אובלומוב, חנות ספרים חדשה, חמודה ושכונתית למהדרין נפתחה לקול תרועת תושבי מתחם נגה, כי תמיד חסר ספרים בתל אביב. היזמים והבעלים, לני בלה כהן ואלחנן מאיר דוידזון, מספרים על האתגרים והיתרונות בפתיחת חנות ספרים ראשונה ביפו, ומתמוגגים מהמילה הכתובה
לפני קצת יותר משבועיים,כששאלתי בעלי עסקים בשדרות ירושליםמה לדעתם צריך לעשות כדי להחיות את האזור, התשובה המרכזית ואולי הרלוונטית ביותר הייתה "לעודד פתיחת עסקים חדשים". והנה, כמו פטריה אחת אחרי הגשם, נפתחה לה חנות ספרים במתחם נגה – או כמו שבעלת החנות, לני בלה כהן, מכנה את השכונה – "התחת של תיאטרון גשר".
>>רגע אחרי פרסי אופיר: איזה סרטים חובה לראות ביום הקולנוע הישראלי?
שם החנות היא "אובלומוב", על שם האציל הרוסי והעצלן מספרו של איוואן גונצ'רוב, והוא הולם אותה להפליא. בעלי החנות, לני בלה כהן ואלחנן מאיר דוידזון, מלאים ברוח האובלומובית שסוחפת לשיחות סלון של שעות על כל נושא אפשרי – החל מספרות ועד ההשוואה בין גבעתיים לחולון. טוב, אולי ההשוואה בין גבעתיים לחולון פחות מאפיינת את הספרות הרוסית, אבל הבנתם.החנות ממוקמת ברחוב נחמה פינת תרצה, ממש מאחורי תיאטרון גשר, והדבר הראשון שמבחינים כשנכנסים אליה הוא כמות הספרים, בתצוגה פרונטלית – עניין לא נפוץ בחנויות הספרים הישראליות, שנוטות להציג את הספרים שלהם על הצד במטרה להכניס יותר כותרים. ב"אובלומוב" זה לא המצב, כי שני השותפים הטריים רוצים לתת כבוד לכותרים. "אתה יודע, אורין מוריס קפץ לבקר פה ואמר שזה נראה כמו מעשה אוצרות, כמעט כמו חנות תכשיטים", אומרת לני בלה כהן. "יש פה ממש בחירה בפינצטה של כותרים שמוצגים בצורה מאוד מסוימת".
הרעיון להקים חנות ספרים עלה לכהן כשהלכה ברחוב, והבחינה בפופ-אפ התורן עוזב את החלל. "זה לא משהו שבהכרח ידעתי שאני רוצה, אבל כשהסתכלתי על המקום דמיינתי חנות ספרים". היא התקשרה לשכן שלה מהבניין, אלחנן מאיר דוידזון, אותו הכירה על רקע המלחמה בתקופה שבה נשמעו אזעקות במרכז, והציעה לו מה שלהגדרתה היתה הצעה רדיקלית – לפתוח יחד חנות ספרים."אלחנן גר חצי קומה מעל הקרקע, ויש לו מבואה שמרגישה הכי בטוחה בבניין כי יש בה בטון", מספרת כהן, "אז באזעקות מצאנו אחד את השנייה". דוידזון ממהר להוסיף: "אני, בן זוגה, הכלבה, השכנים מפה, מלמעלה…". השיחות המשיכו במדרגות ולאט לאט נוצרה חברות על רקע ספרותי. דוידזון גילה שללני יש כתב עת, לני גילתה שהוא משורר, והשניים המשיכו לשוחח ולהתווכח על עולם הספרות והשירה.
הם גם גילו יחד שיש חור ענק בצורת ספר בשכונת נגה, כי כל פעם שהם רוצים לחדש את הספריה הביתית שלהם, אין להם יותר מדי אופציות מלבד לעלות על האוטובוס (זה היה לפניהמעבר של האחים גרין לפלורנטיןהשכנה).למרות שהשניים עדיין חדשים יחסית בשכונה, הם פעלו מהר וביעילות. "וואו",אומר דוידזון בהתפעלות כשחושב על חמשת הימים המטורפים שעברו עליו מאז הפתיחה, "שבוע לפני שפתחנו ורק הפצנו את הבשורה, היה רעש גדול בשכונה, שפשוט חיבקה את הרעיון. כשפתחנו הם באו ברגליים. שלישי-רביעי-חמישי-שישי של עלייה לרגל של סופרים מחוץ לשכונה ושל אנשים מתוך השכונה. זה היה מרגש".אפילו בתיאטרון גשר אהבו את הרעיון, והחליטו לתת 50% הנחה על הצגות מתוך הרפרטואר העשיר שלו עבור לקוחות החנות.
על המדפים אפשר למצוא שלל הוצאות שלא תמצאו בחנויות הספרים הגדולות – כמו ברחש, הבה לאור או תשע נשמות – ואפילו ספרים ברוסית, שהמבחר שלהם הספיק לקצור מחמאות מדוברי הרוסית שמתגוררים באזור. בזמן הריאיון נכנסו מספר לקוחות, וזכיתי לקבל הצצה ליום העבודה בחנות. תוך כמה שניות כבר היינו כולנו בחוץ, מדברים על אמנות עם הלקוחות. לאחר שנפרדנו לשלום מהלקוחות והתיישבנו בחזרה בחנות, לני סיכמה: "זה אובלומוב. זה מה שקרה בכל החמישה ימים האלה, מישהו נכנס, פותחים בקבוק יין ויושבים לשיחות של שעות".
הפידבק היפואי הגיע גם מכיוונים מפתיעים ומדמויות יפואיות מוכרות, כמו האוצרת מורן שוב רובשוב, שבעבר יזמה את חלון האמנות שפעל בשכונה – "נגה היקרה". לדבריו של דוידזון היא תיארה את החוויה בחנות כ"מעשה של אהבה – כשרואים את כל הכותרים מסתכלים עליך וככה אתה יכול להסתכל עליהם".ללני בלה כהן יש אהבה חסרת פשרות למילה הכתובה (כך גיליתי עוד בהיכרותינו המוקדמת, כשלמדנו במקביל בבית הספר מנשר), וגם כשדוידזון מדבר על ספרות, האדישות שלו נסדקת. כעת הוא סטודנט ב"מקום לשירה", והסיבה שבגללה בחר ללכת ללמוד כתיבה לעומק מסבירה את כל הוויית החנות: "כשלני ואני הכרנו היא שאלה אותי למה עצרתי את לימודי הפסיכולוגיה והלכתי ללמוד במקום לשירה. עניתי לה שכשאתה כותב אתה בדרך כלל לבד, אבל בסופו של דבר חסר לנו את זה, החיכוך הוא מה שמאיץ את המנוע. הלכתי למקום לשירה כי חיפשתי אנשים שמדברים את השפה, מישהו שיתחרמן איתי על השירה של ישראל אלירז".
דוידזון צודק בכך שפעולת הכתיבה היא פעולה שיש בה מן הבדידות, אבל גם הקריאה היא כזאת. אולי המטרה של אובלומוב היא לנפץ את מיתוס האמן/האינטלקטואל המיוסר ולאפשר מקום שאפשר להיכנס אליו, לעיין בספרים, לשוחח, לקבל ולתת המלצות. למרות התשוקה הרבה, לפתוח חנות ספרים ביפו זאת החלטה מורכבת, במיוחד בשל המצב הנוכחי של שדרות ירושלים."שדרות ירושלים היא נקודה כואבת גם מבחינתי", משתפת כהן ברגע של רצינות, "להגיד שהשדרה לא מממשת את הפוטנציאל שלה זה אנדרסטייטמנט. זאת נקודת התורפה של צפון יפו, אבל אני חושבת שכתושבי השכונה אנחנו חווים בחודשים האחרונים בניסיון להתרומם".אובלומוב היא חלק חשוב ומבורך בניסיון הזה והיא נותנת במה לאמנות וממשיכה את דרכה של יפו הקהילתית, גם כשמדובר בדור חדש לגמרי של תושבים.
לפני שהלכתי, ביקשתי מהשניים המלצות על ספרים שרק בשבילם היה שווה לפתוח את החנות. כהן שלחה את ידה אל "בורא מיני יללות" מאת המשוררת לורן מילק. "מה יש לי לומר?", התמוגגה, "היא המשוררת החיה העברית האהובה עליי, והייתי רוצה שעוד אנשים יכירו את השפה והשירה שלה". דוידזון התביית על הוצאת ברחש, ולאחר התלבטות קצרה בחר בספר "בית בית" מאת זלי גורביץ'. "זה ספר שירה שיש בו מאה מרובעים, שכולם עוסקים בבית, בשפה. בית הוא גם מה שלני ואני בונים פה. זה בית של שיר, וגם ארבע קירות זה בית, יש כאן כיוון מחקרי בתוך השפה, יש פה מאה מרובעים על בית. בחרתי את זה כי… כך יצא. אני מאוד שמח שהוא פה".
אובלומוב, נחמה 4 מתחם נגה.פרטים בעמוד האינסטגרם
