא טרם העונה והוביל להשעיית עלייתה (בדיעבד, לשנה בלבד) – כבר אין סכנה שהתכנית תבוטל מפאת צנזורה מלמעלה. אם הם שרדו את ערוץ 10 ז"ל, את הסחבת של הערוץ הראשון, את המעבר לתאגיד ואת הסערה הציבורית הרועשת (ולרגעים, אלימה) עם עליית העונה הרביעית ב-2020, הם ישרדו בקלות גם את הקורונה, את פוטין ואת המטאור שבסוף ישמיד את כולנו, חוץ מאת מוני מושונוב.

עונה חמישית גם אומרת שהיהודים באים הפכה, אחרי "ארץ נהדרת", לאחת משתי תכניות הסאטירה החשובות של התקופה (סליחה "זהו זה", אתם עדיין שריד מתקופה אחרת). את המורשת שלה היא כבר השאירה, וזה דווקא יכול להיות בעוכרה של תכנית שאמורה להישאר חדה ורעננה, שכן אחרי שחרב הביטול כבר לא מתנדנדת מעל לראשה, נשארה סכנה אחרת, מפחידה בהרבה ליוצרי סאטירה – סכנת הסטגנציה. אוי לתכנית הסאטירה שתקפא על שמריה, שתשכח שחייבים להצחיק יותר מלבעוט (ואיכשהו, גם להיפך), שתחשוש לערער את הציבור או שתפחד לכוון חצים למעלה. למרבה המזל, "היהודים" לא עושה סימנים של אף אחת מהחולשות האלו.

במקום החששות, קיבלנו פרק בכורה שמכסה פחות או יותר את כל הכיוונים. לעג מתבקש (גם אם לא הכי מקורי) למתנגדי חיסונים, רטרוספקטיבה על המחסום הפוליטי של דוד לוי וגם מערכון אחד שהיה כולו שטות מענגת, על הרגע בו התיאטרון הישראלי ניסה, לראשונה, לעשות קרוסאובר לקולנוע. היצירה הנשכחת האמתית ההיא, "צבר", נשלפה מ-1933 כדי להאיר על האובר-אקטינג, הסטריאוטיפים והפומפוזיות של התיאטרון הישראלי דאז, ובמידת מה, גם להיום, כל זאת מבלי לשכוח שצריך גם להצחיק – והפרחים הולכים לחיקוי המרהיב, ולא בפעם הראשונה, של יעל שרוני לחנה רובינא, וגם למשפט "רקוויזיט השמש מט לנפול".

השאלה הזו, האם חשוב יותר להיות מצחיק או שמצחיק יותר להיות חשוב, מרחפת מעל כל תכנית סאטירה, אבל אצל היהודים באים היא עולה אחרי כל מערכון. פרק הפתיחה היה בולט יותר ברגעים חדים, דוקרים ונשכניים, אבל לא גלגל צחוקים רבים. המערכון שעסק מאפרת של הערוץ הראשון שהוטרדה מינית על ידי הסטאר דובי דוברמן הורכב מפרמיס מצחיק, נבנה באופן מדויק והעביר את המסר, אבל לא שפע ברגעי צחוק. זה תמהיל לא פשוט לאיזון, ולפחות על פי הפרק הזה ליוצרי "היהודים" יותר קריטי להגיד משהו מאשר להצחיק מישהו, ואם זה יבוא, אז שיבוא.

הבחירה הזו התגלתה כנכונה עם מערכון הסיום של הפרק, שלא רק בעט בבטן, אלא גם דחף את הראש וכיווץ את הלב. עידו מוסרי יושב על פסנתר כבועז שרעבי ומבצע גרסה עדכנית, תבוסתנית, לשירו "כשתבוא". זה אקט סאטירי די פשוט של הנגדה – היחס של הישראלים לשבויים בעבר, וספציפית שבויים לבנים שקל לקמפיין לטובתם, לעומת היחס לו "זכה" אברה מנגיסטו. זה אקט סאטירי די פשוט, אבל אפקטיבי להפליא, ועם שורות חדות כמו "אשקלון זה לא מצפה הילה, אברה לא גלעד שלחופש נולד", על רקע הלחן המרגש תמיד של אילן וירצברג, המכלול עושה את מה שכל תכנית שכזו חולמת – לשתול בראש הצופה את השאלה 'לאיפה הגענו?'. ובכן, למקום בו חצי הביקורת מחודדים יותר, מנוסחים היטב ואיכשהו, מכעיסים פחות. אבל לפעמים, רק לפעמים, היה נחמד לראות עוד קצת רגעים קומיים טהורים ברמת חנה רובינא ממוללת אדמה ובוכה על אגם הייסורים של חיי החלוצה.

היהודים באים, כאן 11, מוצאי שבת ב-21:15 בכאן 11 או ביוטיוב

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• היהודים באים
• מוני מושונוב
• כאן 11
• סאטירה
• סאטירה ישראלית

• Facebook
• Twitter
• Email

"אני לא מאמין שבשנת 2016 אני מדבר על מושגים שבתור ישראלי חשבתי שעברו מהעולם. מדברים פה על חופש בחירה? חופש ביטוי?". הקובלנה הזאת יוצאת מפיו של שחקן שזה עתה סיים 170 פרקים של תוכנית לחינוכית שבה הוא משחק בלוגר מבולבל שנעזר באינטרנט כדי ללמוד קצת היסטוריה. מוני מושונוב – עד לפני כמה שנים לא בדיוק השחקן שהייתם מהמרים שיככב בתוכנית טלוויזיה היסטורית לילדים – הוא רק אחד מטאלנטים רבים שאחרי המון שנות פעילות על הבמה ובתפקידים דרמטיים עומדים לתרום לקהל לא פחות ביקורתי ולא פחות קשה לפיצוח: ילדים.

עוד כתבות מעניינות:
לעבור את הקיר: מחזיר את האמון בז'אנר הקומדיה הרומנטית
8 משחקי קופסה שיעבירו לילדים את החופש
סדרת האנימציה דוברת הרוסית "מאשה והדוב" כובשת את העולם

"אני הרי התחלתי את הקריירה שלי בחינוכית, עוד לפני 'זהו זה'. כסטודנט באוניברסיטה הקראתי סיפורים לילדים בחינוכית, אי שם בתחילת שנות ה־70, ואחר כך 'זהו זה' שהייתה בהתחלה תוכנית שמיועדת לנוער. יצאתי מזה ולפני שלוש שנים יצא מכרז לתוכניות ולתכנים לחינוכית, ואמרתי שזה יעניין אותי רק בתנאי שזה חינוכי ולא בידורי, כי יש תכנים שהם כמעט בלי תוכן והיה לי חשוב שזה לא יהיה המצב. ישבנו וקיבלו את ההצעה שלנו ומ־28 תוכניות יצאנו ל־170".

התוכנית המדוברת היא "שרגא בישגדא", סדרה שמנסה להכיר לילדים דמויות היסטוריות, החל מהפנטומימאי מרסל מרסו ועד מיכלאנג'לו, תוך כדי הנחלה של טיפים על חיפוש מידע ברשת. "שרגא בישגדא" היא גם רק חלק מגל שלם שהתחיל לפני שלוש שנים פחות או יותר. לצדה אפשר למנות את "כאן ואומן" שבה משחקים טל פרידמן ומעיין בלום, את "מה זה מוזה" של ירון לונדון וכן הפקות חיצוניות שכללו שחקנים כגון דרור קרן, עידן אלתרמן וירדן בר־כוכבא. בקיצור, חתך סופר איכותי של שחקנים ויוצרים ישראלים שהיו יכולים להיכלל בכיף כקאסט של סדרת דרמה חדשה או של הצגה בתיאטרון רפרטוארי, ובמקום זה פונים ליצור תכנים לילדים, חלקם עושים זאת עשרות שנים לאחר הפעם האחרונה שבה השתייכו לז'אנר. אבל רגע, ממתי טלוויזיה לילדים היא "ז'אנר"? הרי בימי הערוץ היחיד שחקנים (וסופרים) שפנו לילדים היו כמה מהאנשים הכי חזקים בתרבות הישראלית, ממושונוב עצמו עד ספי ריבלין ולאה גולדברג. אז למה התרגלנו לעשות את ההפרדה?

"לא צריך לחשוב על זה כעל תחומים שונים. זה לא ז'אנר, זה מקום עבודה בשבילי", אומר מושונוב. "גם אז היו אמנים שפעלו רק לילדים, והיום זה ככה כי יש ריבוי ערוצים. פעם היה ערוץ אחד, אז מן הסתם רק הוא שידר תכנים לקהל הצעיר. לאט לאט הגיעו ערוץ הילדים וערוצים לקטנטנים. השאלה היא אם העושר הכמותי הזה הוא עושר איכותי. במובן הזה אני שמח שאני עושה את זה, כי המטרה היא לא לבדר אלא קודם כל להתייחס בכבוד לילד, לא כמו ששאר התוכניות או אפילו חלק מההורים מתייחסים אליו לפעמים, כי לפעמים לא אכפת מה רואים והעיקר שיצפו. גם אני הייתי שם, אבל אני לא חושב שאפשר לעשות השוואה. הבעיה היא שיש מהלך של התבהמות כללית, של בידור על חשבון תוכן. בגלל זה אני חושב שמה שעשה לפני שלוש שנים אלדד קובלנץ הוא מהלך גדול. היום מנסים להכפיש אותו בהקשר של תאגיד השידור, אבל הוא הוכיח יכולת ניהולית מדהימה" (מושונוב מדבר על מכרז לתכנים וליוצרים חדשים שיצא ב־2013, שהביא לחינוכית טאלנטים ותיקים לצד תסריטאים צעירים שיצרו גם תוכניות כמו "החפרנים" עם דודו ארז או "חלם בהלם" עם אריאל ויסמן, ניב מג'ר ואחרים. באותה תקופה חינוכית 23 מיהרה להתחבר לזמנים ולהתחיל להעלות את כל התוכניות שלהם ליוטיוב, מה שיצר ארכיון ענקי של תוכן).

מקובל להלל את החינוכית בשנים האחרונות, אך צריך להסתכל גם על החצי השני של המשוואה: ערוץ לילדים שמדבר גם למבוגרים זה נהדר, אבל זה יכול להצביע על תהליך הפוך. "דבר ראשון, אף פעם לא הייתי יוצר לילדים, אולי אם אני הולך הרבה אחורה", אומר מעיין בלום, שכאמור משחק בסדרה "כאן ואומן" לצד טל פרידמן. "אני מניח שאם אתה מסתכל על הטלוויזיה, יש איזו הנמכה של התכנים למבוגרים כדי שיתאימו לקהל כמה שיותר רחב".

המקרה של התוכנית הזאת מעניין במיוחד, כי הוא מתבסס על המודל של "חלומות בהקיציס", קרי: מנחה קבוע שמראיין דמות היסטורית, רק שכאן יש היפוך תפקידים – פרידמן הוא המנחה ובלום משחק את האמנים שמתראיינים.
"שמע, גם 'הרצועה' הייתה תוכנית כזאת, ועכשיו הפורמט השתרש מספיק כדי שאפשר לעשות לו וריאציות".

מושונוב מצביע על מהלך הפוך ודי יוצא דופן, שגם הוא מעין הימור: הבאת טאלנטים לתוכניות ילדים, כביכול האקט הכי ממוסחר שיש, כדי ליצור תוכניות בעלות אופי יותר "מבוגר" או "חינוכי" ולא כדי למשוך רייטינג בזכות הקאסט. "הקהל זה ההורים. הם קובעים בסופו של דבר למה הילדים נחשפים. אם לא היו תכנים שיכולים ורוצים לראות אז היו ממשיכים להירדם, וככה החינוכית הייתה מתייבשת. הרי הרדימו את הטלוויזיה הזאת כמו שהרדימו את כל רשות השידור ויוכלו לסגור אותה. וצריך להסיר את הכובע בפני פרויקט כזה".

כל הפרקים של "שרגא בישגדא", "כאן ואומן" ואחרות משודרים בשידורים חוזרים בחינוכית 23 (לוח שידורים משתנה מפורסם באתר הערוץ) וכן ניתנים לצפייה ביוטיוב

• מוני מושונוב
• טל פרידמן
• החינוכית
• ערוץ 23
• זהו זה
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

"סגור לצמיתות", באדום. זה מה שכתוב כשמגגלים “סינרמה". מה שנכון נכון: כבר הרבה זמן שהקאפקייק הברוטליסטי, שַד הבטון, הכיפה של מזרח איילון, עומדת נטושה ומיותמת, חומת קבלן סביב לה. כעת, עם בוא הדחפורים, כבר אין מי שיבכה על לכתה. היא כמנהיג בקומה – רבים אינם זוכרים אותה ומי שכן זוכר אותה חשב שהיא כבר מתה מזמן. הסינרמה נפתחה לקהל ב־1966, ופעלה תחילה כקולנוע חדשני, אחר כך כמועדון מסיבות, ובהמשך כאולם הופעות ואפילו כנסים פוליטיים. בטור שהוקדש לסינרמה ולישיבה על ה"ברזלים" שבפתחה, טוען הבלוגר שמכנה את עצמו יהודה בלו כי זכה הן לרקוד בה כטינאייג'ר מבויש לצלילי שפנדאו בלט והן להתרעם בכובד ראש בכנס של מרצ.

ימיה היפים של הסינרמה באייטיז נכנסו להיכל התהילה של הנצח באוסף הלהיטים "CINERAMA1“, שנפתח כראוי ב"Rock Me Amadeus", ובהתאם זכה האולם אף לארח את טקס מלכות היופי. בסיבוב השני של הסינרמה כמועדון אפילו נרצח בה מישהו בירייה, ונמצא “כשכדורי אקסטזי ליד גופתו". בניגוד לפסאדה של ישראל כמקום שמחבק את עברו, שנועדה בעיקר לצרכים פוליטיים בינלאומיים, היהודים הם עם בלי סנטימנטים. נגד סגירת האסטוריה בלונדון – מועדון הופעות בסדר גודל מקביל שנהרס עקב בנייה של תחנת רכבת חדשה – קמו מחאות רבות, בהן השתתפו להקות כמו פרנץ פרדיננד והקייזר צ'יפס. לא שעזר להן. נגד הרס הסינרמה לא שומעים את אייל גולן או פורטיס מוחים, מקסימום מוחים דמעה וממשיכים קדימה.

“שיקרתי בצבא שאחי מתחתן כדי לצאת להופעה של איגי פופ בסינרמה", נזכר ירון גת, סמנכ"ל מחלקת הפרומו (הפורש) של שידורי קשת, שראה שם, בין השאר, את לו ריד, ביורק, רדיוהד, פיית' נו מור וסוניק יות'. “הסינרמה הייתה מקום נהדר להופעות. הסאונד היה מעולה – אלא אם הסאונדמן דפק את העניין – הבמה גדולה, מי שרצה לשבת יכול היה לראות ולשמוע מצוין, מי שרצה לעמוד ראה ושמע מצוין. היום אין מקומות טובים בסדר גודל כזה. לא האנגר 11 ובטח לא ביתן 1".

אתה זוכר רגעים מהופעות ספציפיות?

“אני זוכר את טוקסידומון מעלים את פוליקר לבמה והופעה מדהימה של ניק קייב אחרי ליל הסדר מדבר על קניידלך".

פחות שושנים פראיות

גם הקולנוען עמית איצקר (מגיש תוכנית הרשת “חתיכות") זוכר בדמע את ההופעה הזאת של ניק קייב והזרעים הרעים: “אחת ההופעות הטובות שראיתי. בליקסה ברגלד שר את התפקיד של קיילי מינוג בדואט הרצח המפורסם, וזה היה מרגש יותר מהגרסה המקורית. כששמעתי שהורסים סופית את הסינרמה עלו בי גם מחשבות של רצח. הסינרמה זה המקום שבו יגדלו השושנים הפראיות".

כאמור, לא שושנים פראיות אלא מגדל בן 35־45 קומות, עליו עובד משרד האדריכלים פרחי צפריר, אח למגדל טויוטה הסמוך, בן דוד של מגדל אלקטרה שממול, ומבשר גאה לעוד שלושה מגדלים שיקומו לצדו. האדריכל ומו"ל הוצאת בבל שרון רוטברד זכה להיות בסינרמה בגלגולה הראשון כבית קולנוע, אבל גם הוא לא מתרגש מהרס המונומנט: “זה בניין שעומד כאבן שאין לה הופכין כבר הרבה זמן. לא משתמשים בו, סתם תקוע שם. בתי קולנוע הרי כבר לא צריך. מה שכן כדאי לשמר זה את השימוש של המגרש. כלומר, בעיקר אם השטח שייך לעירייה – במקום שימכרו אותו ליזם למשרדים, שישמרו את השימוש של המגרש למטרות ציבוריות ותרבותיות. באזור הזה של העיר, בצד השני של איילון, אין מבנה בסדר גודל כזה שמשמש לתרבות".

אין אזרחים, רק צרכנים

את התפתחותו של מזרח איילון לבירה קרה והיפר קפיטליסטית חזה רוטברד במאמר המופתי “איילון סיטי", שפורסם בינואר 2000, שבו כתב: “איילון סיטי היא מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי ספונטני ופראי של הגלובליזציה, של כלכלת השוק המקומית ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני… עיר ללא אורבניזם, רק ארכיטקטורה. איילון סיטי היא מרחב ציבורי על טהרת ההפרטה. באיילון סיטי אין אזרחים, יש רק צרכנים".

לאיתי פנקס, חבר מועצת העיר מטעם מרצ ויו"ר ועדת ההיגוי לפרויקט קירוי נתיבי איילון – הפרויקט השאפתני נוסח ההיי־ליין הניו יורקי – יש תקוות אחרות: “המגדל המתוכנן במקום הסינרמה יגיע אכן עד פארק קירוי איילון. המטרה היא שיהיו כמה שיותר מבני ציבור, חלק ממקום של עירוניות מתקדמת, ולא מה שאנחנו קוראים במינהל ההנדסה ‘מגדלים על חסה'".

“מגדלים על חסה"?

“תיאור לפרבר שבונים בו המון מגדלים, סביבם גינה נטולת התרחשות עירונית אמיתית".

אה, מה שקורה תמיד, כחלק מהפיכת בני האדם לרובוטים יצרניים.

“כבר לא. גם במגדל של גינדי באבן גבירול וגם במגדל אלקטרה הקפדנו על חזית מסחרית וקשר לרחוב".

אבל כל עוד אין שם מגורים זה תמיד יהיה ככה: סביבה מסחרית שאין לה חיים משל עצמה.

“אחד היתרונות של קירוי איילון הוא הפחתת הזיהום והרעש שתאפשר גם בנייה למגורים, כך שהמקום יחיה כל הזמן ותיווצר בו גם עירוניות: בתי ספר, גנים, ואולי חנויות של אנשים ולא רק פיצוציות של משרדים".

היית בסינרמה פעם?

“לא גדלתי על ברכיה, אבל כן, הייתי במסיבת סילבסטר של שירזי. משהו גדול ונחמד".

היינו פה: אמנים מספידים את הסינרמה

מוני מושונוב:

“הופעתי שם אמנם די הרבה, אבל הסינרמה מבחינתי תמיד תהיה הזיכרון שלי בתור נער בן 17 שרואה פעם ראשונה סרט בשיטת הסינרמה. זה הדהים אותי. זה היה החידוש הכי גדול שהיה באותה תקופה. מה לעשות, אנחנו מדינה של תרבות נדל"ן".

ערן צור:

“יש לי המון זיכרונות מהבמה המדהימה הזאת של הסינרמה. אני זוכר אותה היטב, במה רחבה ומרשימה. חוץ מזה שראיתי שם הופעות מצוינות, גם חיממתי בשנת 2000 את מרקורי רב וצילמנו שם קליפ ללהקת טאטו. אין ספק שהבמה סיפקה לי רגעים מרגשים".

אלי לולאי, להקת רוקפור:

“הסינרמה הייתה אולם שבו ראיתי הופעות שהשאירו בי חותם. למשל איגי פופ, שבאותה הופעה חוץ מהתחתונים שלו נתן הכל. לדעתי עד היום בהופעות שלי ושל רוקפור יש בי איגי־פופון קטנטן במוח. גם ההופעה של רדיוהד, שאחריה קניתי את הסנדלים הראשונים שלי, הלכתי בעקבות תום יורק. להבדיל ממנו נראיתי כמו טייל מבני עקיבא. בדרך היו גם ברי ופורטיס ומינימל קומפקט אבל ככה זה כנראה – המלך מת, יחי המלך החדש".

• הריסה
• הסינרמה
• איגי פופ
• אלי לולאי
• לו ריד
• יהודה פוליקר
• מוני מושונוב
• סוניק יות
• ערן צור
• רוקפור
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• ברוטליזם
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

שחקן זר

קומדיה מבית היוצר של שניים מכותבי ארץ נהדרת (דוד ליפשיץ ואסף גפן), עם מוני מושונוב כאבא בעל רצון אובססיבי להפוך את בנו לכוכב כדורגל בינלאומי.

קשת, תאריך לא ידוע

[tmwdfpad]

ג'וני ואבירי הגליל

הגוורדיה הצעירה של עוז זהבי, אושרי כהן ואחרים באותו אזור חיוג, פותחת משרד ליווי לבורגניות מהצפון. כנראה לא יהיו כאן אמירות חתרניות על המשבר הכלכלי, אבל הרבה עירום פרונטלי חלקי – דווקא כן.

yes, תאריך לא ידוע

אטלנטיקה

קומדיה בעלת חבלי לידה ארוכים (אזכורים להפקתה רצים יותר משנתיים) שאמורה לאפשר לטל פרידמן לחבר סוף סוף בין שני הצדדים באישיות הציבורית שלו – הקומיקאי והרוקר – בתפקיד מנהל של להקה ירושלמית כושלת.

HOT 3, תאריך לא ידוע

Ballers

יש דברים שלא תמיד מתחשק להודות בהם, אבל לפעמים אין ברירה: דווין "דה רוק" ג'ונסון מפוצץ בשארם. עכשיו נותר רק להכריע לגבי רמת הכתיבה של "Ballers" – עוד סדרת פנטזיה על חיי עשירים ומפורסמים – הפעם ספורטאי עבר.

HBO, החל מ־21.6

Mr. Robot

למרות השם המטופש כדאי לתת צ'אנס לסדרה החדשה – עיבוד לטלוויזיה של כל עלילות NSA, אדוארד סנודן, אנונימוס ושות'. כריסטיאן סלייטר בתור ראש קבוצת האקרים חשאית? הכי אייטיז שתקבלו ב־2015.

החל מ־24.6 ב-USA Network

• מיוחדים
• דוד ליפשיץ
• קשת
• ג'וני ואבירי הגליל
• אושרי כהן
• אטלנטיקה
• טל פרידמן
• MR. ROBOT
• אדוארד סנודן
• NSA
• אנונימוס
• מוני מושונוב
• דווין ג'ונסון
• כדורגל
• HBO
• ארץ נהדרת
• עוז זהבי
• yes
• צפיה
• צפייה
• סדרות
• HOT
• הנה זה בא: המדריך המלא לקיץ 2015
• האקרים
• המסך