ימים קשים דורשים אמצעים קשים, וכמו שלמדנו מיותר מדי ימי מלחמה וטילים, רק מי שמסתגל ומשתנה שורד. לכן אנחנו אוהבים להיתקל ביוזמות שיוצאות קצת מהקופסה, ומביאות רעיון חדש. נכון לזמן מגבלת 50 איש, העיר ננטשה מהופעות מוזיקה ותיאטרון, וחיי התרבות נעצרו בפעם המי יודע כמה במהלך שש השנים האחרונות. מועדוני ההופעות המלאים מדי ערב התרוקנו גם הם, אבל במועדון המרץ 2 שבקרית המלאכה חשבו על רעיון יפה כדי לנצל היטב את הזמן הקפוא.

"להקות/פרופורמרים שרוצים לצלם/להקליט/לנגן על הבמה שלנו: יש מקום!" נכתב בפוסט שעלה בעמוד האינסטגרם של המקום, ולמעשה מציע את הבמה של המרץ 2 לטובת כל מי שרק ירצה, במחיר מוזל להחריד שכולו השתתפות בעלות הטכנית בלבד. ההצעה לא מוגבלת ללהקות בלבד, כמובן – בטופס ההרשמה משאירים מקום גם לאמני סולו, לאנשי תיאטרון או פרפורמנס וגם ל"אחר", כך שאם יש לכם רעיון למשהו שיכול לעלות על במה עבור חזרה, הקלטה או צילומי סשן – יש לכם את הבמה. וכן, יש מרחב מוגן למטה.

מאז הקמתו המרץ 2 הפך לבית עבור תרבות אלטרנטיבית, ומציע חלל לתרבות חיי לילה, אמנות, מוזיקה, במה וקולנוע – כך שההצעה החמודה הזו היא רק המשך טבעי לפעילותם, שכוללת גם את "פסטיבל 2" שמתקיים מדי שנה. כדי להירשם לקבלת הבמה תצטרכו רק למלא אתהטופס הזה, ומישהו כבר יגיע אליכם – וסוף סוף תוכלו להעלות לסשן על הבמה עם ההרכב/פרופורמנס/מופע מחווה ניסיוני למשה איבגי.

• ❤ תרבות
• המרץ 2
• מועדון
• מלחמת איראן

קלאב חדש ייפתח בעיר עם תחילת השנה האזרחית החדשה, וזו כמובן סיבה למסיבה, כאילו שאנחנו צריכים תירוץ. רק שהפעם זה קורה במיקום לא פחות ממיתולוגי במונחים של העיר – בין כותלי הבארבי הישן בקיבוץ גלויות, אחרי חצי שנה של שיפוץ ועם דם חדש-ישן בגזרת הבעלים: איתי פז, איש חיי לילה בדימוס שעושה קאמבק לרגל הצמא הקשה בעיר לעוד רחבות הגונות לפזז בהן.

>>פודי סורפרייז: 6 מקומות חדשים לאוכל שהפתיעו אותנו לגמרי

המקום החדש ייקראTHE PLACE (או"המקום"), כשליין הדגל שלו יהיה טכנו מדי חמישי, עם הבטחה לפיה שבוע אחרי שבוע יעלו לרגל די ג'יים מחו"ל – למרות שפז מסרב לחשוף את שמם בשלב הזה – עטופים בשורה של אמנים מקומיים ודי ג'יים מתחילים. למרות שהיו כמה הבלחות מעולות של אמנים מחו"ל בשנה האחרונה,סוללת די.ג'יים שמגיעה לפה מעבר לים זה לא דבר של מה בכך, בטח לא לפה, בטח לא בזמן מלחמה, בטח לא בהתחייבות לכל שבוע. ואם זה נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, היינו חייבות להבין מה ניש.

"היינו צריכים להסביר לאמנים את המצב האמיתי – שבצפון החזית הסתיימה ומאז האיומים הם מאוד קטנים, ושבסוף יש פה קהל גדול, וצמא לתרבות הזאת", אומר פז, הבעלים-שותף של המקום. "ישראל הייתה נחשבת עד לפני שנה לאיביזה של המזרח התיכון. יש פה תרבות קלאבינג שהיא מטורפת, גם הייצוא שלה כלפי חוץ וגם כמובן הייבוא. כל הגדולים היו פה. השנה הזאת גרמה לרעב מאוד מאוד גדול, וזה משהו שנדרש לאוכלוסייה".

וזה עבד?
"בסוף, כל הדיג'ים מדברים על זה שהרעיון הוא להיות לחלוטין א-פוליטיים, ומוזיקה זה משהו שהכוונה שלו היא לאחד ולחבר ולקרב לבבות. ההצבעה ברגליים או הפחד שלהם, או מה שזה לא יהיה, זה לא משהו שתורם לאג'נדה הזאת. צריך לזכור שגם הם מתמודדים עם הרבה מאוד רעל – גם אמנים שרצו לבוא לפה בעבר ביטלו, התחילו לקבל כל מיני איומים אצלם בדפי האינסטגרם, הפגינו להם מחוץ למועדונים. שכנענו אותם שלהגיע לפה זה לשדר שהם מעל הפוליטיקה, ושלא יתנו לאויבים שלנו לשאוב אותם לתוך זה".

בארבי בוי

ההחלטה לפתוח מועדון במבנה של הבארבי הם מגלגלים כשנה, מאז ששאול מזרחי פינה את המתחם. מבחינתם זה לא רק סטייטמנט על חיי הלילה, זו פשוט גם בחירה פרקטית. "הבעלים של המבנה רמי ורד הוא שותף שלי. כשהבארבי יצא מפה עמידר ביקשו לפנות את כל שוכרי המשנה, ורק הבעלים יכולים לעשות פה עסק. אבל בסוף, בתוך הקירות פה יש נשמה מטורפת, וכשאתה נכנס לתוך המקום, אתה סופג את זה.הרעיון הוא להפוך את זה קודם כל לקלאב, קלאב רציני. מה שחסר בעיר היום", אומר פז עם קורטוב ביקורת על הסצינה בנקודת הזמן הנוכחית.

"כבליין כבד שנמצא בהרבה מאוד מקומות, אני מרגיש שאני בא רוב הפעמים לסוג של מינגלינג. זה יותר שיחות על הרחבה, שיחות בצדדים. הקטעים או הרגעים האלה שאנחנו תופסים את כל הקהל עם הידיים למעלה ואת הטירוף שלשמו באנו, לבוא ולהשתחרר ולרקוד ולהתפרק עד הסוף, פחות מורגש היום בתוך העיר. כשבנינו את הקונספט של המועדון חשבנו איך אנחנו מביאים את אווירת הקלאבינג והמסיבות חזרה לישראל בצורה אמיתית. הרעיון שלנו בסוף היה ליצור היכל מוזיקה, מקדש מוזיקה וסאונד. מקום שאתה בא אליו וכל מה שקורה לך – קורה ברגליים".

ואם השם מזכיר את, והלוגו נראה בהשראת, וליין הבית מתקבע על ימי חמישי, והבעלים משתמש במונח "מקדש סאונד" – אז כנראה שהמקום מכוון למלא את החלל של. "אין כרגע איזשהו קלאב שמתפקד על הבסיס של הבלוק", מסביר פז את היעד שלהם. "בזמנו, בליין ידע שיש ליין קבוע עם 50 אמנים מחו"ל כל שבוע, עם מערכת סאונד עוצמתית טובה. היום העיר בנויה מהרבה מקומות שהם או מרתפים, או האנגרים מאוד גדולים".

וכאן אולי המקום לומר בזהירות שיש מצב שכבר היינו בסרט הזה. לא מעט קלאבים שואבים השראה מחוויית הבליינות ההיא של הבלוק, ומנסים להיכנס בנעליה. נגיד, בערך בתקופה הזאת לפני שנה, נפתח הקווסטבקול תרועה רמה על חורבות של החלל של הבלוק, ועם הבטחות לעמוד בסטנדרט שקודמו הציב. אבל הבטחות לחוד ובמציאות – מאז הקווסט די התפייד למסיבות פה ושם, והשאיר אותנו בעיקר עם ההבנה שלא מספיק להיכנס לאותו החלל שהיה אמון על ערבים מעולים בעיר – וללחוץ פליי.

אז מה יהיה שונה הפעם? לדברי פז, הניסיון שלו הן כבליין והן כמפיק שלפני למעלה מעשור צבר כעשר שנות ניסיון באירועי לילה וגם יום. "בלי להצטנע, הייתי אחד הגדולים בישראל. היו לי ליינים בכל המועדונים המובילים בזמנו, באומן, ה-TLV, ווקס, אומנים מחו"ל, פארקים, ימי סטודנט". מאז הוא פרש מהתחום לטובת חיים נורמטיביים, עם שותפות ב"מיקסזון", חברת מדיה שמתמחה בספורט. את החזרה למסיבות עשה בשנה האחרונה עם לייןהסיבורד–מסיבות שקיעה על החוף בשבתות שנדדו בין מכמורת ליפו בלוקיישנים שונים – ועם ליין ה"טראסט" שניסה להרים בלילה, וקיים שלוש מסיבות שפתחו לו את התיאבון פשוט להרים קלאב. ואז הגיע החלל של הבארבי.

במסגרת המהפך שלו לקלאב, ועם השראה מפתיעה מה-04 בחיפה, הקטינו את חלל הבארבי והפכו את התאורה והבמה של הדי ג'יי למודולריים, כך שבהתאם לקונספט של המסיבה, לפני או אפילו תוך כדי, יוכלו לשנע את עמדת הדי ג'יי למרכז הרחבה ולהפוך את הווייב לבוילר רום. "החלל הוא מתחם ללא עמודים, ועם כל הגובה שלו, יש לו איזושהי עוצמה מאוד גדולה, כולל הגלריה למעלה. יצרנו מן ריבוע מאוד עוצמתי של רחבה אחת". הוא מסביר.

מבחינת הקהל, המקום מכוון לגילאי 30 פלוס, ולא פחות חשוב – במחירים הכוונות נשמעות כיס-פרנדלי. "אנחנו מאוד עדינים יחסית לקלאב שמביא אמנים מחו"ל", פז מתאר את האג'נדה. "המחיר לכרטיסים ינוע בין 90 ל-150 שקלים. גם במדיניות המחירים בברים, אנחנו רוצים לבוא שונים. אני מרגיש את זה כבליין; אני וחבר'ה שלי באים לבר של מועדון, דרינק של ג'ין טוניק, וודקה רד בול או וואטאבר, עולה 79 או 89 שקלים. כל מיני מחירים כאלה. ב'מקום' אנחנו מדברים על מחירים של 55 שקלים לדרינקים, ובירות בין 25 ל-27 שקלים. המחירים יהיו 25% פחות ממה שעובד בעיר כדי שכבליין תוכל לסיים במאה ומשהו שקל את כל הסיפור כולל הכרטיסים". א-מן.

ועכשיו לסיבה שלשמה התכנסנו – מסיבת הפתיחה, שלה הסכים פז לספר לנו איזה די.ג'יי מגיע מחול –BOgמצרפת שיתן את הספתח, כשבגזרה המקומית יגיע ה-A ליסטר המקומי שאף מקום לא יכול להרשות לעצמו שלא להביא אותו לעמדה כיום – קדוש, שיגיע עם חיזוק מצד לוניה קובל וטי-פוס. בתקופה כזו דלולו, כל קלאב שמצטרף מבוכך, וגם אם המקום לא יעמוד ברף הבלתי אפשרי של הבלוק, קשה שלא להחזיק תקווה קטנה בלב שכל מה שפז מבטיח – התמחור, האווירה, סוללת הדי.ג'יים – אכן יתקיימו.
The Place//המקום, קיבוץ גלויות 52, מסיבת פתיחה תתקיים ביום חמישי, ה-2.1.25.כאן מתכרטסים

• חיי לילה
• מסיבות
• מועדון
• מסיבה

אני מעריך, במידה קלה של זהירות, שאין במדינת ישראל אנשים שמרגישים כרגע באמת בנוח לבלות בחופש. כלומר, למעט חברי הכנסת והממשלה, אבל זה סיפור עבור חופש אחר. בעל כורחנו הפכנו למדינה שבה חופש מלווה באשמה, וזה לא שלפני השבעה באוקטובר היה פה חופשי מדי. החופש שלנו כאזרחים הופקר ממזמן, כך שנותר לנו מעט לחגוג בבועה החופשית שלנו. ובכל זאת תל אביב חוגגת את החופש כמה פעמים ביום, באינספור מקומות, בעזרת הכלי היחיד שלא יכולים באמת למשטר – מוזיקה.

>>יש רק דרך אחת יחידה להרגיש חופש בעיר הזו, והיא לשיר בקריוקי

מוזיקה היא סמל לחופש במובן ששמש היא סמל לאושר – היא כל כך מקושרת לתחושה עד שקשה בכלל לדייק מתי הן התחברו. מטקסים דתיים שאפשרו לבני האדם הראשוניים להשתחרר מכאבי הראש של לצוד ממוטה (חלאס, זה לא מסמך מדויק היסטורית) דרך למוזיקת המחאה שרדפה חופש לאורך שנות ה-70 ועד לתרבות הקלאב שמקדשת חופש מוחלט – ההתאמה ביניהם משרתת אחד את השני, ניזונה ומזינה כאחד את הרעיון, התחושה, העוצמה והריגוש שבחופש, ובמוזיקה עצמה. והיי, זה אולי קונספט מאוד לא מוחשי, אבל נסו לבלות 10 דקות בהופעת מוזיקה טובה, ותשכחו שאי פעם פקפקתם בקשר הזה.

תל אביב, מרכז התרבות הגדול והמגוון ביותר בישראל, ידעה את מנת חלקה של חגיגות מוזיקה – מועדוני הופעות, מיני קלאב, מגה קלאב, פארק הירקון, נגני רחוב, מסיבות רחוב, ברים עם די.ג'יי יוטיוב והפאקינג לבונטין 7. העיר נוזלת צלילים, רק צריך לתפוס אותם. זה היה ערך בסיקסטיז עם להקות הקצב במועדונים של המסגר, וזה עדיין הערך עם ראפרי האינדי של הרפי. האנשים שרקדו את דעתם לחופשי במועדון הקוליסאום רוצים בדיוק את אותו החופש של מבקרי הקולאבו בשישי. העיר אחרת, המוזיקה השתנתה, האנשים התחלפו – אבל החופש אחד הוא.

וזה לא שהחופש הזה בא בחינם. לאורך השנים חובבי המוזיקה בישראל נאלצו להילחם בהכל – מהטרדות משטרה במסיבות טרנסים ועד למיסקונספציה של הציבור בנוגע למסוממים ששותים חשיש. הכל, כמובן, שטויות – חשיש מעשנים, ובכללי קשה להשתחחר מהתחושה שבמדינה הזו, לדרוש את החופש שלך זו הצהרה כמעט פוליטית. אופטימיים מביננו חושבים שאירועים הזוועות בנובה, והחשיפה לסיפורי הקורבנות והניצולים, תשנה קצת את היחס של ישראלים לתרבות החופש של הבליינים – וסביר שזה נכון, ונראה נורמליזציה מסוימת של תרבות הטראנס – אבל עדיין יהיה צריך להילחם פה על החופש למוזיקה, כי במדינה שבה חיים על החרב, שום דבר לא מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו שיש לנו אפשרות לצאת מהבית, להאזין למוזיקה – בין אם מנוגנת חי ובין אם ממחשב של די.ג'יי – ולספוג קצת את החופש הזה. ואנחנו נוטים לשכוח זאת. במהלך תקופת הקורונה קיבלנו תזכורת מדכאת שגם דבר יומיומי שכזה יכול להילקח מאיתנו, ולא יודע מה איתכם, אבל מאז שחזרו ההופעות, אני דואג לבלות בכמה שיותר מהן, כי מי יודע מתי הפעם הבאה שיעצרו.

גם ב-7 לאוקטובר הם נעצרו. ההופעות הפכו להופעות מול חיילים פצועים או בריאים, ומעט הופעות נחמה ביוטיוב. אפילו החופש הוגבל לנחמה. הייתי מאז בכמה הופעות, וזה אף פעם לא באמת מרגיש חופשי כשהיה לפני. כל אמן מרגיש (בצדק) שזו חובתו לאזכר את האנשים ששילמו בחייהם, בגופם ובנפשם כדי שנוכל ליהנות מהמוזיקה. הם גם מזכירים את אלו שעדיין חטופים, ולא יכולים ליהנות איתנו. הוא עדיין אותו החופש שהכרנו, רק מוכתם במציאות. אוויר לנשימה עם עוקץ. זה החופש היחיד שאנחנו יכולים לשאת כעת, עד שיחזור החופש האמיתי. רק אז נוכל באמת ליהנות מהמוזיקה בחופשיות מוחלטת. עד אז, זה הכי טוב שיש לנו.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מועדון
• הופעות

***עדכון 02.02***
מאז פרסום הכתבה, ערכו בקווסט מקבץ שינויים ושדרוגים, ובין היתר נפטרו ממערכת התשלום באמצעות צמידים עם צ'יפ, שהתגלתה כמסורבלת ומבאסת לשימוש. טוב לראות שמקשיבים שם לביקורת. תמיד התחלה טובה

כשנה וחצי עברה מאז כבו האורות עלהרחבה הנחשבת בעיר. רק בתום שיפוץ ממושך, ולאחר סאגה קלה בנוגע לגבי מי יירש את היכל הריקודים המיתולוגי בתחנה המרכזית, בתחילת החודש רטטו הרשתות בפרסומים על פתיחה מחודשת, בערך. Quest החדש אמנם הוקם על חורבותיו, אבל הוא אינו הבלוק. וירון טראקס, האבא המיתולוגי של הבלוק, ממש לא התלהב מהתנהלות בעלי הבית החדשים עד כה, וטען לשימוש לא הוגן בשם, בצוות ובמוניטין שצבר. אז כמובן שהיינו חייבות לקפוץ בחזרה לעתיד ולראות מה השתנה.

>>קולאבו בום: כך הפך הקלאב המוזר בדרום תל אביב למקדש לילה רוחני

אם לשפוט לפי מסיבת הפתיחה, שנערכה בשישי ה-19.1 – אין לטראקס מה לדאוג. המסיבה הראשונה הייתה כאוטית, ואופיינה בתורי עתק בכניסה, ברמה שמביישת את המילה "תור". אם כבר, זו התגודדות בדרגת סיילים לחג המולד בארה"ב.הקהל היה בעיקרו בשנות העשרימים שלו, ובהתאם – התיאבון לרקוד היה עצום, על גבול האגרסיבי. בניגוד לווייב המחבק והכיפי שאפשר לצפות מאנשים שתיכף ירקדו את נפשם, התורים דווקא הזכירו מחוזות אחרים של ישראליות, כמו נגיד דואר או מעגלי פוגו.

העובדה שהצוות הרגיש בלתי מיומן רק עזרה לכאוס – הנאום בכניסה, שהפך לכל כך מזוהה עם הבלוק וממנו התגלגל כסטנדרט בכניסה ללא מעט מקומות בעיר, הוגש באופן פושר ובלתי מרשים בעליל. עובדי הקופות הזדחלו באיטיות, ולא הצליחו לקדם בהרבה את התור שנמשך פוראבר עד שמי שהתחיל בו בעשרימים סיים עם שני ילדים ומשכנתא. אתם אולי חושבים שאני מגזימה, אבל ככה מרגישה שעה וחצי המתנה בתור למועדון. רק אחרי ששרדתי את כל התורים – לבידוק, הנאום והכרטיסים – צעדתי על אותה הרצפה עליה התרגשתי בגלגולה הקודם. עכשיו היא הפכה לשיש אפור מבריק, כמו לובי של בניין בקרית אונו. זה לא נראה מבטיח, אבל אז נגלה בפני מלוא השיפוץ המפתיע.

הכל היה חדש ואחר. את הקירות חיפו אריחים משושים בולטים ב-3-4 דוגמאות שונות, והסאונד אכן נשמע לא רע. אפילו סבבה ממש. הופתעתי גם מהמיזוג המוצלח על הרחבות, שהרגישו בעצמן חדשות – פתאום השיפוץ היה נראה מתבקש אחרי שנים של רגליים רוקעות ומסטיקים משומשים. רק התאורה הייתה בהירה מדי, עם כל פסי התאורה על הקירות, והמסך מאחורי הדי ג'יי והטלפונים ברחבה (כולל מאחורי הדי ג'ייז, מחדל עצום שאין לתאר). זו מסיבה, אנשים צריכים מקום להתפרק בו בפרטיות, בתאורה מעומעמת ואפלה.

אך הבעיה החמורה יותר היא שיטת התשלום החדשה שהמועדון מנהיג –כל בליין מקבל צ'יפ, כמו בחדר כושר, שאותו יש לטעון בכסף, ורק ככה ניתן לשלם. כן, גם בבר. זה כמובן יצר עוד תור, לתשלום בקופה האחת בבר הראשי ברחבה המרכזית. אמנם ברחבי הבר היו פרושים ברקודים לסריקה שבאמצעותם היה ניתן להטעין את הצ'יפ – אבל רק לכאורה, כי התאורה המדוברת על הקירות לא הספיקה כדי לסרוק את הברקודים, מה שגרר הפעלת הרבה פנסי סלולר.

אם הצלחתם לסרוק בסוף, יש לכם רק דקה אחת לטעון את הצ'יפ בכסף, בהתחשב בכך שאנשי המסיבות הם כל דבר מלבד כאלו שיכולים לתפקד תוך דקה, מדובר בבלגן גדול.כל השיטה הזאת תמוהה, מסרבלת ומורידה."אני מבין למה זה אחלה במסיבות בריכה כשאני לא רוצה להסחב עם כלום עליי", העיר שחר, אחד הבליינים שהספיק לצבור כבר ותק מול הקופה, "אבל במסיבה כזאת אני ממילא עם טלפון כי צריך ברקוד בכניסה, ואני ממילא עם ארנק כי צריך ת.ז. אז למה גם צ'יפ?".

זה היה אמור להרגיש כמו מסיבת פתיחת עונה, עם ליינאפ של כמה מהאיי-ליסטס בסצינה – רד אקסס, אסף סמואל, קינו טודו, קדוש, שאלוס, סימפל סימטרי, בנג'י ורינה, אוסקה ועוד. זה הוא ליינאפ שהוא לא פחות מהצהרה. להביא את הדי ג'ייז הכי מוצלחים בארץ, כאלה שמפרקים מסיבות גם בחו״ל, שכל אחד מהשמות או הצמדים מסוגלים להחזיק רחבה לבדם ערב שלם – כמו להצהיר שמדובר בחגיגה של הסצינה המקומית, סוג של וולקאם באק לרחבה הכי טובה בעיר, לזאת שהכי התגעגעתם לרקוד בה.

ובכן, בכל מה שנוגע לחווית הדי ג'יי, היה טוב – כל תקלוט היה וואו, בכל חלל, והיתה תחושה של תמורה לגעגוע האדיר, גם למוזיקה וגם לרחבות האלה ספציפית. אבל זו הייתה נקודת האור העיקרית במסיבה שהייתה מוארת מדי עבור המקום האפל שכונה בעבר הדרום הפרוע. בין אם זו התאורה המוגזמת, המסך ברחבה המרכזית שהאיר את כל מי שבא לרקוד, הטלפונים ברחבה, התמהיל הלא ברור של הקהל, השיטה המבאסת לתשלום או ההפרדה הרופפת בשירותי הנשים – הכל הרגיש קצת כמו חזרה גנרלית.

אולי זה כי החגיגה האמיתית התרחשה שבוע אחרי, במסיבה הראשונה של ליין "גנוז" של עמרי סמדר ואפיקומן, שהרימו מסיבה שהייתה ההפך הגמור, הפתיחה האמיתית של הגלגול החדש למיתולוגיה המקומית.הרושם הכאוטי שנשאר מהשבוע הקודם גרם לי להמר ששום דבר לא ילך כהלכה גם הפעם. אוי, סוג של קצת מלא טיעתי. חמש דקות לתוך התור, בכל אחת מהעמדות שעיכבו אותנו נצח שבוע קודם, כבר הייתי בפנים ב-1:30. המסיבה הייתה מפורקת ברמה שהחלל מאחורי הבר המרכזי נפתח, עמרי סמדר כבר היה על העמדה ובעניינים, והאנרגיות – טירוף.

לזכות הפקת המסיבה ייאמר שהם גרמו לכל הלוגיסטיקות להיות "שקופות", כלומר בלתי מורגשות. הבחירה לעשות דברים אחרת וללמוד לקח מהמסיבה הקודמת – החל לרדת מרעיון התשלום עם צ'יפים בבר, דרך הויתור על המסך המסנוור מאחורי סמדר, או הודעת אזהרה לקהל לכך שיש רק מעט לוקרים לתקוע את הבגדים העודפים בלילה חורפי – הכל פשוט היה מוצלח ומתוקתק יותר, ועוד במסיבה שהייתה מלאה עד אפס מקום. אפילו תור העתק בשירותי הנשים התקדם ברמה סבירה.

שבוע אחרי, על חורבות הבלוק, הייתה מסיבה בהפקה מהוקצעת, עם תקלוטים מצוינים וקהל בליינים שהתהדר במה שבאופן מסורתי מהווה חולשה של חיי לילה – קהל של בלייניות. למרות שהיה אולטרה צפוף כולם באו רעבים להרעיד מחדש את הקירות של המקום. גם אם היה צפוי שרב הפתיחה לא יעבור חלק, לקווסט יש מה ללמוד מההפקה של סמדר ואפיקומן. זה אמנם לא הבלוק, אבל ככה מרגישה מסיבה כיפית בחלל המיתולוגי הזה.
QUEST, דרך שלמה 157

• ביקורת
• ❤ תל אביב
• מסיבות
• חיי לילה
• מועדון